בבא בתרא נ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כל שכן דהויא ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג האמר אמימר אאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כי איתמר דאמימר בהיכא דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא א"נ זבנה איהי ומתה אתא איהו ומפיק בתקנתא דרבנן וכדר' יוסי בר חנינא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו גהאשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל דהיכא דזבינו תרוייהו לעלמא הא"נ זבנה איהי לדידיה זבינה זביני ואיבעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר דתניא המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום ר' מאיר אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו והשני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר השני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו הראשון אינו בדין יום או יומים שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ר' יוסי אומר
רשב"ם
עריכהואחת שיחד לה בכתובתה - לא נכתב בתוך השטר אלא לאחר נישואין ייחד לה אחת משדותיו ועשאה אפותיקי לגבות ממנה כתובתה ומיהו כל שדותיו משועבדים לה בתוך שטר הכתובה אלא על זה בוטחת יותר הואיל ויחדו לה בפני עדים:
ה"ג ואחת שהכניסה לו שום משלה - שדה שהכניסה לו מבית אביה ושמו אותו וכתבו שוויו בשטר הכתובה שקבלו עליו הבעל בדמים והן נכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וזהו שכותבים ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה כך וכך ממון סך הכל קיבל עליו החתן בכך וכך דינרין וגם זה השדה משעבד לה עם שאר נכסיו של בעל אלא שעל זה בוטחת יותר בשעבודו הואיל ומבית אביה הכניסתו ומג' שדות הללו אם חזר ולקח מן האשה מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי והמתרץ עצמו מפרש והולך לסיים תירוץ שלו למעוטי מאי כלומר ולמעוטי מאי נקט ג' שדות הללו דהוי מקחו בטל ולא שדה אחרת אילימא למעוטי שאר נכסים וקרקעות של בעל המשועבדין לה דאם חזר ולקח מן האשה יהא מקחו קיים ולא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי והכי קאמר רבה בר רב הונא לא נצרכה כו' כלומר אין משנה זו מדברת בשאר נכסים אלא בהנך ג' שדות דכיון דמשועבדין לה כל כך שהן מיוחדין לה ודאי לא גמרה ואקנייה אלא נחת רוח עשתה לבעלה אבל בשאר שדות שאין משועבדין לה כל כך שאין מיוחדים לה ודאי גמרה ואקנייה ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי והוו מקחו קיים:
כל שכן - דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:
דהויא לה איבה - אם לא תמכור לו ללוקח מבעלה וכל שכן דהוי מקחו בטל ותטרוף האשה ממנו כתובתה כשתתגרש או ימות בעלה דאי לא כתבה ליה ללוקח אמר לה בעלה עיניך נתת בגירושין או במיתה וסבורה את לגבות כתובתך כשאמות או אגרשך ולכך אין את מנחת למכור מנכסי כלום אבל בהנך ג' שדות לא אמר לה בעל הכי דמאחר שייחדם לה דין הוא שתערער במכירתן והלכך רבותא הוא דקאמר לא נצרכה האי דתני מקחו בטל לא מבעיא בשאר נכסים דמילתא דפשיטא היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יאמר עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא אפי' בהנך ג' שדות דליכא למימר הכי אפ"ה מקחו בטל דכיון דמ"מ אינן שלה לגמרי כי אם של בעל מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:
אלא ודאי למעוטי נכסי מלוג - אתא רבה בר רב הונא דבהנהו אמר אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים דכיון דשלה הן אינה יגורה מבעלה ויכולה למחות לבעלה שלא ימכור ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ומתני' נמי דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש בנכסי מלוג מיירי דכיון דהנכסים שלה לא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:
ה"ג והא אמימר כו' - וקס"ד השתא דהכי קאמר איש שמכר ואחריו האשה לא עשו כלום דמצית אמרה נחת רוח כו' וכל שכן אי זבנה לבעלה דנחת רוח עבדה ואמאי קדייקא מתניתין הא ראיה יש:
ומשני כי איתמר דאמימר - לא שמכרו שניהם ביחד אלא איש או אשה קאמר כגון היכא דזבין איהו לאחר ומית דאתיא איהי האשה ומפקא מן הלקוחות גוף הקרקע והפירות מכאן ואילך שבעל אין יכול למכור אלא הפירות שהן שלו בחייו וגס הגוף אם תמות אשתו ויירשנה הוא אבל אם ימות הוא היא תיטול נכסי מלוג שלה הלכך האיש שמכר לא עשה ולא כלום לגבי הכי שאם ימות בחיי אשתו היא תקח נכסי מלוג שלה א"נ אם מכרה היא גוף הקרקע בלא פירות שהרי הפירות של בעל הן תחת פרקונה ואח"כ מתה לא עשתה ולא כלום ולא נאמר מאחר שמתה אין לבעל עוד פירות שהרי לא יפדנה עוד וגם גוף הקרקע לא ירש מאשתו אע"פ שהבעל יורש את אשתו שהרי מכרה גוף הקרקע בחייה אי אפשר לומר כן אלא אתי בעל ומפיק כמו שהתקינו באושא כשהיתה סנהדרין לשם באחת מי' גליות שגלתה סנהדרין כדאיתא בראש השנה (דף לא.) וכדר' יוסי בר' חנינא כו':
הבעל מוציא מיד הלקוחות - כדמפרש טעמא בב"ק (דף צ.) דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל משום איבה ועשאוהו לוקח ראשון ומיהו להכי אהני מכירת האשה שאם ימות בעלה בחייה יטלם הלוקח:
אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא - הוא מכר את הפירות והיא מכרה את הגוף:
א"נ זבנה איהי לדידיה - לבעלה:
זבינייהו זביני - ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דבשלה לא עבדה נחת רוח דלא קפיד עליה בעל והלכך שפיר קדייקא מתני' הא ראיה יש שאם יש לו שטר או עדים שמכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה הוי המקח קיים:
ואי בעית אימא אמימר - כשמכרו שניהם ביחד לאדם אחד קאמר דלא עשו ולא כלום ואפילו לקח תחלה מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכ"ש היכא דמכרה היא לבעלה דלא הויא מכר ומיהו לא תקשי ממתניתין דדייקא דהוי מכר דאמימר דאמר כר' אלעזר ויליף טעמא מקראי דדבר של שני שותפין שהגוף לזה והפירות לזה אין כח לשניהם למכור דלא זה קרוי בעליו ולא זה קרוי בעליו ומתני' רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר:
שישמשנו - למוכר:
הראשון - אם הכהו ומת לסוף שני ימים מחמת הכאה זו:
ישנו בדין - יום או יומים יעמד לא יוקם (שמות כא) ופטור דאילו מכה לישראל חבירו אם מחמת מכה זו מת אפילו לסוף שנה נהרג כדנפקא לן מונקה המכה מלמד שחובשים אותו כו' (סנהדרין דף עח:):
מפני שהוא תחתיו - עדיין כל ל' יום וכתיב ומת תחת ידו (שם) ותחת קרינא ביה אבל השני הלוקח אינו בדין יום או יומים אם הכהו ומת אלא הורגין אותו דעבד כנעני כבר ישראל הוא לכל דבריו דגמר לה לה מאשה:
קסבר - רבי מאיר קנין פירות דהיינו תשמיש דעבד כל שלשים יום:
כקנין הגוף דמי - כלומר כאילו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו והלכך ראשון קרוי אדון:
רבי יהודה - דייק סיפיה דקרא לא יוקם כי כספו הוא למי שהוא קנוי לגופו הוי עבד:
תוספות
עריכהאילימא למעוטי שאר נכסים. בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פא.) גבי הרוצה למכור בנכסי אחיו פ"ה דהא דתנן בהניזקין (גיטין דף נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא אוקמינן בג' שדות והקשה ה"ר שמואל דכ"ש בשאר נכסים איירי כדמשמע הכא לכך נראה לר"י לפרש מקחו בטל משעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר נכסים ואפילו בג' . שדות מקחו קיים עד שעת טריפה ויש ליישב פ"ה דמקחו בטל משמע בטל לאלתר וה"פ למעוטי מאי דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים דלא תטרוף לגמרי כ"ש דהויא לה איבה והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל לאלתר דמשום הא לא הוה צריך למימר לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות דפשיטא הוא דאין מקח בטל אלא באותן ג' שדות דהא כל אדם מוכר קרקע המשועבדת אלא ודאי לא איצטריך לאוקומי באותן שלש שדות אלא למעוטי שאר נכסים דלא טרפה כלל אבל קשיא לרשב"א דהיכי מצית למימר דפשיטא ליה דבשאר נכסים אין מקחו בטל לאלתר הא מקמי דמוקי לה הכא באותן ג' שדות הוה ס"ד דמיירי בשאר נכסים ואע"ג דקתני מקחו בטל:
המוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום. הא דלא נקט המוכר עבדו לפירות כדנקט בהשולח (גיטין דף מז:) המוכר שדהו לפירות משום דאין דרך למכור עבד כענין זה אלא משכיר אותו לעשות מלאכה. ישנו בדין יום או יומים. אין להקשות השתא בעמידת יום לא יוקם כ"ש ביומים דרש"י פי' בפרשת ואלה המשפטים איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר מעת לעת:
קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. דאי משום דדריש תחתיו ה"נ כתיב כספו ומנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו אלא משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"ת א"כ הוה ליה למימר שניהם אינן בדין יום או יומים כדאשכחן בהחובל (ב"ק דף פט: ושם) דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומסיק דכ"ע לית להו תקנת אושא ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי מר סבר כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלמא הא דחשיב קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מהני שיצא לאיש אלא לענין שלא יצא לאשה ור"י בר ברוך ל"ג ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא ה"ג דכ"ע לית להו תקנה ובפלוגתא דהני תנאי כו' והא דקתני לאשה אבל לא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר' אלעזר דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים ואפילו שניהם יחד אין יכולין לשחרר ומשום הכי לית להו תקנת אושא דלר' אלעזר אין מכירתו כלום הלכך לא שייך לר' אלעזר תקנת אושא דתקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ולדידיה אין כאן מכירה כלל ויש לתרץ בדוחק גירסת הספרים דהתם סברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף דאשה שיצאו לו לחרות אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא
עין משפט ונר מצוה
עריכהקצד א ב מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ט"ז ופוסק מכרן קיים, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף י"ג וסעי' טז:
קצה ג מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ז', טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף ט':
קצו ד טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף י"ז:
קצז ה מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה י"ז, ומיי' פי"ד מהל' טוען הלכה א', סמ"ג עשין מח וסימן צה, טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף י"ז, וטור ושו"ע חו"מ סי' קנ"א סעיף א':
ראשונים נוספים
אלא למעוטי נכסי מלוג. שאם מכרן הבעל בפניה ושתקה מקחו קיים דאין יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי משום הואיל דהגוף שלה ולא של בעל איבעי לה למחויי: והאמר אמימר איש או אשה שמכרו נכסי מלוג לא עשו ולא כלום: דאמר כר' אלעזר:
ופסק עמו. המוכר ללוקח:
ראשון ישנו בדין יום או יומים. שאם הכהו ומת לאחר יום או יומים לא יוקם:
שני. אם הכהו בתוך אותן ל' יום אע"פ שמת לאחר יום או יומים יהרג המכה ובעבד כנעני (גר) קמיירי:
קסבר. ר' מאיר להכי ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דסבירא ליה קנין פירות שיש לו בעבדות ל' יום (דהיינו) כקנין הגוף דמי מה קנין הגוף כשהוא עבדו לגמרי וחבל בו דישנו ביום או יומים כן הכי נמי קנין פירות:
ר' יהודה אומר. אם חבל בו שני באותן ל' יום ישנו ביום או יומים מפני שהוא כספו שקנאו:
ואקשינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים. פי' דידה דהיינו נכסי צאן ברזל שקבל עליו אחריות' בשומא כל שכן דהויא לה איבה שכיון שאם פיחתו פיחתו לו וגובה משאר נכסיו ואינן נכתבין לה אי מעכבת עלה מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה וכל שכן בנכסי דידיה ממש שאין לה עליהם אלא שעבוד שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא הא דאקשינן נכסים דידה משום דלאוקומה למתני' מהדרינן ומתני' נסבי אשתו ק"ת ואין שאר נכסים דידיה נקראין נכסי אשתו אע"פ שיש לה בהם שעבוד ועוד דהנהו פשיטא דמצי למימר הכי נחת רוח עשיתי לבעלי ולא למעוטי הנהו נכסים קאמרי' והרב רבי שמואל ז"ל מפרש לה ששאר נכסים דידיה, ואינו מחוור.
ועוד כתב הרב רבי שמואל ז"ל דהאי מקחו בטל דקתני מתני' מקחו מן האשה קאמר דלכשתבא לגבות כתובתה גובה ממנו אבל מחיים לא שהרי משנה זו אפילו בשאר נכסים דידיה הו' ובשאר נכסים דידיה אי אפשר לומר המכר בטל מיד כדאמרי' בכתובות וכדבעינן למכתב קמן, זה פי' הרב ז"ל.
ונראה שבאותן שלוש שדות המכר בטל מיד לדעתו ז"ל ולא אתברר לי מפירושיה אם בשלשה הוא אומר כן ואפי' בשני השדות שהן אפותיקי שרבותינו רגילים לומר בנכסי צאן ברזל אין לו למכור ואם מכרן אינן מכורין ואפילו לשעה שהמוכר בטל בהם מיד כמוכר דבר שאינו שלו וכנכסי מלוג הם ומוכחי הא מילתא ביבמות וכדכתבינו לה התם אבל בשני השדות שהם אפותיקי ודאי מכורי' עד שתבא לגבות כתובתה שגובה מהם.
וראינו לרבו רש"י ז"ל שכתב בפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי ההיא דאמרינן אשתו אי בא' לזבוני מי לא מצי מזבין כלשון הזה. והא דתנן לקח מן האיש מקחו בטל אוקימנא בבבא בתרא באותן שלש שדות וכו' כדכתיב בפירושיו למדנו שדעתו ז"ל שבשלש שדות אלו מקחו בטל מיד והיינו דאיכא בין הני לשאר נכסים דידיה אלא שנראה ממה שכתב במסכת יבמות שהיא אינה יכולה לערער עד שתבוא לגבות כתובתה דלאו בעל דברים דלקוחות היא עכשיו הוא עצמו מוציאה מיד הלקוחות כמי שמוכר דבר שאינו שלו ואין אותו הלשון שכתב שם מכוון ובפרק מי שהיה נשוי כתב עוד מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה באותן שלש שדות.
ומיהו יש תמיהין עליו דהא מתני' לא באותן שלש שדות בלחוד הוא דאוקימנא אלא כל שכן בשאר נכסים ואין זה תימה דהא דאמרינן הכא למעוטי מאי וכו' לאו למימרא דמתני' בשאר נכסים היא אלא הכי קאמרינן למעוטי מאי קאמרת דמתני' דאמר' שיכולה אשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות היא אי למעוטי שאר נכסים כל שכן שיכולה לומר כן. אבל מכל מקום מתני' באותן שלש שדות בלבד היא שמקחו בטל מיד כפשטא דמתני' והנך לכשתבא לגבות כתובת' מהם ודיקא נמי מדקאמר באותן שלש שדות וכו' ולא אמרינן לא שנו אלא בשאר נכסים אבל בנכסי מלוג לא.
אלא הא קשיא לי דהא תניא בהדיא בגיטין (מא,א) העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסיה פירוש אם מכרו אלמא מכר קיים וגובה משאר נכסים ואי ליכא שאר נכסים בהא מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפשר שרבינו שלמה ז"ל מפרש להו באפותיקי מפורש שאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואע"פ שתקנו שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך זה לנדוניא יחד אותו.
ואיכא דסברי הכי, דבאפותיקי מפורש המכר בטל מיד וגמרי לה מדאמרי' בכתובות ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא נוטלה בלא שבועה ואפילו מן הלקוחות ואם מכורה היא אינה יוצאה מרשות לוקח בלא שבועה ועוד נתלו בזה במה שאמרו בירושלמי במס' יבמות העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו בחובו ולאשה בכתובתה ומכרה מכור' והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה לו על דעת' שתהי' אשה מחזרת על בעלי דינין הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורות, וסברי למפסק הילכתא כר"ש בן גמליאל דקאי ר' יוחנן כותיה התם בירושלמי, וזה דעת הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, ואין זה נכון.
וכבר פירש' רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו באפותיקי סתם ובפנים אחרות ולא לענין דברי הרב ר' אברהם ז"ל כאשר אכתוב בסוף בס"ד ומאי דאמרי' יחד לה ארעא בארבע מצרנה' דשקלה לה בלא שבועה טעמ' דמילתא דכיון דסמכה דעתייהו תו לא מתפיס לה צררי וכן פרש"י ז"ל ואדרבא אי בלקוחות עסקינן הויא תיובתיה דמשמע שהמכר קיים אלא שטורפת אותו מן הלקוחות והתם במסכת יבמות נמי הכי משמע שלא אמרו שהמכר בטל מיד אלא משום שבא בית אביה ושמע מינה דלא אמרי' הכי באפותיקי אלא בנכסים שהביאה לי בנדוניא שהם שבח בית אביה וכן בנכסים שיחד לה כנגד השום שהביא' שדינן כדין השום עצמו וכדתנן התם ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה למכור לא ימכור וקיימא לן דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הוו זביניה זביני בכתובות ונכסים הללו כדין נכסי מלוג שאם מכר גופה של קרקע המכר בטל מיד וכדאיבעיא לן בעל שמכר קרקע לפירות בנכס' מלוג מהו אלמא אם מכר גופה של קרקע מיד המכר בטל ולא דמי להא דתנן מכר האב מכורין עד שימות דהא לא זכי בפירות אלא מחמת האשה ולרווח ביתא דהנאה דתרוייהו היא וכל שכן דהויא לה איבה אי זבנינהו ואפילו בזוזי וקא עביד עסק' ופסידא איכא בבית' ולא רווחא וכן דעת רש"י ז"ל שהרי אף בנכסי צאן ברזל הוא אומר כן כמו שכתב בפירושיו בפרק האשה שנפלו לה נכסים.
וכן נראה מדברי רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר מקח וממכר אין המכר מתבטל היכא שהבעל מוכר קרקע של נכסי מלוג לפירות כגון שאינו מוכר גוף הקרקע ממש וכו' וכל הדינין שוין בנכסי מלוג שאם מכרן לגופה של קרקע שהמכר בטל מיד בכל מילי לא שנא זוזי וקא עביד בהו עיסק' ל"ש בעל אריס לא שנא ארעא דמרחק' ואע"ג דליכא בפירות משום רווח ביתא ובנכסי צאן ברזל הו' שחולקי'.
וראיה לדברי האומרין שהמכר בטל בהן מיד הא דאמרי' בכתובות דאמרינן גבי יבמה לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחה ליך על השולחן וכו'. ומוכח התם בגמרא שאם מכר מנכסי אחיו לא עשה ולא כלום משום דסמכה דעתא עלייהו והוו ליה כמאן דגביינהו מאחו' ואכנסינהו לדידיה ושמעת מינה דבנכסי צאן ברזל שלה לא עשה כלום הואיל וסמכא דעת' בדידה מצית למימר לא בעינא למטרח קמי בי דינא שאין דרכה של אשה להתבזות בבית דין הואיל והם שלה לגמרי ואע"פ שאם מכרן לפירות מה שעשה עשוי התם הוא דכיון דלא מכר אלא לפירות אם באה לגבות כתובתה נוטלתן ואין מעכב על ידה אבל כשמכר גוף הקרקע הכל בטל מיד שאין המכר מתקיים כלל לא בגוף ולא בפירות היכא דקא מפסדא איתתא מידי ואע"ג דאמר לוקח שבקו לי פירי לא שמעי' ליה שהכל בטל כדין יבם בנכסי אחיו שאף ע"פ שאכילת פירות שלו לא עשה ולא כלום ומיד בטל.
והא דאמרינן בירושלמי במסכת כתובות (ו,ג) מה ראו לומר בכלים פחות חומש שמודעתא של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש אמר רבי יוסה הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו דמשמע דורא משום האי טעמ' ולא שייך בקרקע לאו מילתא היא דכל שכן בקרקעות שהיא סומכת עליהן בגובית כתובתה אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הן פוחתין והולכין וכלין וכלין אימא לא קמ"ל דמכל מקום רוצה היא לבלותן היא עצמה ששבח בית אביה הוא זה ולפיכך הוא פחות חומש וכן דעת רב יהוסף הלוי ז"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו לא עשה ולא כלום והירושלמי באפותיקי סתם הוא והם הם דברי ר' שמעון בן גמליאל ות"ק ששבין בברייתא בגמרא דילן בגיטין וקיימא לן התם כרבנן.
וכן מצינו בירושלמי במסכת שביעית (י,א) המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה רבי הילא הורי ר' אלעזר כהן תניא המשעבד וכו' מתנית' בשאמרה לו יהא ליך פרעון מזו אבל אם אמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנה המשעבד שדה לחברו והלך ומכרה רבי אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דר' יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעל זרוע מצוין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' בשאמר לו יהא לך פרעון מזו מה פליגי בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו ואנן קיימא לן לקולא הילכך אפי' באפותיקי מפור' מכרן מכורין לשעה דהיינו עד שתבא לגבות כתובתה ומה שאמרו ביבמות הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין לא על שדה זו אמרו אלא על עבדי צאן ברזל הוא חוזר ותמצאנו מפורש בחדושנו בפרק השולח.
שוב מצינו בירושלמי במסכת גיטין (ה,ז) שהוא מקשה על משנתנו דקתני מקחו בטל כך ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות אמר ר' חזקיה בשם ר' אחא וכינו מכר לראשון וחתמה לו לשני וחתמה לו לשלישי וחתמה לו גובה מן האחרון לא הספיק גובה משלפניו לא הספיק גובה משלפני פניו רב אמר בנכסים שהכניסה לו בכתובתה אבל בנכסים שהכניסה לו פירא פרנון גובה מאיזה מהן שתרצה נראה מכאן שהמכר קיים עד שתבא לגבות כתובתה מהם שלא תמצא שאר נכסים.
ואיכא למימר הני אמוראי סברי לה כר' אמי דאמר במסכת יבמות גבי היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמו וכיון דהדין עמו ואפשר לה לגבות משאר נכסים הוה ליה כשדה של אפותיקי סתם שגובה משאר נכסים אבל לדידן דקיימא לן הדין עמה אם מכרה אינה מכורה והכי מוכחא שמעתא התם ביבמות ומאי דאמר רב בנכסים שהכניסה לו פירא פרנון שהם נכסי מלוג, פליגא אגמרא דילן.
והא דאמרינן הכא כגון דזבין איהו ומית ואתיא איהי וקא מפקא. לאו דוקא הוא, חדא דלמה ליה מת אפילו בחייו נמי מוציאה כיון שהגוף מכר בהן כמו שכתבתי למעלה ועוד דאיהו גופיה מפיק בשמתה היא שהרי לא היה לו קנין הגוף בהן כדי שימכור וכדאמרינן בעלמא גבי עבדי מלוג שאין יוצאין בשן ועין לאיש ואם תאמר בירושלמי בפרק הכותב (כתובות ט,א) ר' הלל בר פזי בעא קומי ר' יוסי מכר הוא ומתה היא אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא א"ל מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו אלא כיון דאמר זבינ' איהי ומתה ואתא הוא וקא מפיק דאלו מת הוא המקח קיים דהא לא אמרינן בתקנת אושא אלא ומתה, וכדאקשינן בבבא קמא (פ"ט א') תזבין לנכסי מלוג ותיתיב לה וכדאיתמר בירושלמי משום הכי אמר ברישא ומת ולאו דוקא והלשון שכתב הרב ר' שמואל ז"ל שהבעל לא ימכור אלא פירות בחייו וגם הגוף אם תמות אשתו וירשנה, אינו נכון.
ואיבעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר. פ' הרב ר' שמואל ז"ל, לעולם כגון דזבינו תרוייהו לעלמא ואיהו דאמר כר' אלעזר ודברי תימה הם כיון דתרוייהו זבינו אמאי לא עשו ולא כלום דהא גוף ופירות מכרו ורש"י ז"ל נמי כך פירשה בפרק החובל אבל אמר דשאני שותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו החצי וכן לזה אבל הכא כלן קנין לזה לגוף וכלן קנויין לזה בפירות וסברא בעלמא הוא דקאמר אמימר דכי היכי דלא מיקרי מיוחד לאחד מהם לדין יום או יומים הכי נמי אין מכירתן מכירה דבכי האי גונא מיוחד בעינן כיון שאין לאחד מהם קנין גמור הגוף ופירות אבל יש בזה שותפות בגוף ופירות לגבי מכירה מיוחד הוא.
ומיהו לגבי שחרור דשן ועין לא הוי מיוחד, כדאמרינן התם בבבא קמא (צ"א) מאן תנא הא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינן יוצאין בראשי איברים ר' אלעזר היא לאו אמר ר' אלעזר כספו המיוחד לו הכא נמי עבד המיוחד לו פירוש ואפילו סמא זה את עינו והפיל זה את שנו ואפילו בבת אחת אינו יוצא ודאי איתנהו במכירה דאי במכירה ליתנהו עבדו המיוחד למה לי אלא ודאי במכירה איתיה ובראשי איברים ליתיה משום דכתיב עבדו הילכך דאמימר סברא היא כדפרישית ולאו משום דאיכא לדמויי מכירה לכספו ולא לעבדו ומדברי הרב ר' שמואל ז"ל משמע דדין מכירה גמר ממש מהתם וקשיא סוגי' דהחובל ובתוספות העמידו העבד של שני שותפין בעבד שפירותיו לזה וגופו לזה וחציו עבד כגון מעוכב גט שחרור, ולא דאיק.
כי אתמר דאמימר כגון דזבין הוא ומית דאתיא איהו ומפקא: ולאו דוקא מית, דאפילו מן השתא מקחו בטל, ואפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות, דאין לו לבעל בגוף הקרקע כלום, והכי איתא בירושלמי מכר הוא ומתה היא הבעל מוציא מיד הלקוחות, למה הדבר דומה לבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו שהבן מוציא מן הלקוחות. אלא משום דסופא דוקא דזבינה איהי ומתה, דדוקא מתה, שהוא מוציא מיד הלקוחות משום תקנת אושא, שעשאוהו לזכיותיו כלוקח ראשון, הא מת הוא מקחו מן האשה קיים, דגוף הקרקע שלה הוא, וכדאמרינן בירושלמי מכרה היא ומת הוא אין האשה מוציאה מן הלקוחות, למה הדבר דומה לאב שמכר בנכסי עצמו בחיי הבן ומת הבן, שאין האב מוציא מיד הלקוחות. וכתב הרא"ם ז"ל: ונפקא מינה שאם ירצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא, שהלוקח מעכב עליו.
איבעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר: כלומר, אפילו מכרו שניהם בנכסי מלוג, כיון שאין הנכסים מיוחדים לאחד, אלא לזה גוף ולזה פירות, אינן יכולין למכור, דכספו מיוחד בעינן לרבי אלעזר בזביני כדבעי לדין יום או יומים, ומסברא דנפשיה אמרה אמימר.
ואיכא למידק, היכי איפשר לדמויי זביני לדין יום או יומים, והלא עבד שותפין אינו יוצא לשניהם דין יום או יומים לרבי אלעזר, ואפילו הפילו לו זה שנו וסמא לו זה עינו, ואפילו בבת אחת, וכדאמרינן בבבא קמא פרק החובל (צ', א) עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים ואמרינן כרבי אלעזר היא דבעי כספו המיוחד לו, ואפשר לומר דקרקע של שותפין אי אפשר להם למוכרו. ובתוספות העמידו שותפין דהתם בענין שותף של נכסי מלוג, שיש לאחד קנין הפירות ואין לו בגופו כלום ולשני קנין גופו ולא הפירות, ובענין זה בקרקע של שני שותפין אפשר דלאמימר אם מכרוהו ממכרן בטל, אבל בשיתוף דעלמא ששניהם שותפין בכל, ישנו לשניהם בדין יום או יומים, ואם מכרוהו ממכרן ממכר.
עוד שם אמימר דאמר כר' אלעזר: קשיא לי, ולית ליה לאמימר מתניתין דפרק נוחלין (קלו, א) דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר הבן מכורין לכשימות האב מכר האב מכורין עד שימות, ואמימר שביק מתניתין ועביד כרבי אלעזר דברייתא. וצריך עיון גדול.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(נב) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ראשון ישנו בדין יום או יומים כו' עיין כל זו השטה בפ' החובל במהדורא תליתאה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קצא. הרי אמרו אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודייקינן עלה הא ראיה יש. דאי אית ליה שטרא או סהדי דזבינתינהו נהליה לבעלה אי נמי יהבתינהו נהליה במתנה, ראייתו ראיה ומעמידין שדה בידו, ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה תחת מנה מאתים, ואחת שייחד לה אפותיקי בכתובתה, דלא כתב שדה תחת מנה מאתים, אלא כתב לה מנה מאתים וייחד לה שדה בהן אפותיקי. ואחת שהכניס לה שום משלו. כנגד מה שהכניסה לו, שכך היה דרכן לכתוב לאשה תוספת כנגד נדונייתא. ודייקינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה דבעל דהוו אחראין לכתובתה כל שכן דאי לא עבדא ליה נחת רוח הויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאפילו בהנך דכתבתי לך לשיעבודיך לא סגיא ליך לשיעבוד כתובתיך, אלא למעוטי נכסי מלוג. דדידה נינהו ולא הויא איבה, דבלאו סירכא דגירושין ומיתה נמי קפדא עלייהו משום שבח בית אביה, הילכך אע"ג דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים דלא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ומתניתין נמי דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (החצאית) [הא ראיה] יש בנכסי מלוג מיתוקמא. והוא הדין בנכסי צאן ברזל, דתרוייהו חד טעמא נינהו, כדבעינן לברורי לקמן (סי' קצב ד"ה ומסתברא):
קצב. והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. ופרקינן [כי] איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי דזבינא איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנתא דרבנן וכדר' יוסי בר חנינא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ומאי איש ואשה, איש או אשה, אבל זבינו תרווייהו לעלמא, אפילו זבין איהו והדר זבינא איהי, אי נמי דזבינא איהי לדידיה זבינייהו זביני. וכן הלכתא.
ומסתברא דדינא דנכסי צאן ברזל בהא מילתא כדינא דנכסי מלוג דמי, דהא אידי ואידי חד טעמא נינהו, דבלאו סירכא דגירושין ומיתה נמי קפדא עלייהו משום שבח בית אביה, דכי היכי דגבי נכסי מלוג איכא שבח בית אביה, כדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (עט,ב), גבי נכסי צאן ברזל נמי איכא שבח בית אביה, כדאיתא ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו,ב). תדע מדמוקים לה גמרא למתני' דלקח מן האיש באותן שלש שדות, וכל שכן בשאר נכסים דידיה דבעל, דלא שייכא בהו איתתא אלא מחמת שעבוד כתובתה, דחישא דאיקפדא עלייהו [ד]אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, דאי ס"ד הא דאמרי' גבי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה אפילו בנכסי צאן ברזל קאמרינן, מאי כ"ש דהויא לה איבה, הא לא דמו, דהתם גבי נכסי צאן ברזל איכא שבח בית אביה, הכא ליכא שבח בית אביה. וכי תימא אם כן מאי דוחקיה דגמרא לאוקומה בנכסי מלוג, לוקמה אפילו בנכסי צאן ברזל. הא לא קשיא, דכיון דאשמועינן בגמרא דלא מיתוקמא מתניתין דלקח מן האיש אלא באותן שלש שדות ומאי דדמי להו, דלא שייכא בהו איתתא אלא מחמת שיעבוד כתובתה, למעוטי נכסי מלוג דשייכא בהו מטעמא אחרינא דשבח בית אביה, ממילא אימעיטו להו נמי נכסי צאן ברזל, ואשמעינן בנכסי מלוג והוא הדין לנכסי צאן ברזל דשייך בהו נמי שבח בית אביה. והאי דאוקמה בנכסי מלוג משום סירכא דקושיין דהוה קשיא לן מדאמימר, דהוה סלקא דעתין מעיקרא דלא הוה יכלינן לאוקומי מתניתין דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דמשמע הא ראיה יש בנכסי מלוג משום דקשיא שמעתיה דאמימר, ואמטול הכי איכפל לאוקומה בנכסי מלוג ולתרוצה לדאמימר, והוא הדין בנכסי צאן ברזל כדברירנא:
קצג. ואיבעי תימא אמימר דאמר כר' אלעזר. כלומר איבעי תימא לעולם כדאמרינן, דכי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו לעלמא ולא זבינא איהי, אי נמי זבינא איהי לעלמא ולא זבין איהו דלא הוו זביני, מיהו לאו משום דר' יוסי בר' חנינא, אלא אמימר דאמר כרבי אלעזר דאמר כל היכא דגופא לחד ופירא לחד לא דיינינן ביה דין ממון גמור לחד מינייהו באנפי נפשיה, הילכך לא מצי חד מינייהו לזבוניה. וליתיה להאי פירוקא, דהא קיימא לן כר' יוסי בר' חנינא דסבירא ליה דאי לאו תקנת אושא כי זבינא איהי ומיתה זבינה זביני, כריש לקיש דאמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב קנה לוקח (לקמן בבא בתרא קלו,ב), ואיפסיקא הילכתא כוותיה. ואע"ג דסוגיין לקמן כרבי אלעזר, התם הוא דאמר קרא כספו המיוחד לו אבל בעלמא לא. וכי תימא נילף מינה, דילמא רוצח שאני דאחמיר ביה רחמנא, אלא לא מיתוקם טעמיה דאמימר שפיר אלא כרבי יוסי ברבי חנינא:
ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו: ודייקינן והאמר רב אשת איש צריכה למחות במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקים בנכסי אשת איש אלא לאו בעל אלמא כיון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וקאכיל להו בתר הכי אית ליה חזקה עלה ואם תשאל למאי דסליק אדעתין דשאני דיניה מדין אחר דלאו היינו בעל מאי שנא משני דינים מדין אחר דלא בעל היינו דסלקא דעתיה דשאני דיניה מדין אחר משום דאיכא למימר אחר הוא דלא קיימינן ליה חזקה משום דכיון דברשות בעל הוא דקיימא לפירי מהיכא ידעה היא אי בעל הוא דקאכיל לה אי אחר קאכיל כי היכי דתמחי ואי נמי ידעה דאחר הוא דקאכיל לה כיון דהנהו פירי דקאכיל פירי דבעל נינהו מאי איכפת לה בהכי אי אכיל להו האי אחר אי לא אכיל להו ועוד דאסמכתא בכלהו נכסיה על בעל נינהו ולא קא דייקא מאן ניהו דקאכיל להו. אבל גבי בעל מי איכא למימר דלא ידעה דברשותיה קיימי ואיהו הוא קאכיל להו כיון דליכא למימר הכי דהא ודאי קא ידעה דאיהו קאכיל לה משום הכי קסלקא דעתיה דצריכה למחות. ועוד כיון דרב גופיה הוא דקאמר אשת איש צריכה למחות הוא ניהו דקאמר אין מחזיקים בנכסי אשת איש ממילא שמעת דהאי דקאמר אשת איש צריכה למחות בבעל הוא והאי דקאמר אין מחזיקים בנכסי אשת איש משמע דאחר דליכא למימר איפכא דהא לשון אין מחזיקים בנכסי אשת איש משמע דבנכסי אשת חברו הוא דהחזיק ולא בנכסי אשתו עצמה ומשום הכי קסלקא דעתך לאוקמי להא דאמר רב אשת איש צריכה למחות בבעל. ואוקמה רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דאי לאו דזבני מינה לא הות שבקה ליה למעבד ביה בורות שיחין ומערות אבל אי לא חפר בה בורות שיחין ומערות כי היכי דאחר לא קיימא ליה חזקה עלה הכי נמי בעל לא קיימא ליה חזקה עלה. ואקשינן והא אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין כלומר מי שהחזיק בעשיית נזק לחברו ושתק לו חברו יכול עכשיו חברו למחות בידו להסיר אותו נזק ולא מהניא ליה להאיך ההיא חזקה דאחזיק בעשיית אותו הנזק אלמא לא אמרינן ליה אי לאו דאחלת ליה בהאי חזקה לא הויא שבקת ליה בעידנא דעבדא אלא אמרינן עביד אינש דלא קפיד ואף על גב דלא מחלי וכדבעי למחויי ביה ולסלוקי ההוא הזיקא לא מהניא ליה להאיך ההוא שתיקותא דשתק ליה הכי נמי לא אמרינן אי לאו דזבינת ליה לא הות שתקת ליה בהאי מלתא למעבד דמציא אמרה לעולם לא זבנינא ליה והאי דשתיקנא משום דלא קפידנא בהא מלתא דאמינא כל אימת דבעינא למחויי ביה ממחינא ומסתים להו להני בורות שיחין ומערות דעבד דהא אין חזקה לנזקין. ופריק אימא אין דין חזקה לנזקין כלומר לעולם מי שהחזיק בעשיית נזק של חברו מהניא ליה הך חזקה ולא מצי חבריה בתר הכי למחויי ביה ולסלוקי ההוא הזיקא והאי דקאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין הכי קאמר אין חזקה לנזקין דלא בעינא עד דמחזיק שלש שנים אלא כי חזי לחבריה ושתיק ליה אחזיק דודאי אחולי אחיל ליה דאי לאו דאחיל לא הוה שתיק ליה הלכך הכא נמי כיון דחפר בה בורות כו' אמרינן לה אי לאו דאחילת לא הות שתקת למעבד האי הזיקא ומוקמינן לה לארעא בידיה דהא אחזיק בה תלת שנין. ואיבעית אימא לעולם כדקאמרינן מעיקרא דהאי דאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין דלא מהניא בהו חזקה בנזקין קאמר ויכול למחויי בידיה ולעכובי עליה כל אימת דבעי לארחוקי הזיקא מיהו הא אתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא רב זביד כו' הני בלחוד לא מהניא בהו חזקה ומצי למחויי עליה ולארחקינהו כל אימת דבעי אבל שאר נכסים כיון דשתק אחזיק הך ולא מצי בתר הכי לעכב עליה. הדין הוא פירושא דהאי שמותא וחזינן בה לרבינו חננאל ז"ל פירושא דלא אסתבר גבן. ויש לפרש דהאי דאמרינן אשת איש צריכה למחות ואוקימנא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות כו' לאו דלא לטעון הבעל בגופה דארעא דזבנה מינה הוא דאצריך לה למחויי דהא תנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אלא האי דאצריכין לה למחויי כי היכי דאי בעיא למסתמינהו להני בורות דחפר סתמה להו ולא מצי בעל לעכב עלה בהכי הוא דאצריכינן לה למחויי לגלויי דעתה דלא מחלה ליה למעבדינהו להני בורות דאי לא מחיא ליה השתא לא מציא בתר הכי למסתמיה משום דאמר לה כבר מחלת לי בהני בורות ולמכלינהו לפירי דאית ליה בה הכי הלכך כדמחיא גליא אדעתא דהאי דשתקת לא משום דמחלה ליה בכי הא אלא כל אימת דבעיא למסתמינהו סתמה להו ועלה אקשינן והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין כו'. ובין לפירושא קמא ובין לפירושא בתרא מכל מקום נקטינן מינה דהאי דאמרינן אין מחזיקים בנכסי אשת איש ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו הני מילי כדטעין מחזיק בגופה דארעא דמזבן זבנה מיניה או יהבה ניהליה במתנה אבל לגבי נזקין ליכא הפרש בין אשת איש לכולי עלמא כי היכי דכולי עלמא יש חזקה עליהן בנזקין בר מקוטרא ובית הכסא הכי נמי אשת איש מאן דאחזיק עלה בנזקין דליתנהו קוטרא ובית הכסא דאמרינן אחזיק והוא הדין לפתיחת חלונות ומאי דדמי להו. כללא דמלתא כל חזקה דליכא מחמת טענה אלא מחמת דידעה וקא מחלה כגון פתיחת חלונות ונזקין ומשוי כשורי והודרי ומאי דדמי להו קיימא על החזקה דהא איהי נמי ידעה וקא מחלה וכל חזקה דאיתא מחמת טענה כגון דקא טעין עלה בגופה דארעא דזבנתא ניהליה או יהבה ניהליה במתנה לא קיימא עלה חזקה דאי בעל הוא דאחזיק וקא טעין לה בהכי הויא חזקה ולא צריכה למחויי עליה ולא מיבעיא היכא דלא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דהא ודאי כיון דאית ליה פירי פירי הוא דקאכיל אלא אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דלית ליה פירי מכל מקום כיון דבעלה הוא לא קפדי עליו במאי דאכיל מדילה ואי אחר הוא דקאכיל וקא טעין עלה בהכי לא צריכה נמי למחויי דכיון דברשות הבעל הוא דקיימא לפירי מאי איכפת לה בהאי אחר דקאכיל לה ועוד דאית לה למטען דלא ידעה אי בעל הוא דקאכיל ליה אי האי אחר הוא דקאכיל ליה. אבל ודאי היכא דאחזיק עלה בעל בארעא וחפר בה בורות שיחין ומערות וקא טעין עלה דמזבן הוא דזבנה לגופה דארעא מינא או יהבתיה ניהליה במתנה ומשום הכי שתקה בחפירת הנהו בורות בהא הוא דמפלג דינא בין הני תרי פירושי דאלו לפירושא קמא קיימא עלה חזקה ואפילו בגופה דארעא ולפירושא בתרא לא קיימא עלה חזקה אלא בחפירת הבורות כו' דלא מציא למסתמינהו כל היכא דקיימא תותיה אבל בגופה דארעא לא קיימא עלה חזקה והדבר צריך עיון. הר"י ן' מיגש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה