בבא בתרא לא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
באבהתא מי אתכחש לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמיפלגי דאיתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא אזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי לימא רב נחמן דאמר כרב הונא ורבא כרב חסדא אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרב הונא רב נחמן כרב הונא ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא אמר רב נחמן באנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן מתיב רבא ואיתימא רבי זעירא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא רבי מנחם ברבי יוסי אומר גתצא אמר ר' מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל נשאת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא א"ל אנא סברי למעבד עובדא השתא דאותיבתן את ואותבן רב המנונא בסוריא לא עבדינן בה עובדא נפק עבד עובדא מאן דחזא סבר טעותא היא בידיה ולא היא אלא משום דתליא באשלי רברבי דתנן רבי יהודה אומר דאין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר ר' אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון בן הסגן מעלין לכהונה ע"פ עד אחד רשב"ג היינו ר' אלעזר וכי תימא ערער חד איכא בינייהו רבי אלעזר סבר ערער חד
רשב"ם
עריכהבדאבהתא מי איתכחש - עדות של אבהתא קיים הוא והכל מודים בו:
המכחישות זו את זו - בעדות אחת כגון שנים אומרים פלוני לוה מפלוני מנה ושנים אחרים הכחישום ואמרו לא לוה ממנו כלום שהרי באותו היום שאתם אומרים שלוה ממנו היה עמנו הלוה כל אותו היום ולא לוה משום אדם כלום ובעדות כזה לא האמינה תורה האחרונים יותר מן הראשונים אלא בעדות הזמה כגון שמעידים על העדים עצמם עמנו הייתם במקום פלוני ולא ראיתם שלוה:
זו באה בפני עצמה ומעידה - כשאר עדיות שבעולם דלא נחזיקנה בפסולה מספק:
וזו באה כו' - בעדות אחרת אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מצטרפין לעדות אחת דהא אחד מהם פסול בודאי ואין כאן אלא חצי עדות וטעם דרב הונא משום דאוקי גברא אחזקיה ולא תפסלינהו מספק:
(א"ר חסדא) בהדי סהדי שקרי למה לי - ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים:
לימא רב נחמן - שמכשיר עדות דאבהתא שהעידו עדים מוכחשים דהיינו עדות אחרת שלא הוכחשו בה כדרב הונא שהכשירם בעדות אחרת שלא הוכחשו בה:
אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי - לומר כל אחד אנא סבירא כרב חסדא דודאי רב נחמן לא סבירא ליה כרב חסדא דהא רב חסדא אפילו בעדות אחרת בעלמא פוסל כל שכן בעדות דאבהתא שהוכחשו העדים מאכילה באותו עדות של אותו קרקע:
אבל באותו עדות - דאותו קרקע עצמו לא [והלכתא כר"נ שהרי נפסק הדין על פיו כדמוכח לקמן אנן אחתינן]:
הדר אייתי סהדי - אותו שהפסידו רב נחמן:
דאבהתיה היא - והרי לשניהם עדי חזקה ועדי אבות ואין כח לזה מזה וכל דאלים גבר כדאמר רב נחמן לקמן בשמעתין:
אנן מסקינן ליה - כלומר לא נחזיק את זה יותר מזה הואיל ועדות שניהם שוה:
לזילותא דבי דינא - שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרין את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא:
שנים אומרים מת - אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ושנים אומרים לא מת א"נ שנים אומרים נתגרשה בחיי בעלה ואינה זקוקה ליבם ושנים אומרים לא נתגרשה וזקוקה ליבם א"נ כגון שהיה בעלה קיים ובאין להתירה לאחר הרי זו לא תנשא דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא בחזקת איסור אשת איש קיימא:
ואם ניסת לא תצא - דיעבד אין לכתחלה לא ובפרק האשה שנתארמלה פרכינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני אמר רב ששת כגון שניסת לאחד מעדיה ותו פרכינן היא גופה באשם תלוי קיימא ומשני באומרת ברי לי שמת בעלי:
בזמן שבאו עדים - האחרונים שאמרו לא מת ולאח"כ ניסת לפיכך תצא שהרי באיסור נשאת שאילו שאלה מב"ד היו אוסרין לה לינשא:
אבל אם נשאת - על פי עדי מיתה שהתירוה בית דין לינשא ואחר כך באו עדים שהוא קיים לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא וקשה לרב נחמן:
למעבד עובדא - דמחתינן ליה ומסקינן ליה ולא ניחוש לזילותא דבי דינא:
דאותיבתן - השיבותני מברייתא זו:
ואותבן רב המנונא - השיב לו כמו כן מהא ברייתא דר' מנחם ורבנן:
נפק עבד - רב נחמן עובדא ולא חש לזילותא דבי דינא:
טעותא היא בידיה - שלא נזכר מהך ברייתא דלעיל ועוד דאמר לא עבדינן בה עובדא:
דתליא באשלי רברבי - רבי יהודה ור' אלעזר ור' שמעון ב"ג כולהו סברי להו דלא חיישינן לזילותא דבי דינא כדמפרש רב אשי במסקנא:
אין מעלין לכהונה - להחזיק אדם בכהן לאכול בתרומה ולעבוד עבודה ולישא את כפיו על פי עד אחד המעידו שהוא כהן כדמפרש ר' אלעזר לקמיה [בשמעתין]:
א"ר אלעזר אימתי - אין מעלין ע"פ עד אחד בזמן שיש על הכהן עוררין עדים הפוסלים אותו כדמפרש בסמוך ולפרש דברי ר' יהודה בא ולא לחלוק עליו:
אבל אין עליו עוררים - אלא קול פסול בעלמא כדמפרש לקמיה מעלין ע"פ עד אחד שמכחיש את הקול:
רשב"ג היינו ר' אלעזר - דהא ודאי במקום שיש עוררין עליו לא אמר רשב"ג דליהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר:
ערער חד איכא בינייהו - והא דקתני בזמן שיש עליו עוררין היינו עד אחד הפוסלו ומכחיש עד אחד המכשירו:
דרבי אלעזר סבר ערער חד - הוי ערער ואין עד אחד נאמן עליו להכשירו:
תוספות
עריכהוזו באה בפני עצמה ומעידה תימה בין לרב הונא בין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא ומיהו במיגו דאי בעי הוי מזמי להו ליכא להמנינהו דיראים להזימן פן יוזמו גם הם ונראה לי דמיגו במקום עדים לא אמרינן (ועוד) דמיגו לא יוכל לסייעם יותר משני עדים ואפי' היו עמהן ק' עדים אין נאמנין דתרי כמאה ועוד אומר ר"י דלא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה:
ורב נחמן כרב הונא. תימה דבפרק ב' דכתובות (דף יט:) תניא שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו שכתב ידם הוא אבל קטנים או פסולי עדות או אנוסים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופריך ומגבי' ביה בשטרא תרי ותרי נינהו ומסיק התם (. כרב) נחמן דלא מגבינן בשטרא ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי לא מגבינן ביה והא סבירא ליה הכא כרב הונא דכשרים הם לעדות אחרת דמוקמינן להו אחזקת כשרות והתם כעדות אחרת דמי דהא אין מכחישים אלו את החתומים בזאת המלוה שהיו אומרים אין חייב לו כלום אלא שאמרו אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם והוה לן למימר דנאמנים כמו הכא דכשרים אף על גב דאלו מכחישים אותם ופוסלים וחושבין אותן כשאר פסולים לכל דבר עדות ואומר ר"י דכי אמרו קטנים היו ליכא לאוקמינהו אחזקייהו וכן אנוסים נמי לא מפקי להו מחזקת כשרות דאמרינן אנוסים היו מחמת נפשות ופסולי עדות היו איכא למימר כגון שפוסלים אותן משנולדו שאומרים קרובים היו ועכשיו נתרחקו:
ורבא כרב חסדא. ואם תאמר אם כן אמאי חשיב רבא במרובה (ב"ק דף עב: ושם ד"ה אין) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד"ה אין) עד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו והלא מה שהוא נפסל אינו חידוש דהא מן הדין היה להיות לשניהן . פסולים כמו בשני כתי עדים המכחישות זו את זו א"כ לא הוי חידוש אלא מה שהמזימין כשרים ואומר ר"י דרבא דאמר חידוש הוא לא הוי אלא לפי המסקנא דאתי שפיר כרב הונא:
אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה. ואם היה אותו דלית ליה חזקת אבהתיה מוחזק תחילה אתי שפיר אחתינן ומסקינן שנעמידה בידו כאשר היה בתחלה ואפילו לא היה מוחזק לא זה ולא זה מצי לפרש אחתינא ליה לתתה לזה ומסקינא ליה שנוציאנה מידו ויהא דין כל דאלים גבר. ר"י:
ואם ניסת לא תצא. בפ"ב דכתובות (דף כב: ושם ד"ה כגון) מוקי כשניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי וחשדא ליכא כדפי' התם:
אבל ניסת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא. וטעמא משום זילותא דבי דינא וקשה לרשב"א דעל כרחך לאו טעמא משום זילותא דבי דינא הוא דאם כן אפילו לא נשאת אלא התירוה לינשא תנשא כדמשמע בכל הסוגיא דאיכא זילותא אפילו לא נעשה מעשה וכ"ת דאין ה"נ ונשאת דקאמר היינו שהתירוה לינשא ושוב לא תצא מהיתרה הראשון דבאו עדים ואח"כ נשאת לא מצי לפרושי התירוה לינשא אלא נשאת ממש וע"כ טעמא דמספיקא לא מפקי לה מבעל ולא משום זילותא וי"ל לעולם טעמא משום זילותא ודוקא כשנשאת ואח"כ באו עדים איכא זילותא דבי דינא שכבר נאסרה לכל העולם כיון שנשאת נמצא מה שחוזרין לאסרה לעד שנשאת לו אין חוזרין אלא בעבורו אבל אם באו עדים קודם שנשאת ליכא זילותא דעל כרחך צריכין לחזור מהיתרה הראשון כדי לאסרה לכל העולם הלכך ליכא זילותא אם אוסרים אותה נמי לעדיה. ר"י:
עין משפט ונר מצוה
עריכהכט א מיי' פכ"ב מהל' עדות הלכה א', סמג עשין קי, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"א סעיף א':
ל ב מיי' פט"ו מהל' טוען הלכה ה', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף כ"ג:
לא ג מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה כ"ג, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף ג', וטור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף מ"ב וע"ש:
לב ד מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סימן ג סעיף א ב ג:
ראשונים נוספים
[ב' כתי עדי'] המכחישות זו את זו. בעדות אחת:
אמר רב הונא. אע"ג דבהאי עדות מוכחשות הן זו באה בפני עצמה בעדות אחרת ומעידה וכשירה משום דלא ידעי איזו כת משקרא ולהכי אידך כת נמי באה בפני עצמה ומעידה וכשירה אבל תרוייהו כחדא לא מצי למיתי משום דאיכא למימר דחדא מינייהו מוכחשת היא ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי הואיל דאתכחשא חדא מינייהו בחזקת מוכחשין נינהו תרוייהו ולא מצי לאסהודי נמי בעדות אחרת דממ"נ חדא מנייהו פסולה היא:
נימא רב נחמן דאמר. נהי דאיתכחוש באכילה באבהתא מי מתכחש ומצי לאסהודי על אבהתא ס"ל כדרב הונא דהכי נמי אמר רב הונא אע"ג דאיתכחשא בהאי עדות זו באה בפני עצמה ומעידה משום דליכא למיקם עלה דמילתא מאן מוכחשין וה"נ אידך:
ורבא. דאמר שזו עדות מוכחשת ס"ל כרב חסדא:
אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי. דאפי' רב נחמן מודי דכיון דרב חסדא פוסלו לכל עדיות אע"ג דבחד עדות מכחשי אהדדי בשאר עדויות אע"ג דבחד עדות מכחשי אהדדי בשאר עדיות דעלמא לא מכחשי כ"ש דס"ל לרב חסדא דהיכא דמכחשי באותו עדות במקצת באכילתה בלבד דהם מוכחשין נמי לאבהתי ולא מוקמ' נכסי בחזקת אבהתא:
כי פליגי. רב נחמן ורבא:
אליבא דרב הונא. דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה רב נחמן דאמר נהי דאתכחוש באכילה באבהתא מי מכחשא ס"ל כרב הונא הואיל דליכא למיקם עלה דמילתא מאן מוכחשין: ורבא אמר לך כו' אבל באותה עדות לא מהימנא כלל: הדר אייתי אידך סהדי נמי דשל אבהתי הוי דהשתא מיתכחשי כולה עדות אמר רב נחמן אנן אחתינה לההוא דאייתי מעיקרא סהדי דהוי דאבהתי ונטלנו ניכסי מהאי דהוי מוחזק בהו ויהבינהו ליה וכיון דהדר אידך ואייתי סהדי דאבהתיה הואי סלקין להא דיהיבנא ליה ומהדרי להו להאי ולזילותא דבי דינא דיהבי להאי בתחלה והדר יהבי לאידך לא חיישינן דודאי אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה:
שנים אומרים מת בעל. במדינת הים:
ושנים אומרים לא נתגרשה. שאותן עדים עמנו היו באותה שעה: בזמן שבאו עדים נמי שאמרו שלא מת ואחר כך נשאת לבעל הואיל דהני מכחשי הני בדין הוא שתצא דמחמרי' גבי אשת איש [אבל] נשאת על פי שנים שאמרו שמת ואחר כך באו עדים שלא מת הרי זו לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא שחשיאוה על פי שנים שאמרו שמת וקשיא לרב נחמן:
א"ל. רב נחמן: נפק ר' נחמן ועבד עובדא דלא חש לזילותא דבי דינא מאן דחזא דעבד עובדא סבר דטעות הוא בידיה משום דמוקשה ועומד הוא:
באשלי רברבי. דסברי דלא חיישינן לזילותא דבי דינא:
אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. לחלוק לו תרומה:
שיש עוררין עליו. בקול ולא בעדות שהוא בן גרושה ובן חלוצה:
רשב"ג היינו ר' אלעזר. דבמקום שיש עוררין לא קאמר רשב"ג דמעלין אלא במקום שאין עוררין.[2] דר' אלעזר סבר מעלין ולהיכא דאיכא עורר חד אין מעלין ורשב"ג סבר עד דאיכא ערער ר תרי:
אנן אחתינן לי' ואנן מסלקינן ליה. ר"ח ז"ל פי' שהיתה בידו של אחד מהם כשבאו לב"ד והביאו שכנגדו עדים של אבותיו והוציאו, מידו ועכשיו כשהביא אף זה עדים של אבותיו מוציאים אות' מידו ומחזירין אות' לרשותו של מחזיק שהוציאו' מידו ולפי פי' זה אם לא היתה ברשותו של א' מהם כשבאו לבית דין תחלה אע"פ שמסרו' בידו של אחד מהם כשיביא חברו למחר עדים של אבותיו לא מסלקינן ליה למימר כל דאלים גבר אע"פ (או) שאנו הורדנוהו לזה לתוכ' שלא כדין דכיון דדינא כל דאלים גבר הוא לא מזדקינן להו ולא נפקא מחזקתי' דהאי כיון שירד בה ברשות, ולזה נוטה דעתי.
אבל הרב רבי שמואל ז"ל כתב לא נחזיק זה יותר מזה הואיל ועדי שניהן שוין ואין לזה כח מזה ואמר דמפקינן לה מיניה וכל דאלים גבר ובירושלמי כך הוא אמור שם זה המעשה כמו שפירשנו ראובן היה אוכל שדה בחזקה שהיה שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה מפקין מן ראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנן אפקינן ואנן מהדרינן ליה וכו'. וכיון שהענין הוא כמו שאמרנו על הרב רבי שמואל ז"ל להביא ראיה דמפקינן ארע' לכל דאלים גבר ומצינו בהלכות רבי' הגדול ז"ל ושבקינן להו כל דאלים גבר ודעתם רחבה מדעתנו.
וא"ת סמך לדבריהם מדלא אמרי' אנן סלקינ' ואנן אחתינן ני' זו אינה תורה דסליקי הוא דהוי לו זילותא אבל אחותי דהאי לאו זילות' הוא דמינח ניחא ליה ועוד דא ודא אחת היא.
ומ"מ קשה עלי לקיימ' שלא מצינו בעדים ועדים כל דאלים גבר דספיק' דאורייתא הוא כדאיתמר ביבמות ואמרי' נמי לקמן דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עליה דמילתא ועדי' ועדים ליכא למיקם עלה לעולם הוא טפי מההיא דשוד'.
ואם נשאת לא תצא. יש מפרשין דמדרבנן מקשינן למימרא דהאי דאמר לא תצא משום זילותא דבי דינ' וקשיא לן דהאי דאמרי רבנן לא תצא משום דלא מפקינן איתת' מתותי גבר' מספיק' הוא דהא תלמוד לומר אפילו לא נשאת ע"פ ב"ד כגון שבאו עדים תחלה אמרי רבנן לא תצא.
אלא מדר' מנחם בר יוסי מקשי' דאמר בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת תצא משום דמוקי לה בחזקת איסור ואע"פ שנשאת וכיון שכן נשאת ואחר כך באו עדים אמאי לא תצא אי לאו דחיישי' לזילותא דבי דינא הואיל ונשאת ממש ועל פי בית דין והיינו דאמרינן אשתכח דתליא באשלי רברבי ואי רבנן דרבי מנחם נמי חיישי מאי אולמייהו דהנהו אשלי אדרבה הוה לן למיחש לסתם מתניתין.
ואי קשיא אי חאיש ר' מנחם לזילות' דבי דינא אפילו באו עדים ואחר נשאת אלא שהתירוה לינשא תחלה לא תצא דהא איכא זילותא דבי דינא הואיל והתירו' איכא מאן דבעי מימר דמאי נשאת לא נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא בכלל כי ההיא דאמרינן במסכת יבמות וכתובות ולאו מילתא היא דגבי תרי ותרי לא אמרינן כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת אלא גבי עד אחד הוא דאמרי הכי משום דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אבל בתרי ותרי לא.
ואיכא למימר כל זמן שלא נשאת ממש ליכא זילותא דבי דינא דהא לא עבדי מעשה חבל כי נשאת איכא זילותא דבי דינא וגבי של אומר של אבותי אי נמי פסיקוה לדיני' כל אימת דלא אחתיה לתוכה ליכא למיחש לזילותא דבי דינ'.
ואי קשיא הרי גבי מעלין לכהונה דחיישינן לזילותא דבי דינ' ואף על גב דליכא למעשה לא קשיא דכיון דאסקיני' איתעביד ליה כל מעשה דאי' ביה הילכך איכא משום זילות' דבי דינ' אבל כאן כל זמן שלא נשאת אמרי לא הותר' לינש' שהרי לא נשאת ולא מפרסמ' זילות' דבי דינ' אי נמי התם משום דיהבי ליה תרומה ומעלין אותו לכהונה ואתעביד בה מעשה דנושא את כפיו ויהיב ליה עשרים וארבע מתנות כהונה ולא מחוור שהרי לא חלקו בין היכא דכבר יהבו ליה תרומה ובין היכא דאסקיניה בלחוד.
אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן: פירש ר"ח ז"ל, כגון שמתחלה היתה ביד ראובן, והביא עדים שמעון שהוא של אבותיו, ובקש ראובן ולא מצא ועכשיו מצא, והילכך, כיון שהיתה תחת ידו, אלא שמחמת שלא מצא עידי אבות סלקנוהו והורדנו בו שמעון, עכשו שמצא מסלקין שמעון ומורידין בה ראובן, מפני שאלו מתחילה מצא היה הדין שישאר הקרקע ביד ראובן שהוא עומד בתוכו, אבל אלו לא היתה מתחלתה ביד אחד מהם והורדנו בה שמעון שהביא עידיו, אף על פי שהביא ראובן עכשיו עדים, אין מסלקין אותו כדי לדון ביניהם כל דאלים גבר.
וכן דעת הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה שכך הוא אמור בירושלמי דגרסינן התם (ה"ד): ראובן היה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה, מפקינן מראובן ויהבינן לשמעון, הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה, אמר רב נחמן ב"ר יעקב אנן אפקיניה ואנן מהדרינן ליה, אלמא כשהיתה מוחזקת ביד ראובן קאמרינן. אבל הר"ש ז"ל כתב לא נחזיק זה יותר מזה הואיל ועדי שניהן שוין, ואין לזה בה יותר מזה, ומפקינן לה מיניה וכל דאלים גבר. וכן כתב גם הרב אלפסי ז"ל.
ולענין פסק הלכה: בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן. דאף על גב דאיתכחוש באכילתה באבהתא לא איתכחוש, דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה, וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ונעביד בה עובדא, אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה, וקיימא לן דמעשה רב.
ואם תאמר תיקשי לן הילכתא אהילכתא, דקיימא לן כרב נחמן דהכא, וקיימא לן דעדים זוממין למפרע הן נפסלין כאביי, וכי איתזום אטבילה ומכירה, אף על גב דלא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמין על הכל ואפילו אגניבה דלא איתזום. וי"ל דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלין מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי, אבל עידי הכחשה כשרין הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, הילכך על אכילה דאיתכחוש איתכחוש על אבהתם דלא איתכחוש לא איתכחוש.
ואם נשאת לא תצא וכו': לא מדרבנן קא מקשה, דטעמא דרבנן לא משום זילותא הוא, דהא לרבנן אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא, דטעמא דידהו דאין מוציאין אותה מספק וכשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי, דאשה דיקא ומנסבא, כדאמרינן בכתובות (כב, ב). ועוד דאם איתא דמדרבנן נמי קא מקשה, מאי קאמר דאשכחה דתליא באשלי רברבי, דהאי נמי תליא באשלי רברבי בדרבי מנחם ב"ר יוסי ורבנן, ומאי אולימייהו דהני מהני. אלא מדרבי מנחם ב"ר יוסי קא מקשה, דלדידיה ודאי הוי טעמא משום זילותא, שהרי אם באו עדים ואחר כך נשאת לדידיה תצא, וכי אשכחה דתליא בדרבי אלעזר ורשב"ג שביק רבי מנחם ב"ר יוסי ועביד כותייהו.
ואם תאמר אם כן דטעמא דרבי מנחם ב"ר יוסי משום דהאי לזילותא הוא, אפילו התירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהיתרא הראשון וניחוש לזילותא. וליכא למימר דאין הכי נמי, ומאי נשאת שהתירוה לינשא, וכדאמרינן בכתובות (כג, א) וביבמות (קיז, ב) גבי עד אחד, דהתם דוקא לפי שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, וכיון שהתירוה לינשא על פי עד אחד אף על פי שבא עד אחד קודם שנשאת אין מוציאין אותה מהיתרה הראשון, דאין דבריו של אחד, דהיינו העד שבא באחרונה, במקום שנים דהיינו העד הראשון שהתרנוה על פיו. אבל לגבי תרי ותרי לא אמרינן. ואיכא למימר דכל זמן שלא נשאת ממש ליכא זילותא דבי דינא כלל, דהא לא עשו מעשה, אבל כשנשאת, שעשו מעשה, איכא זילותא.
