בבא בתרא לא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו:
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה א"ל אביי אמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הדר א"ל אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיך לי עלה כדאבהתי טוען וחוזר וטוען או אין טוען וחוזר וטוען עולא אמר בטוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען גומודי עולא היכא דא"ל של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען דוהיכא דהוה קאי בי דינא ולא טען ואתא מאבראי וטען אינו חוזר וטוען מאי טעמא טענתיה אגמריה ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען הוהיכא דאישתעי מילי אבראי ולא טען ואתא לבי דינא וטען דחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וסבירא לי דטוען וחוזר וטוען והלכתא טוען וחוזר וטוען:
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן ואוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא אמר ליה נהי דאיתכחש באכילתה
רשב"ם
עריכהזה אומר של אבותי - היה הקרקע והרי היא שלי וזה אומר כו' עובדא הוה כדמוכח לקמיה:
אמר רבה מה לו לשקר - לזה המחזיק במאי דטוען דשל אבותיו וירשה מהם אי בעי אמר כו' והלכך בהאי מיגו מהימנינן ליה:
אמר ליה - תלמידו אביי מה לי לשקר כו' כלומר על ידי האי מיגו דמה לי לשקר לא יזכה בקרקע שהרי עדים מכחישים את דבריו שאומרים דשל אבותיו דאידך היא וגם החזקה אינה כלום שהרי אין עמה טענה כי אם טענת שקר והלכה כאביי שהרי רבה הודה לו כדמוכח ואזיל:
הדר א"ל אין כו' - דמשום שהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לחזור ולטעון כן דיקא נמי דקאמר גמרא אמר ליה אביי ולא קאמר אביי אמר:
הדר א"ל - ההוא דאייתי עדי חזקה לאידך:
דסמיך עלה כדאבהתי - הייתי סומך ומובטח על קרקע זו כאילו היא של אבותי לפי שהחזקתי בה בשופי ובעדים וקניתיה מאבותיך ובעי גמרא טוען וחוזר וטוען יכול אדם לטעון בבית דין שטוען בב"ד מה שהוא רוצה וחוזר וטוען לתקן דבריו הראשונים:
עולא אמר טוען וחוזר וטוען - טוען בבית דין מה שהוא רוצה וחוזר אחרי כן לטעון דברים אחרים לתרץ דברים הראשונים אע"פ שמכחישם קצת בזה שחזר וטען האי דאמר דאבהתי דסמיך עלה כדאבהתי:
ומודי עולא - אף על גב דמהימנינן ליה להאי דטעין אין דאבהתך היא כו' שאם טען מתחילה ופירש של אבותי ולא של אבותיך דאינו חוזר וטוען טענה זו דסמיך עלה כדאבהתי שהרי עוקר לגמרי דברים הראשונים וכן הלכה דפסקינן לקמן כעולא: ומודי נמי עולא כל היכא דהוה קאי בי דינא ולא טען תיקון דברים הראשונים אלא אחר שיצא מבית דין חזר לב"ד ותיקן דבריו הראשונים שאינו חוזר וטוען היכא דמכחישן קצת:
טענתיה אגמריה - אוהביו וקרוביו:
ומודו נהרדעי - בזה שטען מתחילה של אבותי וחזר וטען של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען ומהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהן וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמינן לה בידיה דחזקה שיש עמה טענה היא דמה לו לשקר דאי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה כי אמר נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך מהימן ואע"ג דגבי יורש קיימא לן לקמן בפירקין דאין צריך טענה מאחר שהחזיק בה שלש שנים היאך היתה של אביו אבל ראיה בעי שהחזיק בה אביו יום אחד הכא אין צריך להביא עדים שהחזיק בה אביו כלל שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא:
ומודו נמי נהרדעי - כל היכא דאישתעי מילי מאבראי לבי דינא קודם שטען כלום בב"ד ולא טען מה שהוא טוען עכשיו בב"ד ואתא לבי דינא לטעון טענות שעוקרות לגמרי את הראשונות דחוזר וטוען:
דלא מגלי טענתיה - שלא ילמד מהן מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבאו לבית דין להשיב עליהם וכן הלכה וה"מ טענות בעלמא אבל טען בפירוש בפני עדים חוץ לב"ד חייב אני מנה לפלוני הרי הודה לו ושוב אינו יכול לכפור בב"ד:
וסבירא לי דחוזר וטוען - כלומר אנא נמי נהרדעי אנא ופליגנא עלייהו דנהרדעי:
והלכתא חוזר וטוען - תיקון לשון הראשון אע"פ שמכחישם קצת הואיל ואינו עוקרן לגמרי כדלעיל:
וזה אומר של אבותי - ואכלתיה שני חזקה אותן שלש שנים שאתה טוען אני אכלתיה ולא אתה:
והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה - אותן שלש שנים עצמן שהעידו אלו הראשונים עליהם ובאו אלו והכחישום:
אמר רב נחמן - עדות דאכילה בטלה דאוקי עדות של אכילה כנגד עדות שניה של אכילה והרי מכחישים זה את זה אבל בעדות דאבהתא דלא אתכחשת עדותן קיימת ומוקמי' בידיה:
הא עדות מוכחשת היא - כיון דהני ב' כתות מכחישות זו את זו אחת מהן פסולה לכל עדיות שבעולם ואחרי שאין לברר איזו הפסולה תיבטל עדותן לגמרי:
תוספות
עריכהאבל אכלה שית שנין כו'. הקשה ר"י בר מרדכי אפי' לא אייתי סהדי אלא דאכלה שלש שנין יהא נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואומר ר"י דאין זה מיגו דמעיקרא לא יטעון כלל מינך זבינתה דאין יודע אם יש לזה שטר שקנאה ממנו:
אמר רבה מה לו לשקר. רבה גרסינן דאביי ורבא אמרי לקמן (דף לג:) דלא סבירא להו הא דרב חסדא דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן:
מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. תימה לרשב"א אמאי הוי במקום עדים נימא של אבותיו היתה יום אחד ונאמר שלקחה מאבותיו דהא טוענין ליורש ומהימנינן ליה בהא דקאמר שאבותיו דרו בו יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ולקמן נמי דקאמרי נהרדעי דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען הא אפילו לא יטעון שלקחוה אלא אמר שדרו בה יום אחד אנן טענינן ליה ואומר רבינו יצחק דשל אבותי משמע שהיתה מעולם של אבותי ולא שלקחוה עד שיפרש בדבריו ולקמן דנקט שלקחוה לא שצריך שיטעון שידע שלקחוה אלא של אבותי שראיתי שדרו בה יום אחד על כן אני רוצה לזכות דשמא לקחוה אבותי במשפט וטוענין ליורש:
ומודו נהרדעי היכא דאמר שלקחוה כו'. מספקא לר"י היכא דנפיק לבראי וחזר ואתא לב"ד אי מצי למימר הכי:
אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא. תימה אמאי הואי עדות מוכחשת והא רבא אית לי' במרובה (ב"ק ד' עב: ושם ד"ה רבא) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד"ה רבא) דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולא מפסל אלא משעה דאתכחוש ואית לן למימר אאכילתה דאתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש דהכי אמר במרובה (ב"ק דף עג. ושם) דהוזמו על הטביחה ועל הגניבה לא הוזמו אע"ג דתוך כדי דבור העידו על הגניבה ועל הטביחה לרבא כיון דמההיא שעתא דקא מיתזמי הוא דקא מיפסלי אטביחה דאיתזום איתזום על הגניבה דלא איתזום לא איתזום וללישנא דהוי טעמא דרבא משום דעד זומם חידוש ואין לך אלא משעת חידושו ניחא אלא ללישנא דמפרש טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות ה"נ נהימנינהו ואפילו היכא דליכא פסידא דלקוחות לא מיפסל למפרע אפילו לההיא לישנא מדבעי התם מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא ולא קאמר איכא בינייהו להיכא דליכא פסידא דלקוחות ועוד קשיא דקאמר בסמוך אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי משמע דרב נחמן לא מצי סבר בשום ענין כרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי ומנא ליה דלמא סבר רב נחמן דמכאן ולהבא הוא נפסל ומיהו הא איכא למימר משום דלא קיימא לן כרבא בהא ונראה דסוגיא דהכא כההיא לישנא דחידוש אבל ללישנא דפסידא דלקוחות סבר דלא אמר ליה רבא לרב נחמן מעולם הכי ולריב"א נראה דלא דמי הך דהכא לההיא דמרובה דהתם גניבה וטביחה תרי מילי נינהו ולהכי אגניבה דלא איתזום לא איתזום כיון דלהבא הוא נפסל אלא הכא כי איתכחוש אאכילה איתכחוש נמי אאבהתא דאבהתא בלא אכילתה לא מהני דהוי מוקמי' בידי' דאית ליה סהדי דאכלה שני חזקה דנאמן לומר היתה של אבותי יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ומיהו אכתי דחשיב לה גמרא כעדות אחרת לא אתי שפיר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהכו א ב ג מיי' פט"ו מהל' טוען הלכה ו', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף כ"ד:
כז ד ה מיי' פט"ו מהל' טוען הלכה ו', ומיי' פ"ז מהל' טוען הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף כ"ד, וטור ושו"ע חו"מ סי' פ' סעיף א':
כח ו מיי' פט"ו מהל' טוען הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף כ"ג:
ראשונים נוספים
אמר רבא למה לו לשקר להאי מחזיק אי בעי למימר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזק' הואיל דיש לו עדים שאכלה שני חזקה ולא מצי אינש מכחש ליה:
מה לו לשקר במקום עדים. היכא דעדים מעידים דשל אבותיו דהאיך הוא תו לא אמרינן דליהוי נאמן. הדר אמר ליה ההוא דאייתי ראיה דאכלה שני חזקה אנא מודינא דאבהתך היא ומינך זבינתה והאי דקאמרי דאבהתי הוה דסמיך עלה כדאבהתי כלומר מובטח וסומך הייתי עליה כמו שאם היתה של אבותי מאחר שקניתיה ממך:
טוען חוזר וטוען אי לא. כלומר מאחר שטען תחלה טענה אחת ורואה שבית דין רוצין לחייבו באותה טענה וחוזר ורוצה לטעון טענה אחרת יכול או לא:
עולא אמר. כל כי האי גוונא שטוען מעין טענה ראשונה ומתקנה ואינו מכחישה מהכל יכול לחזור ולטעון ולא אמרינן הואיל שטען שוב אינו טוען:
ומודי עולא. לנהרדעי היכא דאמר מעיקרא של אבותי היה ולא של אבותיך ולבסוף הודה וחזר ואמר אין דאבהתך היא והא דאמרי של אבותי דסמיך לי עלה כדאבהתי דאינו טוען וחוזר וטוען משום דלא טעין מעין טענה ראשונה דמעיקרא אמר של אבותי היתה ולא של אבותיך: והיכא דקאי בבי דינא ולא טען טענה דמצי למיפטר נפשיה מבי דינא ונפק לבראי והדר אתי לבי דינא וטעין טענה אחריתי דבעי למיפטר נפשיה דאינו חוזר וטוען:
טענתיה אגמריה. של שקר: ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה מעיקרא של אבותי שלקחוה מאבותיך ולסוף חזר אין דאבהתך וכו' דטוען וחוזר וטוען דמעין טענה ראשונה היא:
מאבראי. חוץ לבית דין בפני שאר אנשים ולא טען בפניהם מה שהיה טוען בפני בית דין:
אמר אמימר אנא נהרדעי אנא. ולא ס"ל כנהרדעי דלעיל אלא סבירא לי דטוען חוזר וטוען ובלבד שיהיה טוען מעין טענה ראשונה. אוקים עדי אכילתה בהדי עדי אכילתה הואיל דמכחישין אלו את אלו באכילה לא תסמוך על עדי חזקה: ואוקי ארעא בחזקת האי דאייתי עדים דאבותיו הוה:
והא עדות מוכחשת היא. דכבר איתכחשא דאינך סהדי אמרי דהאי אכליה שני חזקה:
באבהתי לא איתכחוש. להכי אוקמה נכסי בחזקת אבהתא דהאי:
אמר רבה מה לי לשקר איבעי אמר מינך זבנית' ואכלתה שני חזקה. תמיהא לי מילתא טוב' אי אתי סהדי ואמרי של אבותיו של מערער היתה מעולם ולא של אבותיו של מחזיק מאי מה לי לשקר ולהכחיש העדים ולומר שקרנים הם והתורה האמינתם ועוד דקשיא עליה דרבא מהא דתנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי אין לך בידי כלום חייב ואמרינן אין לך בידי לא היו דברים מעולם ואמאי נימא מה לי לשקר במקום עדים ומגו דיכול למימר פרעתיך לאחר זמני יכול למימר לא היו דברים מעולם דהא אמרת מה לי לשקר במקום עדים אמרינן וכ"ש במקום חזקה ועוד מדקאמר לקמן ומודו נהרדעי היכא א"ל של אבותי שלקחוה מאבותי' משמ' דלא אסהידו סהדי שהיתה של אבותיו של זה לעולם ומתו מתוכה דכולה סוגיא אהאי עובדא קיימא ואם טענות' סתם למה אינו נאמן כל טענת יורש כך הוא של אבותיו היתה והוא אינו יודע מאין באת' לידם שמא מאבותיו של זה.
ונר' שהמעשה כשמועו זה טוען בבריא שהיתה של אבותיו וזה טוען בבריא שהיתה של אבותיו ולא דרו ביה אבותיו של זה אפי' חד יומ' הילכך אי הוה אתי בטענת שמא לא טענינן לי' אנן כלום לדברי הכל ובאו העדים והעידו שהית' של אבותיו של מערער ועמדו בה כמה שנים בחזקת שהיה להם והשתא דברי רב' ורב חסדא כיון שטען זה בבריא שהיתה של אבותיו מהימן ונאמר שמא אבותיו לקחוהו מאבותיו של זה ורבא ואביי סברי כיון שאומר סתם של אבותיו ולא של אבותיך משמע והנ' העדים מכחישין אותו הילכך צריך הוא לחזור ולטעון של אבותי שלקחוהו מאבותיך או דסמכי.
ונוכל לפרשה אפילו בשהעידו העדים שמת אבותיו של מערער מתוכה ואפילו הכי סבר רבא להמוני' דאמרינן שמא סמוך למיתתם מכרו' לי' הואיל ואיכא מגו דתלינן למגו בכל טענה דאיכא למיתלי דאיהו אמר בעובדא דנהר פקוד מה לי לשקר דאע"ג דודאי איכא מיא לא מית מחמת מיא, והך נמי בכי האי גונא היא.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי'. יש מקשי' אמאי לא מהמנינ' לבתראי מגו דמצי פסלי לקמאי בגזלנות' או דמזמי להו ולאו קושיא היא שאין אומר מגו בעדים להאמינן יותר ממה שהאמינה תורה משום מגו ולא נאמר מגו בעדים אלא במקום חשש נוגעין בעדותן כדאמרן לעיל אי נמי במקום חוזרין ומגידין דאמרינן מגו דיכיל לשתוק והוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כאותה ששנינו העדים שאמרו אנוסי' היינו שאם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין וכי אין יוצא נאמנין הא בעלמ' להמוני להו טפי מדינא לא אלא אי מעצמן נאמנין בעדותן אין ואי לא ליכא למימר נאמנין בדין מגו ועוד דהכא מגו במקום עדים הוא שהרי העדים הראשונים מכחישין את אלו ולא האמינה תורה שנאמר אנשים לעדות אלו יותר מאלו.
אמר לי' רבא והא עדות מוכחשת. איכא למידק הכא והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל כדאיתא בבבא קמא ומפרשינן התם טעמא משום דעד זומם חדיש הוא ואי ס"ד עדות מוכחשת נמי פסול' אפילו לשאר עדיות מאי חדוש איכא כי פסלינהו רחמנא למוזמין הא לאו חדושא היא שהרי בהכחשה כן וחדוש דעדים זוממין משום דלא מפסלי כולהו דמאי חזית דסמכת אהני לא אהני נסמוך ולא אהני נסמוך וכיון שכן מאי חדושא איכא בפסלותן של מוזמין שלא יפסלו למפרע ואיכא למימר הא דאוקימנ' לרבא כרב חסדא אליבא דלישנא בתרא דמפרשינן התם משום פסידא דלקוחות אבל משום חדוש ליכא דהא בהכחש' נמי הכי הוא ולההוא לישנא קמא אמרי' דעד כאן לא קאמר רבה אלא לאות' עדות אבל לעדו' אחר' כשרין בהכחשה מה שאין כן בהזמ', והיינו חדושא.
תו איכא למידק, לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל היכי אמר והא עדות מוכחשת היא דהא מעידנא דאסהוד לא מפסלי אלא משעה שהכחישום אלו האחרונים הילכך כי אמרי של אבותיו היא מהימנ' שהרי לא נפסלו עדיין ולא הוכחשו וכדאמרינן התם בההיא שמעת' בענין עידי גנב' ועידי טביח'. ואיכא דמאן דאמר דהכא לישנ' בתרא סמכינן כדאמרן וכיון שכן דוקא היכא דאיכא פסידא דלקוחות אבל היכא דליכא פסיד' לא והכא ליכא משום פסיד' דלקוחות וזו טעות דכיון דאכשרינהו רבנן לכל מילי אכשרינהו והכי מוכחא מילתא בפרק מרוב' דאמרי' מאי בינייהו ולא מסיימינן דאיכא בינייהו היכא דליכא פסידא דלקוחות ומשמע נמי בההיא סוגי' דאפי' בעדות גניבה וטביחה מכאן ולהבא הוא נפסל ולא למפרע וכן הוא באמת שאם אי את' אומר כן נתת דבריך לשיעורין ואין זו מדת חכמים.
ואיכא למימר הכא במאי עסקינן כגון דאסהידו הני תרי כתי בבת אחת כל אחד ואחד בתוך כדי דבורו של חברו וקי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי הילכך מעידנ' דאסהידו קמאי דאבהת' איתכחוש דהא תוך כדי דיבור הוא ומפסלי מההי' שעת' והכי איתא התם בפרק מרובה ולמסקנא דאוקימנא לרב' באותה עדות דוקא אפי' בזה אחר זה היא.
ושמעתי דרב' סבר דבהכחשה ודאי למפרע הוא נפסל דלאו חדוש הוא ודין הוא שלא נסמוך על אחד מהם והתם הכי קאמרינן כיון דחדוש הוא שחדשה בהם תורה וסמך על אלו יותר מאלו אין לך בו אלא משעת חדושו ואילך ואע"ג דמדינא לא הוה לן למסמך אחד מינייהו וכיון דחדית בהו רחמנא אין לנו בו כלל אלא מה שמצינו בו דכול' מילתא חדושה הוא דמאי חזית דסמכת אהני טפי מהני נסמוך נמי אהני וכיון שהוא חדוש אין לנו בו אלא חדושו ואע"ג דחדוש' לא פסול' הוא אלא משום דלא מיפסלי ואי איתא להאי פירוק' איפריקו להו ללישנא קמא הנך תרי פירכי דפרכינן.
ומעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתיה והאי איתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן: כלומר וזכה אותו שהביא עידי אבות. איכא למידק, אמאי, והא כל טענת יורש הכי היא, ואילו איתי האי עדי דאבהתיה ניטעון ליה אנן דילמא של אבותיו שלקחוה מאבותיך, דקיימא לן טוענין ליורש ונראה דעל כרחנו אנו צריכין להעמידה כשאין לזה עדים שדרו בה אבותיו אפילו חד יומא, ולפיכך אין טוענין לו, דאין זה יורש, וכדאמרינן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעליתא כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי, כלומר שדר בה אבוה חד יומא.
ואם תאמר אם כן כי אמר של אבותי שלקחו מאבותיך היאך נאמן. י"ל בטוען בבריא, כלומר דקמאי דידי זבנוה מאבותיך, ומיהו אין זה נכון בעיני, דכיון דאמרינן האי איתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואכלה כדיניה משמע דהיינו שאכלה גם האב חד יומא.
ועל כן נראה יותר מה שאמרו רבותי נוחי נפש שאין טוענין לא ליורש ולא ללוקח כל זמן שהוא טוען בעצמו טענת בריא, אלא כל זמן שהוא טוען בספק, דכל טענת יורש ולוקח בשמא הן, וזה שטען של אבותי טענת בריא טען, שלא היה לו לומר אלא מאבותי ירשתיה. ועוד אני מוסיף על דברי רבותי ז"ל שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם, כי שמא יטענו טענת בריא ועליה אנו דנין וכן יש לי להוכיח מעובדא דההוא דעשאה סימן לאחר דבפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב), ושם כתבתי בס"ד.
אמר רבה מה (לי) לשקר: רבה גרסינן ולא גרסינן רבא, דאמרינן לקמן אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר וכי רבה לית ליה מתניתין דתנין בפרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, ב) היא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהנומה וראשה פרוע כתובתה מאתים, ואמאי נהמניה מגו דאי בעי אמר פרעתי. י"ל דרבה נמי אית ליה כאביי, אלא אלים מגו דכל היכא דאיהו מצי טעין ולתקן דבוריה אנן נקום ונטעניה ונתקן דבוריה ונימא דסמכינן עלה כדאבהתי קאמר, אי נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך, ואפילו הכי אמר לה אביי אלימא ליה עדותן של עדים דלא אמרינן בה אפילו מגו כי הא.
ואם תאמר מאי מגו במקום עדים איכא, דהא אפשר הוא מאי דקאמר האי דשל אבותיו היא וכגון שלקחוה מאבותיו של זה ובהא לא מכחשי ליה סהדי, ואפילו כי חזר הוא וטען כן מקבלינן מיניה. י"ל דלישנא דקאמר של אבותי ולא קאמר מאבותי ירשתיה, מסתמא משמע של אבותי משנים קדמוניות, וכמו שכתבתי, ומסתמא לא מתקנין דבוריה, וכל שלא חזר וטען הוא של אבותי שלקחוה מאבותיך, אי נמי דסמכי עלה כדאבהתי כטוען בריא של אבותי ולא של אבותיך חשבינן ליה, ולפיכך קרינן ליה מגו במקום עדים.
ומודי נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען: דהא מקיים כל דבוריה, ודוקא בדלא נפק לברא, הא נפק לברא אפילו בכי האי גוונא חיישינן דילמא טענתא אגמרוה.
אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא: איכא למידק, והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, ואמרינן בבבא קמא (עג, א) דנפקא מינה דהיכא דהסהידו בגנב וטבח ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגנבה, אטביחה ומכירה דאיתזום איתזום אגנבה דלא איתזום לא איתזום, הכא נמי מאי קשיא ליה כי אמרינן דאכילתה דאיתכחוש איתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש. וי"ל דגנבה וטביחה כשני עדיות הן, דעל עדות גנבה לא משלם אלא כפל, ועל עדות טביחה משלם ארבעה וחמשה, והילכך אף על גב דאיתזום על עדות טביחה, לא איתזום על עדות גנבה, אבל הכא עדות אבות ועדות אכילה הכל כעדות אחת דמי, דהכל להעיד דשלו היא, וכדמפרש רבא גופיה בהדיא בסמוך, וכדאמרינן ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא אלא לעדות אחת אבל לאותה עדות לא, כלומר דהכל עדות אחת היא, ועדות שנתבטלה מקצתה, נתבטלה כולה. אי נמי י"ל, דהזמה חדושא הוא ואין לך בו אלא מחדושו ואילך, אבל הכחשה לאו חדוש הוא, והילכך סבירא ליה לרבא דכולה עדות בטלה.
ואם תאמר בין לרבא בין לרב נחמן מפני מה אין מאמינין את האחרונים, מגו דאי בעי פסלו בהו בגזלנותא אי נמי דמזמי להו. י"ל דעדים לא מהימני במגו טפי ממאי דמהימני מתורת עדותן בכי האי גוונא, ולא אמרו בעדים במגו אלא לסלק מהן נגיעת עדות וכיוצא בו, אבל בזה לא. ועוד למה נאמנים תורת עדות עדים אלו יותר מאלו, והתורה לא האמינה עדים יותר מעדים אחרים משום מגו. ועוד שאין כאן מגו, דהוה ליה מגו במקום עדים ולא אמרינן. אי נמי אי[ן] אומר[ים] מגו בעדות של שנים דדילמא בטענה זו השוו שניהם, אבל מי יימר דישוו בטענה אחרת, והא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח, ב) כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין מגו דאי בעי אמרו אין זה כתב ידינו, שאני הכא, דאפילו אמר חד מנייהו אין זה כתב ידי מיפסיל שטרא. וכן דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
אבל טעין דאכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו. ולא קיימא ליה חזקה אמוכר, דהא מקמי דמלו ליה לדיליה תלת שנין זבנה מוכר לאחרינא, ואין לך מחאה גדולה מזו. ואע"ג דלא מחי בהנך תלת שני בתרייתא דאכלה באפי לוקח לא הוי חזקה. ולא תימא הני מילי לטעמיה דרבי יוחנן דאמר (לקמן בבא בתרא לט,ב) כיון דמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך, אלא אפילו לריש לקיש דאמר (שם) צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, בכי הא מודה, דכיון דלא קא טעין דזבנה מהאי לוקח שני אלא מבעלים הראשונים קא טעין, לא מהנו ליה הני שלש שנים דאכלה בפני לוקח אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בפני בעלים הראשונים דקא טעין דזבין מיניהו מקמי זביניה דלוקח.
כדאמרינן לקמן בפרקין (בבא בתרא נ,ב) גבי אשת איש צריכה למחות באחר, ואוקימנא כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, דמגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה את זבינתה ניהליה ואנא זבינתה מיניה מהימן, ואמאי, תיסגי ליה בשלש שנים דלאחר מיתת הבעל, אלא לאו ש"מ דכיון דלא טעין דזבן איהו אלא מבעל לא מהני ליה מגו להימניה אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בפני הבעל, דקא טעין דזבן מיניה, דאי לאו הכי (לא) הויא חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה. ומידי דהוה נמי אהיכא דאכלה שני חזקה בפני הבן וקא טעין דזבנה אבוה, דאי לא אכלה מקצת שני חזקה בחיי האב לא מהימן, כדברירנא לקמן (בבא בתרא נ,ב סי' קצח) גבי שמעתא דאשת איש. הכא נמי כיון דלא טעין דזבנה מלוקח אלא מבעלים הראשונים מקמי זביניה דהאי לוקח לא מהניא ליה האי חזקה דאכלה בתר (דזבניה) [זביניה] דלוקח אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בפני בעלים הראשונים, דהיינו מקמי זביניה דהך לוקח.
ובדין הוא דאלו לא זבנוה בעלים הראשונים למרי שטרא להאי ארעא בפני עצמה אלא בכלל כל שדותיו סתם הוה קיימא ליה חזקה למחזיק בגוה בשני חזקה דאכלה מקצתן בפני בעלים הראשונים ומקצתן בפני חלוקה, כדאמרינן (לקמן בבא בתרא מב,א) גבי אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח שנה, אלא כיון דזבנה בעלים הראשונים להך לוקח שני מקמי דשלמי ליה שני חזקה למחזיק אשתכח דהך אכילה דאכלה בפני בעלים הראשונים כמאן דליתא דמיא, דכיון דזבנה אין לך מחאה גדולה מזו, וכמאן דלא אכלה מקצת חזקה בפני בעלים הראשונים דקא טעין דזבן מיניהו דמי. ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר ליה ללוקח מינך זבינתה ואכלה שני חזקה כי אמר מבעלים הראשונים זבינתה מקמי זביניה דידך מהימן, דהא ברירנא מיהא שמעתא דאשת איש [ד]לא מהני מגו בהא מילתא אלא היכא דאכלה מקצת חזקה באפי ההוא דקא אתי מחמתיה, דאי לאו הכי הויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה דלא מהני בה מגו, והאי אע"ג דאכלה מקצת שני חזקה בפני בעלים הראשונים כיון דהוה בהדה מחאה לאו אכילה דמהניא גביה חזקה נינהו.
[ו]הני מילי היכא דאית ליה ראיה למרי שטרא דהאי ארעא דידיה דהאי מוכר דאתו תרויהו מחמתיה הואי, אבל היכא דלית לה ראיה בהכי, אע"ג דלית ליה ראיה למחזיק דאכלה מוקימנא לה בידיה, דמגו דאי בעי אמר של אבותי דמפלניא זבינתא, מיניה דההוא פלניא דאתי מחמתיה מקמי שטרא דידך מהימן, כדברירנא לעיל בשמעתא דשכוני גואי (סי' כח ד"ה והני הב') מסוגיא דכתובות:
לז. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. והלכתא כאביי, דסוגיא דגמרא כוותיה, ולא אמרינן מה לי לשקר במקום דאיכא עדים דמכחשי ליה, דלא אלים מה לי לשקר להימוניה לדידיה דקא טעין של אבותי ולאכחושי סהדי דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך היא. ועוד דרבא נמי קאי לקמן (בבא בתרא לג,ב) כוותיה.
אלא מיהו הני מילי היכא דלית ליה ראיה למחזיק דדיירי בה אבהתיה חד יומא, דכל כמה דלא הדר טעין מחזיק טענת בריא דלא מכחשי לה סהדי לא טענינן [ליה] אנן, אלא הויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה, ואי משום דקא טעין של אבותי לאו טענה היא דהא איכא סהדי דמכחשי ליה. אבל היכא דאית ליה ראיה למחזיק דדיירי בה אבהתיה חד יומא, אע"ג דלא טעין איהו של אבותי שלקחוה מאבותיך טענינן ליה אנן, והיינו דתנן (לקמן בבא בתרא מא,א) והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, הא ראיה דדר בה ההוא דמקמי חד יומא בעי, וכיון דלא בעי טענה אע"ג דטעין מעיקרא של אבותי ולא של אבותיך ואכחשוה סהדי לא פקעא זכותיה בהכי, דהא לאו בטענה דידיה תליא אלא בחזקה דידיה ודידיה דאבוה הוא דתליא, וההיא טענה דטעין כמאן דלא טעין לה דמי, ודינא הוא דטענינן ליה אנן דילמא אבוה מאבהתיה דתובע הוא דזבנה ואיהו הוא דלא ידע, דהא כל היכא דקי"ל טוענין ליורש מטעמא דלא ידע במילי דמורישו הוא דטענינן ליה, והוא דדר בה אבוה חד יומא.
וההיא דאמרינן לקמן ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען, דש"מ דאע"ג דלא דר בה ההוא דמקמי חד יומא נמי קי"ל חזקה, דהא אשמעתא דזה אמר של אבותי וזה אמר של אבותי דאיפליגו בה רבא ואביי קאי, ועוד דאי אית ליה ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא (לימא) [למה] ליה עד דטעין איהו, כי לא טעין איהו נמי טענינן ליה אנן, אלא על כרחיך בדלית ליה ראיה קאי, התם כגון דקא טעין מחזיק קמאי דידיה זבניה אבהתי מאבהתך, דכי האי גוונא ודאי כולי עלמא מודו דלא צריך ראיה דדר בה אבוה אפי' חד יומא, מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך כדאיתא בהדיא בפירקין לקמן. דאע"ג דהכא גבי זה אומר של אבותי נמי בדקאי בטענת בריא קאי, דאי לאו הכי לדברי הכל לא הוה שייך בה מה לי לשקר, שאני הכא דמתחילה ועד סוף של אבותי סתמא קאמר, וכיון דתובע קאמר של אבותי וכי אייתי תובע סהדי דאבהתיה היא לא פריש לה נתבע לטענתיה באנפא דלא מכחשי לה, שהרי מוכחא מילתא דמעיקרא של אבותי ולא של אבותיך קאמר, וכיון דאסהידו ליה סהדי לתובע דאבהתיה היא הוה ליה מה לי לשקר במקום עדים ולא אמרינן דילמא של אבותי שלקחוה מאבותיך קאמר, דכי טענינן ליה ליורש מילתא דלא טעין לה איהו הני מילי היכא דאית ליה ראיה דדרו בה או אשתמשו ביה אבהתיה חד יומא, דאיכא למימר דילמא ההוא יומא זבניה מהאי תובע או מאבהתיה, והאי כיון דלית ליה ראיה בהכי לא טענינן ליה אנן, דאפילו איהו גופיה היכא דהדר טעין בטענת שמא של אבותי שלקחוה מאבותיך לא מקבלינן ליה מיניה, דאי משום דינא דיורש, כיון דלית ליה סהדי דדרו ביה אבהתיה חד יומא לא מקבלינן ליה מיניה, ואי משום מה לי לשקר, בטענת שמא לא אמרינן, דעיקר טעמא דמה לי לשקר להימוניה לטוען הוא דמהני, ואי בטענת שמא היכי מהני להימוניה, השתא איהו לא ידע אנן ניקום ונהימניה. וכיון דאילו טעין לה איהו בטענת שמא לא הוה מקבלינן מיניה כל שכן דלא טענינן ליה אנן, ואמטול הכי ליכא לאוקומה בידיה אלא היכא דמבריר לה איהו בטענתיה מקמי דנפיק אבראי בטענת בריא דלא מכחשא להו לסהדי דמהימנינן ליה עילויה מטעמא דמה לי לשקר. והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמייתא כדבעינן למימר קמן.
וכי תימא ונהי נמי דכי לית ליה ראיה ליורש או ללוקח דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא לא טענינן ליה אנן, מאי שנא התם (לקמן בבא בתרא מא,ב) גבי לוקח דפתח ליה ר' חייא לההוא גברא בזכותא ואמר ליה אי אית לך סהדי דדר בה ההוא דמקמך חד יומא מוקמינן ליה בידך, ומאי שנא הכא גבי יורש דלא פתחו ליה בהכי, דאיפשר דאי פתחו ליה בהכי הוה מייתי סהדי דאשתמשו בה אבהתיה חד יומא והוו מוקמי לה בידיה. לא דמי, דאלו התם כיון דברירנא מילתא דלוקח הוא, דהא אית ליה ראיה דזבנה מההוא פלניא, דאי לאו הכין לא הוה מוקמינן לה בידיה בלא טענה כדבעינן לברורי התם, דינא הוא למפתח ליה בזכותא כי האי גוונא. חדא דלא שדי איניש זוזי בכדי ואי לא דהוה קיימא בידא דמוכר לא הוה זבין לה מיניה. ואע"ג דלית ליה האי טעמא לר' חייא, הני מילי דלא סמכינן אהאי טעמא להימוניה בלא ראיה, אבל למפתח ליה בזכותא לאיתויי ראיה אית ליה כדחזינן ליה התם בהדיא. ועוד דמוכר גופיה לא הוה עביד, דלא מזבין איניש דלאו דיליה, והוא הדין למקבל מתנה מהאי טעמא בתרא. אבל הכא גבי יורש דלא ברירא מילתא דירתה להאי ארעא ממורישו, דירושה ממילא קא אתיא ולא איתחזק בירושה גבי האי ארעא, לא פתחינן ליה בזכותא לאייתויי סהדי במילתא דלא מוכחא מילתא דאית ליה. וכיון דלא שייך ביה דינא דטוענין ליורש אמטול הכי פסקוה לדיניה במה לי לשקר במקום עדים. הילכך דינא הוא דהדרא ארעא והדרי פירי. ולא תימא הני מילי היכא דאיכא סהדי דאכל, אלא אפילו היכא דליכא סהדי דאכל אלא מחמת טענתיה דקא טעין אין אכלי ודידי אכלי לא מהימן, דהא אכחשוה סהדי בעיקר טענתיה, וכי היכי דגבי גופא דארעא מה לי לשקר במקום עדים הוא גבי פירי נמי מה לי לשקר במקום עדים הוא, כדמפרש לקמן (בבא בתרא לג,א סי' נג) גבי מעשה דרב אידי בר אבין. וכיון דמה לי לשקר במקום עדים הוא דינא הוא דשקיל לה תובע לארעא ולפירי דאכיל מחזיק בלא שבועה, דכל טענה דמכחשי לה סהדי לא משבעינן עילויה, דלא חייביה רחמנא שבועה אלא במקום שאין רואה, וה"ה בשבועות דרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
לח. והאי דינא דהאי דאייתי סהדי דאבהתיה היא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתיה. דמאן דמערער אארעא מחמת אבהתיה ואיצטריך לאייתויי ראיה דאבהתיה היא, לא צריך לאייתויי עידי זביניה או דמתנה מחמת בעלים הראשונים, ולא נמי עידי חזקת שלש שנים, אלא כיון דאייתי סהדי דהוה מקריא האי ארעא גבי כ"ע בשמא דאבוה, דכל מאן דהוה בעי למקרי לה בשמא דמרה לא הוה קרי לה אלא בשמא דאבוה דהאי, ואע"ג דלא מת מתוכה, אי נמי דאייתי סהדי דמת אביו מתוכה כגון דהוה קיימא ברשותא דאבוה בשעת מיתה בחזקת שהיא שלו, ראיה היא לחיוביה לנתבע דנחית לה בתר הכי לאייתויי ראיה או עדים במאי נחית לה בתר הכי. וכל שכן היכא דאייתי תובע עידי חזקת שלש שנים, דחזקה במקום שטר קיימא, בין לתובע בין לנתבע. הלכך אי מייתי נתבע עדים או ראיה דזכה בה מאנפי זכיה מחמתיה דהאי תובע או מחמת אבהתיה או מחמת איניש אחרינא דאתברר דהואי דידיה מעיקרא, אפילו בחד אנפא מהני אנפי דאוקימנא בחזקתיה דהאי תובע, מוקימנא לה בידיה דנתבע. ואי לית ליה ראיה במאי נחית לה ואייתי עידי חזקה גמורה שיש עמה טענה דאחזיק בה בתר הכי נמי מוקמינן לה בידיה דנתבע ומשתבע היסת אטענתיה ומיפטר. והוא דקדימה חזקתיה דתובע לחזקתיה דנתבע, דאימור הדר נתבע וזבנה מיניה. ואי לא מייתי נתבע עדים דמסהדי היכי אתיא לידיה ולא נמי עידי חזקה גמורה, אע"ג דהוו קרו לה כ"ע השתא בשמיה דהאי נתבע, אי נמי דאייתי עדים שמת אביו מתוכה לבתר דאתקריא בשמיה דאבוה דהאי תובע או לבתר דמת אביו של תובע נמי מתוכה, מפקינא לה מידא דנתבע ומוקמינא לה בידא דתובע, דכיון דאתברר בחד מהנך אנפי דאמרן דהאי ארעא דהאי תובע או דאבוה הות מקמי דנחית האי נתבע לגוה, קמא לה בחזקתיה דקמא, והאי דקיימא השתא בידיה הוה ליה מוציא מחבירו עליו הראיה, הלכך אי אית ליה ראיה ברורה מוקמינן לה בידיה ואי לא מפקינן לה מיניה.
והאי מעשה דזה אומר של אבותי היא דאייתי סהדי דאבהתיה היא משכחת לה אפילו בחד מהני אנפי דאמרן, כגון דהוה מיתחזקא בשמא דאבוה או שמת אביו מתוכה. והני תרי אנפי דאמרן דקיימא בהו ארעא בחזקת מריה קמא דלא ליפקה מחזקתיה אלא בראיה ברורה, חד מינייהו אשכחנא ליה עיקר בגמ' דילן ואידך אשכחנא ליה עיקר בגמרא דבני מערבא, וכדמעינת בהו בתרויהו סלקי לך תרויהו לחד טעמא. אנפא קמא דאמרן, דכי מייתי סהדי דהוה מיקריא האי ארעא בשמיה או בשמא דאבהתיה כמאן דידעי סהדי דדידיה היא דמי, דיקינן ליה מההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזביננא לך (לעיל בבא בתרא ל,א) הואי ההיא ארעא דהוה מיקריא דבי סיסין אמר ליה האי לאו דבי סיסין היא ואיקרויי היא דמקריא דבי סיסין, וקאמר רב נחמן דכיון דכ"ע קרו לה דבי סיסין כמאן דאיכא סהדי דהואי דבי סיסין היא ועיילא בכלל זביני. וכי תימא דילמא שאני התם דכיון דאמר ליה נכסי דבי סיסין מזביננא לך אע"ג דלא הויא דבי סיסין נמי מצי א"ל האי שמא זבינת לי, דארעא דמיקראי דבי סיסין זבינת לי והא מקריא דבי סיסין, לא ס"ד, מדאמרי' עלה (שם) כיון דכ"ע קרו לה דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי סיסין היא, דש"מ בהדיא דאי מייתי מוכר ראיה דהאי ארעא לאו דבי סיסין היא אע"ג דמקריא דבי סיסין נמי לא עיילא בכלל זביני, וממילא שמעת דכי אהני ליה ללוקח דמקריא האי ארעא דבי סיסין לאו לשמא בעלמא אהני ליה, דאם כן אפילו אתו סהדי נמי דלאו דבי סיסין היא לוקמא בידא דלוקח, אלא לברורי דהאי ארעא דידיה דבי סיסין הואי הוא דאהני ליה, דאי לאו הכי לא הוה עיילא בכלל זביניה, ואמטול הכי [אי] מייתי מוכר סהדי דלאו דבי סיסין היא אע"ג דכ"ע קרו לה דבי סיסין תרי כמאה ומאה כתרי ואוקי ארעא בחזקת מוכר דהואי דידיה מעיקרא. וכל שכן דראיה דמקריא בשמא דפלניא לגבי סהדותא דסהדי דידעי דלאו דההוא דמקריא בשמיה היא אלא דאיניש אחרינא היא וידעי היכי זכה ביה ההוא אחרינא כקלא בעלמא לגבי סהדותא דסהדי דמי, וסוגיין בכוליה תלמודין דסהדי מבטלי קלא. וש"מ בהדיא דכל היכא דידיעה האי ארעא דמקריא בשמיה דפלניא ראיה הויא לאחזוקה בדידיה. ומסתיע נמי האי סברא מההיא דאמרינן לקמן (בבא בתרא לג,א) במעשה דרבא בר שרשום לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא כדבעינן לברורי לקמן.
ומנא תימרא דכי אתו עדים שמת אביו מתוכה קמא לה בחזקתיה ומחייבינן ליה לנתבע דנחית לגוה בתר הכי לברורי טענתיה ואי לא מייתי ראיה ברורה או עידי חזקה מפקינן לה מיניה, דגרסינן בירושלמי גבי מודה ר' יהושע שדה זו של אביך היתה ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, כהדא ראובן היה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו הלך שמעון והביא עדים שמת אביו מתוכה מפקינן לה מראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנא אפקתה מראובן אנא מחזרתה לראובן, כשנתת על פי ב"ד (על פי ב"ד) נתת וכשאתה נוטל ע"פ ב"ד אתה נוטל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה, מי מודיע א"ר אסינא עידי מיתה מודיעין. דשמעת מינה דאע"ג דהוה קיימא השתא בידיה דראובן [ו]איקריא בשמיה דהא בחזקת שהיא שלו קאמר, כי מייתי שמעון עדים שמת אביו מתוכה אע"ג דלא הוה מיתקריא בשמיה, כיון דלא אתברר דלאו דידיה הות מסתמא מוקמינן לה בחזקתיה דראובן ושמעון הוה ליה מוציא ועליו הראיה. ואע"ג דבגמרא דילן לא מוקים לה למתני' דאם יש עדים שהיא של אביו בשמת אביו מתוכה, דהא בהדיא מוקמינן לה התם (כתובות יז,ב) בשאכלה המחזיק שתים בחיי אב ואחת בחיי בנו, כי מוקמי' לה הכי לאו משום דגמרא דילן פליג בעיקר דינא למימרא דעדי מיתת אביו מתוכה לאו ראיה היא, אלא משום דקשיא לן התם אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן, ואמטול הכי אצטריכינן לאוקומה בהכי דהויא מילתא דצריכא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' אכלה מקצת חזקה בחיי האב, אבל לענין עיקר דינא במאן דאייתי עדים בקרקע שמת אביו מתוכה ראיה היא לאוקומה בחזקתיה, וליכא לאחזוקי בהא מילתא פלוגתא בין גמרא דילן לגמרא דבני מערבא אלא בראיה. וכ"ש דכדמעינת בה שפיר לגמרא דילן כיון דסגיא ליה בקלא דהוה מיתחזקא בשמיה לאוקומה בחזקתיה.
ומנא תימרא דכי מיתי נתבע נמי סהדי בכה"ג דהוה מיקריא בשמיה דידיה נמי בתר דהוה מיקריא בשמיה דקמא או לבתר דמית אביו של תובע מתוכה אי נמי לבתר דהוה מיקריא בשמיה דתובע או דאבוה לא הויא ראיה לאוקומה בחזקתיה דנתבע, דהא גמרא דבני מערבא בשהיה הנתבע אוכל שדה בחזקת שהיא שלו קאי, דמשמע דהוה מקריא בשמיה, וכיון דהביא התובע עדים שמת אביו מתוכה מפקינן לה מנתבע ומוקמינן לה בידא דתובע. ועוד דבהדיא תניא (לקמן בבא בתרא מב,א) אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה הרי זו חזקה, היכי דאמי, אי דלא מת האב מתוכה הא בעינן שלש שנים רצופות וליכא, אלא לאו דמת האב מתוכה, וטעמא דאיכא שלש שנים הא לאו הכי מפקינן לה מנתבע, אלמא אע"ג דלגבי קמא ראיה היא לגבי בתרא לאו ראיה היא. וכי תימא ולאו קל וחומר הוא, השתא נתבע דקימא ארעא בידיה לא מהנו ליה עידי מיתת אביו מתוכה, תובע דאתי לאפוקי לא כל שכן. אי נמי לאידך גיסא, השתא תובע דאתי לאפוקי מהנו ליה עידי מיתת אביו מתוכה, נתבע דקימא ארעא בידיה לא כל שכן. לא דמי, דאלו תובע לא קא אתי לאפוקי ארעא דהוה קימא מקמי הכין בחזקתיה דנתבע, דהא מקמי דנחית לה נתבע או אבוה הוה קימא בחזקתיה דתובע, ואלו נתבע קאתי לאחזוקי בארעא דהוה קימא בחזקתיה דתובע מקמי הכין. וכיון דהוה קימא בחזקת תובע או בחזקת אבהתיה מעיקרא לא מצי נתבע לאפוקה מחזקתיה אלא או בסהדותא דמכחשא לה לחזקתיה דתובע או בראיה ברורה דזכה בה מחמת מרה, או בחזקה שיש עמה טענה, דקרקע בחזקת מארה קימא וכמה דקימא בידיה דמיא והוה ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. ומעשה דההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבעין שנין, לא סגיא בארבעין שנין דלא הוה מקריא בשמיה, ואפי' הכי אצרכוה לראיה דדר בה ההוא דמקמי חד יומא:
לט. הדר א"ל אין דאבהתך היא ומינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה והאי דקאמינא דאבהתי דסמיכי לי עלה כאבהתי טוען וחוזר וטוען או אינו טוען וחוזר וטוען עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעא אמרי אינו טוען וחוזר וטוען. וקימא לן כעולא, דהא איפסקא הלכתא לקמן כותיה. ומודי עולא היכא דא"ל מעיקרא של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען. וש"מ דאפי' למאן דאמר טוען וחוזר וטוען הני מילי היכא דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא, אבל היכא דלא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא לא. ודוקא דלית ליה ראיה דדר בה אבוה חד יומא, דכיון דבעי טענת בריא (ואשתכח) [ואתכחש] בטענתיה הויא ליה חזקה שאין עמה טענה, אבל היכא דאית ליה ראיה בהכין, כיון דלא בעי טענה כמאן דלא טעין מעיקרא מידי דמי וטענינן ליה אנן. והיכא דאשתעי מילי בבי דינא ולא טען דסמיכי לי עלאי כדאבהתי, ונפק ואזל לבראי והדר אתא לבי דינא וטען דאינו טוען וחוזר וטוען. ואע"ג דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא, מ"ט טענתא אגמרוה.
ומודו נהרדעאי היכא דא"ל אין דאבהתך הואי והאי דאמרי לך דאבהתאי שלקחוה מאבותיך קאמינא לך דטוען וחוזר וטוען. דהא לא הדר ביה מטענתיה קמיתא כלל. ודוקא דקא אתי בטענת בריא כדברירנא לעיל. ודוקא נמי דטעין הכי מקמי דנפיק מבי דינא, אבל היכא דלא הדר טעין הכי אלא לבתר דנפק מבי דינא לא מקבלינן לה מיניה מטעמא דטענתא אגמרוה, דאי ס"ד כל כי האי גוונא לא חיישינן דלאו טוען וחוזר וטוען אלא כולה חדא טענתה היא, אי הכי כי לא טעין איהו נמי נטעון ליה אנן דשל אבותי שלקחוה מאבותיך קא בעי למימר, ולאו מה לי לשקר במקום עדים הוא, אלא מדתנינן ליה במה לי לשקר במקום עדים ש"מ דמסתמא טוען כמאן דאמר של אבותי ולא של אבותיך היא משמעו, כי הדר טעין של אבותי שלקחוה מאבותיך לבתר דאייתי האיך סהדי דאבהתיה היא טוען וחוזר וטוען הוא, ודינא הוא דלא מקבלינן לה מיניה אלא היכא דטעין לה מקמיה דנפיק מבי דינא אי נמי דאתברר דלא אגמרוה טענתא.
והיכא דאשתעי מילי אבראי ולא טען ואתא לבי דינא וטען דטוען וחוזר וטוען מ"ט עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא. כלומר מודו נהרדעי נמי דהיכא דאשתעי מילי מעיקרא בהדי בעל דיניה אבראי ולא טען מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אלא של אבותי, והדר אתא לבי דינא, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי שאכלה שני חזקה, א"ל להאיך אין דאבהתך היא ומינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה והאי דאמרי לך אבראי דאבהתי היא דסמיכי לי עלה כדאבהתי, דטוען וחוזר וטוען, מ"ט עביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא בבי דינא. וכיון (דטענה) [דטעמא] משום הכי הוא, מסתברא דאפי' טעין אבראי של אבותי ולא של אבותיך והדר אתא לבי דינא, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי א"ל אין דאבהתך היא ואכלתיה שני חזקה ואיתי סהדי דאכלה שני חזקה מהימן, דעביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא גבי דיינא, ומצי א"ל האי דאמינא לך אבראי של אבותי ולא של אבותיך משטה הייתי בך כי היכי דלא איגלי לך טענתיה.
אמר אמימר אנא כנהרדעאי אנא ואפילו הכי סבירא לי דטוען וחוזר וטוען והלכתא טוען וחוזר וטוען. והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא, דהא אפילו למאן דאית ליה טוען וחוזר וטוען היכא דלא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא מודי דאינו חוזר וטוען, דאמרינן ומודה עולא היכא דאמר של אבותי ולא אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען משום דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא.
ודוקא היכא דלא הדר ביה מטענתיה קמיתא אלא לבתר דאתו סהדי דמכחשי ליה, דמוכחא מילתא דמחמת סהדותא דסהדי דאכחשוה הוא דהדר וטעין טענתא אחריתי, אבל היכא דהדר ביה מטענתיה קמיתא מקמי דלכחשוה סהדי וקא טעין טענתא אחריתי, אע"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמיתא ואע"ג דאשתעי מילי מעיקרא בבי דינא ולא טען לה להאי טענתא בתריתא ונפק אבראי והדר אתא לבי דינא וטעין לה מקבלינן לה מיניה, דעל כרחיך כל כמה דלא אתו סהדי אמרינן מגו דאי בעי קאי בטענתיה קמיתא ומיפטר, דאכתי ליכא סהדי דמכחשי ליה, כי עקר לה לטענתיה קמיתא וטעין טענתא אחריתי דמיפטר בגוה מהימן.
ונפקא מינה להיכא דטעין מעיקרא לא לויתי והדר טעין אין לויתי ופרעתי, דאי לאו דטוען וחוזר וטוען, כיון דטעין מעיקרא לא לויתי כמאן דאודי דלא פרע דמי וכי הדר טען לויתי ופרעתי מהימנינן ליה אהלואה ולא מהימנינן ליה אפרעון, דהא טעין מעיקרא לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומחייב לשלומי, השתא דטוען וחוזר וטוען משתבע דפרע ומיפטר. והוא הדין בעלמא דלא שייך האי טעמא דנפקא מינה לענין שבועה, דאי הוה סבירא לן דאינו טוען וחוזר וטוען לא מהימנינן ליה לאשתבועי אלא אטענתיה קמייתא, השתא דקימא לן דחוזר וטוען משתבע אטענתיה בתריתא ומיפטר. והוא דלא אתו סהדי בתר הכי, אבל היכא דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוה בטענתיה קמיתא מיחייב, ולא משגחינן בטענתיה בתריתא עד דמיתי ראיה, דהא ליכא למימר מגו דאי בעי קאי בטענתיה קמיתא ומיפטר כי הדר טעין טענתא אחריתי דפטר ביה נפשיה נמי מיפטר, דהא אנן סהדי דאי הוה קאי בטענתיה קמיתא הוה מיחייב אפומא דהאי סהדי דאתו השתא למכחשי ליה ואשתכח דליתיה למגו כלל. ועוד הגע עצמך דטעין מעיקרא לא לויתי והדר טעין אין לויתי ופרעתי, דכיון דקימא לן האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הוה ליה כמאן דאודי מעיקרא דלא פרע ותו ליכא להימוניה דלוה ופרע, אלא קמא דלא אתו סהדי דאיכא להימוניה משום מגו, אבל היכא דאתו סהדי ואכחשוה בטענתיה קמיתא, אע"ג דלא אתו סהדי אלא לבתר דהדר ביה איהו מינה לגבי סהדי דאכחשוה בגוה כהודאה דמיא, כמאן דטעין מעיקרא טענתא דאיחייב בה ממונא והדר וטען מילתא דמיפטר בה, דלא מקבלינן לה מיניה לאיפטורי בגוה אלא בראיה, דהא ליתיה למגו כלל.
וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא הדר ביה מטענתיה קמיתא אלא לאחר כדי דבור, אבל בתוך כדי דבור אע"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתא קמיתא כלל חוזר וטוען. ואע"ג דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוה בטענתיה קמיתא לאו הכחשה היא, דכיון דהדר ביה מטענתיה קמיתא בתוך כדי דבור כמאן דלא טעין לה מעיקרא דמי, דקימא לן תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש:
ומעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר וזכה אותו שהביא עידי אבות. איכא למידק אמאי והא כל טענת יורש הכי הוא ואפילו אייתי האי סהדי דאבהתיה נטעון ליה אנן דלמא של אבותיו שלקחוה מאבותיך דקיימא לן טוענים ליורש כו' דעל כרחנו אנן צריכין להעמידה כשאין לזה עדים שדרו בו אבותיו אפילו חד יומא ולפיכך אין טוענים לו דאין זה יורש וכדאמרינן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעליתא כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי ראיה בעי כלומר שדר בה אבוה חד יומא ואם תאמר אם כן כי חזר ואמר של אבותי שלקחוה מאבותיך היאך נאמר יש לומר בטוען ברי כלומר דקמאי דידי זבניה מאבותיך ומיהו אין זה נכון בעיני דכיון דאמרינן האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דאכלה כדיניה משמע דהיינו שאכלה גם האב חד יומא. ועל כן נראה יותר מה שאמרו רבותי נ"ע שאין טוענים לא ליורש ולא ללוקח כל זמן שהוא טוען בעצמו טענת ברי אלא כל זמן שהוא טוען בספק דכל טענת יורש ולוקח בשמא הן וזה שטען של אבותי ברי טען שלא הוה ליה למימר אלא מאבותי ירשתיה. ועוד אני מוסיף על דברי רבותי ז"ל שאין טוענים ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם כי שמא יטענו טענת ברי ועליה אנו דנים וכן יש להוכיח מעובדא דהכא דעשאה סימן לאחר דבפרק שני דייני גזרות ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.
אמר רבה מה לו לשקר: רבה גרסינן ולא גרסינן רבא דאמרינן לקמן אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר וכי רבה לית ליה מתניתין דתנן בפרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהנומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ואמאי נהימניה מגו דאי בעי אמר פרעתי. יש לומר דרבה נמי אית ליה כאביי אלא אלים ליה מגו דכל היכא דאיהו מצי טעין ולתקן דבוריה אנן ניקום ונטעון ונתקן דבוריה ונימא דסמכי עלה כדאבהתי קאמר אי נמי של אבהתי שלקחוה מאבותיך. הרשב"א ז"ל.
וכן ההיא דשלהי השוכר את האומנים ההוא גברא דאוגר חמרא ואמר לא תיזיל באורחא דנהר פקוד כו': וסבר רבה למימר דמהימן למימר לא הוו מיא בנהר פקוד מגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזלי התם נמי אין עדים גמורים שהיו שם מים אלא קלא בעלמא משום דברוב פעמים יש שם מים. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
ואם תאמר מאי במקום עדים דהא אפילו הוא מאי דקאמר האי דשל אבותיו היא וכגון שלקחוה מאבותיו של זה ובהא לא מכחשי ליה סהדי ואפילו כי חזר הוא וטען כן מקבלים מיניה. ויש לומר דלישנא דקאמר של אבותי ולא אמר מאבותי ירשתיה מסתמא משמע של אבותי משנים קדמוניות עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
על מה שתירצו בתוספות דשל אבותי משמע מעולם כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: ולא טענינן ליתמי דבר שאינו מתבאר מתוך הלשון אף על פי שהוא בעצמו יכול לתקן טענותיו אנן לא טענינן ליה כי היכי דאמרינן לקמן פרק המוכר את הבית דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אף על פי שהוא יכול לטעון כן. עד כאן.
ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דהא מקיים כל דבוריה: ודוקא בדלא נפיק לברא הא נפיק לברא אפילו בכהאי גוונא חיישינן דלמא טענתיה אגמרוהו. הר"י בעליותיו והרשב"א ז"ל.
עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא: פירש הרשב"ם ז"ל אף על פי שחוזר וטוען בבית דיו טענות העוקרות את הראשונות לגמרי דלא מגלי טענתיה שלא ילמד מהם מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבאו לבית דין להשיב עליהם. ונראה מדבריו שאף על פי שטוען חוץ לבית דין של אבותי ולא של אבותיך יכול לטעון אחר כך של אבותי שלקחו מאבותיך אי נמי מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. ונראה בעיני שאם טען חוץ לבית דין של אבותי ולא של אבותיך הרי הוא כמי שטוען לא לקחתיה ממך לעולם כגון הא דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכיון שהודה חוץ לבית דין שלא לקחה ממנו שוב אינו יכול לשוב ולטעון מינך זבינתה דהודאה אפילו חוץ לבית דין מהניא ואינו יכול לטעון משטה הייתי בך בכהאי גוונא אף על פי שלא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו היה בא ולא לחייב עצמו וכענין זה כתבנו פירוש אחד בשמעתא דהקובע זמן לחברו. עליות הר"י ז"ל. וכן כתוב בהגהה מימונית פרק י' מהלכות טוען ונטען. וכן כתב הרב המאירי ז"ל בפרק זה בורר משם הגאונים ז"ל. עיין בפסקי הרא"ש דף קצ"ג ע"ב.
והלכתא טוען וחוזר וטוען: ודוקא היכא דלא הדר מטענתא קמייתא אלא לבתר דאתו סהדי כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ודייקא נמי דאמרינן הדר אמר ליה אין דאבהתך היא אלמא לבתר דאתו סהדי ואסהידו דאבהתי דהיאך הוא קא הדר האי ואמר אין דאבהתך היא כו' שמע מינה. הר"י ן' מיגש ז"ל.
עלה בידנו: כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו' אינה חזקה אתה מכרת לי כו' הרי זו חזקה. שתק ולא השיבו דבר אינה חזקה וכיון שיש עדים לתובע שהיא של אבותיו מורידים אותו לתוך השדה. והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה והוא שדר בו אביו יום אחד שכיון שהוחזק אביו בשדה זו והבן החזיק בה שלש שנים ולא מיחה בו המערער טוענים ליורש ואומרים אביו לקחה מזה או מאבותיו. במה דברים אמורים כשטען היורש מאבי ירשתיה ואיני יודע על אודות השדה כלום אבל אם היה טוען בטענת ברי ואמר של אבותי היתה הרי הוא כמי שטוען של אבותי ולא של אבותיך לפיכך אם הביא התובע עדים שהיתה של אבותיו זכה בה ולמה אין טוענים לו שאלו רצה לומר כן היה לו לטעון כן בפירוש מאחר שהוא אומר שיודע בברי זכות אביו בשדה זו אף על פי שאין להם לבית דין לטעון לזה שאבותיו לקחוה מאבותיו של תובע אבל הוא עצמו יכול לחזור ולטעון אחר שהביא התובע עדים שהיא של אבותיו ולומר כדבריך כן הוא שהיתה של אבותיך לפיכך אמרתי שהיא של אבותי לפי שאבותי לקחוה מאבותיך או לקחוה ממך שאין זה סותר דבריו הראשונים אלא שמבארם ומעמידם. ואפילו אם חזר ופירש דבריו הראשונים פירוש רחוק ומשמעו שאינו ברור על אופניו ועל לשון שאמר מתחלה כגון שחזר וטען זה שאמרתי שהיא של אבותי לפי שסמך לבי עליה כאלו היתה של אבותי לפי שלקחתיה ממך הרי זה נאמן הואיל ומתחלה היה יכול לטעון כך כיון שהחזיק בה שלש שנים. במה דברים אמורים כשלא יצא המחזיק מבית דין אחר שטען של אבותיו עד שחזר וטען שנית לפרש דבריו הראשונים אבל טען ואמר של אבותי ויצא חוץ לבית דין וכשבא לבית דין פירש ואמר שלקחה מן התובע או מאבותיו אינו נאמן. טען חוץ לבית דין ואמר של אבותי וכשבא לבית דין פירש דבריו ואמר שלקחה מן התובע או מאבותיו אף על פי שלא פירש דבריו במעמד הראשון נאמן שאין לנו לתלות שלמדוהו בני אדם לטעון בדברי שקר לפי שאדם עשוי לטעון בטענות מסותמות חוץ לבית דין ואינו מגלה טענותיו אלא בבית דין. טען מתחלה ואמר של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען שאבותי לקחו מאבותיך שאין זה מפרש דבריו הראשונים אלא טוען טענה אחרת שהראשונה סותרת אותה אפילו אם טען חוץ לבית דין ואמר של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען בבית דין שאבותי לקחו מאבותיך שמע מינה האומר של אבותי ולא של אבותיך כאומר לא לקחוה אבותי מאבותיך ונמצא שהודה חוץ לבית דין שלא לקחוה אבותי מאבותיו של תובע והודאת בעל דין לחובתו אפילו חוץ לבית דין הרי הוא כמאה עדים אף על פי שהמודה לחברו שהוא חייב לו מנה כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך זה שטען של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לומר משטה הייתי בך שהרי לזכות עצמו הוא בא והרי הוא הודה בחובתו מכלל טענה שבא לזכות בה את עצמו כמו שבארנו. במה אמרו שאין הטוען חוזר וטוען לסתור דבריו הראשונים במקום שהוא מתחייב בדין בטענתו הראשונה אבל אם לא היה מתחייב בטענתו הראשונה יכול לטעון ולזכות עצמו בטענה אחרת כיצד היה טוענו במנה ואמר לו לא היו דברים מעולם ואין שם עדים שלוה יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי ואין לומר הרי הודה מתחלה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ועכשיו מודה שלוה והרי הוא חייב אלא כיון שאלו היה עומד בטענתו הראשונה היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענתו שנית. עליות הר"י ז"ל.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת האי דאסהידו סהדי דאבהתיה היא. ולא אמרינן בכי הא כל דאלים גבר דלא אמרינן אלא היכא דשוו תרווייהו להדדי כגון דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואית ליה למר סהדי דאבהתיה היא אי נמי כגון דאית ליה למר סהדי שאכלה שני חזקה ואית ליה למר סהדי דאכלה שני חזקה דשוו תרווייהו להדדי אבל היכא דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה ולמר אית ליה סהדי דאכלה שני חזקה ולית ליה סהדי דאבהתיה היא כיון דלית ליה להאי סהדי דאבהתיה ואית ליה לחברו סהדי דאבהתיה הויא לה הך חזקה דיליה דקא מסהדי לה עלה חזקה שאין עמה טענה שהרי הטענה שטען באו עדים והכחישוה ומשום הכי מוקמינן לה לארעא בידיה דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה היא ואפילו קיימא ארעא בידיה דהאי דלית ליה סהדי דאבהתיה מפקינן לה מיניה דאידך ולא אמרינן בכי הא ארעא היכא דקיימא תיקום דלא אמרינן הכי אלא היכא דשוו טענתייהו להדדי דליכא ראיה לאפוקה מיניה אבל הכא דלא שוו תרווייהו להדדי דהאי אית ליה ראיה דאבהתיה היא ולהאיך לית ליה ראיה דאבהתיה היא מפקינן מיניה דהיאך דלית ליה ראיה אמר ליה האי עדות מוכחשת היא. כלומר אלו לא אתכחוש באכילה אלא הני מסהדי דשל אבותיו היא ולא קמסהדי דאכלה שני חזקה והני מסהדי דאכלה האי שני חזקה הוי לה דינא כדקאמרת דמוקמי לה לארעא בידא דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה ולא איכפת לן בהנך סהדי דקא מסהדי דאכלה שני חזקה משום דחזקה שאין עמה טענה היא וכדפירשתי לעיל השתא אתכחוש באכילתה דהא הני קא מסהדי דאכלה האיך שני חזקה והני סהדי אחריני מסהדי דאכלה האיך ומכל מקום חד כת מינייהו הא קא מסהדי בשקרא ולא ידעינן הי מנייהו היא והיכי מקבלינן סהדותא דחד מנייהו דלמא האי ניהו דקא מסהדי בשקרא וכיון שכן ליחזינהו להני כמאן דלית ליה סהדי לחד מנייהו כלל ולוקמא לארעא היכא דאיתא כדקיימא לן היכא דקיימא תיקום והוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה ואם ליתא בידא דחד מנייהו לימא כל דאלים גבר ולהוי האיך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.
אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא איכא למידק והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ואמרינן בבבא קמא דהיכא דאסהידו דגנב וטבח ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגנבה אטביחה ואמכירה דאיתזום איתזום הכא נמי מאי קשיא ליה כי אמרינן דאאכילה דאתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש. ויש לומר דגנבה וטביחה כשתי עדיות הן דעל גנבה לא משלם אלא כפל ועל טביחה משלם ארבעה וחמשה והלכך אף על גב דאיתזום על עדות טביחה לא איתזום על עדות גנבה אבל הכא עדות אבות ועדות אכילה הכל כעדות אחת דמי דהכל להעיד דשלו היא וכדמפרש רבא גופיה בהדיא בסמוך וכדאמרינן. ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא אלא על עדות אחרת אבל לאותה עדות לא כלומר דהכל עדות אחת היא ועדות שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה. אי נמי יש לומר דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא מחדושו ואילך אבל הכחשה לאו חדוש הוא והלכך סבירא ליה לרבא דכולה עדות בטלה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"נ ז"ל: ויש לומר דודאי למאי דקסלקא דעתין הכא מעיקרא דרבא אפילו בשאר עדיות אמר כלישנא קמא דהתם סבירא לן דטעמיה דרבא משום דעד זומם חדוש הוא פיהו האי חדוש לאו משום פיסולו של מוזם אלא משום הכשרו של מזים דמדינא הוה ליה למיפסלא תרווייהו כדפסלינן להו הכא בהכחשה אלא דחדשה תורה והכשירה את המזים וכיון שכן שמע מינה שנשתנה דין הזמה מהכחשה ואף את המוזם לא נפסול אלא משעת הזמתו ואילך דכל ענין הזמה חדוש הוא ואין לך בו כו': אבל בהכחשה שלא חדשה תורה כלום אנו פוסלים את שניהם ואפילו למפרע. ומיהו הני מילי למאי דקסלקא דעתין מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן דרבא לא אמר אלא לאותה עדות נקטינן מלתא כפשטיה חדוש עד זומם משום פיסולו הוא ומשום הכי בהכחשה שניהם כשרים אלא דהכא כיון דבאותה עדות עצמה הוכחש נפסל בה וללישנא בתרא דהתם דאמרינן דמשום פסידא דלקוחות הוא אתי נמי שפיר דהכא משום הכי פסיל ליה רבא בהנך סהדותא אף על גב דאכתי לא אתכחוש משום דלבסוף בהך סהדותא גופא אתכחוש. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה