קטגוריה:בראשית א א
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
בְּ/רֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַ/שָּׁמַ֖יִם וְ/אֵ֥ת הָ/אָֽרֶץ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יַת שְׁמַיָּא וְיַת אַרְעָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מִן אַוְולָא בְּרָא יְיָ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא: |
| ירושלמי (קטעים): | בְּחוּכְמָא בְּרָא יְיָ: |
רש"י
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו".
ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: "בראשית בריאת שמים וארץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר". ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו: (ירמיהו כו א) "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים", (בראשית י י) "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ", (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אף כאן אתה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כמו: "בְּרֵאשִׁית ברוא". ודומה לו (הושע א ב): "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע - "ויאמר ה' אל הושע" וגו'.
ואם תאמר: להורות בא שאלו תחילה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו: (איוב ג י) "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי", ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיהו ח ד) "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק", ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים", ולא פירש "אם יחרוש אדם בבקרים", וכמו (ישעיהו מו י) "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית", ולא פירש "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דבר אַחֲרִית דבר". אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", ועדיין לא גילה המקרא בריית המים מתי היתה. הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו. על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום.
"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּרֵאשִׁית בָּרָא – אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ: בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח,כב), וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב,ג).
וְאִם בָּאתָ לְפָרְשׁוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: "בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר". וְלֹא בָא הַמִּקְרָא לְהוֹרוֹת סֵדֶר הַבְּרִיאָה לוֹמַר שֶׁאֵלּוּ קָדְמוּ, שֶׁאִם בָּא לְהוֹרוֹת כָּךְ הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב: "בָּרִאשׁוֹנָה בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם...". שֶׁאֵין לְךָ "רֵאשִׁית" בַּמִּקְרָא שֶׁאֵינוֹ דָּבוּק לַתֵּיבָה שֶל אַחֲרָיו, כְּמוֹ: "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִים" (שם כז,א), "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ" (בראשית י,י), "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ" (דברים יח,ד). אַף כַּאן אַתָּה אוֹמֵר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים...", כְּמוֹ "בְּרֵאשִׁית בְּרוֹא". וְדוֹמֶה לוֹ: "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א,ב), כְּלוֹמַר: תְּחִלַּת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהוֹשֵׁעַ, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ..." (שם).
וְאִם תֹּאמַר לְהוֹרוֹת בָּא שֶׁאֵלּוּ תְּחִלָּה נִבְרְאוּ, וּפֵרוּשׁוֹ "בְּרֵאשִׁית הַכֹּל בָּרָא אֵלּוּ", וְיֵשׁ לְךְ מִקְרָאוֹת שֶׁמְּקַצְּרִים לְשׁוֹנָם וּמְמַעֲטִים תֵּיבָה אַחַת, כְּמוֹ "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי" (איוב ג,ט) וְלֹא פֵרַשׁ מִי הַסּוֹגֵר, וּכְמוֹ "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק" (ישעיהו ח,ד) וְלֹא פֵרַשׁ מִי יִשָּׂאֶנּוּ, וּכְמוֹ "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים" (עמוס ו,יב) וְלֹא פֵרַשׁ "אִם יַחֲרוֹשׁ אָדָם בַּבְּקָרִים", וּכְמוֹ "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" (ישעיהו מו,י) וְלֹא פֵרַשׁ "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דָּבָר אַחֲרִית דָּבָר" – אִם כֵּן תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם קָדְמוּ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (להלן פסוק ב), וַעֲדַיִין לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ, וְעוֹד שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם נִבְרְאוּ (ראו להלן רש"י על פסוק ח). עַל כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא סֵדֶר הַמּוּקְדָמִים וְהַמְאוּחָרִים כְּלוּם.
בָּרָא אֱלֹהִים – וְלֹא נֶאֱמַר "בָּרָא ה'", שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין. רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְהִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִדַּת הַדִּין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (להלן ב,ד).
רשב"ם
- עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם.
- יש מפרשים: בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן, שהרי המים קדמו, כדכתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (פסוק ב). ועוד, שאין כתוב כאן "בראשונה", אלא "בְּרֵאשִׁית"; דבוק הוא, כמו "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י י).
- והמפרש כמו "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), כלומר: בתחלת ברוא אלהים את השמים, כלומר: בטרם ברא שמים וארץ – הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, נמצא שהמים נבראו תחלה, גם זה הבל, שכן לא היה לו לכתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", שמאחר שעדיין לא נבראת – לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו.
- אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: "שֵׁם וְחָם וָיָפֶת" (בראשית ט יח), וכתיב: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (שם). אלא מפני שכתוב לפניו "אָרוּר כְּנָעַן", ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח.
- "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). למה נכתב כאן "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ד), לפיכך הקדים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות.
גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, ז-י). וזהו שכתוב: "וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (פסוק לא), אותו שישי שהוא גמר שישה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה.
לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" [וכו'] (פסוק ב).אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ויש אומרים כי "בְּרֵאשִׁית" לעולם סמוך. והטעם, בראשית הערב, או הלילה, או החושך. והנה שכחו "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא).
ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם. וטעמם, שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ, על כן אמר "בראשית".
ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (ירמיהו כו א). ואל תתמה: איך נסמך על פועל עבר? והנה כן "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ" (הושע א ב); "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א). והטעם יתבאר לך בפסוק השני.
"בָּרָא" — רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (במדבר טז ל). והנה שכחו "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א כא), ושלושה בפסוק אחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א כז), "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מה ז), שהוא היפוך האור, שהוא יש.
וזה דקדוק המילה "בָּרָא" לשני טעמים: זה האחד. והשני, "לֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם" (שמואל ב יב יז). וזה השני – אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל ב ג לה), כי הוא מהבניין הכבד הנוסף. ואם היה באל"ף, היה כמו "לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ב כט).
ומצאנו מהבניין הכבד, "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז טו). ואיננו כמו "בְּרוּ לָכֶם אִישׁ" (שמואל א יז ח), רק כמו "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג מז). וטעמו לגזור, ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין.
"אֱלֹהִים" — אחר שמצאנו "אלוה", ידענו כי "אֱלֹהִים" לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז, שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל, דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים. ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים, שאמרו: "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד), "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י). וכן מילת "עליו", "אליו", "עדיו". על כן יאמר הכתוב "בָּרָא", ולא "בראו".
ומדרך התושיה ידענו כי הדיבורים יקראו "שפה", בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תיקרא "לב", והלב גוף, והיא איננה גוף, בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ובעבור היות כל מעשה ה' ביד המלאכים עושי רצונו, נקרא כן. ובפסוק "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג כא) אבאר קצת סוד השם.
ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?
וטעם "אלהי הצבאות", כטעם "אלהי האלהים". וטעם "אלהים" כמו מלך, ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תואר, ואיננו עצם, ולא ימצא ממנו עבר או עתיד.
ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח, בעבור שנמצא "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד), כי אין ככה דרך פשוטו. רק דיבר דוד בתחילה על מעשה בראשית. והחל מהאור, ואמר "עֹטֶה אוֹר" (שם פסוק ב), ואחר כך "נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם), והוא הרקיע, והמים עליו, והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו, וכן האש ממשרתיו. ואמר: "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ" (שם פסוק ה), וזאת היא היבשה. וכן כתוב: "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח ח).
וטעם "אֵת" — כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו "אֵת הַשָּׁמַיִם". ופעם יחסרוהו, כמו "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם" (דברים ד לב). ונמצא עם הפועֵל, כמו "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב" (שמואל א יז לד), והם מתי מספר. ויהיה תחת "עם", ותחת "מן".
"הַשָּׁמַיִם" — בה"א הידיעה, להורות כי על אלה הנראים ידבר. ולעולם לשון רבים; ויתכן להיות "מִשְׁטָרוֹ" (איוב לח לג) – משטר כל אחד ואחד. וטעם "שָׁמָיִם" – גובה ומעֲלה, וכן בלשון ישמעאל, שרובה על מתכונת לשון הקדש. ויש "שמי הַשָּׁמַיִם". ולא יתפרדו, כרחיים וצהריים. ואנשי המידות יבינו אלה הסודות.
ויאמר הגאון, כי הארץ כנקודה, והשמים כחוט הסובב. ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ, והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי, כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד: בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות, ובחמישי ובשישי נפשות החיות. והמזמור הנזכר לעֵד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה, או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת; והעֵד, "קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח יג). וזאת העדות איננה ברורה, בעבור שפירוש הפסוק איננו כן; כי איך ייאמר "אליהם" לאשר אינם? ואיך ייקרא "תהו"? רק פירושו: אני בראתים, ובעת שאקראם – יעמדו יחד לפניי שניהם כעבדים לעשות רצוני, כטעם "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט פט); ואחר כן הזכיר הארץ, ואמר אחר כך כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצוום.
שיטה אחרת
"בראשית" - יש אומרים כי בראשית כמו 'בראשונה', [ואלו היה טעמו כן היה הבי"ת קמוץ בקמץ גדול]. כי 'ראשונה' תואר לנקבה. ואת ילדיהן ראשונה (ברא' לג, ב) - במחנה [ראשונה]. ראשונה יסעו (במדבר ב, ט) - נסיעה ראשונה. עם שיהיו לאחרונה (קהלת א, יא) - בבריא' אחרונה, או הדומה לה. והאומר כי 'ראשית' איננה סמוך, דבר נכונה מפאת הדקדוק, ושקר מדרך הטעם. בעבור כי אין בכח שכל הלב להבין 'ראשית', אם לא נסמך אל דבר או מפעל אל [צ"ל או] זמן. והעד: "כי יש אחרית לה" (משלי כג, יח), וככה: מגיד מראשית אחרית (ישע' מו, י) - מראשית הדבר אחריתו. וקרבן ראשית (ויקרא ב, יא) הוא סמוך לבכורים. והנה אין "בראשית" כמו ראשית. הלא תראה בראשית ממלכת (ירמ' כח, א) - בתחלת המלכות היה ככה. על כן אין "בראשית" כמו תחלת דבר ה' בהושע (הושע א, ב), כי הטעם - תחלת הדבור דבר ה'. ויש אומרים, כי דבר שם, כמו והדבר אין בהם (ירמי' ה, יג), כי אין משפט הלשון לסמוך אל פועל עבר. על כן אמר אחד מהמפרשים כי "בראשית [ברא]" הטעם - בראשית בריאה, דרך בראשית ברוא, ולא יתכן, כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי בראשית - ערב או לילה או חושך או עת, או עם אחד מהם. והטעם כי הראשית גם הוא נברא. ולפי דעתי שאיננו סמוך רק בטעם. וענינו כי שם לשמים וארץ ראשית, על כן יש להם סוף, בעבור שהקו הסובב והנקודה (אינן) גופות, או הטעם: 'ראשית' - לעגול. ברא - לשון יחיד עם לשון רבים רמז למצוה העליונים, ונקרא על שמם כאשר יקראו לשונות הגוים לשונות, על כן הוצרך המתרגם בתורה בארמית לתרגם "אל'" - יי כי תרגומו הוא אלהא. "אלהים" - על משקל כרובים, ואיננו כמו גבוהים, והעד לשון יחיד סמוך, אלה יעקב (תהל' קיד, ז), ושאיננו סמוך, אלה לא ישיב אפו (איוב ט, יג). זה חולם תחת שורק בעבור אות הגרון, גם [הה"א] בפתח, כמשמעו [צ"ל כמנהגו]. "את" - עצם הדבר על כן אם יחסרוהו לא יזיק. [כמו]: אשר ברא אלהים אדם (דבר' ד, לב), כי איננו מלת הדבק, ולא יורה על פעול לעולם, והעד: ובא הארי ואת הדוב (שמואל א, יז, לד) וחבריו, השמים. עם ה"א הדעת להודיע שאינן הרקיע והיבשה. והם על מתכונת שנים ולא יתפרדו, כמו רחים (דברים כד, ו). בעבור שני סדני הגלגל וגזרתו משם, כאשר פירשתי בספר השם הנכבד (שער א'):רמב"ן
ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.
- והתשובה, מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה.
ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן – שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה – נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם. ואנשי דור המבול, בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט, הוא ובניו. וזרעם, חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם.
וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כעניין שכתוב (תהלים קה מד): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ". כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שיידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו – תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.
ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבה (פרשה א) שאמרוה שם בלשון הזה: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח, "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" (תהלים קיא ו). מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני? מפני ז' אומות, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם: הלא אומה של בזיזות אתם. וישראל משיבין להם: ואתם הלא בזוזה היא בידכם, הלא "כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (דברים ב כג). העולם ומלואו של הקב"ה הוא, כשרצה – נתנו לכם; כשרצה – נטלו מכם ונתנו לנו. הדא הוא דכתיב (תהלים קיא ו), "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" – "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ": בשביל לתת להם נחלת גוים, הגיד להם את בְּרֵאשִׁית.
- וכבר בא להם ממקום אחר עוד העניין שהזכרתי. בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז"ל: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ", להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – כתב רש"י: אין המקרא הזה אומר אלא "דרשני", כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיהו ב ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתו". והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכולם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ברשית רבה פרשה א): בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות ביכורים. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – אין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". ואין רֵאשִׁית אלא מעשרות, שנאמר (דברים יח ד): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ". ועוד אמרו (שם): בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא): "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ".
וכוונתם זו, שמילת בְּרֵאשִׁית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם. ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל, כעניין שנאמר (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ", היא התרומה. והיא קודש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה. וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר, רמז לעשר ספירות, יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה. וְהַחַלָה – מצווה יחידה בעיסה – תרמוז לזה. וישראל שנקראו "ראשית", היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב "בת" ו"אחות" ו"אם", וכבר בא להם זה במדרש (שיר השירים רבה פרשה ג): "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" (שיר השירים ג יא), ובמקומות רבים. וכן "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" דמשה, יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, ולכן זכה לתורה. הכל כוונה אחת להם.
ואי אפשר להאריך בפירוש זה העניין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.
בְּרֵאשִׁית – כתב רש"י: ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו: בְּרֵאשִׁית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך, ויאמר הקב"ה יהי אור. אם כן, הכל נמשך לבריאת האור.
ורבי אברהם פירש כעניין זה בעצמו, אבל תיקן כי הו"ו במילת "והארץ" אינה משמשת, ורבות כן במקראות. והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב, אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור. ולפי דעתו, לא נברא ביום ראשון, רק האור.
והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה, כי אמר, שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו – היה לו לכתוב "בראשונה", שאין "רֵאשִׁית" במקרא שאינו סמוך. והנה "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" (ישעיהו מו י). ואם יסמוך אותו ל"דבר", גם זה תסמוך אותו. ועוד, "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא). וטען בזה עוד טענות.
ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
- ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.
- והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא.
- וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו לד יא): "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".
- ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תהו היתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא".
ואמר "אֱלֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.
אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.
- ומלת "אֵת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵת הָאָרֶץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף.
ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חֹשֶׁךְ", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תְהוֹם", ולכן יקראו מי הים "תְּהֹמוֹת", כדכתיב (שמות טו ה): "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"; "קָפְאוּ תְהֹמֹת" (שם ח); "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב ו). ויקרא קרקע הים "תְּהוֹם": "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר" (תהלים קו ט); "מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר" (ישעיהו סג יג). והאוויר יקרא "רוּחַ".
וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.
ויראה לי שהנקודה הזאת, בלובשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם.
והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.
וסמך "הרוח" ל"אלהים", בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקב"ה.
ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם. אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בְּרֵאשִׁית, ולמה לא הקדים לומר "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית", תדע כי על דרך האמת – הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ומילת בְּרֵאשִׁית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי "בחכמתא", והמילה מוכתרת בכתר בי"ת.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
בָּרָא – עשה אינו ישנו. ובזה לא יפול זמן כלל.
אֱלֹהִים – הנה מילת "אלוה" תורֶה על נצחי. ולזה, על השדים – שהם מתים כבני אדם, כמו שהעידו רז"ל – אמר: "לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דברים לב יז). ואמר על האל יתברך "אֱלוֹהַ", כי הוא הנצחי בהחלט, כאמרו: "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ" (שם פסוק טו).
- ויאמר עליו "אֱלֹהִים", לשון רבים, להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות וזולתם, כאמרו: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג), כי אין לזולתו מציאות, זולת הנאצל ממציאותו, ולא יימצא שום נמצא זולת מציאותו, כאמרו: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט ו).
- ועל צד התדמות, ייקרא כל נבדל מחומר "אֱלֹהִים". וייקראו השופטים המומחים "אֱלֹהִים", כאשר ישפטו בצלם אלהים.
- ולהורות על מעלת נצחיותו, אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים, נאמר שהוא "אלהי האלהים".
אֵת הַשָּׁמַיִם – הנה מלת "שָׁם" תורה על מקום רחוק. וכל סימן הרבים עם קדימת פתח מלעיל יורה על שניים שוים. ובכן מלת "שָׁמַיִם" תורה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שווים מכל צד. וזה לא יקרה, זולתי בגלגל סובב בתכלית העיגול. אמר אם כן שברא אותו העצם, אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שווים, והוא הגלגל. ולכן לא אמר "בָּרָא שָׁמַיִם", כי לא יאמר כן מצד עצמו, אלא ביחסו אל מקומנו.
ואמר וְאֵת הָאָרֶץ – המרכז הראוי לגלגל.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (סוכה מט.): "תנא דבי רבי ישמעאל: 'בְּרֵאשִׁית', אל תקרי 'בְּרֵאשִׁית' אלא 'ברא - שית'"
- (ראש השנה לב.): "אין פוחתין מעשרה מלכויות...הני עשרה מלכויות כנגד מי?...ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות בהן נברא העולם. הי נינהו? 'וַיֹּאמֶר' דבראשית. ט' הוו! 'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' (תהלים לג ו)"
- (מגילה כא:): "אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מי' פסוקין בבית הכנסת, 'וידבר' עולה מן המניין, כנגד מי? ... רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו? ויאמר דבראשית. תשעה הוו! 'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' (תהלים לג ו)"
- (בבא קמא נה.): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו ... הואיל ופתח בו הכתוב בתחילה, שמ'בְּרֵאשִׁית' עד 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר' (בראשית א ד) לא כתיב טי"ת"
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
ומה טעם פתח בבראשית קשה מה זה שאל רש"י מה טעם פתח בבראשית הלא צורך גדול הוא להגיד לנו חדוש העולם שהוא אמונה חזקה ביסודות דתינו וכל הכופר בה כאלו כופר בכל התורה כולה. י"ל דהכי קאמרי' מאחר שכל התורה ניתנה להדרש ברבים ומעשה בראשית לא ניתן להדרש ברבים כדאמרי' ולא במעשה בראשית בשנים מה טעם ערב מעשה בראשית עם התורה היה ראוי לעשות ממנו ספר בפני עצמו ולפי' שאל מה טעם פתח בבראשית: כתב רש"י מה טעם פתח בבראשית שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם וכו' קשה שאינן יכולין לו' לנו לסטים שהרי ארץ כנען היא וכבר נתקלל להיות עבד שנא' עבד עבדים יהיה לאחיו ומה שקנה עבד קנה רבו. וי"ל משום דהיינו חייבים לתת חלק גם לבני יפת שהרי גם לו נתחייב כנען להיות עבד כדכתיב יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואעפ"י שכבר השיב גביהה בן פסיסא את בני אפריקי כשבאו לדון עם ישראל כדאיתא בפרק חלק היינו לעניין לחלוק אותם מן הארץ כי אינו נכר איזה חלק מגיע לשם ואיזה חלק מגיע ליפת ואחר שאינו ניכר היו ישראל יכולין לומר לבני כנען עבדים אתם ושלכם שלנו הוא לכו מארצכם ולכשיבאו בני יפת אנחנו והם נחלוק הארץ אבל לענין לסטים עם בני יפת אין זו תשובה כיון שאנו מחזיקים את חלק ארצו בלא רשות לכך הוצרכנו לתשובה דכח מעשיו שאם יאמרו אומות העולם לסטין אתם שכבשתם ארץ שבעה עממים. וקשה איך יוכלו האומות לומר לנו לסטים אתם והרי א"י נפלה בחלקו של שם כדברי רש"י במקומות הרבה ואנו מבניו של שם וירשנוה ואיך יוכלו לומר לסטין אתם. י"ל שמה באמר יאמרו א"הע לסטים אתם מיירי בשאר בני שם דכתיב בני שם עילם ואשור וכו'. ואם ארץ ישראל נפלה בחלקו של שם מדוע ירשנו אנו בני ארפכשד כולה היה ראוי שתחלק עם כל בני שם שוה בשוה ולפי' יכולין לומר לנו לסטים אתם. גם תירוץ אחר שכל האומות כולן יכולין לומר לנו לסטים אתם לפי שלא נפלה בחלקו של שם אלא ארץ הנגב בלבד אבל שאר ארץ ישראל לקחוה שלא מן הדין לפי' יכולין לערער ולומר לישראל לסטים אתם: בראשית בריאת הקב"ה שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו. קשה מאחר שהיה הכל תהו ובהו איך אמר והארץ שאם היתה תהו לא היתה ארץ ואם היתה ארץ לא היתה תהו. י"ל שכן פי' הכתוב מה שהיא ארץ עכשיו היתה מקודם לכן תהו ובוהו:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א א.
בְּרֵאשִׁית
1. התורה נפתחת בקביעה מהפכנית: לזמן יש ראשית, יש התחלה. זה לא מובן מאליו: דורות רבים של פילוסופים התווכחו על השאלה האם העולם הוא קדמון או שיש לו התחלה? (ראו מורה נבוכים ב יג). במאה השנים האחרונות הויכוח הגיע לפיסיקאים: אנשי תאוריית המצב היציב טענו שהיקום הוא קדמון ואנשי תיאוריית המפץ הגדול טענו שיש לו התחלה; רק בשנת 1965 הוכרע הויכוח לטובת תיאוריית המפץ הגדול. ואכן כך משתמע מהפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית – בִּתְחִלַּת הַזְּמַן, וְהוּא רֶגַע רִאשׁוֹן בִּלְתִּי מִתְחַלֵּק, שֶׁלֹּא הָיָה זְמַן קֹדֶם לוֹ. בָּרָא – עָשָׂה אֵינוֹ יֶשְׁנוֹ, וּבָזֶה לֹא יִפֹּל זְמַן כְּלָל" (ספורנו). בתחילת הזמן, ברגע הראשון של הזמן, הוציא אלהים מאֵין ליֵש את כל השמים והארץ בבת-אחת. הפסוקים הבאים יפרטו איך חלקי הבריאה השונים נפרדו זה מזה וקיבלו את צורתם הסופית (ראו רמב"ן ורד"ק); אבל המסר העיקרי הוא שיש התחלה.
2. ניקוד האות "בְּ" רומז לפירוש נוסף. אם הכוונה לתאר את הרגע הראשון בבריאה ("in the beginning, God created..."), אז הראשית צריכה להיות מיודעת - "הָראשית", וניקוד המילה הראשונה צריך להיות "בָּרֵאשִׁית". ראשית שאינה מיודעת היא תמיד ראשית של משהו, כמו (בראשית י י): "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ" או (בראשית מט ג): "רֵאשִׁית אוֹנִי". ראשית של מה? - "ראשית ברוא אלהים את השמיים ואת הארץ" (רש"י, אבן עזרא, רשב"ם). אם כך, הפסוק הראשון הוא רק תיאור זמן של משפט ארוך שהנושא שלו נמצא בפסוק ג המתאר את בריאת האור: "בתחילת בריאת השמיים והארץ, כאשר הארץ הייתה עדיין ריקה וחשוכה, אמר ה' יהי אור" ("in the beginning of God's creation..."). בריאת השמים והארץ עצמם אינה מתוארת כלל; זהו "מעשה בראשית" שחכמינו שייכו אותו לתורת הסוד וקבעו שהוא מעבר להשגתם של רוב בני האדם (רמב"ן). וההוכחה, המים המופיעים בפסוק ב ושלא פורש מתי נבראו (רש"י, רשב"ם). אם כך, השמים והארץ נבראו עוד לפני הפסוק הראשון. הפסוק הראשון רק קובע, שהדבר הראשון שה' החליט להוסיף לעולם הריק והחשוך היה האור.
3. התחביר המורכב של הפסוקים א-ג רומז לפירוש נוסף, "אין הפסוק הזה אומר אלא דורשני" (רש"י). לפי חכמי המדרש, המילה בראשית אינה תיאור זמן אלא תיאור סיבה, (בראשית רבה א ד): "ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" - ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם"; ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח ד): "ראשית דגנך"; ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג יט): "ראשית בכורי אדמתך""; וכן פירשו שהעולם נברא בזכות החכמה שנקראה ראשית, (משלי ח כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ועוד.
בָּרָא
1. הפועל בָּרָא, בבניין קל, נזכר בתנ"ך רק על פעולה אלהית. "ומצאנו שהאדם נקרא עושה ונקרא יוצר, ולא מצאנו בשום מקום שיקרא האדם בורא. ונראה שהונח השרש הזה להורות על כל דבר היוצא ממנהגו של עולם, כמו (שמות לד י): "אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ", (במדבר טז ל): "ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה", (ישעיהו מח ז): "השמעתיך חדשות מעתה וכו׳ עתה נבראו ולא מאז", (ירמיהו לא כא): "כי ברא ה׳ חדשה בארץ"" (שד"ל).
לפיכך, יש מפרשים שהכוונה ליצירת יש מאין: "ברא - עשה אינו ישנו" (ספורנו), הפעולה האלהית המובהקת ביותר. אדם יכול ליצור רק יש מיש; רק ה' יכול ליצור יש מאין.
2. אולם, בכמה פסוקים הפועל ברא מציין יצירת יש מיש, כגון, "ויברא אלהים את התנינים, ושלש בפסוק אחד: ויברא אלהים את האדם, וברא חשך - שהוא הפך האור, שהוא יש ויש" (אבן עזרא). והפועל בֵּרֵא, בבניין פיעל, מציין יצירת מקום פנוי בתוך יער, "עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם...". מכאן שגם הפועל בָּרָא "טעמו - לגזור ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין" (אבן עזרא). וייתכן שהוא רומז לסוד בריאת העולם לפי הקבלה, שהוא יצירת חלל פנוי בתוך ה'. לפני בריאת העולם היה רק ה', וכדי לברוא את העולם הוא פינה בתוכו חלל, ולכן הוא נקרא בלשון חז"ל "מקומו של עולם".
אֱ-לֹהִים
א. המילה 'אלהים' משמשת גם יחיד וגם רבים, בין בהקשר של הבורא ובין בהקשר של אלילים למיניהם. כן הוא בלשון העברית.
- עצם משמעות המילה היא כעין שופט, דיין, מלך, מושל, אדון.
ב. הבורא נקרא 'א-להים'
- כמו שאם יוסי הוא החכם בכיתה, אז יקראו לו 'חכם' ויאמרו 'חכם אמר את התשובה', 'חכם אמר שאין שיעור היום', כן גם פה, עקב היות הבורא עליון וגדול מכל שופט ומלך ואדון אחרים [שזאת משמעות עצם המילה 'אלהים'], לכן קוראים לו 'אלהים'.
ג. השגחה בעולם
- העובדה שהתורה קוראת לו 'א-להים', [ולא 'בורא' וכד'], מעידה שא-להים משקיף ומביט ושופט בעולמו.
- לכן לא נקרא 'בורא', כי זה היה לפני זמן רב, אך היותו 'א-להים' זה בכל עת ועת.
ד. אלוהים והטבע
- חז"ל התפלאו שבמשפט החשוב הזה התורה השתמשה במילה 'אלוהים' ולא בשם המפורש.
- חז"ל הראו לנו שבגמטריה 'אלוהים' הוא 86, והמילה 'הטבע' גם היא 86, כרמז שכל הטבע וחוכמתו נבעו מאלוהים.
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
השמים והארץ נזכרו כבר בפסוק הראשון, אך בהמשך הפרק הם נזכרים כשמות לדברים אחרים,
- הַשָּׁמַיִם - (בראשית א ח): "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ 'שָׁמָיִם'".
- הָאָרֶץ - (בראשית א י): "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה 'אֶרֶץ'".
להסבר העניין ראו ראו ביאור:בראשית א ח וביאור:בראשית א י.
פסוקנו מתאר את תחילת בריאת השמים והארץ; הפסוק בתחילת הפרק הבא מתאר את סיום בריאת השמיים והארץ: (בראשית ב א): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". שני פסוקי המסגרת מתארים את בריאת השמיים והארץ, ובתוך המסגרת מפרטת התורה את הדברים שנבראו. אולם אין חפיפה מלאה בין המסגרת לבין מה שבתוכה: התורה אינה מפרטת את חלקי הבריאה השייכים לשמיים (למעט המאורות שהם בעצם חלק מהארץ: "להאיר על הארץ"). זאת בניגוד לתהלים קמח, שגם הוא מחלק בין השמיים והארץ, אבל מפרט ביחס לנבראי לשמיים: "הללוהו כל מלאכיו הללהו כל צבאיו". נראה שפשר השתיקה של התורה מנבראי השמיים היא ללמדנו שאכן יש להתרכז במה שנברא בארץ ולא במה שנברא בשמיים (מפי הרב יואל בן נון, ישיבת הר עציון).
מהי המשמעות המעשית של סיפור הבריאה?
רוב הראשונים עוסקים בפסוק כדי לשאול מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה. רש"י שואל את השאלה מהכיוון של מדוע התורה לא התחילה עם המצווה הראשונה, ובכך משקף גישה הרואה בתורה בעיקרה ספר חוקים. תשובתו הקלאסית היא שהתורה מתחילה בסיפור הבריאה על מנת לתת מענה לגויים בעתיד שישאלו על זכותם של עם ישראל על ארץ ישראל בכך שאלוקים יצר את כל העולם ולכן זכותו להחליט למי לתת את ארץ ישראל. בכך משתקפת השקפה שהתורה היא גם היסטורית. הרמב"ן עונה על השאלה בכיוון אחר, בכך שהוא רואה את סיפור הבריאה כיסוד אמונה.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ שנאמר: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג)
- ^ התורה נקראת ראשית: דכתיב - "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז" (משלי ח כב).
- ^ שאין לך 'ראשית' במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו (רש"י), כמו: "בראשית ממלכת יהויקים".
- ^ לשה"כ בתהילים (נז ט, קח ג).
- ^ ע"פ לשה"כ בתהילים (צב ו): מה גדלו מעשיך ה'.
- ^ לשה"כ בשמות (ה יט).
- ^ (תהילים קיט קס)
- ^ ר"ל, שסופי תבותיהם "אמת".
- ^ (תהילים קיט קס)
- ^ ר"ל, שסופי תבותיהם "אמת".
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 3 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 3 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "בראשית א א"
קטגוריה זו מכילה את 64 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 64 דפים.
ב
מ
- מ"ג אסתר ג ז
- מ"ג במדבר ח יז
- מ"ג שמות טו יז
- מגילה ט א
- מגלה צפונות/בראשית
- מדרש תנחומא בראשית א
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ב
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ג
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ד
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ה
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ו
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ז
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ח
- מדרש תנחומא הקדום בראשית ט
- מדרש תנחומא הקדום בראשית י
- מדרש תנחומא הקדום בראשית יא
- מדרש תנחומא הקדום בראשית כ
- ויקיטקסט:מזנון/ארכיון אוקטובר 2007
- מכילתא דפסחא בא
- מלבי"ם על בראשית א א
- מפרשי רש"י על במדבר ח יז
- מפרשי רש"י על בראשית א א
- מפרשי רש"י על שמות טו יז
- מקרא כפשוטו על בראשית א א
- ביאור:מתי נבראו השמים והארץ