ואם תאמר והא גבי בן גרושה ובן חלוצה לא עשו מעשה, דלא שייך ביה, ואפילו הכי אמרינן לקמן דאין מעלין משום זילותא דבי דינא, י"ל דהתם הא איתעביד בה כל מעשה דאיפשר למעבד ביה, אבל הכא דאפשר למעבד בה מעשה, כל שלא עשו אין חוששין לה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ז) שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמ' ומעיד' כ' רבי' יצחק זצוק"ל ואין לתמוה היאך יתכן זה אם תבא כת אחת מאלו ותעיד פלוני קידש אשה פלונית וכת שניי' תעיד שאיש א' בא עלי' והרי רב הונא אמר ששתיהן עדותן קיימת והורגין אותו ע"פ עדותן שבא על אשת איש. אע"פ שאחת מהן היא פסולה בודאי דהא דמי לשני שבילין א' טמא וא' טהור והלך אחד באחד מהן ועשה טהרות ובא אחר והלך בשני ועשה טהרות דאמרי' אם בא כל א' ושאל בפנינו בפני עצמו שניהן טהורין. ואע"פ שא' מהן בשביל טמא הלך אלא ה"ט משום דכל חד מינייהו מוקמינן אחזקי' והרי הוא בחזקת טהור כמו כן בכאן ואינו נרא' לי כל מה שאמר כלל דאילו כן הות עובדא דכת אחת העידה על הקידושין. וכת אחת על הבעילה כיון דממ"נ חדא מהני כיתין פסולה ואנו צריכין לעדות שתיהן שלא נוכל להורגו אלא ע"פ עדות שתיהן לא אמר בזה ר"ה דמקבלין עדות שתיהן שהרי האחת בטילה ממ"נ ואין הבועל נהרג דשמא פנוי' היתה או שמא לא בעל ולא אמר רב הונא דמקבלין עדות שתיהן אלא כגון שהאחת העידה שראובן הלוה לשמעון מנה והאחת העידה שלוי הלוה ליהודא מנה שמחייבין שמעון לשלם עפ"י הכת האחת וגם מחייבין את יהודא עפ"י הכת השנייה ואע"פ שאחת מן הכתות פסולה כיון שאין אנו מכירין אותה שתיהן בחזקת כשרות קיימי אבל מיהו אין שמעון צריך לעדות הכת של יהודא ולא יהודא צריך לכת של שמעון אבל הכא שהבוע' צריך לשתי הכתין לכת הקידושין ולכת הבעילה היאך נוכל להורגו שהאח' מהן בטלה והראי' שהביא משני שבילין שאם ישאלו זה בלא זה. ששניהן טהורין והטהרות שיגע בהן זה הן טהרות וגם הטהרות שיגע בהן השני הן טהרות. אין זו ראיה של כלום דהתם אין הטהרות של ראשון צריכות לשני ולא הטהרות של שני צריכות לראשון אבל אם נגעו שניהן בדבר א' ה"נ דהוה טמא בודאי שלא טיהרנו אותם אלא כשנגעו זה בלא זה שכל א' הוא ספק אבל זה שנגעו בו שניהן הרי ממ"נ טמא הוא וכן נמי טהרו' שנגע זה וטהרות אחרות שנגע זה שטיהרנו שתיהן הנ"מ אם אכל אדם א' או אילו או אילו שהוא טהור אבל אם אכל את שתיהן הוא טמא ממ"נ כך הסברא נותנת ואינך צריך לראיה ואם אתה רוצה ראיה עיין בקונטרסי בפ' דמקוואות תמצא ברייתא אחת דומה לענין זה וזה דומה למה שפירשתי בפ' גיד הנשה שאם נתערבה חתיכה אחת של חלב בשתים של שומן היא בטלה ברוב ומותר לו לאדם ליקח את אחת מהן ולאוכלה דבתר רובא אזלי' ושלשה ב"א נמי מותר ליכל שלשתן ואין אשם תלוי נוהג אלא בשתי חתיכו' דליכא רובא דהיתירא ואע"פ ששלשה ב"א מותרין ליכל שלשתן אם אדם א' אכל שלשתן מביא חטאת שהרי בבירור אכל חתיכה של חלב:
(ח) אליבא דרב חסדא כ"ע ל"פ פי' דחד מינייהו לא ס"ל לדרב חסדא ר"נ לא ס"ל כוותיה דהא אפי' באותה עדות שהוכחש הוה אמר נהי דאיתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחש וכ"ש בעדות אחרת דהוי מהימן להו ורבא נמי לא ס"ל כוותי' דהכי אמרי' בפרק מרובה בה' גנב על פי שנים איתמר עד (חמס) [זומם] אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל אביי אמר למפרע הוא נפסל מההיא שעתא דאסהיד הו"ל רשע והתורה אמרה אל תשית רשע עד ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל אמר לך עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו ומאי חזית דצייתת להני ציית להני הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך א"א בשלמא רבא כרבינא ס"ל היינו דקאמר חידוש הוא דדל חידוש מהכא הו"ל מכחישין אלו את אלו ולא נדע למי נאמין מי הם הכשרים ומי הם הפסולין ומספקא היו כשרים להעיד במקום אחר אע"פ שהוכחשו כרב הונא והתורה שהאמינה האחרוני' ופסלה את הראשונים חידוש הוא והילכך אין לך בו אלא משעת חידושו אלא אי סבר לה כרב חסדא דל חידוש מהכא מי לא הוי מוכחשין ואכתי יהיו פסולין משעה שהעידו שקר והוחזקו בפסולין. א"ו כר"ה ס"ל ראיתי שהקשה רבי' יצחק הלבן זצוק"ל דרבא אדרבא ממאי דאמרי' התם במרובה לימא כתנאי היו שנים מעידים אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח כו' עד מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מיכן ולהבא הוא נפסל ואטביחה דקמיתזמי איתזום אגניבה דלא קא מיתזמי לא איתזום והתם מסי' דרבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל א"כ אמאי לא אמרי' התם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדהכא וכ"ש דהתם ע"י הזמה הוא והקושיא היא יפה אבל מה שאמר והתם מסיק דרבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל אינו נ"ל דאפי' אי הוה אמר רבא התם למפרע הוא נפסל ואפי' אביי דאמר התם למפרע הוא נפסל הנ"מ גבי עד זומם דהוא פסול בודאי אבל עד מוכחש דהוא ספק פסול הא ס"ל לרבא כר"ה דאמר שהוא כשר להעיד מיכן ואילך ואביי נמי מצינן למימר דס"ל כר"ה דמספיקא לא פסלי' גברא וכשר להעיד מכאן ואילך דמוקמי' לי' אחזקי' וכיון שהוברר דעד מוכחש כשר להעיד מיכן ואילך אמאי לא אמר רבא הכא אאכילה דאתיכחיש איתכחיש אאבהתא דלא איתכחיש לא איתכחיש כדאמרי רבנן התם אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום וטעמא משום דסברי מיכן ולהבא הוא נפסל ותירץ רבי' יצחק דהכא מיירי שתחלה העידו על החזקה ואח"כ על האבות דהו"ל על האבות עדות המוכחשת כבר דהא הוכחשו כבר על החזקה ואח"כ העידו על האבות וא"ת רב נחמן מ"ט הא אפילו אי ס"ל מיכן ולהבא הוא נפסל לא יהו נאמנים על האבות הואיל וכבר הוכחש על החזקה. וי"ל דלר"נ הוי חילוק בין הכחשה להזמה. דבהכחשה מאי דאיתכחיש איתכחיש. ומאי דלא איתכחיש לא איתכחיש. אבל גבי הזמה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואינו נ"ל תירוץ זה כלל. ורבי' יצחק הלך אחר סברתו שסבר דמשום דאמר רבא התם מיכן ולהבא הוא נפסל הויא תיובתא וחזר לתרץ שתהי' ההכחשה מוקדמת ולא מיכן ולהבא וכל לבו נטה אחר סברא זאת. ולא שם לבו לראות שאם כך הי' שהעידו על האכילה תחלה והוכחש עלי' ואח"כ העידו על האבהתא. הי' מודה רבא לר"נ דעדותן קיימת על אבהתא משום דתרווייהו ס"ל כרב הונא דאמר זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה. וע"כ לא פליג רבא עלי' דר"נ אלא כשהעידו בבת אחת על האכילה ועל הטביחה והוזמו על האכילה דקסבר כיון דבדיבור א' העידו עליהן והוכחשו על האכילה גם על אבהתא חשבי' להו מוכחשין דלא פלגי' דיבורי' אבל אם היו שתי עדיות זא"ז והוכחשו על הראשונה מודה הוא רבא דכשרין על האחרונה כרב הונא וזה מה שאומר בהלכה בפי'. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כר"ה ע"כ לא אמר ר"ה התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא. ולא דמיא הכחשה להזמה דודאי בהזמה מכי איתזמי תו לא חזי לאסהודי דהוי פסול בודאי אבל בהכחשה דהוי פסול בספק הוי פלוגתא דרב חסדא ור"ה. והא אמרי' דרבא ור"נ תרווייהו ס"ל כר"ה. ומאוד אני נפלא על אדם גדול כמותו איך עלתה לו שגגה זו ולפי גדולתו היא שגגתו. ואמנם כי הקושיא היא חזקה. אבל כך נ"ל לתרץ התם בגניבה וטביחה אע"פ שבב"א העידו עליהם הן שתי עדיות שעל הגניבה משלם כפל ועל הטביחה שלשה אחרים ומש"ה פלגי' סהדותייהו ואמרי' אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום מפני שהן שתי עדיות. אבל הכא דאסהוד אאבהתא ואאכילה ביחד הן עדות אחת שכל זה הן אומרים להעמיד שדה בידו וס"ל דבעדות אחת לא פלגינן דיבורא אלא כמו שהוכחשו על מקצת העדות כך הוכחשו על כולה ור"נ ס"ל דגם בעדות אחת פלגי' דיבורא. ורבא נמי אע"ג דבעלמא סבר דפלגי' דיבורא אפי' בחד סהדות' הנ"מ כדהוי גברא כשר וקרוב לזה ורחוק לזה. אבל האי דאיתכחיש ס"ל דלכל סהדותא איתכחיש ולא פלגי' דיבורא כדכתבית במהדורא תליתא'. ואי קשיא נקשה מרבנן לרב חסדא דהא אמרי רבנן מיכן ולהבא הוא נפסל ואי אסהיד בניסן ולא איתזום עד אייר כל סהדותא דאסהיד מניסן ועד אייר כשרו' דהא אע"ג דאמרי' עד זומם חידו' הוא דלחידו' מהכא הו"ל מוכחשין ואמאי כשרין אלא לאו משום דס"ל עד מוכחש כשר ואפי' ר' יוסי דפסל לא פסל אלא בעד זומם דפסול בודאי אבל בעד מוכחש דהוא ספק דילמ' הוה מכשיר. יש לתרץ אמר לך רב חסדא טעמא דרבנן דמכשרי לאו משום דחידוש הוא אלא כי טעמא בתרא דרבא אמר התם משום פסיד' דלקוחות אי נמי כדאמרי' התם אמרי לא אי תוך כ"ד כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל. הכא בתוך כ"ד קמיפלגי דרבנן סברי תכ"ד לאו כדיבור דמי ור' יוסי סבר כדיבור דמי אבל לעולם אימא לך עד שהוכחש בדיבורו פסול משעה שהעיד לכל עדיות שבעולם:
(ט) ורבא אמר לך ע"כ לא אמר ר"ה התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא אי קשיא והא רבא סבר פלגי' דיבור' דגרסי' בפ"ק דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להורגה ומייתינן לה לקמן בפ' יש נוחלין בהאומר גירשתי את אשתי שאינן נאמן על שלמפרע. ואית דאמר מאמינין אותו להבא דפלגי' דיבורא וה"נ ניפלוג דיבורא ויהיו מוכחשים באכילה ועל אבהתא יהו נאמנין תשובה התם גברא לא איתכחיש אלא העיד בבת אחת על אשתו שהיא קרובתו ועל הבועל שהיא נכרי דאמרי' אע"ג דעל אשתו בטל' דעדותו אצל הנכרי לא בטלה דפלגי' דיבורא ובעל נמי שאמר גירשתי את אשתי אע"פ שלשעבר לא מהימנינן לי' דליכא מיגו להבא דאיכא מיגו מהימנינן לי' ופלגי' דיבור' אבל הכא דחזי' דהוכחש כל מאי דאמר בהאי זימני' בחזק' מוכחש קאי וכן דקאי בחזקת מוכחש היכי מצינן למפלג דיבורי' ולהימוני בשום מידי דקאמר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
מ. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. כלומר הנך שני חזקה גופיהו. אמר רב נחמן אוקי אכילתה להדי אכילתה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא והא עדות מוכחשת היא. ודינא [הוא] דחזינן להו כמאן דליכא סהדי לחד מינייהו וארעא היכא דקימא תיקום, ואי נמי לא קימא בידא דחד מיניהו כל דאלים גבר. א"ל נהי דאתכחוש באכילתה באבהתא מי איתכחוש. וקימא לן כרב נחמן בדיניה. ועוד דרבא בהאי מעשה תלמיד הוה יתיב קמיה דרב נחמן, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
מיהא שמעינן דכי אמרינן שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אוקי ממונא בחזקת מריה היכא דקאי ברשותא דחד מינייהו אי נמי כל דאלים גבר [היכא] דלא קאי בחזקתא דחד מינייהו, הני מילי היכא דאתכחוש בכולה מילתא, אבל היכא דלא אתכחוש בכולה מילתא, חזינן ליה דההוא מקצת דאתכחוש בגויה כמאן דלא אסהיד ביה חד מינייהו כלל, ושאר סהדותא דלא אתכחוש בגוה חזינן לה כמאן דאסהידו בה לחודה, ואי אית בה כדי לזכויי בה לחד מינייהו מזכינן ליה ומוקמינן ליה לממונא בידיה, ואי לא חזינן להו כמאן דלית ליה ראיה לחד מיניהו, ואי קאי ממונא בחזקתיה דחד מיניהו מוקמינן לה בידיה ואי לא כל דאלים גבר. ושמעינן נמי מיהא דכי אמרינן ארעא היכא דקימא תיקום אי נמי כל דאלים גבר, היכא דשוו זכואתיהו להדדי, אי נמי היכא דלית ליה זכואתא לחד מינייהו כלל, דאי קימא ארעא בידא דחד מיניהו מוקמינן לה בידיה, דהא ליכא ראיה לאפוקה מיניה, ואי נמי אפקה האיך מידיה באונס ולא כלום הוא ומוקמינן לה בחזקת ההוא דהוה קימא בידיה מעיקרא. ואי לא קימא ארעא בידא דחד מינייהו כל דאלים גבר. אבל היכא דאית ליה לחד מינייהו ראיה דזכותיה טפי מחבריה אע"ג דקימא בידא דהאיך מפקינן לה מיניה ומוקמינן לה בידא דהאי דאלימא זכותיה טפי. והוא דהויא ראיה גמורה למפסק דינא אפומא:
מא. לימא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קא מיפלגי דאתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. במאי קא מיפלגי, רב הונא סבר אע"ג דאכחישו אהדדי וברירא מילתא דחדא כת מיניהי שקרנית היא ופסולה היא דהא אסהידא בשיקרא, נהי דלא מקבלינן לה לסהדותא דחד מיניהו בהא מילתא דאתכחוש בגוה דאמאן מיניהו נסמוך, אבל בעדות אחרת כשרות. ולאו לאסהודי בהדי הדדי דהא חדא מיניהי פסולה היא וקימא לן (מכות ה,ב) מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומניין אפי' הן מאה ת"ל עדים, אלא זו באה בפ"ע ומעידה בעדות שניה וזו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, דאע"ג דודאי דחד מיניהי פסולה היא כיון דלא ידעינן הי מיניהי הויא פסולה כל חדא מיניהי כי אתיא בפנ"ע מוקמינן לה בחזקת כשרות כדמעיקרא ואימור היא ניהי הכת הכשירה דאוקי גברי אחזקיהו. ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, כיון דודאי חדא מיניהי שקרנית היא ופסולה היא, כל חדא מיניהי ספק פסולה היא ולא מקבלינן סהדותא ספק פסולה ומפקינן ממונא מספיקא.
לימא רב נחמן דאמר כרב הונא דמכשר להו בעדות אחרת, והא נמי לגבי סהדותא דאבהתא כעדות אחרת דמיא, ורבא דפסיל להו לגמרי כרב חסדא. ואסיקנא אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרב הונא רב נחמן כרב הונא ורבא ע"כ לא קאמר רב הונא התם אלא בעדות אחרת דלא אתכחוש בגוה כלל אבל באותה עדות שהוכחשו בה לא. כגון סהדותא דאכילתא ואבהתא דעדות אחת נינהי ותרויהי לאוקומה להאי ארעא בידא דהאי גברא קא אתיאן, ועוד דתרויהי בבת אחת אסהידו בגויהו בבי דינא, אע"ג דלא אתכחוש אלא במקצת כמאן דאתכחוש בכולה דמי דהא איתרעא לה עדות. וש"מ דהלכתא כרב הונא, דהא אסיקנא אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרב הונא, אלמא כרב הונא סבירא לן:
מב. הדר אייתי האיך סהדי דאבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה. כלומר אנן אחתיניה לגויה ואנן מסקינן ליה מינה, ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. שמעינן מינה דמאן דמייתי ראיה ואפיק בה קרקע מידא דחבריה בדינא והדר אייתי חבריה ראיה אחריתי דמכחשא לה לההיא ראיה דידיה, לא אמרי' כיון דהני סהדי מכחשי אהדדי תיקום ארעא בידא דמאן דקימא השתא, אלא כיון דמעיקרא הוה קימא ארעא בידא דהאיך קמא מוקמינן לה בידיה. דהא אלו הויא ליה מעיקרא האי ראיה דאייתי לבסוף לא הוה מפקינן לה לארעא מיניה, [אלא] מחמת דלא הוו ליה סהדי, וכיון דאייתי השתא סהדי דינא הוא דמהדרינן לה ניהליה.
אבל היכא דלא הוה קיימא ארעא מעיקרא בידא דחד מינייהו, אלא ערעורי הוא דקא מערערי מעיקרא עילויה, זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ודאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואחתיניה לההוא דאייתי סהדי דאבהתיה היא, בהא ודאי לא מפקינן לה מהאיך קמא כי היכי דלהוי דינא כמאן דאתכחוש סהדי מעיקרא וקי"ל כל דאלים גבר, דלא מפקינא ארעא בעדות מוכחשת אלא היכא דהוה קיימא בחזקתיה דאידך מעיקרא מחמת סהדי דאייתי חבריה וכי אייתי איהו נמי סהדי אנן מהדרינן לה לחזקתיה מעיקרא, אבל היכא דלא הוה קיימא מעיקרא בחזקה דתרי מיניהו, כיון דכי אחתוה בי דינא לחד מינייהו לגוה כדין אחתוה דהא אכתי לא אייתי חבריה סהדי, אע"ג דהדר חבריה בתר הכי ואייתי סהדי דאכחשינהו לקמאי לא מפקינן לה מההוא דאחתיניה לגוה, דלא יהא אלא דקדים קמא ונחית לגוה מנפשיה, מי הוה מפקינן לה מיניה בעדות מוכחשת, אם כן דינא דכל דאלים גבר מאי אהני ליה, וכל שכן השתא דכי נחית לגוה אפומא דבי דינא הוא דנחית, כי אחתוה לגוה כדין אחתוה ובעדות מוכחשת לא מפקינא לה מינה.
אבל ודאי אי אלים האי בתרא ואזל אפקיה לקמא מינה, דינא הוא דשבקינן להו כל דאלים גבר, דהשתא ודאי עדות מוכחשת היא ולא מחתינן ולא מסקינן בעדות מוכחשת. ואע"ג דאחתוה בי דינא לקמא בגוה לא מהני ליה השתא לאוקומה לארעא בחזקתיה ולאחותיה לגוה זימנא אחריתי בעדות מוכחשת, דכי עבדינן הכי היכא דלא ידעינן מאן אחתיה מעיקרא לגוה ולא מחמת מאי נחית לגוה, דמסתמא אימור מחמת מרה קמא נחית לגוה, ובעדות מוכחשת לא מפקינן לה מיניה, אבל היכא דידיעא מילתא דכי נחית לגוה מחמת דאכתי לא אתכחוש סהדי דיליה הוא דנחית, לא מהניא לאוקומה לחזקתיה אלא לענין דלא מפקינן ליה מיניה בעדות מוכחשת, אבל לאהדוריה לגוה בעדות מוכחשת לא מהדרינן, אלא שבקינן להו וכל דאלים גבר. וכן הלכה:
מג. מתיב רבא ואיתימא ר' זירא שנים אומרים מת ושנים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם בר' יוסי אומר תצא אמר ר' מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל אם נשאת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא. ולא אמרינן כיון דאלו אתו עדים מעיקרא תצא השתא נמי תצא, ודלא כרב נחמן. אמר ליה אנא סברי למעבד בה עובדא השתא דאותיבתן את ואותבן רב המנונא מסורא לא עבידנא בה עובדא. ואפילו הכי לית הלכתא כר' מנחם בר' יוסי, דהא רב נחמן פליג עליה ועבד עובדא לבסוף כשמעתיה וסלקא שמעתא כוותיה. הילכך אי הוה סבירא לן דכי באו עדים ואח"כ נשאת תצא אפילו נשאת ואח"כ באו עדים נמי תצא, אלא אנן כת"ק סבירא לן דאפילו באו עדים ואח"כ נשאת הרי זו לא תצא, והוא שנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי שמת בריא לי שגרשני, כדאוקימנא בפ' האשה שנתאלמנה (כתובות כב,ב):
ורבא דאמר כרב חסדא: משמע דסבר רבא כרב חסדא וכן בפרק כל הנשבעים משני רבא מלתיה דרב חסדא. וקשה דאם כן אמאי חשיב רבא עד זומם חדוש כו'. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. ומיהו משמע הכא דמתרץ דברי רבא אף לדברי רב הונא וכל שכן דסבר כרב חסדא. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
ובגליון תוספות כתוב על מה שתירצו בתוספות וזה לשונו: תימה לי דהא כי מוקי רבא כרב חסדא לא אתי אלא ללישנא דחדוש דללישנא דהוי טעמא דרבא דהתם משום פסידא דלקוחות לא פליג הכא רבא אדרב נחמן כדפירשו בתוספות. עד כאן מהגליון.
וריצב"א ז"ל תירץ דלעולם סבר כרב חסדא ועד זומם חדוש הוא הוי כמו בשר וחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשיל ליה אסור פירוש על ידי שרייה הוא בולע ואפילו הכי הוא מותר ועל ידי בשול הוא אסור והיינו חדושו דמה לי בליעת בשול מבליעת שרייה והכי נמי חדוש הוא מה שהמזימים כשרים אם המוזמים פסולים דמה לי הני ומה לי הני הלכך כיון שהמזימין כשרים ראוי היה שיהיו גם המוזמים כשרים הלכך חדוש הוא. תוספי הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק הלכה בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן דאף על גב דאתכחוש באכילתיה באבהתיה לא אתכחוש דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ועביד בה עובדא אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה וקיימא לן דמעשה רב. ואם תאמר תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרב נחמן דהכא וקיימא לן דעדים זוממים למפרע הם נפסלים כאביי וכי איתזום אטביחה ומכירה אבל לא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמים על הכל ואפילו אגנבה דלא איתזום. ויש לומר דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי אבל מידי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה הלכך על אכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתיה דלא אתכחוש לא אתכחוש. הרשב"א ז"ל.
אנן אחתיניה ואנן אסקיניה: וכיון דשניהם שוים אמרינן כל דאלים גבר כלומר בין בראיות לפסול עידיו של זה אי נמי בכח ואם מכרו אחד מהם מכור ואין חברו רשאי לתבוע ממנו פלגא במעות דהמוציא מחברו עליו הראיה. רבינו יהונתן ז"ל.
מתיב רבא שנים אומרים מת ושנים כו': אבל נשאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא אלמא אף על גב דאתו סהדי השתא דאשת איש היא ואלו אתו מעיקרא מקמי דתנסיב לא הוה שבקינן לה לנסובי כיון דלבתר דאינסיב הוא דאתו ליה הני סהדי ואכתי ספק אשת איש היא מספק לא מפקינן לה מתותי גברא דהא איכא סהדי דנשאת על פיהם דקא מסהדי דלאו אשת איש היא ולא מפקינן לה מתותיה האי בעל שני אלא בראיה ברורה דהך בעל ראשון לא מת אי נמי לא גרשה הכא נמי אף על גב דאתו סהדי השתא דאבהתיה היא ואלו אתו מעיקרא לא הוה נחתינן ליה להאיך כיון דלבתר דאחתי ליה להאיך הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ספיקא היא דהא איכא סהדי אחריני דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך הוא אמאי מסלקינן ליה מספיקא נוקמא בידיה כדאיתא עד דמייתי ראיה ברורה דאבהתיה היא ולא דאבהתיה דהך והוה עליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.
אילימא ערער חד כו': נראה לריצב"א דהכי פירושו אי לימא מערער דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי דמר אית ליה דאפילו הכי מעליא דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן בפרק בתרא דקדושין לחד לישנא ומר אית ליה כיון דליכא חזקה דכשרות דאפילו בערער חד אין מעלים כדאידך לישנא דהתם ואהא פריך והא רבי יוחנן כו' וטעמא דרבי יוחנן לההוא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערער תרי אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא אלא לכולי עלמא בעינן תרי ולאידך לישנא ליכא לפלגינהו בהא דכולי עלמא ערער חד הוי אם כן לא משכחת פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. עד כאן גליון תוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה