פתיחת התפריט הראשי

משנה כלים א א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

אבות א הטמאות, השרץ, ושכבת זרע ד, וטמא מת, והמצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה, הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע י, וכלי חרש באויר, ואינם מטמאין במשא.

משנה מנוקדת

אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בֶּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא:

נוסח הרמב"ם

אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר ואינן מטמאין במשא.

פירוש הרמב"ם

השיעור אשר יטמא מהשרץ הוא כעדשה. וטומאת שכבת זרע בכעדשה גם כן למי שנגע בה בין אדם בין כלים. אולם האיש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה הוא יטמא בכל שהוא ואין חילוק בין הטומאה אשר תצא ממנו או אשר יגע בה כולן ראשון. וכבר קדם לנו בפתיחה זו שבטומאת מת הבדלים רבים ואני עתיד לבאר ראיות כל מה שקדם באהלות והשלמת זה הדין שכל מה שיטמא מפני טומאת ערב יקרא ראשון וממנו ימנה שני ושלישי וזה אשר טימאהו הוא טמא מת הרמוז אליו בכאן. ודין המצורע כאשר נרפא מן הצרעת שיטהר בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושני צפרים (לפי מה שבאה ל' התורה (ויקרא יד)) אחר יכנס לעיר ויעמוד ז' ימים חוץ לאהלו והוא אמרו (שם) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובאלו שבעה ימים יקרא מצורע בימי ספירו להיותו מונה אלו הז' ימים. וכן הזייה מן מי חטאת כמו שבאר התוספתא וכמה יהי' במים ויהא בהן כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה חוץ מזה והיות אלו כולן יטמאו מי שיגע בהן הוא לשון התורה אמר בשרץ (שם יא) כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואמר בשכבת זרע (שם טו) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים. ואומר כאשר יגע בטמא מת (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואמר במצורע אצל השלמת ימי ספירו (ויקרא יד) וכבס [את] בגדיו ורחץ את בשרו וזה ראיה על היותו מטמא בגדים במגע בימי ספירו. אולם היותו מטמא אדם הנה תלמדהו בג"ש וזה שהוא אמר במצורע אצל שלמות ימי חלוטו קודם שיתחיל במספר השבעה ימים (שם) וכבס המטהר את בגדיו ואמר בגמ' [בבא] בתרא (דף ע:) נאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה כבוס בגדים האמור בימי חלוטו מטמא אדם במגע ר"ל שהוא קודם זה הכבוס והוא ימי צרעתו היה מטמא אדם כמו שבא הלשון וטמא טמא יקרא אף כבוס בגדים האמור בימי ספירו מטמא אדם ר"ל שהוא גם כן קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו יטמא אדם. ואמר במי חטאת (במדבר יט) והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב והראיה על היות אין בהם כדי הזאה לפי שאם היה בהם כדי הזייה הדין בהם טומאת משא כמו שנבאר בהלכה אשר אחר זה. ודע שטומאת מגע הוא שיתחבר הדבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע הוא שכאשר נגע בשטח גשם [צ"ל השרץ] האדם טמאהו ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים ודע זה. ואמרו וכלי חרס באויר לפי שכלי חרס לבד לא יטמאו במגע לבד אבל בהגעת הטומאה בתוך הכלי בין נגעה הטומאה או לא נגעה. המשל בזה אם לקח אדם שרץ ויכניסהו על פי הקדרה ולא נגע בקדרה אחר הוציאוהו ממנה הנה זאת הקדרה טמאה ואע"פ שלא נגע בה הטומאה ואם לקח השרץ ושמהו ע"ג הקדרה לא תהיה טמאה. אמר יתברך (ויקרא יא) וכל כלי חרס אשר יפול מהן אל תוכו יטמא ובא הקבלה מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. ואמרו אין מטמאים במשא לפי שבאלו המנויין אמנם בא בהן הנוגע ולא אמר והנושא:

פירוש רבינו שמשון

אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דבב"ק אמרינן אבות מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

השרץ. הם שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. ולמינהו דצב מרבינן מיניה בפרק העור והרוטב (דף קכז.) (לפנינו ערוד והיא היא עי' בערוך) חברבר וכן הנפלים וסלמנדרא ומרבינן מיניה נמי התם (דף קכו:) ביצת השרץ המרוקמת שניקבה ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה אבל עכבר של ים לא מטמא דעל הארץ כתיב כדדרשינן התם ויש מהם שעורותיהן כבשרן כדתנן התם (דף קכב.) שיעורן בכעדשה ובנזיר פרק כ"ג (דף נב.) הואיל וחומט תחלת ברייתו בכעדשה. אבל האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכעדשה מן השרץ כדתנן בפרק א' דאהלות. ודם השרץ כבשרו ושיעורו כעדשה כדתנן במעילה פ' קדשי המזבח (דף יז.) ודוקא שרץ לח מטמא ואינו מטמא יבש כדתנן בפ' דם הנדה (דף נד:) דכתיב במותם כעין מותם (שם דף נו.) והאי דשרץ מטמא אדם וכלים. אדם נפקא מדכתי' בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק:

והשכבת זרע. דישראל דוקא ולא דעובד כוכבים ואפילו מדרבנן לא גזור כדאמרי' בפ' בנות כותים (לד.) (וכן שכבת זרע של) (צ"ל קריו) קטן טהור אפי' לבית הלל ודוקא שכבת זרע דגדול אבל דקטן לא מטמאה כדאיתא בפ' בנות כותים (דף לב:) ומדכתיב איש נפקא. ובאין כל גופו מרגיש בה איכא פלוגתא בפ' יוצא דופן (מג.) איכא למ"ד אפילו בכעין החרדל ובפחות מכן ואיכא למ"ד בפרק אלו דברים (דף סז:) דצריך כחתימת פי האמה כר' נתן דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ואתקש בעל קרי לזב ובנוגע נמי איכא פלוגתא פרק יוצא דופן (שם:) דאיכא מ"ד בכל שהוא ואיכא מ"ד בכעדשה ודוקא שכבת זרע לחה מטמאה ולא יבשה כדאיתא בפרק דם הנדה (דף נו.) משום דכתיב שכבת זרע בראויה להזריע. ומהאי טעמא נמי פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דמסרחה ושוב אינה ראויה להזריע. והא דמטמאה אדם וכלים נפקא לן. אדם בפ' יוצא דופן (דף מג:) מדכתיב או איש לרבות את הנוגע וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע ושאר כלים ילפינן מגזירה שוה דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ כדאיתא בפ' במה אשה (דף סד.) ומדלא חשיב כאן בעל קרי בהדי אבות הטומאות היה נראה דאינו אלא ראשון בעלמא וכן משמע מדתנן בסוף מס' זבים בעל קרי כמגע שרץ. ומיהו על כרחין לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרי' בפרק אלו דברים (דף סז:) דלטמא באונס איירי ולא קאמר לענין דלא הוי אלא ראשון וכי פריך בריש המפלת (דף כב.) למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה. תיקשי ליה מתני' דהכא דמדלא חשיב ליה אלמא נוגע הוי:

וטמא מת. בין אדם בין כלים שנגעו במת נעשים אב הטומאה חוץ מכלי מתכות הנוגעים במת דנעשים אבי אבות כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. ולפי מה שמפרש הר"ר יצחק מסימפונט דסדר השנוי בריש אהלות דארבעה טמאין במת נוהג בכל הכלים דכלים אדם וכלים טמאין טומאת שבעה צריך לפרש דהכא דוקא באדם הנוגע במת איירי ולא בכלים דכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת דינם כטמא מת ובמשנת אהלות (פ"א מ"א) נפרשנה בעזרת האל. והאי טמא מת ישראל דוקא ולא עובד כוכבים ודוקא בר קיימא ולא נפל כדתניא בפרק לא יחפור (דף כ.) דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בני קבולי טומאה נינהו:

ומצורע בימי ספירו. כשהוחלט באחד מן הנגעים ואח"כ נתרפא וראה הכהן והנה נרפא מכשירו בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת ויושב מחוץ לאהלו שבעה ימים ובשמיני מביא קרבנותיו ואותם ימים הם ימי ספירו והאי דמטמא אדם נפקא לן בפ"ק דב"ב (דף ט:) בגזרה שוה דנאמר כבוס בגדים בימי ספירו ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:

ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. שיעור הזאה תנן במס' פרה (פי"ב) ומייתי לה בפ"ק דנדה (דף ט:) כמה יהא במים ויהיה בהם שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה. ואמרי' התם אפי' למ"ד אין הזאה צריכה שיעור הני מילי אגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור. ועד שיעור הזאה לא מטמא במשא כדדריש התם אבל במגע אפי' בפחות מכשיעור מטמא אדם בלא בגדים כדדריש בספרי בפרשת זאת חקת ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה (צ"ל יטמא עדהערב) (יכבס בגדיו. בין מים למים) הכתוב חילק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהן כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים. ומים שאין בהם כדי הזייה מטמאין אדם לטמא אוכלים ומשקים אתה אומר לכן בא או לא אלא לחלק בין נוגע למזה כו':

וכלי חרס באויר. טומאת כלי חרס גבי שרצים כתיב ומהתם ילפינן לכל הטומאות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אבות הטומאות - השרץ. שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני, החולד והעכבר וכו', הן אבות הטומאות לטמא אדם וכליםב הנוגעים בהם במותם. ושיעורן לטמא בכעדשה. שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשהב אבל האברים אין להם שיעור, אפילו פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין. ודוקא כשהוא לח השרץ מטמא, ואינו מטמא יבש, דכתיב (ויקרא יא) וכל אשר יפול עליו מהם במותם, כעין מותם:

ושכבת זרע - דוקא ש"ז דישראל וגדול, אבל דנכרי אינה מטמאה אפילו מדרבנן, דקריו של נכרי טהור גמור. וכן שכבת זרע של קטן נמי לא מטמאה, דכתיב (שם טו) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, איש ולא קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחדדאין ביאתו ביאה. ושיעורה לרואה, במשהו, אפילו כעין חרדל. ולנוגע, בכעדשה. ודוקא ש"ז לחה מטמאה, דכתיב שכבת זרע, בראויה להזריע. ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות, שמע מינה דאינו אלא ראשון לטומאה, והכי תנן בסוף מסכת זבים, בעל קרי כמגע שרץ, דלא הוי אלא ראשון:

וטמא מת - אדם שנטמא במת. אבל כלים שנגעו במת הן כמת עצמו, והנוגע בהן נעשה אב הטומאה. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת או באדם שנגע בכלים שנגעו במת, הוו אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה כאדם, כדתנן פרק קמא דאהלות. אבל כלי חרס ואוכלים ומשקים שנגעו במת אין נעשים אב הטומאה. ודוקא ישראל נעשה אב הטומאה כשנגע במת. אבל לא נכרי וכן נפל שנולד בן ח' אינו מקבל טומאה אם נגע במת:

ומצורע בימי ספרו - מצורע שהוחלט באחד מן הנגעים ונתרפא, והוכשר בצפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובשמיני מביא קרבנותיו, ואותם שבעת ימים קרויין ימי ספרו, ומטמא אדם, דנאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספרו, מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:

ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה - מטמאו במגע. ואם יש בהן כדי הזיה, מטמאו אף במשא, לטמא אדם לטמא בגדים. דכתיב (במדבר יט) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, ורבותינו למדו שהמזה טהור, ולא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנושא שצריך שיהיה בו כדי הזאה. וחילק הכתוב בין מים למים, לומר לך מים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים, ושאין בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא אוכלים ומשקין ולא לטמא בגדים:

וכלי חרס באויר - כשנפלה טומאה באויר כלי חרס, בין נגעה בכלי בין לא נגעה, נטמא הכלי. ואם נגעה הטומאה בכלי מבחוץ, לא נטמא בנגיעה זו, דכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' יטמא, מתוכו נטמא ואינו נטמא מאחוריו:

ואינם מטמאין במשא - דכל הנך אבות הטומאות דחשיבי הכא כתיב בהו הנוגע ולא כתיב בהו הנושא:

פירוש תוספות יום טוב

משנה כלים, הקדמה

סדר טהרות בענין הטהרות והפכם.[הרמב"ם]:

התחיל במסכת כלים וענינו שהוא כולל עקרי הטומאות ולזכור מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים. [הרמב"ם]:

אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דב"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:

השרץ. לשון הר"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ"ו פ"ט דחולין. וכתב הר"ב לטמא אדם וכלים. וז"ל הר"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו' בפ"ז דנזיר דנ"ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו'. ומ"ש הר"ב אבל האברים כו' כדתנן במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין במ"ג פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב ודוקא כשהוא לח כו'. כדתנן רפ"ז דנדה:

ושכבת זרע. דמטמא אדם נפקא לן בפ' יוצא דופן [דף מג]. מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג"ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (דף סד). הר"ש. ומ"ש הר"ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע"ג דפירש במ"ג פ"ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ"ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ' דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ"ש הר"ב. וכן ש"ז של קטן כו' דכתיב ואיש וגו' איש ולא קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט' שנים ויום אחד מנין ת"ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א'. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו'. ומ"ש הר"ב ושיעורה לרואה במשהו כו' ולנוגע בכעדשה. בפ"ה דנדה (דף מג) ופירש רש"י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו'. ועיין לקמן במ"ג ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו'. והכי תנן בסוף זבים במי"א. ושם אאריך בזה בס"ד:

וטמא מת. כתב הר"ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו'] אינו מקבל טומאה כמ"ש בס"ד משמא דגמרא בריש פ"ט דנזיר. ומ"ש הר"ב וכן נפל שנולד בן ח' כו' בפ"ב דב"ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי' של יום א' מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ"ה דנדה מ"ג:

ומי חטאת. עיין בפי' הר"ב מ"ג פי"א דפרה:

שאין בהן כדי הזייה. כתב הר"ב דכתיב ומזה וגו' ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ"ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו'. וכתבו התוס' וא"ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע"ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ"ש במשנה ז' פ"ג דפרה) תרתי ש"מ (צ"ל א"נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע"כ. והרמב"ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק"ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו' וכ"כ בחבורו ריש פט"ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ"ש הר"ב וחילק הכתוב בין מים למים כו'. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי' התם. ועמ"ש בסוף מתני' דלקמן]:

כדי הזייה. וכמה הוא תנינן לה במ"ה פ' בתרא דפרה:

במגע. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

תבנית:תויט טקסט אבות. מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאלו אב מטמא אדם וכלים ואלו תולדה אוכלים ומשקים מטמא, אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:

תבנית:תויט טקסט אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור. או איש אשר יגע בכל שרץ וגו'. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד וגו'. הר"ש:

תבנית:תויט טקסט בנזיר דף נ"ב. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהן, יכול מקצתן ת"ל בהם, הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן, שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן חומט כו':

תבנית:תויט טקסט ושכבת זרע. דמטמא אדם נפקא לן בגמרא דנדה דף מ"ג מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת, זאת תהיה, וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו, שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן מגזירה שוה דבגד ועור, מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בשבת דף ס"ד. הר"ש:

תבנית:תויט טקסט כלומר אע"ג דפירש במשנה ג' פרק ד' דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם, אפ"ה קריו טהור, דעבוד ביה רבנן הכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים:

תבנית:תויט טקסט הלכתא הוא ואסמכוהו אקרא בנדה דף ל"ב:

תבנית:תויט טקסט דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דשכבת זרע, מאו איש אשר יגע וכו'. רש"י:

תבנית:תויט טקסט אבל בר קיימא אפילו של יום אחד מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ"ה דנדה משנה ג':

תבנית:תויט טקסט בספרי. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע למזה נוגע, דק"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאיתא התם. ועתוי"ט:

תבנית:תויט טקסט במגע. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי כו', ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו, וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו, הנה לא יטמא, לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל במסכת כלים כו'. עד ושאינם מקבלים ע"כ. נלע"ד שר"ל שאע"פ שקצת כלים שאינם מקבלים טומאה לא נזכרו בסמשנה כיון שהזכיר לנו מה שהם מקבלין טומאה משם נדע גם מה שאינם מקבלים:

אבות הטומאות וכו':    מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ומצורע בימי ספירו ומחק הה"א: [הגהה. וגם הרי"א ז"ל מחקה ונקד סְפָרוֹ הפ"א בקמץ גם כתב ס"א גרסינן אבות הטומאה]:

בפי' ר"ע ז"ל ש"מ דאינו אלא ראשון. כתב ה"ר יהוסף ז"ל בספר ישן מצאתי זה הלשון על המשנה הכי. לא מני בעל קרי ש"מ מכלל דנוגע הוי וצ"ע. ע"כ. ובירושלמי דשבת פ' כלל גדול גרסינן כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות תמן תנינן ארבעה אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה אב. תני ר' חייא נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן אבות הטומאות השרץ וש"ז תולדות השרץ איזהו ר' יודא אומר בשם ר' נחום מדפות מהו מדפות מגעות. אב הטומאה מטמא את הכל ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות ש"מ דאינו אלא ראשון והכי תנן וכו' אמר המלקט כתב ה"ר שמשון ז"ל ומיהו על כרחך לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרינן וכו': [הגהה. פי' דבריו ז"ל שאין שוין בעל קרי למגע שרץ למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומגע שרץ שרי למחנה לויה וכמו שכתבתי בפ"ה דמסכת זבים סימן י"א]:

עוד בפי' ר"ע ז"ל ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה להלן מטמא אדם וכו'. אמר המלקט פי' מטמא אדם קודם הכבוס כדכתיב וטמא טמא יקרא אף כאן מטמא אדם קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו:


פירושים נוספים