כתובות נא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכא לדיקלא קאמינא:
ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא אמר להו רבא העלו ליתום בשביל יתומה אמרי ליה רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה ובין לפרנסה אמר להו אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי:
תנו רבנן אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון אשה ולבנות דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר נכסים שיש להן אחריות מוציאין לבנות מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנים ולבנים מן הבנות בנכסים מרובין אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין נכסים שאין להן אחריות מוציאין לבנים מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנות אבל לא לבנות מן הבנים אע"ג דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה:
מתני' לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי:
גמ' מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות דאי רבי יהודה האמר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין אתאן לר"י דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי רבי מאיר האמר אחריות לאו טעות סופר הוא דתנן מצא שטרי חוב אם
רש"י
עריכה
יתום ויתומה - אח ואחות ונכסיהם ביד אפוטרופוס:
העלו ליתום בשביל יתומה - העלו ליתום מזונות יתירים שתיזון אחותו עמו:
דאיכא תרתי - אחותו ותשמשנו:
מוציאין - מן היתומים:
מוציאין לבנות מן הבנים - למזונות ולפרנסה:
ולבנות מן הבנות - לקטנות מן הגדולות אם אין שם אלא בנות והחזיקו גדולות בנכסים מוציאין מידם וחולקות בשוה והכא ליכא מזוני שאין הבנות נזונות מן הבנות לפי שכולן שוות בירושה:
ולבנים מן הבנים - לקטנים מן הגדולים לחלוק בשוה:
אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין - שאין בהן כדי לזון אלו ואלו עד שיבגרו דאמרי רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:
לפרנסה - לנדוניא:
מתני' ולא כתב לה כל נכסים כו' - חייב להיות כל הנכסים אחראין לה ולא יכול לומר לה אין ליך אלא שדה הכתובה לך בשטר כתובתיך:
ובכהנת - שאינו יכול לקיימה משנשבית כותב לה אפרקינך ואהדרינך למדינתך לפי שאשת כהן אסורה לבעלה אם נאנסה:
אינו רשאי - שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית:
חייב לרפאותה - שהרפואה כמזונות:
רשאי - שאין אדם חייב לזון גרושתו:
גמ' פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה - בפרק אע"פ:
והיא כותבת התקבלתי כו' - לשון שובר ואפי' לא נתקבלה ולר' מאיר אינה יכולה למחול בעודה תחתיו ומתני' נמי דקתני לא כתב לה כתובה גובה כתובתה שלימה קא סלקא דעתך ואפילו מחלה:
אחראין לכתובתיך חייב - שנשתעבדו נכסיו וקס"ד נשתעבדו בכל דין שעבוד כאילו נכתב בתוך השטר ואם ימכור נכסיו תטרוף לקוחות:
אתאן לר' יהודה - דאמר שטר שלא נכתב בו אחריות לא מדעת המלוה נעשה אלא סופר טעה והרי הוא כמי שנכתב וטורף מן המשועבדים:
תוספות
עריכה
סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי. אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין מ"מ פריך הכא בפשיטות דכגזוז דמי כמו שפר"ח דמההיא דפרק הכונס (ב"ק דף נט: ושם) קיימא לן הכי דקאמר התם רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים דחשבינן להו כתלושים ופסקינן התם הלכה כר"ש אבל אין לומר דבהנהו דאי קיימי מכחשי מודו כ"ע דכבצורות דמיין דבהשולח (גיטין דף לט.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו.) משמע דבהא נמי פליגי:
ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונות בין לפרנסה. וא"ת קשיא דרבא אדרבא דבפרק מציאת האשה (לקמן דף סח.) פסיק רבא הלכה כר"י דאמר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ואמרינן התם דשמואל כר"י ס"ל אלמא סבר רבא דשמין באב וא"כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין וליכא למימר דהתם רבא משמיה דרב חסדא קאמר לה וליה לא ס"ל דהא התם בההיא סוגיא פריך מינה אמילתיה דרבא גופיה ולא קא משני הכי וי"ל דהא דאמר רבא הכא ממקרקעי ולא ממטלטלי היינו בדלא אמידניה והא דסבר רבא התם כרבי יהודה ושמואל בדאמידניה שדעתו שתגבה ממטלטלי וכה"ג מפליג הש"ס התם ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי כתובה ומזונות מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסיק רבא כר"י:
מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו'. בפרק אע"פ (לקמן דף נו:) דייק כל הפוחת אפי' בתנאי אלמא סבר דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לית לה לא סמכה דעתה והוי בעילתו בעילת זנות ופריב"ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאו קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ואלמנה אע"פ דבדרבנן תנאו קיים הכא תנאו בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וקשה לר"י דבפרק החובל (ב"ק דף פט. ושם) משמע דאפי' היכא דלית לה הוי לר' מאיר בעילת זנות משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דפריך התם הש"ס גבי אשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה כו' ומשני הא מני ר"מ היא דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה מ"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה על כן נראה דר"מ לא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלית לה דהויא בעילתו בעילת זנות משום דקלה בעיניו להוציאה אלא אפילו אית לה כיון דלא סמכה דעתה הויא בעילתו בעילת זנות ודייק מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי היא בעילת זנות אלא נקט כל הפוחת משמע שבא לומר אע"ג דתנאו בטל ואית לה הויא בעילת זנות וקשה לר"י דמנא לן דכל הפוחת ואפי' בתנאי דלמא בתנאי מודה ר"מ דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפילו באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרינן בפ' אע"פ (לקמן דף נז.) דאינה מוחלת וי"ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות לה אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת אלא בתנאה א"נ מדנקט כל קא דייק וא"ת דבפרק אע"פ (שם) אמר דבסוף ביאה לדברי הכל אינה מוחלת ובהחובל (ב"ק פט. ושם) משמע שיכולה למכור ולמחול ויש לומר כדפירש הקונטרס לקמן דדוקא בעל פה אינה מוחלת דאמירתה לאו כלום היא כיון דכבר זכתה אלא אם כן כתבה שובר ואם תאמר ומאי קאמר הא מני רבי מאיר היא הא משמע בפרק אע"פ (לקמן שם) דלרבי יהודה נמי אינה יכולה למחול דתנאו בטל ודווקא בכותבת לו התקבלתי קאמר ויש לומר דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין דקאמר ואי בעית אימא רבי יהודה התם בכתבה ליה התקבלתי ואם תאמר ומנא לן דלרבי מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי לא מצי מחלה דקאמר מני ר' מאיר היא דלמא ר"מ לא מבעיא בהתקבלתי קאמר דמצי מחלה דהויא בעילת זנות אלא אפי' בעל פה דתנאו בטל הויא בעילת זנות וי"ל דהשתא אין נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה:
מני רבי מאיר היא. השתא משמע ליה מתני' דלא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה: אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא רישא ר"מ סיפא ר' יהודה. אסיפא בלא רישא ה"מ לדקדק מני אי רבי מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא אי רבי יהודה כתב לה שדה שוה מנה במאתים אמאי חייב והא לרבי יהודה יכולה למחול אלא דרך הש"ס דמדקדק מרישא כל כמה דמצי למידק וכענין זה יש בפרק כירה (שבת לט:) גבי מעשה שעשו אנשי טבריא ובפרק קמא דעירובין (דף טז.) גבי נמצאת שלשה מדות במחיצה. [וע"ע תוספות שבת לט: ד"ה אלא פניו וכו' ומש"ש על הגליון]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
עה א ב מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ז', טוש"ע אה"ע סי' ק סעיף א, וסי' קיב סעי' ז:
עו ג מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה ב' והלכה ה, סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סימן סט סעיף א ב:
עז ד מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה י', סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סי' ק סעיף א:
עח ה מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה ה', ומיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ח, סמג שם, טוש"ע שם סי' סט סעיף א:
עט ו מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ח, סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סימן עח סעיף ז:
פ ז ח מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ח והלכה יט, טוש"ע שם סעיף א:
פא ט מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ז, סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סי' עט סעיף א:
פב י מיי' שם, טוש"ע שם סעיף ג:
פג כ מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ז', ומיי' פי"ב מהל' אישות הלכה ב', סמ"ג עשין מח ולאוין פח, טוש"ע שם סי' סו סעיף ט:
ראשונים נוספים
והא מר הוא דאמר מקרקעי ולא מטלטלי בין למזונות בין לפרנסה: כתב רש"י ז"ל: הני מילי היכא דלא אמידניה, הא אמידניה אפילו מטלטלי, ולקמן בפרק מציאת האשה (סט, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא.
ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות: פירוש: ותנאו בטל וגובה מאתים, דאי ר' יהודה הא אמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ואף על גב דאסיקנא התם דאפילו לר' יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא, הכא קא סלקא דעתיה דגובה, דקתני במתניתין אפילו מחלה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דהוה ליה למיתני הכי בפירוש, דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה.
והרמב"ן נ"ר פירש, דקא סלקא דעתך דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר' יהודה אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת, והלכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים, ואחר כך תכתוב לו היא שנתקבלה ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמגרע גרעא זו ממוחלת בפירוש, והלא מחלה בפירוש כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה.
ועוד, דהא לא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש לבעילת זנות, אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים, והלכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה, אם כן נעשה זו כאלו כתב לה ואחר כך מחלה היא, שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד, כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים, ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי, דהכא הוה סלקא דעתין דלר' יהודה כותבת לו לאו דוקא, והוא הדין למוחלת, הלכך רואים את זו כאלו יש לה כתובה של מאתים, דמסתמא הכי אית לה מתנאי בית דין, וכיון שלא חששה לכתוב הרי זו כאלו מחלה וויתרה מקצת כתובתה, ולא תגבה אלא מנה. ושני ליה, לעולם ר' יהודה, והתם כתבה ליה התקבלתי, כלומר, וכותבת דוקא, אבל מחלה לא, והלכך אפילו כשתמצא לומר בזו שהיא כמוחלת, אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דעל פה, וכל שכן דסתם בטל, כן נראה לי.
אתאן לר' יהודה: ואם תאמר, אם כן לר' יהודה מאי שנא מפני שהוא תנאי בית דין, תיפוק ליה משום דאחריות טעות סופר, איכא למימר דאעיקר כתובה קאי, דאי לאו דתנאי בית דין הוא, הוה אמינא דאין לזו אלא כמה שכתב לה, דלא דמי לשטריה דעלמא, דכיון דהלוה לו מאתים אנן סהדי דלא מחל לו המנה, אבל הכא עיקר כתובה אינו אלא במה שהוא מתפייס לכתוב לה, קא משמע לן דתנאי בית דין הוא בעיקר כתובה שיהא מאתים, והלכך אף על פי שלא כתב לה אלא שדה שוה מנה גובה מאתים.
סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי,: פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות בענבים העומדים לבצור לאו כבצורות דמיין התם בצריכא לארעא אבל כל דלא צריך ארעא אפילו רבנן מודו כבצורות דמיין ומהדרינן צריכא לדקלא קאמינא פי' דצריכי ולא צריכי שהוא דין ללקוט קיימי התם משכחת טפי דאי בצריכא לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותא ועוד היכי קאמר דחזי וכו' קאמרינן אלא כדאמרינן ואתיא כר' דאמר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהותרו נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי וכדפרישית התם בס"ד וזה הוא נכון:
והא מר הוא דאמר ממקרקע ולא ממטלטלין בין למזונות בין לפרנסה : פירוש בלא אומדנא דאב אבל היכא דאיכא אומדנא דאב אפילו מטלטלי איכא פרנסה וכדשמואל ורבא גופי' פסק כוותיה לקמן בפרק אע"פ:
מתניתין לא כתב לה כתובה וכו' כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתיים ולא כ' לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב : פי' חייב במאתיים חיוב גמור ואפי' מנכסים משועבדים מפני שהוא תנאי ב"ד ומיירי כגון דכתב לה שדה בעד כתובתה דאמר לה יהיבנא לך מוהר בתולייכי שדה פלוני והא קמ"ל דאף ע"ג בעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוי' וכאלו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל אי כתב מאתיים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש שאינו חייב להשלים שכבר נתחייב מאתים ודבר זה [צ"ת] דוודאי הא ככותב לה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר"מ ואפשר דגרוע מינה כיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליה לבד ואין כאן אלא מנה ואפי' זה בכלל משנתינו נ"ל:
גמרא מתני' מני וכו': פי' רש"י ז"ל דמתניתן לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחל לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא דהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאי לאוסרה שאין פחיתותו כלום ותנאי בטל דאי ר"י האמר רצה כותב לבתולה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ממך וכו' ואסיקנא דאפילו תימא ר' יודא התם כתבה לו התקבלתי כלומר דמתני' דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דא"כ ודאי תנאי קיים אלא מתני' שנכנסה סתם לחופה שיכולה לומר לא מחלתי אלא שסמכת על תנאי ב"ד זה שיטת רש"י ז"ל, ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כונסה בפחות ממאתיים תנאי בטל כך אם כנסה במאתיים ומחלה אח"כ אין מחילתה מחילה וכן כתב שאין יכולה למחול תחתיו וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוהו במאתיים אבל אם מחלה אח"כ מחילה כפרעון הוא ומחילתה מחילה אלא שלדברי רבי מאיר בעילתו בעילת זנות משום דלא [*) צ"ל סמכה דעת' דאי לא כולה כו' עד אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קי"ל כר"מ כדאיתא בפ"ק כו' כצ"ל וכ"ה בשמ"ק (המו"ל)] סמכה עליה כולה סוגיין דלקמן דמיירי בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם לא מזונות דלא כר"מ בפרק אע"פ והא דקתני רבי יודא אומר רצה כותב לה וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמוחלת לו בתחלת הנשואין וע"מ כן נשאת שכותב לה שובר לאלתר שאין כתובתה אלא לפוחת בעלמא וכאלו כי כנסיה פחות ממאתיים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי בפחות ממאתיים ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור להשהות בלא כתובה לדעת של ר"מ והשתא אתי שפיר סוגיין דאמר מתני' מני ר"מ היא פי' דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו מחילה לאלתר לפי שכנסה בתנאי שימחול לו מיד ואתי דלא כר"מ דאמר כל הפוחת דאי ר' יהודא היא הא אמר רוצה כותב וקס"ד ב"ה דר' יהודא אם כנסה בהדיא בפחות ממאתיים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראויה לו לכתוב מאתיים מפני הרואים והיא כותבת לו התקבלתי ממך ומהדרינן אפילו תימא שלא אמר ר' יהודא אלא הכא דכנסה במאתיים וכתב לו שובר דחשבי' לה כאלו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודא מודה שתנאי בטל, וא"ת ולכולהו פירושים מהכא שמעינן לר"מ דס"ל דתנאי בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאי קיים ולית לה תרצו בתוספות דדייק לה מדקתני כל בתולה שאין לה מאתיי' ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת לבתולה דהיינו שבקש לפחות ואפילו לא פחת דודאי תנאי בטל וחייב לה אפ"ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כסבורה אדעתא לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא. אתאן לר' יהודא דאמר אחריות טעות סופר הוא. וא"ת אדרבא כיון דקתני מפני שהיא תנאי ב"ד מכלל שזה הוא המחייבו דאחריות טעות סופר וי"ל משום דס"ד דגבי כתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו אדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא א"נ דכי קתני שהוא תנאי ב"ד לאו למימרא משום אחריות דנקט אלא לומר שחייב לתת לה מאתיים אע"פ שאינו שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד:
א"ר הל' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונות בין לפרנסה. פי' פרנסה הוא נדוניתא. והאידנא תקינו רבנן בתראי דמיתזני אפי' ממטלטלי. עיין בפרק מציאת האשה:
מתני' לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחר אין לכתובתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד:
נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה א"ע אינו רשאי. פי' מפני שתנאי ב"ד הוא להתחייב בפרקונה. ואפילו נתן לה כתובה לאחר מכאן הואיל וכשנשבית היא תחתיו. לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי. פי' דרפואה דמיא למזונות. וכי היכי דכי יהיב לה גט וכתובה תו לא יהיב לה מזונות. רפואה נמי לא יהיב לה. פי' תנאי ב"ד. כל דבר שתיקנו ב"ד לא בעי כתיבה דתקנות ב"ד כמאן דנקט שטרי' בידיה דמי. כתב לה שדה שוה וכו' לא מבעיא היכא דלא כתב לה כתובה דלא מצי למיעקר תקנות ב"ד וחייב לתת לה מאתים. אלא אע"ג דכתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז וא"ל זה השדה יהיה לך לשיעבוד כתובתיך שעשה תחבול' שלא פיחת תנאי ב"ד אלא אוקיר לה שדהו שוה מאה במאתים ולא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך שנמצא עכשיו שאינה יכולה לטרוף היום או למחר אלא אותו השדה שאינו שוה אלא ק' גם זה לא הועיל לו כלום שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ואע"ג דלא כתב לה מפני שהוא תנאי ב"ד שיכתוב אדם כך כדאמרי' לקמן בפ' האשה שמעון בן שטח תיקן שיכתוב כל אדם לאשתו כל נכסי אחראין לכתובתך. וכיון שתקנות ב"ד הוא אע"פ שלא כתב לה ככתוב דמי וה"ה נמי אם כתב לה שדה שוה מאתים לכתובתה כדי שיהי' נכסיו בנ"ח ויוכל למוכרן ולא תחזור האשה עליהן לא עשה כלום. מפני תנאו של שמעון בן שטח אלא תנא דמתני' אתא לאשמועינן שא"י לפחות ממאתים זוז בשום ענין ואם השדה שוה מאתים ולא פיחת כלום אך אם נשתדף אותו השדה טורפת משאר נכסיו. ואע"ג דלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתך כתקנות שמעון בן שטח:
ודייקו בגמרא מני מתני' ר"מ היא דאמר כל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה מק' ה"ז בעילת זנות. פי' ואפילו מחלה איהי לאו כל כמינה דאי ר"י האמר אם רצה כותב לבתולה ר' והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך ק'. ולאלמנה ק' והיא כותבת לו התקבלתי ממך ג' זוז פי' ובמתני' תני שאם כתב לה שדה שוה ק' תחת ר' זוז אע"פ שהאשה נתרצית בכך אין ממש במעשיו אלא מתני' דלא כר"י אימא סיפא כתב לה שדה שוה ק' תחת ר' זוז ולא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. פי' משמע דגביא ממשעבדי אע"ג דלא כתב לה שיעבוד נכסין. אתאן לר"י דאמר אחריות ט"ס הוא ואע"ג דלא כתוב ככתוב דמי דאי לר"מ נהי דגביא מב"ח משום שאינו רשאי לפחות לה מכתובתה אבל ממשעבדי אמאי גביא והא ס"ל דאחריות לאו ט"ס הוא דתנן בב"מ פ"ק מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסים פי' ששיעבד לו כל קרקעותיו לא יחזיר למלוה דשמא פרוע הוא ומלוה נפל ויהיו ב"ד נפרעים שלא כדין. אין בהם אחריות נכסים יחזיר פי' למלוה לצור ע"פ צלוחיתו ונהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו דלוה קאמר להד"מ. שאין ב"ד נפרעין מהן דברי ר"מ ר"י אומר בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שב"ד נפרעין מהן. פי' מן הלקוחות דס"ל אחריות ט"ס הוא ואפי' שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים הלכך אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישי' לפרעון ואם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא ורבינו יצחק פוסק דהכי הלכתא. רישא ר"מ וסיפא ר"י וכ"ת כולה ר"מ ושאני ליה לר"מ בין כתובה לשטר פי' דדוקא בשטר קאמר דאחריות לאו ט"ס הוא אבל בכתובה מודה דט"ס הוא הואיל דהוא תנאי ב"ד ואי אמרת השתא בשט"ח דקיהיב מלוה זוזי דא"ל לא שדי איניש זוזי בכדי אר"מ דאחריות לאו ט"ס הוא כתובה דלא יהבה אשה כלום לא כ"ש י"ל דכתובה מודה ר"מ דאית ליה תקנות שמעון בן שטח. וכיון דתקנות ב"ד הוא אע"ג דלא כתב ככתוב דמי ומי שני ליה והתניא ה' גובין מן המחוררין. פי' ולא ממשועבדים כדתנן בגיטין אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות מפני תקון העולם ואלו הן פירות גזל שדה מלאה פירות ואכלן וחזר נגזל ולקחה מגזלן ובא לגבות פירותיו אינו גובה אותן ממשעבדי אלא מבנ"ח ושבח קרקעות פי' גזל שדה ומכרה לאחר והשביחה ובא נגזל וטורפה מלוקח ובא לוקח על גזלן לטרוף קרן ושבח הקרן גובה מנכסים משועבדים והשבח גובה מב"ח והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו ושט"ח שאין בו אחריות וכתובת אשה שאין בה אחריות מאן שמעת ליה דאמר גבי שט"ח אחריות לאו ט"ס הוא ר"מ וקתני כתובת אשה שאין בה אחריות אלמא לית ליה לר"מ תקנות שמעון בן שטח. איבע"א ר"מ איבע"א ר"י איבע"א ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין. פי' ולעולם לית ליה לר"מ תקנות שמעון בן שטח. והא דקתני בתולה גובה מאתים לא ממשעבדי אלא מבנ"ח כדקתני בברייתא ה' גובין מן המחוררין וכו'. איבע"א ר"י התם כתבה ליה התקבלתי. פי' אשה קמחלה ליה ויכולה היא למחול. אבל הכא לא כתבה ליה התקבלתי פי' במתני' הוא כתב לה שדה שוה מנה והיא לא מחלה לו הלכך לא עשה כלום:
סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו'. והא דתנן בפרק שבועת הדיינין [מב ב'] עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' ואמר רבי יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו ר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהלי' והילכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמו והא דתנן בפרק המוכר את הבית [סח ב'] מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע ופרישנא בגמרא אע"ג דמטא למחצד התם משום אומד הדעת הוא דכיון דמחוברת לקרקע ה"ל לשיורה והא דקי"ל דב"ח גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של ב"ח וכן כתב הריא"ף בפרק קמא דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא פירוש פירות דלא גבי להו ב"ח פירות דאכל להו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא מחוברי' בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמרי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם לומר דאין ב"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו ועמל ידיו והוא הפירוש הנכון וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל והכין מוכח בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל סוף סוף כל העומד לגדור וכו'. פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמיין התם בדצריכי לארעא אבל כל היכא דלא צריכי לארעא אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין. ע"כ:
דצריכי לדקלא קאמינא פירוש דצריכי ולא צריכי כלומר שראויין ללקט ואי קיימי התם משבחן טפי דאי בדצריכי לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותיה ועוד היכי קאמר דחזיין לבודיא קא אמינא אלא ודאי כדאמרן ואתיא כרבנן דאמרי ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהתם נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי לארעא וכדפרישנא התם בס"ד וזהו הנכון. הריטב"א ז"ל:
ממקרקעי ולא ממטלטלי כתבו בתוספות דכי היכי דמחלקין בפרק מציאת האשה בין אמידניה ללא אמידניה לענין שמין באב להוסיף על עשור נכסי הכי נמי נחלוק בין אמידניה ללא אמידניה לענין שתגבה ממטלטלי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא וכמו שכתבו התוספות ואין להקשות דא"כ כי היכי דתקינו הגאונים דכתוב' ומזונות גבי ממטלטלין הכי נמי הוו להו למתקן לענין פרנסה כיון דאנו מחלקין אף לענין דין התלמוד בין אמידניה ללא אמידניה די"ל דבזה לא הוצרכו לתקן מידי דאנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלין וחשיב כמו אמידניה דפסק רבא כר' יהודה. ועוד יש לי לפרש דבכלל מאי דחילק הגמרא לקמן בפרק מציאת האשה איתא נמי לענין מטלטלי והא בהא תליא דאם אתה אומר עשור נכסי הא ודאי ממקרקעי ולא ממטלטלי ואי שמין באב הויא נמי במטלטלי ובכלל מאי דפריך לקמן בפרק מציאת האשה מדרבא אדרבא איתא נמי קושיית התוספות אלא לדידהו מתרי מימרי דרבא נקט והשתא אתי שפיר דלא תקינו רבנן בתראי בפרנסה מידי דהתלמוד כתב להדיא דהכא דאמידנ' ממטלטלי ועתה בזמן הזה כולי עלמא חשיבי כאמידניה כנ"ל:
דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה ואיכא למידק אמאי לעיל כד אייתי מימרא דרבא דלג בין לכתוב' ואי לא בעי לאתויי לעיל אלא מאי דאיצטריך ליה לא הוה ליה לאתויי נמי אלא בין למזוני למה ליה לאתויי בין לפרנסה ואפשר דאה"נ דלא בעי לאתויי אלא מאי דצריך ומאי לפרנסה כסות ולבוש ולאו היינו נדוניא והכא כד מייתי עיקר מימרא דרבא ע"כ פי' לפרנסה היינו לנדוניא. ולהכי כתב רש"י ז"ל כאן לפרנסה. לנדוניא. ולא פירש כן לעיל ודוק כנ"ל:
מתניתין לא כתב לה כתובה וכו'. ואע"פ שמנהג המקום לכתוב כתוב' הוא והוא לא כתב כמי שכתב דמי ולא מבעיא בשלא כתב אלא אפי' התנה עמה בפירוש שלא יתן לה כתובה אין התנאי כלום ויש לה כתובה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
כתב לה שדה שוה מנה וכו'. חייב פירוש חייב במאתים חיוב גמור ואפילו מנכסים משועבדים מפני שהיא תנאי ב"ד ומיירי כגון שכתב לה שדה בכתובתה דאמר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי שדה פלוני והא קמ"ל דאע"ג דבעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוייו וכאילו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל היכא דכתב לה מאתים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש יש אומרים שאינו חייב שכבר נתחייב במאתים כתקנתא דרבנן ואם יסלקנה בדמים חייב הוא לה במאתים ודבר זה צ"ת דודאי הא ככותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר' מאיר ואפשר דגריעא מינה דכיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליו לבדו אין כאן אלא מאה ואף זה בכלל דין משנתינו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כתב לה שדה שוה מנה וכו'. כלומר אע"פ שלא כתב לה אחריות כתובה כי אם על שדה בלבד וזו השדה אינה שוה אלא מנה גובה כתובתה משאר הנכסים דכל הנכסים הם אחראים לכתובתה דקי"ל כר' יהודה דאחריות ט"ס הוא ואע"פ שלא כתב אחריות כי אם על שדה זו בלבד כמי שכתב דמי ולוקחת זו השדה בשוויו והמנה האחר לוקחת משאר נכסים ואם מכר או נתן טורפת משאר לקוחות דקי"ל כרבי יהודה דאמר דהאי חייב דקתני במתני' רוצה לומר חייב ואפילו ממשעבדי. ע"כ:
לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך וכו' פי' תקנת חכמים הוא שהבעל יהיה חייב לפדות את אשתו דתקנו פרקונה תחת פירות כדכתבינן לעיל ובכלל התנאי הוא שתהי' אשתו כמו מתחלה שאע"פ שעמדה ברשות הע"ג ואי אפשר שלא נבעלה דרוב ע"ג פרוצין בעריות הם אפ"ה אם בעלה ישראל מותרת לחזור אליו דמסתמא לא נבעלה כי אם באונס ואנוסה מותרת לישראל דנפקא לן מדכתיב והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת:
בכהנת כלומר בנשי כהנים לא היה התנאי שיחזירנה שאע"פ שלא נבעלה כי אם באונס אסורה לבעלה ולפיכך היה תנאי חכמים שיפדנה ויחזירנה לעירה ומתני' אתא לאשמועינן שאעפ"י שלא כתב לה אלו התנאי' כמי שכתב דמי כיון שהוא תנאי ב"ד. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
נשבית חייב לפדותה וכו'. לא היה צריך זה אלא משום סיפא דאיצטריך לאשמועינן החילוק שיש בין פדיון לרפואה נקטה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית. ע"כ. פי' בעי לפרושי דמתניתין הכי קתני לפי דמשנשבית חייב לפדותה לפיכך אמר הרי גיטה וכתובה וכו' אינו רשאי והשתא ניחא דלא מייתי האי לישנא כנ"ל:
אמר הרי גטה וכו'. פירוש אינו רשאי להפטר מפדיונה בכך אלא מגרשה ופודה אם ירצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו דלהכי קתני לקת' ולא קתני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעותא אינו חייב לרפאותה. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא לקתה בחלאים ע"כ. ואפשר דלרמוזי רפואה שאין לה קצבה נקט הכי ולהכי כתב רש"י ז"ל נמי חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:
ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל דאפילו ברפואה שיש לה קצבה חייב לרפאותה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה לגבי יורשין שאין חיוב רפואתה עליהם אלא מטעם מזונות אבל בעלה חייב הוא לרפאותה משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונות והיינו דלא אדכרו סוגיין דגמרא אלא באלמנה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דבעלה ג"כ דינו כיורשין מדאמרינן בירוש' [ב"ב פ"ט ה"ד] קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתיא קמיה דרבי יוחנן אמר לה אין קציץ הוא אסייך מפורניך ואי לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרינן נמי התם בעלה אמר הן דקצצין והיא בעיא דלא קצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ. ורבינו הגדול ז"ל אומר דהאי ירושלמי פליג אגמרא דילן ואגמרא דילן סמכי' וא"נ אפשר דלא פליגי ובעליך יהיב לאו דוקא אלא מנכסי בעליך קאמר ובעלה בעי היינו היורשין הבאין מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אגמרא דילן לפום האי סברא דמרן ז"ל. הריטב"א ז"ל ובגמרא אכתוב לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:
אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' הראב"ד דדוקא כשאינה מוטלת על המטה אבל אם מוטלת במטה אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדושות שאין לו לשלחה אלא ודאי דמתניתין דהכא כשאינה מוטלת על המטה ומתני' דהתם במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"א וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אין רשאים לפרוע כתובתה ושתרפא את עצמה דהא רפואתה מדין מזונות הוא וקי"ל כאנשי גליל שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ושתאזון את עצמה. הריטב"א ז"ל:
כתב הרמ"ה ז"ל ומה הפרש יש בין פרקונה לרפואתה שהשבוי' משעה שנשבית נתחייב לה הבעל בכדי פרקונה ומידי דחייל עליה חיוב' בבת אחת הוא שאילו שלח פדיון שמבקשי' ממנו מיד היתה נפדית לפיכך אינו יכול לפטור את עצמו מדבר שכבר נתחייב בו אבל רפואה לאו מידי דחייל עליה חיובא מעיקרא הוא שהרי אילו נתן לרופא כפלי כפלים מרפואתה לא היה יכול לרפאותה מיד ונמצא שאינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת אלא בכל יום ויום הוא מתחייב בה דבר יום ביומו ורפואת אותו היום כבר נתנה ורפואת מחר עדיין לא נתחייב בה נמצא שאינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו הא למה זה דומה למזונותי' וכשם שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות הראויות למחר בגט שהוא נותן לה היום כך יכול להפטר מרפואתה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וקרוב לזה פרש"י ז"ל ולקמן בגמרא פירש טעם אחר שהרפואה היא בכלל מזונות והיא קבלה בכל יום תשלום שכר מעשה ידיה עד עכשו אבל רשאי לומר הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה עצמך לפי שלא קבלה עד עכשו תשלום פירות שאכל ועכשו יש לו לשלם:
גמרא הא דמקשינן מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת פי' רש"י ז"ל דקס"ד גובה דקתני מתני' אפי' מחלה וזה אינו במשמע ולי נראה דקס"ד שזה שנשא בלא כתובה אין דיננו לכופו אלא בפחות שבדין הכתובות וכל כמה דאפשר דתשתרי ליה בההיא כתובה לא מפקי' מיניה טפי ולהכי קאמר רבי יהודה נכוף אותו לכתוב או ליתן מאתים ותמחול לו מנה דלא גרע נשאת בלא כתובה מו המוחלת והיינו דמפרקי' בסוף התם כתב' ליה וכו'. לומר דרבנן תקנו מאתים וכל הנשאת על דעת כן נשאת עד שתמחול קצתן לאחר כתיבה שלו דלא מבטלת תקנתא דרבנן. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מתוך פרש"י ז"ל נראה דהכי מקשי' דמשמע לן דמתניתין דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קא אמרינן אלא כתובה הראויה כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכתבו לה כן לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כרבי מאיר דקסבר ר"מ שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות דאי לרבי יהודה הא אמר דמציא מחלה וקס"ד השתא דשתיקתה דמתני' דלא כתב לה ושתקה היינו מחילה ומפרקי' במסקנא דאפילו לרבי יהודה אתיא דכי אמר רבי יהודה הני מילי כי מחלה בהדיא דכתבה ליה התקבלתי אבל מתניתין דלא מחלה להדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא ודאי פשיטא דיכולה למחול שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יכול למוחלו ולא אמר רבי מאיר אלא שאם כנסה מתחילה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי לא שתנאי בטל דומיא דאידך דאמר רבי מאיר בעלמא במקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאו בטל ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לו כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפרק אע"פ דלר"מ ודאי אחר נשואין יכולה היא למחול אפילו הראויה לה שתהא בעילתו בעילת זנות אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן מתניתין דקתני לא כתב לה כתובה כתובה הראויה קאמר ושכנסה מתחילה ע"מ כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר"מ ודאי אית ליה דאם כנס מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ודלא כרבי יהודה דקס"ד השתא דלרבי יהודה יכול הוא לכנסה מתחילה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוז ובמסקנא מפרקי' התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלומר דאפי' רבי יהודה לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובתה ויכול לשהותה כן ומותרת לו ולית ליה סברא דר"מ דמשוי ליה בעילתו בעילת זנות אבל מודה ר' יהודה דאם כנסה מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה. ואכתי ליתיה להאי פירושא דמאי קשיתיה דמשמע ליה במתני' הכי וקשיא ליה דהא פשטא דמתניתין לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ואתי' בין לר' מאיר בין לר' יהודה אלא ודאי פירושא הכי הוא דהא במתניתין אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כמי שכתב דמי והא אתיא כר"מ דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובתה מתחלה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתיה שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכה להביא ראיה ואם לא יפטר בשבועה אבל אליבא דר"מ אף על גב דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אלא בכתובה הראויה אי קא טעין עלה מידי דמחלה ליה בתר הכי עליו להביא ראיה. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ר"מ היא דאמר כל הפוחת כו'. פירוש ותנאו בטל וגובה מאתים דאי רבי יהודה דאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי וכו' ואף ע"ג דאסיקנא התם דאפילו לרבי יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא הכא קס"ד דגובה דקתני במתניתין אפילו מחלה כן פי' רש"י ז"ל ואינו מחוור דה"ל למתני הכי בפירוש דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה. והרמב"ן נר"ו פירש דקס"ד דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר"י אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת והילכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים ואח"כ תכתוב לו היא שנתקבלה היא ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני דמגרע גרעא זו ממוחלת בפי' והלא מחלה בפי' כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה ועוד דהא שמעי' לרבי יהודה דחייש לבעילת זנות אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים והילכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה אם כן נעשה זו כאילו כתב לה ואחר כך מחלה היא שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי דהכא הוה ס"ד לרבי יהודה כותבת לאו דוקא וה"ה למוחלת והילכך רואין את זו כאילו יש לה כתובה של מאתים דמסתמא הכי אית לה מתנאי ב"ד וכיון דלא חששה לכתוב הרי זו כאילו מחלה וויתרה מקצת כתובתה ולא תגבה אלא מנה ושני ליה לעולם רבי יהודה והתם כתבה ליה התקבלתי כלומר וכותבת דוקא אבל מחלה לא והילכך אפילו כשת"ל בזו שהיא כמוחלת אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דע"פ וכ"ש דסתם בטל כנ"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:
והתוספות כתבו וז"ל מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת וכו'. בפרק אף על פי דייק כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמרינן לית לה לא סמכה דעתה והויא בעילתו בעילת זנות ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאי קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ע"כ. וקשה אם כן אמאי קאמר ולאלמנה מנה דהויא בעילת זנות והא תנאי קיים דכל בדרבנן תנאי קיים ולשיטת ר"י ז"ל דלא מבעיא קאמר וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד ניחא דהא כ"ש אי תנאי קיים דהויא בעילתו בעילת זנות ולגבי הכי קתני גבי אלמנה דהרי זו בעילתו בעילת זנות אף על גב דלישנא דכל הפוחת לגבי אלמנה לא דייקא מכל מקום איכא למימר דמשום בתולה נקט הכי אבל לשיטת ריב"ן ז"ל קשיא. ותירצו בתוספות דגבי אלמנה נמי אף על גב דהויא בדרבנן תנאי בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ודע דלשיטת ריב"ן ז"ל מאי דהויא בעילתו בעילת זנות היינו משויא לה בעילת זנות דנבעלת אדעתא דלית לה ואין הדין כן אלא דאית לה וכיון דאית לה תקנו חכמים שיהא בעילת זנות אבל היכא דקושטא דדינא הוא דלית לה אין כאן בעילת זנות ומיהו איסורא איכא דאסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה אבל אין כאן בעילת זנות אלא בהדיא לא סמכה דעתה שלא כדין וככתוב. ולשיטת ר"י ז"ל איהי נמי משויא בעילת זנות דכיון דקלה בעיניו להוציאה הרי בעילתו בעילת זנות ושמעתין הכי מתפרשא לשיטת ריב"ן דר"מ ור' יהודה בהכי פליגי דר"מ סבר דכל הפוחת לעולם תנאי בטל ואפילו כתבה התקבלתי מינך מנה והילכך תקינו רבנן דליהוי בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דאם רצה כותב לבתולה כו' והיא כותבת התקבלתי וכו' וכיון דכן אפילו לא כתבה לו כן כיון דאפשר לפחות לה מכתובתה אף על גב דידעינן דאית לה ואיהי סמכה דעתה דלית לה אפילו הכי לא תקינו רבנן דליהוי בעילתו בעילת זנות מאחר דאפשר לפחות לה ור"מ סבר דלעולם אית לה וסמכה דעתה דלית לה ולהכי הויא בעילתו בעילת זנות ומתני' נמי משמע בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כר"מ ומאי לא כתב לה כתובה היינו דלא כתב לה כתובה הראויה ואפילו כתבה התקבלתי ואפ"ה בתולה גובה מאתים כר"מ והכין דייק סיפא דקתני בתולה גובה מאתים דאלמא לעולם הכין דינא ומסיק תלמודא דאפילו כרבי יהודה אתיא מתני' וכי קתני מתניתין דוקא בדלא כתב לה התקבלתי והכי דייק לישנא דלא כתב לה דקתני מתני' והא דאמרינן לקמן בפרק אף על פי מחלוקת בתחלת חופה אבל בסוף ביאה דברי הכל מוחלת ה"פ לדעת ריב"ן ז"ל מחלוקת בתחלת חופה אבל בסוף ביאה אי אתני בעל בסוף לפחות מכתובתה לא הויא בעילתו בעילת זנות דאף על גב דאתני בעל היא אינה מוחלת ובטוחה היא דאית לה ואין בדברי בעלה כלום כבר כיון שזכתה משנכנסה לחופה ונבעלה אבל בתחלת חופה סבירא ליה לר"מ דאין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה וכיון דאית לה הויא בעילתו בעילת זנות ומיהו אם היא מעצמה מוחלת בפירוש פשיטא ודאי דיכולה למכור ולמחול. הנה הצעתי לפניך פירושו של ריב"ן ז"ל ואין על פירושו שום קושיא ממה שהקשו התוספות ז"ל דוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל מתני' מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו'. פרש"י ז"ל דמתני' לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחלה לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא תהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאה למימרא שאין פחיתתו כלום ותנאו בטל דאי ר' יהודה דאמר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ואסיקנא דאפילו תימא ר"י התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלום דמתניתין דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דאם כן ודאי תנאו קיים אלא מתניתין שכנסה סתם שיכולה לומר לא מחלתי לו אלא שסמכתי על תנאי ב"ד זו שיטת רש"י ז"ל. ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כנסה בפחות ממאתים תנאי בטל כך אם כנסה במאתים ומחלה לו אחרי כן אין מחילתה מחילה שכן כתב ז"ל שאינה יכולה למחול תחתיו. וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוה במאתים אבל אם מחלה לו אחרי כן מחילה כפרעון היא ומחילתה מחילה אלא שלדברי ר"מ בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה דאי לא כולה סוגיא דלקמן דמיירינן בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קיימא לן כר"מ כדאיתא בפרק אף על פי והא דקתני ר' יהודה אומר רצה כותבת לו וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמחלתו בתחלת הנשואין ועל מנת כן כנסה שתכתוב לו שובר לאלתר שאין כתיבתו אלא לפנחיא בעלמא וכאילו כנסה בפחות ממאתים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור לשהותה בלא כתובה לדעתו של ר"מ. והשתא אתיא שפיר סוגיין דאמרינן מתני' מני רבי מאיר היא פירוש דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו לאלתר לפי שכנסה בתנאי שתמחול לו מיד ואתיא כר' מאיר דאמר כל הפוחת וכו' דאי ר' יהודה האמר רצה כותב וכו' וקס"ד דה"ה כולה ר' יהודה אם כנסה בהדיא בפחות ממאתים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראוי לו לכתוב לה מאתים מפני הרואין והיא כותבת לו התקבלתי ומהדרינן דאפילו תימא רבי יהודה שלא אמר ר' יהודה אלא דוקא היכא שכנסה במאתים וכתבה לו שובר דחשבינן לה כאילו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודה מודה שתנאו בטל. ואם תאמר ולכולהו פרושי מהיכן שמעינן לר"מ דס"ל תנאו בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאו קיים ולי"ל תירצו בתוס' דדייק לה מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת דהיינו שבקש לפחות ואף על פי שלא פחת דודאי תנאו בטל וחייב לה ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כי סבורה שדעתו לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ. ולשיטת ריב"ן ז"ל זאת הקושיא דקשיא לכולהו פירושא ליתא דוק ותשכח:
אתאן לרבי יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא איכא למידק אם כן מאי מפני שהוא תנאי בית דין דמשמע תנאה דכתובה ותו למה לי למתנא כתב לה שדה שוה מנה בין למאי דקס"ד בין למאי דקא אמרינן השתא ותו הא ר"מ ורבי יהודה בתר תקנתא דשמעון בן שטח הוו ואם כן היכי אפשר דלא שני ליה לר"מ בין כתובה לשאר שטרי ואיכא מאן דפריק דאעיקר כתובה קאי תנאי ב"ד וה"ק אף על גב דכתב לה שדה שוה מנה לא נתקבלה כתובתה דתנאי ב"ד שיהא לה מאתים ולא פחות ממאתים ואפילו לר' יהודה עד שתמחול אותם דכיון דאיהו חייב לה מאתים כל נכסיו אחראין לה דאחריות טעות סופר הוא ואף ע"ג דגבי לוה ומלוה בעלמא אם כתב לו מלוה ללוה שדה שוה מנה סתם גבי משאר נכסים באפותיקי סתם התם היינו טעמא דאנן סהדי דלא מחיל לו אבל הכא אפשר דבמנה נמי ניחא לה להנשא ומשום הכי אצטריך תנאי ב"ד לומר דכתובה מאתים היא והרי הוא כאילו הלוית לו מאתים ומאי דקשיא לן הא דרבנן בתר שמעון בן שטח הוו איכא למימר דלא קשיא כלל דשמעון בן שטח תיקן שיהא כותב לה כן לא כתב לה מאי הוי לשמעון בן שטח הרי הוא כשאר שטרות לר' יהודה טעות סופר הוא לר"מ לא ואי קשיא אי סבר לה שמעון בן שטח כר' יהודה למאי איצטריך לתקנתא הרי כל נכסיו אחראין לה לאו מילתא היא דאיהו תקון שלא יהו מייחדין לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא שיכתוב לה כל נכסי אחראין לך ומיהו בסתם נמי נתקיימה תקנתו לדברי רבי יהודה. הרמב"ן:
וז"ל הרא"ה ז"ל אתאן לרבי יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי ר' מאיר דאמר אחריות לאו טעות סופר בין בשאר שטרי בין בכתובה ואסיפא סמיך דתני לה בהדיא קשיא לן לרבי יהודה מי ניחא אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד תיפוק ליה מהא טעמא דאמרינן אחריות טעות סופר הוא ואפילו בשאר שטרי נמי דינא הכי דודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי ב"ד טעמא דהא מילתא הוא דמשום הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד ואהא בלחוד נמי קאי ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא ולפום מאי דפירשו כולהו רבוותא ז"ל דה"ק דכתב לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כתב לה בכתובתה שדה שוה מנה ששעבד אותה שדה בלבד לכתובתה ולא שעבד לה שאר נכסיו על כל נכסיו מפני שהוא תנאי ב"ד והא קשיא לן כיון דאמרינן דרבי יהודה היא דאית ליה אחריות טעות סופר הוא הא דמתני' היכי מתוקמא אי אפותיקי מפורש הוא אמאי אית ליה הכא דהא בשאר שטרי כה"ג לית ליה אלא אותה שדה דידע וקא מחיל ואי אשתדיף נמי לא גבי משאר נכסיו ובהא ודאי לא שני לן בין כתובה לשאר שטרי דכתובה נמי ודאי מציא מחלה אחר שכנסה בכתובה הראויה לה כדפרישנא לעיל ואי באפותיקי סתם מאי איריא כתובה בשאר שטרי נמי איתא בודאי דגבי משאר נכסי ולמה לי טעמא דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דבמתני' הכי קאמרינן כתב לה שדה שוה מנה וכו' לומר שכנסה תחלה על מנת כן שלא תהא כתובתה אלא שדה זו שהיא שוה מנה והרי הוא כאילו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה וזהו ודאי אליביה דר' מאיר תנאו בטל וכדאיתא רישא נמי בהך טעמא אליביה וכיון דכן בדין הוא דיכול למימר דסיפא גופא לא אתיא אליבא דהאי תנא דהיינו רבי יהודה אלא לר' מאיר ומשום דפרישנא דאלו לר' יהודה למאי דקס"ד השתא כיון דקסבר דאפשר לפחות לבתולה ממאתים כתב לה שוה מנה תחת מאתים אין לו אלא אותה שדה אלא דמחוור ליה למקשי מסיפא ארישא דאתיא בהדיא כר"מ מלמידק סיפא גופא דאתיא בתרי תנאי ובמסקנא הא איפרקא שפיר והאי דתנא כתב לה שדה בדין דהוה ליה למתני כנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה אלא דאורחא דתנא למתני כתובה בקרקע וכדאמרינן נמי באותן שלש שדות אחד שכותב לה בכתובתה אי נמי אפשר דהאי דתנא לה הכי רבותא קמ"ל דכיון דקיימא לן בעלמא דאין אונאה לקרקעות הוה אמינא כיון דהכי הוא דהאי דכנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא שדה זו ליקום האי שדה במקום מאתים קמ"ל דאנן נהי דאית לן דאין אונאה לקרקע אבל דמים יש להם ואילו נתחייב אדם לחברו בדמי שדה אחת סתם ב"ד שמין ונותנין לו אף בזה כיון שכנסה והתנה עמה שלא תהא כתובתה אלא שדה זו סתם ודמי שדה זו אינן אלא מנה תנאי בטל וחייב לה מאתים כאילו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה שתנאי בטל וחייב לה מאתים אבל אלו גרשה ונתן לה לכתובתה שדה שוה מנה או חמשים נתקבלה כתובתה ואין כאן אונאה שאין אונאה לקרקעות ולא עוד אלא אפילו כנסה בכתובתה הראויה לה וכשכנסה נתן לה בכתובתה שדה שוה מנה או חמשים באפותיקי מפורש אין לה אלא אותה שדה ואין כאן אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות. כללו של דבר כל זמן שנותן לה בשומת דמים שדה אפילו שוה חמשים באלף זוז נתקבלה כתובתה וכן ב"ח בחובו אבל נתן לה סתם אין דנין אותה אלא בשוויה והשתא דאתינן להכי לא קשיא לן נמי מאי דמקשי' לר' יהודה נמי היכי ניחא דמתני' תרתי קתני לומר שאף על פי שהתנה עליה בשעה שכנסה שלא תהא כתובתה אלא מנה או שדה שוה מנה תנאו בטל וכתובתה מאתים וגובה מן המשועבדים והכי מוכח לישנא דמתני' דתני ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד כלומר חייב על כתובתה וכל נכסיו אחראין וערבאין לה ושהוא תנאי ב"ד דתנא קאי אחיובא דכל כתובתה אבל לא אשעבודא דכל נכסיו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לה דהא לאו משום דכתובה תנאי ב"ד הוא אלא מדינא והא כרבי יהודה דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר לקמן אפילו בכותב לה כתובה בפירוש ולא כתב אחראין דאינה גובה מן המשועבדים אלא ודאי דרבי יהודה היא דאית ליה בכל דוכתא דאחריות טעות סופר והכא נמי כיון דאית ליה לרבי יהודה בהא לא כתב לה כתובה מאתים דהוה ליה כמי שכתב לה כתובה של מאתים כיון דכן חשבינן לה כמאן דאיכתביה גובה מן המשועבדים דאחריות טעות סופר הוא ומתני' דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד לאו אהא קאי כדפרישנא ואי קשיא לך והא ר"מ ורבי יהודה בתר שמעון בן שטח הוו ואמרינן לקמן דתיקן שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתך יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן אלא שהיא כותב לה כן אבל אם לא כתב לה הרי זה במחלוקת ר"מ ור' יהודה דאליבא דר"מ מן הסתם אחריות לאו טעות סופר הוא ואליבא דרבי יהודה מסתמא נמי אחריות טעות סופר הוא ולרבי יהודה תקנתא דשמעון בן שטח לא הואי אלא להוציא ממה שנהגו ליחד כתובתה וכשהוא כועס עליה הוא אומר לה טלי כתובתך וצאי ותיקן שלא יהו עושין כן ומיהו פשטא דמתני' דלקמן אליבא דר"מ אתיא. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אתאן לרבי יהודה וכו'. ואם תאמר אדרבה כיון דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד מכלל שזהו המחייבו ולא משום דאחריות טעות סופר. ויש לומר דמשום דס"ד דבכתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו דאדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרי' ביה אחריות טעות סופר הוא אי נמי דכי קתני מפני שהוא תנאי ב"ד לאו משום אחריות נקטי אלא למימרא שחייב לתת לה מאתים אע"פ שלא היה שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה