אבן עזרא על בראשית א א
<< | אבן עזרא על בראשית • פרק א' • פסוק א' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יד • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כד • כו • כט • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
"בְּרֵאשִׁית" — חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת "בָּרִאשֹׁנָה" (בראשית יג ד), כי נמצא "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ" (במדבר ב ט). ואילו היה טעמו כן, היה הבי"ת נקמץ בקמץ גדול.
ויש אומרים כי "בְּרֵאשִׁית" לעולם סמוך. והטעם, בראשית הערב, או הלילה, או החושך. והנה שכחו "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא).
ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם. וטעמם, שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ, על כן אמר "בראשית".
ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (ירמיהו כו א). ואל תתמה: איך נסמך על פועל עבר? והנה כן "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ" (הושע א ב); "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א). והטעם יתבאר לך בפסוק השני.
"בָּרָא" — רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (במדבר טז ל). והנה שכחו "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א כא), ושלושה בפסוק אחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א כז), "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מה ז), שהוא היפוך האור, שהוא יש.
וזה דקדוק המילה "בָּרָא" לשני טעמים: זה האחד. והשני, "לֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם" (שמואל ב יב יז). וזה השני – אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל ב ג לה), כי הוא מהבניין הכבד הנוסף. ואם היה באל"ף, היה כמו "לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ב כט).
ומצאנו מהבניין הכבד, "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז טו). ואיננו כמו "בְּרוּ לָכֶם אִישׁ" (שמואל א יז ח), רק כמו "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג מז). וטעמו לגזור, ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין.
"אֱלֹהִים" — אחר שמצאנו "אלוה", ידענו כי "אֱלֹהִים" לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז, שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל, דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים. ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים, שאמרו: "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד), "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י). וכן מילת "עליו", "אליו", "עדיו". על כן יאמר הכתוב "בָּרָא", ולא "בראו".
ומדרך התושיה ידענו כי הדיבורים יקראו "שפה", בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תיקרא "לב", והלב גוף, והיא איננה גוף, בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ובעבור היות כל מעשה ה' ביד המלאכים עושי רצונו, נקרא כן. ובפסוק "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג כא) אבאר קצת סוד השם.
ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?
וטעם "אלהי הצבאות", כטעם "אלהי האלהים". וטעם "אלהים" כמו מלך, ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תואר, ואיננו עצם, ולא ימצא ממנו עבר או עתיד.
ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח, בעבור שנמצא "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד), כי אין ככה דרך פשוטו. רק דיבר דוד בתחילה על מעשה בראשית. והחל מהאור, ואמר "עֹטֶה אוֹר" (שם פסוק ב), ואחר כך "נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם), והוא הרקיע, והמים עליו, והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו, וכן האש ממשרתיו. ואמר: "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ" (שם פסוק ה), וזאת היא היבשה. וכן כתוב: "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח ח).
וטעם "אֵת" — כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו "אֵת הַשָּׁמַיִם". ופעם יחסרוהו, כמו "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם" (דברים ד לב). ונמצא עם הפועֵל, כמו "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב" (שמואל א יז לד), והם מתי מספר. ויהיה תחת "עם", ותחת "מן".
"הַשָּׁמַיִם" — בה"א הידיעה, להורות כי על אלה הנראים ידבר. ולעולם לשון רבים; ויתכן להיות "מִשְׁטָרוֹ" (איוב לח לג) – משטר כל אחד ואחד. וטעם "שָׁמָיִם" – גובה ומעֲלה, וכן בלשון ישמעאל, שרובה על מתכונת לשון הקדש. ויש "שמי הַשָּׁמַיִם". ולא יתפרדו, כרחיים וצהריים. ואנשי המידות יבינו אלה הסודות.
ויאמר הגאון, כי הארץ כנקודה, והשמים כחוט הסובב. ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ, והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי, כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד: בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות, ובחמישי ובשישי נפשות החיות. והמזמור הנזכר לעֵד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה, או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת; והעֵד, "קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח יג). וזאת העדות איננה ברורה, בעבור שפירוש הפסוק איננו כן; כי איך ייאמר "אליהם" לאשר אינם? ואיך ייקרא "תהו"? רק פירושו: אני בראתים, ובעת שאקראם – יעמדו יחד לפניי שניהם כעבדים לעשות רצוני, כטעם "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט פט); ואחר כן הזכיר הארץ, ואמר אחר כך כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצוום.
שיטה אחרת
עריכה"בראשית" - יש אומרים כי בראשית כמו 'בראשונה', [ואלו היה טעמו כן היה הבי"ת קמוץ בקמץ גדול]. כי 'ראשונה' תואר לנקבה. ואת ילדיהן ראשונה (ברא' לג, ב) - במחנה [ראשונה]. ראשונה יסעו (במדבר ב, ט) - נסיעה ראשונה. עם שיהיו לאחרונה (קהלת א, יא) - בבריא' אחרונה, או הדומה לה. והאומר כי 'ראשית' איננה סמוך, דבר נכונה מפאת הדקדוק, ושקר מדרך הטעם. בעבור כי אין בכח שכל הלב להבין 'ראשית', אם לא נסמך אל דבר או מפעל אל [צ"ל או] זמן. והעד: "כי יש אחרית לה" (משלי כג, יח), וככה: מגיד מראשית אחרית (ישע' מו, י) - מראשית הדבר אחריתו. וקרבן ראשית (ויקרא ב, יא) הוא סמוך לבכורים. והנה אין "בראשית" כמו ראשית. הלא תראה בראשית ממלכת (ירמ' כח, א) - בתחלת המלכות היה ככה. על כן אין "בראשית" כמו תחלת דבר ה' בהושע (הושע א, ב), כי הטעם - תחלת הדבור דבר ה'. ויש אומרים, כי דבר שם, כמו והדבר אין בהם (ירמי' ה, יג), כי אין משפט הלשון לסמוך אל פועל עבר. על כן אמר אחד מהמפרשים כי "בראשית [ברא]" הטעם - בראשית בריאה, דרך בראשית ברוא, ולא יתכן, כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי בראשית - ערב או לילה או חושך או עת, או עם אחד מהם. והטעם כי הראשית גם הוא נברא. ולפי דעתי שאיננו סמוך רק בטעם. וענינו כי שם לשמים וארץ ראשית, על כן יש להם סוף, בעבור שהקו הסובב והנקודה (אינן) גופות, או הטעם: 'ראשית' - לעגול. ברא - לשון יחיד עם לשון רבים רמז למצוה העליונים, ונקרא על שמם כאשר יקראו לשונות הגוים לשונות, על כן הוצרך המתרגם בתורה בארמית לתרגם "אל'" - יי כי תרגומו הוא אלהא. "אלהים" - על משקל כרובים, ואיננו כמו גבוהים, והעד לשון יחיד סמוך, אלה יעקב (תהל' קיד, ז), ושאיננו סמוך, אלה לא ישיב אפו (איוב ט, יג). זה חולם תחת שורק בעבור אות הגרון, גם [הה"א] בפתח, כמשמעו [צ"ל כמנהגו]. "את" - עצם הדבר על כן אם יחסרוהו לא יזיק. [כמו]: אשר ברא אלהים אדם (דבר' ד, לב), כי איננו מלת הדבק, ולא יורה על פעול לעולם, והעד: ובא הארי ואת הדוב (שמואל א, יז, לד) וחבריו, השמים. עם ה"א הדעת להודיע שאינן הרקיע והיבשה. והם על מתכונת שנים ולא יתפרדו, כמו רחים (דברים כד, ו). בעבור שני סדני הגלגל וגזרתו משם, כאשר פירשתי בספר השם הנכבד (שער א'):