ביאור:משלי יז י

(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mjly/mj-17-10)

משלי יז י: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין, מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה."

תרגום מצודות: גערת המוכיח היא מטלת חתת (אימה, פחד ושבר) בלב המבין יותר ממה שיחרד הכסיל אם יוכה מאה מכות.

תרגום ויקיטקסט: גערה בילד מבין, המסיק מסקנות מכל דבר, תֵּחַת (תשפיל ותשבור) את רוחו יותר ממאה מכות בילד כסיל, אטום וחסר תבונה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יז י.


דקויות

עריכה

1. מקובל לפרש: גערה שגוערים באדם נבון, מועילה יותר (להחזירו למוטב) יותר ממאה מכות שמכים אדם כסיל (מלבי"ם, הגר"א, רמ"ד וואלי), או: גערה שאדם נבון גוער בעצמו מועילה יותר ממאה מכות שמכים כסיל: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם... יותר ממאה מלקיות" (ריש לקיש בשם רבי יוסי, בבלי ברכות ז.). אולם:

- הפועל "תֵּחַת" אין עניינו תועלת, אלא הכנעה והשפלה (רש"י; כנראה מהשורש נחת), או שבירה והפחדה (מצודת-דוד; מהשורש חתת).

- ועוד: לפי פירוש זה, אין זה ברור מה משמעותו המעשית של הפסוק - הרי בפסוקים אחרים נאמר, שעונשים גופניים דווקא כן מועילים להשפיע על התנהגותו של הכסיל, למשל (משלי כו ג): "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים"*.

2. לכן נראה לי, שהמטרה העיקרית של הפסוק היא ללמד אותנו להיזהר כשאנחנו גוערים, ולהיות מודעים לנזק שהגערה עלולה לגרום.

הפסוק ממליץ למתוח ביקורת באופן שמתאים לאישיותו של האדם שמדברים איתו. בפרט, יש לקחת בחשבון את מידת ההבנה שלו:

תֵחַת = תשפיל, מהשורש נחת (רש"י); או תשבור ותפחיד, מהשורש חתת (מצודות); מבין = היודע להסיק מסקנות.

כסיל = השונא ללמוד; מהכות כסיל מאה = יותר מאשר להכות כסיל מאה מכות.

כשגוערים באדם נבון, היודע להסיק מסקנות, הדבר עלול לגרום לו נזק נפשי. הוא רגיש מאד לדברים שנאמרים לו, גערה לא זהירה עלולה להביא אותו למסקנה שהוא חסר-ערך, להשפיל אותו ולשבור אותו מבחינה נפשית. לעומת זאת, כשמכים כסיל אפילו מאה מכות, הוא לא לומד ולא מסיק מסקנות; הוא אמנם נפגע בגופו אבל נפשו נפגעת פחות מזו של המבין.


מי שמשתמש בעונש גופני, יודע שהוא עלול לגרום נזק, ונזהר שלא לפצוע או לשבור עצם חלילה, כי העונש נועד רק להרתיע ולא להזיק; הפסוק בא ללמדנו, שכאשר גוערים באדם מבין - צריך להיזהר לפחות באותה מידה, כי גערה שגוערים במבין עלולה לשבור את נפשו יותר ממה שמאה מכות ישברו את הכסיל.

הדרך הטובה ביותר להעביר ביקורת על אדם נבון היא ברמז דק, שהרי הנבון יודע להבין, מתוך רמזים דקים, מה כוונתו של הדובר, (משלי כ ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה"*.

ישנן דרכים רבות שבהן אפשר לרמוז לאיש תבונה שישפר את התנהגותו, הנה כמה דרכים לדוגמה:

  • לדבר על מישהו אחר: "פגשתי בעבודה מישהו שמתנהג בצורה מאד לא יפה, אני ממש לא אוהבת אנשים שמתנהגים כך..."
  • לדבר על עצמי: "בעבר התנהגתי כך, אבל אז גיליתי שזה גורם נזק והחלטתי להתנהג אחרת"
  • לתת לו ספר או מאמר בעיתון, שמסביר בצורה משכנעת מדוע יש להתנהג אחרת.
  • לתת דוגמה אישית - לשפר בעצמי את ההתנהגות שלי, ולהראות לו שאני שמח שהשתניתי, כך הוא יבין שכדאי גם לו לנסות ולהשתפר.
  • לנעוץ בו מבט שמביע אי שביעות רצון, בלי לומר מילה.

דוגמה לקיום עצה זו נמצאת בתלמוד. הסוגיה עוסקת בדיני הברכה שמברכים על האש: האם מברכים רק במוצאי שבת (כמו שאנחנו נוהגים לברך "בורא מאורי האש", לזכר בריאת האש שהיתה במוצאי שבת), או גם במוצאי יום הכיפורים (שהוא דומה לשבת)? תוך כדי הדיון בסוגיה, הזכיר האמורא רבה-בר-בר-חנה את שמו של רבי יוחנן, וכתוצאה מכך נוצרה אי הבנה, ואמורא אחר בשם רבי אבא חשב שהוא מתכוון לומר שרבי יוחנן אוסר לברך.

כשהאמורא עולא שמע זאת, הוא ידע שרבי יוחנן לא אמר כך, ולמרות זאת הוא לא מיהר לכעוס על רבה בר בר חנה ולהאשים אותו בטעות, אלא רק הסתכל עליו במבט של תוכחה. רבה בר בר חנה הבין את הרמז ומיהר להבהיר את כוונתו האמיתית. על כך אמר רב יוסף: "מים עמקים עצה בלב איש - זה עולא, ואיש תבונה ידלנה - זה רבה בר בר חנה" (בבלי פסחים נג:) - עולא שמר את התוכחה עמוק בליבו, וגילה אותה רק ברמז, כי ידע שרבה בר בר חנה הוא איש תבונה ויבין מעצמו את כוונתו, ואין צורך לגעור בו.

גם לי אישית קרה כמה פעמים, שאנשים מתחו עליי ביקורת ברמז. אני לא יודע אם אני "איש תבונה", אבל אני בהחלט יודע שביקורת ברמז השפיעה עליי לטובה, יותר מכל סוג אחר של ביקורת; ובהזדמנות זו ברצוני להודות להם. תודה!

ההסבר פה על הפסוק נוגד את שיטת רש"י - כי באיזה זכות אדם אחר יגער בי, וע"כ אומר רש"י שהכוונה פה זה לא שמשהו גוער על האדם אלא שהגערה מגיעה מתוך פנימיות האדם מתוך הלב - כי דרכה של תשובה - יותר נכון תנועת התשובה של הנפש היא מתוף פנימיות האדם החוצה ולכן אין רשות לאף אדם לגעור לאדם אחר אלא לעורר בו שאלות שדרכן יגיע האם לבדו מתוכו להכרה וידיעת האמת ומשם לשוב אל נקודת האמת, ההסבר פה הוא מסולף בתכלית. ולכן הסבר הפסוק כך: תחת גערה במבין - לא שהגערה מביאה השפלה או שבר ההפך כשאדם בשפלות האמיתית עצם השפלות זה גערה במבין בלב - הסבר: כגודל הכנעתו של האדם המבין כך ישכיל לשוב בתשובה מתוך לבו החוצה. מהכות כסיל מאה לא הכוונה למכות חס ושלום, אלא מהכות כסיל מאה האדם הנבון חוזר בתשובה מיד בזכות גודל הכנעתו - והכסיל אחרי מאה פעם של טעיות לו הוא יבין שרק הוא מתוכו יוכל לחזור בתשובה - לנקודת האמת שלו. ויש לי עוד הרבה להסביר בזה.

וכן בפסוק מים עמקים עצה בלב איש - מים זה תורה עמוקים - אדם שמתעמק בתורה יש לו כבר בלב בתוכו עצה - חכמה. ואיש תבונה ידלנה - ועל ידי הבינה - התבונה של אותו איש, ידע איך לדלות את העצה מתוכו ע"י השכל שלו.

כלל: אין אף אדם בעולם שיכול לעזור אלא רק אתה עצמך.

הקבלות

עריכה

1. פעמיים בתורה מסופר שה' אמר למשה להוציא מים מהסלע:

  • בפעם הראשונה, מייד לאחר היציאה ממצרים, (שמות יז ו): "... וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם...";
  • ובפעם השניה, לאחר כארבעים שנה, לפני הכניסה לארץ ישראל, (במדבר כ ח): "... וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאֶתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".

יש אומרים (ע"פ ילקוט שמעוני), שהסלע הוא משל לבני ישראל:

  • הדור הראשון, הדור שיצא ממצרים, היה בדרגה של כסיל, ולכן היה צריך להכות בהם כדי לחנכם;
  • אך הדור השני, הדור שעבר את המדבר, היה בדרגה של מבין, ולכן היה צריך לדבר אליהם בעדינות ולא להכותם ואף לא לגעור בהם. משה גער בהם והכה בסלע, ועל כך נענש.

מאוחר יותר, כשמשה אמר את ספר דברים, הוא למד את הלקח, והתחיל את תוכחתו ברמזים, ([[{{{2}}}]]): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל" "יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן, וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן, וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב": משה הזכיר שמות של מקומות שבהם בני ישראל הכעיסו את ה', אך לא הזכיר את המעשים הרעים עצמם, "סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י שם).

2. הרעיון שיש לדבר עם חכמים ברמזים נמצא כבר בדברי חז"ל: ""לחכימא - ברמיזא, ולשטיא - בכורמיזא" (מדרש משלי כב טו): לחכם אפשר לדבר ברמז, ולשוטה אפשר לדבר רק באגרוף... "ודי למבין". כך פירש גם רלב"ג על (משלי כט יט): "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד, כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה"*: "כאשר יבין האיש, הנה לא יצטרך בקנין המוסר אפילו מענה ודבור, כי יספיק לו מעט רמז או גערה חלושה, כאמרו תחת גערה במבין" (רלב"ג על משלי כט19).

פסוקים נוספים בספר משלי ממליצים להתאים את הביקורת לאופיו של האדם שמדברים איתו; ראו "דרכי ענישה בספר משלי".




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/17-10