שולחן ערוך יורה דעה רנו ד
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רנו · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
התמחוי נגבה בכל יום והקופה מערב שבת לערב שבת התמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה ה"ז יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי צבור:
- הגה: וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר (מהרי"ק שורש ה') וה"ה ביחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי (ב"י בשם הר"ן ומהר"ם ורא"ש ומהרי"ק) אבל אם מינה בעצמו גבאים אין בני העיר יכולים לשנותה דלא על דעתם התנדב וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפילו לת"ת (כן משמע במהרי"ו סי' כ"ו) בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ונפרדו זה מזה ועדיין מעות צדקה ביד הגבאי אם היה רשות ביד הגבאי בתחילה לעשות מה שירצה גם עתה יעשה מה שירצה ואם בתחילה הוצרך לימלך בבני העיר גם עכשיו יעשה כן ואם א"א לו לימלך או שאינן יכולין להשוות דעתם יעשה הגבאי מה שירצה ובלבד שיעשה בו דבר מצוה (מהרי"ק שורש קכ"ג) וע"ל סימן רנ"ט סעיף ב':
מפרשים
(ז) לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות (וכ"כ מהרי"ק סוף שורש קכ"ח בשם הרבה פוסקים והסכים כן) ודוקא דבר שהוא קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים הרא"ש וטור. וכן נראה דעת מהרי"ו סימן כ"ו ועיין בתשובת מהר"א מזרחי סימן ט' ותשובת מהר"מ אלשקר סי' י' ונראה דלצורך פדיון שבויים אפילו כה"ג יכולין לשנות כדלעיל ר"ס רנ"ב:
ב"י נראה שדעת הרא"ש לומר דההיא דירושלמי דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא אבל לדבר הרשות אין רשאין לשנותה לא הפרנסים ולא הציבור עכ"ל ובד"מ כתב ע"ז וצ"ע דהא הטור כתב דאפילו לצורך עניים אחרים אסור עכ"ל ולק"מ דהא בהדיא כתב הרא"ש וגרסינן בירושלמי מותר עניים לעניים כו' ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידם עכ"ל והא הך דמותר עניים לעניים מוקי לה הרא"ש התם בהדיא באירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כו' אלא ודאי בירושל' קאמר כשרואין הפרנסים שיש צורך בדבר והיינו שכ' הרא"ש כלו' אם ראו שיש צורך בדבר כו' ר"ל אע"ג דאינן יכולים לשנות באירע דרך מקרה כו' אפי' לדבר מצוה מ"מ כשרואין הפרנסי' שיש צורך בדבר יכולים לשנות לדבר מצוה ועל זה כ' הב"י נראה שדעתו לומר דההיא דירושל' דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא ולכך יכולים הפרנסי' לשנות כשרואין שיש צורך בדבר אבל לדבר הרשות לא וזה ברור:
(ח) וה"ה לגבאי הממונה כו'. אין לשון הרב מתוקן דמשמע דגבאי שוה לכל דבר לציבור ואינו כן כשהציבור יכולין לשנות אפי' לדבר הרשות כמו שהסכימו הרבה פוסקים וכתבו בסמ"ק דכן עמא דבר ולדבריהם הסכים מהרי"ק שורש ה' וקכ"ח אבל הגבאי אינו יכול לשנות אם לא לדבר מצוה כדאיתא באשר"י פ"ק דב"ב וכן כתב מהרי"ק שורש ה' בשם הפוסקים והכי אמרינן בפ"ק דערכין משבא ליד גבאי אסור לשנותה ול"ד לחבר עיר דרשאי לשנות לדבר הרשות כמו הציבור כדמשמע מדברי הרמב"ם וט"ו דחבר עיר היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכין לעשות כמו שירצה וכן כתב הב"ח דדווקא חבר עיר אבל גבאי אין רשאי לשנות למה שירצה כי לא נתמנו בסתם להיות הרשות בידם לעשות מה שירצה אם לא שנהגו בכך מקודם על פי תקנותם עכ"ל ואולי הרב מיירי בגבאי דומיא דחבר עיר והיינו במקום שהמנהג כן שהגבאי עושה מה שירצה ועיין על זה במהרי"ק וב"י כמה חילוקי דינים בזה:
(ט) ונתנה לגבאי. הממונה על הציבור דכיון דליד ממונים שלהם נתן על דעתן התנדב:
(י) אין להם לשנות כו'. דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם ועיין עוד לקמן סי' רנ"ט מדינים אלו:
אין להם לשנות אפילו לת"ת. במהרי"ו סי' כ"ז שם ביאר הטעם דאע"ג דבשאר דוכתי מותר לשנות מ"מ בזה שאומר שיתנו מעותיו לעניים לקצבה בכל שבוע כבר זכו בו עניים דמתא ומביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם פ"ה דהלכות שומרים אבל אם היה אומר לעניים אלו או לשבויים אלו הרי הוא קנוי להם והוי ממון שיש לו תובעין עכ"ל ועיין בסי' רנ"ט סעיף ו' שהוכחתי שכן מוכח לשון הטור בשם הרא"ש דהא דיכולים לשנותה אפילו לדבר רשות דוקא בקופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לעניים כגון לצורך כסות או שבאו עניים וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר אפי' לצורך עניים אחרים עכ"ל. כתב מהרי"ק שורש ז' בשנים שהתפשרו לתת כל אחד בשוה לצדקה ואירע להם פדיון שבויים ורוצה האחד שיגבהו לפי ממון והאחר טוען שכבר התפשרו לתת בשוה לצדקה ופדיון שבויים ג"כ בכלל צדקה ופסק שיש לצדד אם הוא בכלל לשון צדקה סתם אלא דמ"מ בלשון בני אדם אינו בכלל וצדקה הוי נדר ובנדרים הולכין אחר לשון בני אדם דבלשון בני אדם קורין צדקה לצרכי עניים כמאכל ומשתה וכסות וכיוצא בו ומזה נמשך לו עוד דין אחר הביאו רמ"א סי' רנ"ב סעיף א' במי שאומר סלע זו לצדקה דאין פדיון שבויים בכלל ואלו נזדמנו פ"ש אין לפדותם מסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או חבר עיר או ז' טובי עיר במעמד אנשי העיר ומביא ראיה מריש ערכין (דף ו') ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן משבאה ליד גבאי אסור לשנותה ופרכינן שם איני והא רבי ינאי דגבאי הוה יזיף ממעות הצדקה לצרכו ופרע ומשני שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכיון דמשהה להו מעשה ומייתי להו פירש"י דכי לית ליה למיפרע היה אומר להקהל שאין מעות לחלק לעניים וכפה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים עכ"ל. ואי ס"ד דבכלל צדקה הוה פ"ש היאך היה ר' ינאי לוה לעצמו ניחוש דילמא מתבעו להו זוזי לפ"ש דבכה"ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים חדא דלא שייך טעמא דהרווחה שהרי אין להם אלא כדי פדיונם ועוד אדרבה מסתכנים אם יבוא לידי שהייה ודיחוי עד אשר יכופו הצבור להוציא המעות וכל רגע שמאחרים הוה כשופך דמים ואמאי מותר אם נימא דבכלל סלע זו לצדקה גם פ"ש וכ"ת לא חיישינן לפ"ש דמילת' דלא שכיחא היא זה אינו דהא אמרינן דלא ליסתור בי כנישתא אפי' גבו זוזי ומנחי דילמא מיתרמי פ"ש ומפיק ליה כו' כ"ש לדבר הרשות דחיישינן לפ"ש אלא ע"כ דאין פ"ש בכלל צדקה סתם ע"כ דבריו ואף כי ממקום קדוש באו מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא נראין דברי הרב בזה דהא בלאו הכי יש להקשות על ר' ינאי שהלוה לעצמו ממעות צדקה וסמך על מה שיכוף הצבור לכשיתרמי צורך עניים והלא משנה שלימה מביאה בכתובות דף ק"ו ע"ב מותר שירי לשכה מה היו עושין לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים הקדש מ"ט לא אין עניות במקום עשירות בשל עניים מ"ט לא דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ופשוט דהלכה כר"ע מחבירו כההיא דפרק הכותב בפלוגתא דר"ע ור' טרפון במשנה דמי שמת והניח כתובת אשה וב"ח כו' ותו דכאן אפשר דר' ישמעאל אינו חולק על בשל עניים דלא מיירי מזה וא"כ אמאי לא חש רבי ינאי לחששא זו דילמא מתרמי עניא והא אף במתניתין איכא רווחא לעניים על ידי השכר שיהיה ביינות שמנים וסלתות ע"כ לומר דרבי ינאי היה ברור לו בלי ספק שתכף שיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי עיכוב וא"כ אזלא לה הוכחתו של מהרי"ק גם לעניי פ"ש וחד מילתא היא עם צדקה דודאי ניחא להו לשבויים דעלמא גם בזה דכשיצטרכו קצתם יגבה מן הקהל תכף ואח"כ יתן ג"כ את שלו ויהיה הרוחה לשבויים אחרים וגם לאותן שבויים עצמם כי מי יודע עד כמה תכבד העבודה בפדיון דמיהם ועוד נלע"ד דאין פתחון פה לומר שפ"ש אינו בכלל צדקה דהא דכתב מהרי"ק דבלשון בני אדם קורין צדקה למאכל עניים וכסות וכיוצא בו והנה שבי כולהו איתנהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ"ק דב"ב ואם כן זה שפודה אותו הוא מאכילו ובר מכל דין דכשאומר סלע זו לצדקה דעתו אצדקה שבאותו קהל שביד הגבאי והגבאי יעשה מה שלבו חפץ כדרך שעושה בשאר צדקה שבקהל שמוציאה לכל דבר מצוה שיראה לו וא"צ ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אא"כ רוצים לשנות בדבר שהנודר אומר בפירוש לאיזה דבר הוא נודר כהנהו דסימן רנ"ט משא"כ בהך שאומר לצדקה הוא שם כולל ושייך לצדקה דמתא כנלע"ד ברור וראיתי למו"ח ז"ל שכתב על דברי מהרי"ק הללו שלא נראים בעיניו אבל טעמו אינו מבורר לי ומ"מ הדין האחד שכתב מהרי"ק שכתוב בשטר שיתנו צדקה בשוה נלע"ד דיפה דן מטעם שאף פ"ש בכלל צדקה דלא שכיחא כי האי פ"ש לא עלה על דעתם בשעת תנאי כמו דאמרינן בפרק מי שאחזו ובח"מ סימן רכ"ה שכל אונס דלא שכיח לא סלקא על דעתיה הכא נמי כן הוא וע"כ אם נתרמי פ"ש חוזר הדבר לעיקר הדין שיתן לפי ממונו ואע"ג דבענין סתירת בנין בית הכנסת חיישינן שמא אתרמי פ"ש כמו שהבאתי לעיל זה אינו דומה לתנאי שבן אדם מתנה עם חבירו דלענין היתר סתירת בית הכנסת לא רצו חז"ל להתיר כיון דאיכא בעלמא חד צד שיבא המעות לידי הוצאה וכן בכל גווני דתלוי בהוראת חכמים להתיר ודאי חשו לכל דבר מה שאין כן בתנאי בני אדם לא הוי התנאי אלא במידי דשכיח ומידי דלא שכיח לא עלה על דעתו וזה ברור לע"ד:
(ג) שירצו: אפי' לדבר הרשות ודוקא דבר שהוא קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים ונראה דלצורך פדיון שבויים אפי' כה"ג יכולים לשנות. ש"ך.
(ד) הממונה: כתב הש"ך דלשון הרב אינו מתוקן דמשמע דהגבאי שוה לכל דבר לציבור ואינו כן שהצבור יכולים לשנות אפי' לדבר הרשות אבל הגבאי אינו יכול לשנות רק לדבר מצוה ואפשר שהרב מיירי בגבאי דומיא דחבר עיר והיינו במקום שמנהג כן שהגבאי עושה מה שירצה עכ"ל.
(ה) לשנות: דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם. וכתב מהרי"ק שנים שנתפשרו לתת כל א' בשוה לצדקה ואירע להם פדיון שבויים ורוצה הא' שיגבהו לפי הממון והא' טוען שכבר התפשרו לתת בשוה לצדקה ופ"ש ג"כ בכלל צדקה ופסק שיש לצדד אם הוא בכלל צדקה סתם אלא דמ"מ בלשון בני אדם אינו בכללו ובנדרים הולכין וכו' וכ' הט"ז דבזה יפה דן משום דבשעת התנאי לא עלה על דעתם שיבוא לידם פ"ש והוי כמו אונס דלא שכיח כמ"ש בחושן משפט סי' רכ"ה אך שנמשך מזה עוד דין א' הביאו הרמ"א בסי' רנ"ב ס"א במי שאומר סלע זו לצדקה דאין פ"ש בכלל וכו' בזה לא נראו דבריו ומאריך בכמה ראיות להוכיח שפ"ש בכלל צדקה הוא ע"ש (ובנה"כ דחה דבריו וכ' שאין כדאי לדחות דברי מהרי"ק בסברות בעלמא).