תרומת הדשן/א/דיני תפלה וכולי
מתוך: תרומת הדשן/א/ד (עריכה)
שאלה ד עריכה
שאלה:
מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד לאחר שענו הקהל "ברכו", אבל עדיין הוא זמן מנחה, היאך יתפלל תפלת מנחה זו?
תשובה: יראה דיש חילוק בדבר, כמו שאבאר. אחד מגדולים מצא בתשובות ישנות, דמי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת בדרך זה, שאל יתפלל מנחה באותו בית הכנסת שבו הציבור ושלוחם מתפללים, הואיל והציבור קידשו היום, לא יעשנה חול אצלם, אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל שם מנחה של חול, עכ"ל. וכן היה רגיל להורות, וכן הורו גם כן תלמידיו, שנים מהגדולים אחריו. ונראה שצריך להתיישב בהאי דכתב במרדכי בפרק ב דשבת, וזה לשונו: מי ששהה להתפלל, וכבר ענה עם הקהל "ברכו", הואיל ועשהו קודש – לא יעשנה חול, אלא יתפלל שתים של שבת, עד כאן. משמע דלית ליה תקנה, מדמצריך להתפלל שתים של שבת. ויש לומר דלא פליגי, דיפה דקדק בלשונו וכתב שכבר ענה עם הקהל "ברכו", דדווקא בכהאי גוונא דהוא עצמו עשהו קודש בעניית "ברכו", תו לית ליה תקנה. אבל אם לא ענה עמהם, כגון שלא היה בבית הכנסת, יכול לעשותו חול שלא בפניהם, וקל להבין. ונראה לי, שאם יבוא אחד לבית הכנסת סמוך ל"ברכו", לא ימתין להתפלל מנחה עד לאחר "ברכו" בשביל עניית "ברכו", כמו שצריך לעשות בשאר ימים; דכיון דשעה עוברת היא לתפילת המנחה אם יענה "ברכו", כדפירשתי, אין להקפיד בכהאי גוונא אם לא יענה "ברכו". והכי איתא להדיא בסמ"ק במצות תפילה אעניית "מודים" עם הציבור, ונראה דהוא הדין דעניית "ברכו". ואף על פי שלא יוכל לגמור חצי תפילת המנחה קודם "ברכו", ונמצא מתפלל מקצת תפילת חול באותו בית הכנסת שבו הציבור ושלוחם שענו כבר "ברכו" וקידשו היום, מכל מקום, הואיל והתחיל בהיתר, אין נראה דיש קפידא כולי האי. ואף על גב דבפרק ערבי פסחים (דף קז:) גבי ההיא דאגריפס פריך: סוף סוף מאי רבותא, דהא מטא זמן איסור? פירש רשב"ם, דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר, הוי כהתחיל באיסור? ונידון דידן נראה דאין לדמות להתם, דלאו איסור והיתר שייך ביה:
מתוך: תרומת הדשן/א/ה (עריכה)
שאלה ה עריכה
שאלה:
עירונים או פקידים שלחו אחריו, או שהלך מעצמו אליהם, מחמת חוב שיש לו על ארמאים, והאריכו עמו בדברי ויכוח ופשרות, ולא היה יכול ליפטר מהם אלא אם כן בא לידי הפסד באותו חוב, ונזקק לשהות עמהן עד שעבר זמן תפילת המנחה, יכול כהאי גוונא להתפלל ערבית שתים או לאו?
תשובה: יראה דשפיר דמי להתפלל ערבית שתים, אף על גב דכתבו רברבתא: הזיד ולא התפלל תפלה א' בזמנה שוב אין לו תשלומין, דמעוות לא יוכל לתקון הוא – נראה דכהאי גוונא לאו מזיד מקרי, ודמי לאונס. והכי משמע ריש פרק אלו מגלחין (מו"ק יד, א): אבד אבידה מהו? מי אמרינן כיון דצריך לבקש אחריה אונס הוא כו'. אלמא, כל היכא שמבטל המצוה לצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד, מקרי אונס. ואמרינן נמי בפרק קמא דברכות: הזהרו בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונס. פירש"י: שהוא חולי, או נטרד בטורח דוחק מזונות. ומרדכי בפרק קמא דשבת כתב בשם רבינו תם אההיא דאין מפליגין בספינה, דמחלק הספר בין הולך לדבר מצוה ובין הולך לדבר הרשות, דלא מיקרי דבר הרשות אלא הולך לטייל, אבל הולך לסחורה כדי להרויח מזונות חשיב לדבר מצוה. מכל הני משמע דלא מזיד מיקרי בנידון דידן. אף על גב דיש לחלק, דלעניין תפילה שהיא עבודת קונו – אין לו לחוש להפסד ממונו, דאפילו גבי תלמוד תורה אמרינן: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד; ואמרינן נמי בפרקי אבות: הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. אין הכי נמי דלאו שפיר עבד, מכל מקום לאו מזיד איקרי, והוי כמו טעה או שגג להתפלל, דאית ליה נמי תשלומין. ובפרק תפילת השחר נמי אמרינן: אבוה דשמואל ולוי הוה קא אזלי באורחא, הוו מקדמין ומצלי; ופירש"י: שהיו מתפללין קודם עמוד השחר. ולכאורה משמע דבדרך הרשות הוו קא אזלי לצורכיהם, והוו מתפללין אפילו לכתחילה תפילה שלא בזמנה. ולפי התוספות התם נמי, דמפרשי שהיו מתפללין אחר עלות השחר קודם הנץ החמה, מכל מקום עיקר זמן תפילה אינה אלא לאחר הנץ החמה, ואפילו הכי היו מבטלין עיקר הזמן בשביל עסקיהן אפילו לכתחילה. אם כן, יש לומר דבדיעבד לא איקרי פושע ומזיד אם מעביר כל הזמן בשביל הפסד ממון. ואשירי כתב התם: רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי. ואף על גב דהלכות גדולות פסקו דלא כוותיה, אפשר היינו מטעם אחר, משום מסמך גאולה לתפילה. ותו, דאשירי כתב דמסתברא כרבינו חננאל:
מתוך: תרומת הדשן/א/ו (עריכה)
שאלה ו עריכה
שאלה:
מי שהוא בדרך, והיום מעריב, שהוא עת לתפילת המנחה, והרי הוא קרוב למלון לעיר שכולה נכרים, שיוכל להגיע שם בעוד היום גדול; שפיר טפי שימתין להתפלל עד כי יבוא למלון, או יתפלל בשדה גם כן מעומד, כגון שיוכל להסתלק מן הדרך?
תשובה: יראה, דאם יוכל להסתלק מן הדרכים כל כך, שקרוב הדבר לגמרי שלא יבואו עוברי דרכים ויפסיקוהו, שפיר טפי להתפלל בדרך, ממה שיתפלל במלון בעיר שכולו נכרים. מפני שבעיר, הרבה גילולים ובתי טומאה יש בה, וכמעט שאין מלון שהוא בית נכרי שלא תמצא בה הרבה גילולים מצויירים או חקוקים בכותל, גם לפעמים תועבות ופסילים. ודרשו רבותינו מקרא זה (מכילתא שמות ט כט): "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט), לא רצה להתפלל בתוך כרך מצרים, לפי שהיתה מלאה גילולים. ואמרינן נמי בפרק מפנין (שבת קכז, ב), דר' יהושע כשרצה לילך למטרוניתא, חלץ תפיליו ונתנם לתלמידיו, ואמר להם אחר כך שעשה בשביל שלא יכנסו דברי קדושה למקום טומאה.
אמנם, אם אין בירור שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בשדה, וגם שאפשר לו למצוא חדר או קרן זוית במלון, שיוכל להתפלל שם בלב פנוי ולא יבלבלוהו בני הבית, בדרך זה שפיר טפי להתפלל במלון, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ג.), דרבי יוסי נכנס לחורבה להתפלל, ולא רצה להתפלל בדרך, שלא יפסיקוהו עוברי דרכים. אף על פי דמסיק התם שאין נכנסין לחורבה. ואף כי האידנא כל תפילות שלנו הן בעיירות המליאות תועבות וגילולים. הנלע"ד הנראה לעניות דעתי כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/ז (עריכה)
שאלה ז עריכה
שאלה:
האוכלים בסעודת חתן וכלה, בשבת קודם המנחה, שהיא עיקר שמחת סעודות חתן וכלה באלו הארצות, והשעה עוברת לתפילת המנחה, פטורין הן מן התפילה בשביל שמחת חתן וכלה או לאו?
תשובה: יראה, דהך מילתא תליא בפלוגתא דרברבתא. בפ"ב דסוכה (דף כה:) תניא: חתן ושושביניו וכל בני החופה, פטורין מן התפילה ומן התפילין וחייבין בק"ש. משום רבי שילא אמרינן: חתן פטור, וכולן חייבין. ופירש רש"י: פטורין מן התפלה, דבעי כוונה; ומן התפילין, משום דשכיח שכרות וקלות ראש; וחייבין בק"ש, דמצות כוונה אינו אלא בפסוק ראשון. משום רבי שילא אמרו: חתן פטור מק"ש דטריד, ושאר בני החופה חייבין, ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ע"כ. ואשירי כתב התם: דאית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואפילו הכי חייבין בק"ש, משום דבקל יכול לכוין בפסוק אחד; לרבנן אפילו החתן, ולרבי שילא החתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל. ומודה רבי שילא דבני החופה אין חייבין רק בק"ש, אבל לא בתפילין ותפילה; ולאו משום דעוסקי במצוה הן, דאם כן גם מק"ש יפטרו, אלא ודאי לא עוסקין במצות מיקרי, ואפילו הכי פטורין מתפילה ותפילין, מטעם דפירש רש"י דלעיל אדרבנן. ופסק אשירי כר' שילא, דלאו עוסקים במצוות אינון, כדמוכח בספר אשירי. והשתא נראה לדברי אשירי, האידנא דבלאו הכי אנן לא מכוונין בתפלה כולי האי, היו בני החופה חייבין בתפילה, דלאו עוסקין במצוה אינון. אבל לרש"י, דתלי טעמא דהני תנאי משום דסברי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה, (ו)לעולם עוסקין במצוות אינון. אבל לא קיימא לן הכי, כדמוכח בכמה דוכתין בתלמוד, בההיא דשומר אבידה בפרוטה דרב יוסף (בבא מציעא פרק ב). ואם כן לדידן היו פטורין, כעין שאילתינו אתפילת המנחה. וכן זכורני בימי חורפי בחתונה אחת, בת תלמיד חכם מופלג וזקן, והוא וכמה תלמידי חכמים אחרים היו מסובין באותה סעודה, והגיע שעת המנחה בסוף זמנה, ואכלו וסעדו לפניהם ולא התפללו, רק אחד עמד להתפלל על השולחן, והאחרים תמהו עליו קצת. וכשהגיע הדברים לפני אחד מהגדולים שלא היה שם, אמר: אלו הייתי שם הייתי סומך בפשיטות אהא דתניא פרק הישן דלעיל (דף כה:) דשושבינין ובני החופה פטורין מן התפילה. ודומה לי שלא ירד לחלק כמו שדקדקתי לעיל. הנלע"ד כתבתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/ח (עריכה)
שאלה ח עריכה
שאלה:
שלש עשרה מדות, רשאי יחיד לאומרן או לאו?
תשובה: יראה דיש ליחיד לאומרן. ואף על גב דכתב באור זרוע במסכת תענית דאין ליחיד לאומרו, ובמנהגים נמי נמצאו דעות שונות בזה. אמנם ראיתי בתשובה אחת מהגדולים כתב ידו, שהורה ליחיד לאומרו, וכתב: דהואיל ומנהגים קב ונקי תופשין עיקר לאומרו, יש לנהוג אחריהם. [הג"ה: והכי נמי משמע פרק המוכר את הספינה, דפריך בביכורים: מכדי אמקרא נינהו, פסוקים ליקרי? ופירש רשב"ם: כיון דפסוקים הן בתורה, ליהוי כקורא בתורה, ומאי נפקא מינה אם קורא שלא לצורך? ומשני, משום דמיחזי כשיקרא או משום גזירה, עיין שם בפירוש רשב"ם, דהני טעמי לא שייכי בנידון דידן, עד כאן].
ונראה דשפיר דמי ליחיד האומרן, שיאמר אותו בניגון ובטעמים כאילו היה קורא אותן בתורה, ותו אין קפידא, אפילו אי לא נתקן ביחיד, משום דהוי כתינוקות הקוראין פסוקים שבתורה. וכן ראיתי כתוב באחד מן החיבורים בעניין קדושה שביוצר אור ושבסדר קדושה, שיש ליחיד לאומרן בניגון ובטעמים; ותו אין קפידא, אפילו למאן דאמר דאין היחיד אומר אותן, הואיל ופסוקים של תורה הם.
מתוך: תרומת הדשן/א/ט (עריכה)
שאלה ט עריכה
שאלה:
הקורא הלל בראש חדש, צריך לחתום ביהללוך או לאו?
תשובה: יראה דלפום ריהטא היה נראה שלא לחתום. דתנן פרק לולב הגזול (סוכה לח, א): מקום שנהגו לברך אחריו יברך, אלמא אפילו בימים שגומרין את ההלל, אינו אלא מנהג לברך אחריו; ואם כן, בראש חודש דקריאת הלל גופא אינו אלא מנהגא, סברא לומר שעל מנהג אינו ראוי לחתום בו בברכה. ורבינו תם דפסק שמברכין אהלל דראש חודש, יש לומר דלא פסק אלא אברכה שלפני הלל, דקאמר התם אביי אמתניתין דלעיל: לא שנו אלא לאחריו תליא במנהגא, אבל לפניו מצוה לברך; וכיון דמצוה היא ולאו מנהגא, בראש חודש נמי מצוה לברך, הואיל ואין כאן רק חד מנהגא, דהיינו הקריאה. מה שאין כן בברכה של אחריו, דמנהג הוא בראש חודש. אמנם באשירי פרק ב דברכות כתב: רבינו תם מייתי ראיה מדאסרו חכמים להפסיק בו, אלמא דצריך לברך עליו תחילה וסוף. וכן כתב באור זרוע הגדול. וכתב נמי, דמשום הכי אסרו חכמים לאשתעויי בפסוקי דזמרה, משום דתקנו ברכה לפניהם, דהיינו "ברוך שאמר", וברכה לאחריהם, דהיינו "ישתבח"; משמע הא לאו הכי לא הוי אסור לדבר. אלמא על כרחך צריך לברך על הלל דראש חודש נמי לבסוף. ותו, כי דייקינן ביה, איכא למימר איפכא מסתברא, דברכה שלפניו אומר "וציוונו לקרוא את הלל", והיכן ציוונו? לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא מנהגא! אלא צריכנא למימר דאמנהגא כהאי גוונא מברכינן, כדמפרש רבינו תם, והביא ראיה מיום טוב שני, דלדידן אינו אלא מנהג אבותינו בידינו, ואפילו הכי מברכינן בו אתקיעת שופר ואכילת מצה, דמברכין ביום טוב שני עלייהו "וציוונו". וכל שכן בנידון דידן בברכה שלאחר הלל, אין מזכיר בה "וציוונו" ואינו אלא דברי ריצוי ושבח, שנוכל לחתום בו אפילו אמילתא דמנהג, לפי פירוש רבינו תם, דסבר מברכינן על הלל לפניו בראש חדש ובחול המועד ופסח. ומסתמא הוא הדין יום שמיני דפסח, דבסתמא כתב: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל – מברכין, והלל יום שמיני דפסח מנהג הוא, דאפילו בשביעי דפסח – אינו אלא מנהג ולא חובה, ויום שמיני אינו אלא מנהג אבותינו, ובלא מנהג היא חול גמור.
מתוך: תרומת הדשן/א/י (עריכה)
שאלה י עריכה
שאלה:
מרגלא בפומייהו דאינשי, שאותן כובעים שהן קלועין מקש – לא חשיבי כיסוי לראש להתפלל בהן או להזכיר הברכה בשם, כשאין הראש מכוסה אלא באותו כובע; יש ליזהר מזה או לאו?
תשובה: יראה דאין דין להקפיד בדבר הזה. וכן שמעתי מאדם אחד, שגדול אחד נשאל על זה, והורה דאין קפידא בדבר, וטעמא וראיה לא הגיד לדבריו. ונראה להביא ראיה, מהא דאיתא פרק המדיר (כתובות עב, א), לגבי גילוי ראש דאשה יש לה סמך מן התורה, דמוזהר עלה, ואפילו הכי קאמר התם דמדאורייתא – בקלתה על ראשה שריא, ואפילו ברשות הרבים ומחצר לחצר דרך מבוי; ואפילו משום דת יהודית לית לה בה. הא קמן, דאפילו סל, דאינו דומה כלל לכיסוי הבגד, שהרי הוא חלול בכמה מקומות, לפי שאינן קלועין יפה. וכל שכן כובעין של קש, הוא קלוע מרוצף ומהודק היטב, ודומה לכיסוי של בגד.
ואף על גב דבלאו הכי יש חילוק בין גילוי הראש דהתם להכא, דאמרינן התם, דבחצר – האשה אינה צריכה שום כיסוי; וגילוי הראש לעניין ברכה – קפידא אפילו בבית? יש לומר דוודאי איסור גילוי הראש דהתם איננו אלא משום פריצות דגברי, והיכא דלא שכיחא רבים, כגון בחצר, אין קפידא; אבל איסור גילוי ראש דהכא, משום קלות ראש כלפי שמיא, דמדכר שם מקום ב"ה שלא באימה וביראה, ואין לחלק בין בית לרשות הרבים, דמלא כל הארץ כבודו. מכל מקום ילפינן מגילוי הראש דהתם, האי כדיניה והאי כדיניה. ואפילו עטיפה קרי ליה לכיסוי ראש דאשה, כדאיתא פרק בתרא דעירובין: עטיפה כאבל; ופירש רש"י, משום דאינו יוצא בפריעת ראש. ועוד היה נראה להביא ראיה מפרק כל כתבי (שבת קכ, ב), דתניא התם: הרי שהיה שֵם כתוב על בשרו, ונזדמן לו טבילה של מצוה, כורך עליו גמי. ומסיק, דהטעם הוא מפני דאסור לעמוד לפני השם ערום, ולכך כורך עליו גמי לכסותו. אלמא דגמי מהני לכיסוי, והוא הדין קש, דמאי שנא?
אך דקשה לן עלה, דעל כרחך כיסוי דהתם סגי לן בכל דהו, טפי מכיסוי דלעניין ברכה בהזכרת השם, דפריך התם: ונינח ידיה עלויה דשם, ולמה לי גמי? ומשני: משום דלמא מישתלי ושקיל ליה לידיה; הא לאו הכי, סגי בכיסוי היד. ולעניין ברכה, העתיק אחד מהגדולים מתשובת אור זרוע, דלא מהני אם משימין ידים על גילוי הראש לברך כך, אם לא יכסנו בבגד. והביא ראיה מהא דעבד רבינו תם, כשהיה רוחץ בחמין והיה שותה, היה מתכסה בבגד כנגד ליבו, שלא יהא ליבו רואה את הערוה; משמע דווקא בבגד ולא בידים. אמנם יש לומר, דהא דלגבי כיסוי השם מהני מה שהניח ידו עליו, ולגבי הזכרת הברכה לא מהני כיסוי הידים, לאו משום דהאי כיסוי חמיר מהאי. אלא היינו טעמא דלא מהני שמניח ידיו על ראשו, או אם יהא חוצץ בהן כנגד ליבו, משום דהראש והלב והיד חד גוף אינון, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. מה שאין כן לגבי כיסוי השם, שהיד אינה בא לכסות הגוף, אלא לכסות שֵם שאינו מן הגוף. ומכל מקום שמעינן מהתם דכיסוי גמי חשיב כיסוי, והוא הדין כיסוי קש.
מתוך: תרומת הדשן/א/יא (עריכה)
שאלה יא עריכה
שאלה:
בפרק מי שמתו אמרינן, דאין להתחיל ולהתפלל אלא אם כן יודע שיוכל לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה או למודים. ובאשירי מייתי מן הירושלמי, דאין להתחיל ולהתפלל גם כן אלא אם כן יודע שיוכל לגמור קודם שיגיע ש"ץ לחתום ב"האל הקדוש", וכן ב"שומע תפילה", כדי שיוכל לענות אמן על אותם הברכות. וכן כתב הרמב"ן וכן אשירי, דיוכל להתיר ולהתפלל עם ש"ץ מתחלת י"ח ולומר עמו מלה במלה כל הקדושה כמו שש"ץ אומר, וכן במודים יכוין שיגיע עם הש"ץ למודים ויכרע עמו ושפיר דמי. והשתא, נהי דקדושה ומודים מתוקנים, היאך מתוקן אמן ד"האל הקדוש"? אם הוא מתחיל עם הש"ץ ואומר עמו הקדושה, כמעט אי אפשר לו שיגמור כל י"ח קודם שיחתום ש"ץ "האל הקדוש", וכן לעניין אמן ד"שומע תפילה" אי אפשר לו לענות אמן אם מכוון שיגיע עם הש"ץ למודים.
תשובה: יראה דשאילה זו צריכה דקדוק. ואני שאלתי בימי חורפי מאחד הגדולים, והשיב לי על הקדושה, שיכוון שיאמר גם כן "לדור ודור" עם הש"ץ, ותו לא בעי לענות אמן כמו ש"ץ עצמו. ועוד תירץ, הא ד"מודים" איירי בשבת או ביום טוב, דליכא "שומע תפילה".
אפס המדקדק באשירי נראה דמשתכח ליה פירכא אהך שינויא. אמנם נראה להביא ראיה לסברא קמייתא מהא דכתב האו"ח, דאביו הרא"ש היה נוהג כשהיה מתפלל עם הציבור היוצר, היה ממהר לגמור הברכה בחתימתה קודם שהיה גומר ש"ץ, כדי לענות אמן אחר ברכת ש"ץ. אבל אם היה גומר עם הש"ץ, לא היה רשאי לענות אמן, כמו שאמרו חכמים: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה. הא קמן, אף על גב דאינו עונה אלא אחר ש"ץ, הואיל וגם הוא חותם אותה ברכה חשיב עונה אמן אחר ברכותיו. והוא הדין והיא הסברא בנידון דידן, וחשוב כאילו הוא עצמו חותם ב"האל הקדוש" וב"שומע תפילה", תו לא צריך לענות, ואדרבה הוא מגונה אם עונה. והרא"ש דהוי ממהר לגמור קודם הש"ץ, ולא כיון לגמור עמו ותו לא צריך לענות? יש לומר דניחא ליה לענות גם כן, הואיל ואפשר הוא ליה בלא טורח. אבל למטריח ליה להמתין בתפילת י"ח עד דגמיר ש"ץ, לא מטריחן ליה.
מתוך: תרומת הדשן/א/יב (עריכה)
שאלה יב עריכה
שאלה: העומד בין גאולה לתפילה, יענה יהא שמיה רבה או קדושה או ברכו או לאו?
תשובה: יראה דהך שאילה, לפום ריהטא דחיבורי הגאונים אינה צריכה פנים. דבהדיא איתא בתוס' ובמרדכי פרק ב' דברכות וזה לשונם: נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע קריאת שמע, דאין לך "מפני הכבוד" גדול מזה. אבל באמצע י"ח אסור, כדמשמע לקמן בפרק אין עומדין, דבין גאולה לתפילה אין לענות, כל שכן בתפילה עצמה, עכ"ל. הא קמן בהדיא דאין לענות.
אמנם שמעתי מאחד מהגדולים, דדברים הללו מאד מגומגמים ואין לסמוך עליהם, משום דדייקינן ובדקינן בכולה פירקא דאין עומדין, לא אשכח לא רמז ולא רמיזה מזה. ותו, דמה היו צריכין להביא ראיה שאין לענות באמצע התפילה מכל שכן דבין גאולה לתפילה? הא תלמוד ערוך הוא בהדיא פרק מי שמתו, דאסור להפסיק בתפילה כדי לענות קדושה וקדיש. ואומר אחד מהגדולים ההוא, דאדרבא יש לדקדק מדברי סמ"ק דשרי לענות בין גאולה לתפילה, דכתב דבכל תפילות מיושב יענה קדיש וקדושה וברכו, ובין גאולה לתפילה עדיין תפילה מיושב היא, דאין צריך לעמוד אלא כשמתחיל י"ח.
ונראה דאין לסמוך כל כך על דקדוק זה, דאיכא למימרא בין גאולה לתפלה אינו בכלל תפילה דמיושב, דהא אינו מתפלל כלום אלא שותק, וצריך ליזהר שלא יסיח כדי שתתקבל התפילה דמעומד. ואם כן, אפילו השתיקה הוי בכלל תפילה דמעומד. אמנם אמת דדברי התוס' ומרדכי דלעיל מגומגמים מאד, כדפירש. ומכל מקום אין קשה לסתור דבריהם משום הכי, דבאולי יבא מורה צדק ויתרץ. ואף כי אשירי כתב דמהר"ם לא הסכים דשרי לענות אפילו בקריאת שמע ובברכותיה. ונהי נמי דאנו לא נהגינן כוותיה בהא, אלא כשאר הגאונים שהתירו, מכל מקום הבו דלא לוסיף עליה בין גאולה לתפילה.
מתוך: תרומת הדשן/א/יג (עריכה)
שאלה יג עריכה
שאלה: ש"צ כשמסיים הקדיש בעושה שלום צריך לפסוע בתחילה ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתחיל בעושה שלום, או אומר עושה שלום בשעה שהוא פוסע.
תשובה: יראה דפוסע מקודם ג' פסיעות ואח"כ מתחיל בעושה שלום, דגרסינן ביומא פ' הוציאו לו את הכף ובאלפס ובאשירי פ' אין עומדין מייתי לה אמר ר' אלכסנדרי אמר ריב"ל המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל ומשום שמעיה אמרו צריך לתת שלום לימין תחילה ואח"כ לשמאל ע"כ, הרי כתב להדיא דיפסע תחלה ואח"כ יתן שלום.
וא"ת דהא איירי ביחיד המתפלל וסיים י"ח ברכות אבל הש"צ כשמסיים הקדיש אומר לך דאין דינו כך, הא ליתא דבמרדכי ס"פ א"ע כתב משום ראבי"ה דטעו ושגו אותן האומרים שלום בשמאלי ושלום בימיני אלא כשהוא אומר עושה שלום במרומיו משתחוה לשמאלו וכשהוא אומר הוא יעשה שלום עלינו משתחוה לימינו וכו' עד ותדע דמה נשתנה סוף י"ח ברכות מסוף קדיש של תפילות ע"כ. הא קמן דיליף אדרבה סוף י"ח מסוף הקדיש.
וכן הדעת נוטה דחד עניינא אינון דש"צ אינו פוסע לאחוריו לאחר תפילתו שמתפלל בקול רם אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוה חכמים לש"צ אחר כל תפילה אלא שמפסיקים בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכה"ג כולהו לסדר התפלה באין וקדיש לאחריהם חוזר עיקר על התפלה די"ח, ולפי שרובה דש"צ חזינן דלא זהירים בה גם יחידים אחר תפילתם כולם פותחים בעושה שלום קודם שיפסעו לאחוריהם. הנלע"ד כתבתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/יד (עריכה)
שאלה יד עריכה
שאלה: הא דאמרינן פ' מי שמתו אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר אבוה מיבעיא ליה הני בני בי רב דטעו ומתחילין תפלה של חול בשבת מהו שיגמור א"ל גומר כל אותו ברכה כו'. ויש להסתפק היכא דהתחיל לומר אתה חונן ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן, מיקרי כה"ג התפלה[1] דתפלת חול דלמא האי אתה דקאמר נחשבים להתחלת אתה קדשת או דאתה אחד דתפלת שבת הן. וא"כ אפי' כי קאי בישמח משה א"צ לגמור אותה ברכה אלא הוו כמו שטעה בין תפילת שבת זו לתפילת שבת אחרת דודאי פוסק הוא באמצע התפילה ומתחיל באחרת, או הוי כמו שטעה והתחיל בתפילה של חול.
תשובה: יראה דדין זה מחולק לפי כוונת המתפלל בין היכא שיודע שהוא שבת אלא שנכשל בלשונו ובהרגילו והתחיל בלא כוונה תפלת חול ובין היכא שטעה וסבר שהוא חול ובכוונה התחיל תפלת חול, דהיכא דסבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד נראה דמיקרי התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה אפי' לא אמר רק תיבת אתה ולא יותר, וראיה מהא דכתבו א"ז וא"ח בשם ראבי"ה דהמברך על הספירה וסבר דקאי בד' ובירך אדעתא דד' והוא קאי בה' לא יצא אפי' סיים בה' כיון שהברכה ברך אדעתא דד'. הא קמן דאע"ג דמתוך לשונו לא משמע לא ד' ולא ה' שברכה שוה היא לשניהם אעפ"כ הואיל והעיקר תליא בברכה כוונה מוציאתו ממילתא דה"ה דהתחלת התיבה אתה אף על פי שתיבה זאת הוי נמי התחלה דתפילת של שבת מ"מ כוונה מוציאתו משל שבת לחול.
ואף על גב דכתב הראב"ד באשירי ספ"ק דברכות לא מצינו שתהא הברכה נפסד בחסרון הכוונה, לא סמכינן עליה, דאשירי מסיק עלה דודאי כשאין שם שום כוונה כלל אינו נפסד. אבל כשמתכוון לדבר אחר שהוא טעות כוונה כזו מפסדת וכן הוא מוכח שם מפרש"י.
אבל אי לא בכוונה התחיל תיבת אתה דידע היה ששבת הוא ולישני דאיתקיל ליה לפי הרגילו כה"ג לא מיקרי כוונה לדבר טעות, וא"כ אפילו בישמח משה שאינה פותחת באתה מ"מ חשבינן ליה כטעה בתפלה של שבת בין זו לזו דתיבת אתה נמי התחלת דתפלת שבת היא, ואף על גב דהרגיל של חול גורם הטעות מ"מ לא מיקרי בשביל כך התחלה דתפלת חול כיון דידע דשבת הוא, וכעין זה איתא במרדכי פ"ק דברכות דהיכא דידע דיו"ט הוא ונתקל בלשונו וחתם בשל שבת א"צ לחזור לראש הברכה אלא חוזר בתוך כדי דיבור וחותם בשל יום טוב, אלמא כה"ג לאו טעות מיקרי.
הערות עריכה
- ^ נראה דצ"ל התחלה
מתוך: תרומת הדשן/א/טו (עריכה)
שאלה טו עריכה
שאלה: התחילו להתפלל בעשרה בשחרית ולאחר קדושה הלכו מקצתם להם, רשאים הנשארים שוב לגמור כל התפילה אפילו סדר קדושה והקדיש שאח"כ או לאו, וכן בערבית מוצאי שבת יש להסתפק בזה.
תשובה: יראה דרשאי לגמור סדר קדושה וקדיש אח"כ, כי הא דמייתי אשירי ומרדכי פ"ג דמגילה מן הירושלמי דפורסים על שמע ותפלה לפני התיבה וקריאת התורה ומפטיר בצבור אף על גב דתני בכולהו אין פותחין בהן בפחות מעשרה מ"מ אם התחיל בי' גומרין ועל כולן אומר הוא ועוזבי השם וגו'. ונראה דסדר קדושה וקדיש שאח"כ מיקרי גמר תפלת י"ח, ולכן אין אומר ש"ץ קדיש שלם עד אחר סדר הקדושה ואותו קדיש שלם חוזר אתפלת י"ח שהרי אומר תתקבל ועל פסוקים ודברי תורה אין אומרין תתקבל וא"כ זהו גמר התפלה, וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה כך שאם התחילו התפילה בי' רשאין לגמור סדר קדושה וקדיש שאח"כ שלא בי' וטעמא לא הוגד לי.
אמנם נראה שאם התחילו בשחרית לומר קדיש וברכו ויוצר בי' והלכו מקצתם וכן בערבית כה"ג אין להתפלל שוב י"ח לפני התיבה ושיאמר ש"ץ קדושה וקדיש אח"כ או בערבית של מוצ"ש סדר קדושה וקדיש שאח"כ, דק"ש וברכותיה לחוד ותפילה לחוד ולא שייך כאן התחילו גומרים דהתפלה והקדושה אינו גמר של ק"ש וברכותיה דתפלה אינה נגררת אחר ק"ש דאשכחן בכמה מילי דחמירי תפלה מק"ש, אף על גב דצריך למסמך גאולה לתפלה היינו משום דאדרבה ק"ש וברכותיה הכשר דתפלה הן מ"מ לא אתחלתא דתפלה הן דשתי מצות אינון וק"ל.
וכן נראה נמי דאם התחילו בתפלה בי' ביום הכניסה וקודם קריאת התורה הלכו מקצתם, אין קוראים בתורה פחות מי' וכה"ג לא אמרינן הואיל וממתינים בקדיש שלם עד לאחר קריאת התורה וא"כ הכל סדר התפילה, דקריאת התורה בצבור חשיבא מילתא בפני עצמה דהא קמן במנחה קורין קודם התפילה ולא דמי לסדר קדושה דמעניין תפלה ושבת היא י"ל דבתר תפילה גרירא, ואין ראיה לגמרי מהמתנת קדיש שלם דהא קמן יום תפילת מוספים אומרים קדיש שלם מיד אחר תפילת שחרית מפני שיש בלאו הכי קדיש שלם לאחר תפילת המוספין שחוזר וקאי ג"כ על סדר קדושה וקריאת התורה.
מתוך: תרומת הדשן/א/טז (עריכה)
שאלה טז עריכה
שאלה: הא דאמרינן פ' מי שמתו היה עומד בתפילה ובקש להתעטש מרחיק ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח ויאמר רבון העולמים כו', והנה לא ראינו בזמנינו אפילו מן המדקדקים במעשיהם שנהגו לעשות כך ואף על פי שכמעט א"א הוא שלא אירע להם ושלא נצטרכו לכך שאם היה עושים כך צריכים לעקור רגליהם בתפלה ולחזור וזה היה נראה לרבים וזה לא ראינו מה טעם בדבר יש.
תשובה: יראה דאין למצא טעם מבואר בדבר שלא לנהוג כראוי דפסק תלמודא בהדיא וכן המחברים מייתי לה לפסק הלכה ולא חלקו כלום בדבר. ובשמועת ארעי שמעתי שגדול אחד היה בזמנינו ונראה ממנו שעשה כך.
ומאחד מהגדולים שמעתי כשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפלה, וקשה לי בגווה מהא דאמרינן פ' אילו הן הלוקין ובאשירי מייתי לה פ' מ"ש המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. אמנם מדברי רמב"ם מוכח בהדיא דשרי כה"ג דכתב וז"ל בקש להוציא רוח מלמטה ומצטער הרבה ואינו יכול להעמיד את עצמו מהלך ד' אמות וממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבון העולמים כו'. הא קמן בהדיא שאם יכול להעמיד את עצמו שפיר עבד, ואפשר הטעם הוא דלא חיישינן לבל תשקצו משום דלא מיקרי משוקץ אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא גזרו ואסרו.
אבל מ"מ מי שאינו יכול להעמיד את עצמו לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד"א אלא מטעם דהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר, וכ"ש אם הוא ש"ץ שיתבזה ויתבייש ביותר דאמרינן בשילהי המוציא יין הנכנס לסעודת קבע יבדוק עצמו קודם י' פעמים. ופירש"י דגנאי יהא לו אם יצטרך לילך לצרכיו מתוך הסעודה, וכ"ש העומד בתפלה וכ"ש ש"ץ שיהיה לו גנאי גדול ולביזוי שירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני המלך ב"ה וגדול כבוד הבריות.
ונראה דא"צ נמי נוסח דרבון העולם, דשמא לא נתקן אלא במרחק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח, ולפי טעם זה הוא דחייבו חכמים להרחיק ד"א ולומר רבון כו' איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא.
וקצת יש נמי להוכיח דמשום זילותא וביזוי כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן מהא דפרק ב"מ רבא אנסיה ליה בעידניה בע"כ, פי' התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו, ואמרינן נמי בפ' הבע"י דכמה סבי איעקר מפירקיה דר"ה ע"י שהשהו נקביהם לקטנים, ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים כרבא וכהנהו סבי לשהות אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצורכיהן מקמיה דרבינו לא חשו לאיסור בל תשקצו וה"ה בנידון דידן.
ומ"מ קשה הדבר מאד לבדות חלוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים מהך מילתא.
מתוך: תרומת הדשן/א/יז (עריכה)
שאלה יז עריכה
שאלה: הא דאיתא פ' מי שמתו ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ופירש"י משום דלבו דואג שמא יפלו מידו ולא יכוין, ויש להסתפק אם צריך ליזהר נמי שלא יאחז מחזור או תפילה בידו להתפלל בהן כמו בר"ה וביו"כ שרוב בני אדם אין מתפללים מבחוץ או אין צריך ליזהר בכה"ג.
תשובה: יראה דאין צריך ליזהר ושפיר דמי למיעבד הכי, ולא דמי להך דאסר בברייתא דלעיל כמו שאפרש, ונהי נמי דלדידן מחזורים ותפילות וכל הספרים שלנו דין כתבי הקודש יש להן לענין הצלה מפני הדליקה בשבת כדאיתא באשירי ומרדכי ר"פ כל כתבי. ונראה דכ"ש לענין בזיון כדמוכח פ' במה אשה דקמיעות וברכות אין מצילין בשבת מפני הדליקה ואפ"ה בעי גניזה שלא יתבזו. וכיון דדין כתבי קדש יש להם אם יפלו לארץ חשיב בזיון כדמוכח פ"ב דעירובין גבי היה קורא בספר על האסקופה וכדפרש"י שם לאו דוקא ס"ת או תפילין אלא שאר ספרים נמי שהיו בימיהם היו צריכין לחוש שלא יפלו ויתבזו, ולפ"ז איכא למימר שלבו דואג על הספר שבידו שלא יפול לארץ ולא יוכל לכוון, מ"מ נראה דשרי כיון דאינו אוחז המחזור או התפילה אלא רק כדי להתפלל בדיוק ולא ידלג שום אות לל"מ שלבו דואג עליו כמו גבי אוחז תפילין בידו או ס"ת בזרועו, דהתם אינו תופשו רק לשמירה ולא לעשות בהו מצוה עכשיו.
וכה"ג מחלק בתלמוד פ' לולב הגזול אמר אבא בר מרימר לרב אשי אבא הוי מצלי ביה, פי' כשהלולב היה בידו היה מתפלל, מיתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו כו'. ואמר שמואל סכין מעות וקערה ככר וכיוצא בהן התם לאו מצוה היא וטריד הכא מצוה ולא טריד. ופירש"י לאו מצוה לאחוז נינהו והוויין עליו למשא ולכך טרוד בשמירתו אבל הכא נטילתו ולקיחתו מצוה ומתוך שחביב עליו אין משאם ושמירתם כבד עליו ולא טריד ע"כ. ונראה דבנדון דידן הואיל ותפשה לשם תפלה עצמה כדי להתפלל בעיון ובדיוק יפה, אין משאם כבד עליו ולא טריד.
מתוך: תרומת הדשן/א/יח (עריכה)
שאלה יח עריכה
שאלה: המשכים ואומר ברכות ושבחות עד ברוך שאמר, וחוזר לביתו ועשה צרכיו וחפציו, שפיר קעביד או לאו?
תשובה: יראה דלא שפיר קעביד, דגרסינן פרק היה קורא: אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל. וסתם תפלה המוזכרת בתלמוד הוא תפלת שמונה עשרה, ואם כן לא יועיל מה שאמר ברכות ותשבחות כבר בבית הכנסת; דאתפילת שמונה עשרה, שנקבעו עיקר לעבודת המקום ברוך הוא וחמירי טפי לכמה מילי אפילו מקריאת שמע – קפיד תלמודא, להקדים אותה לעשיית חפציו. והכי מוכח על כרחך מהא דגרסינן: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשה במה כו'. מתיב רב ששת: ובין הפרקים שואל מפני הכבוד? תרגמא רבי אבא, במשכים לפתחו. והשתא אי לא קפדינן אלא שיאמר ברכות ותושבחות קודם עשיית חפציו, אם כן מה פריך מהא דשואל בין הפרקים? דהתם על כרחך כבר אמר לכל הפחות ברכת יוצר אור, והיינו ברכות ותושבחות טובא. אלא על כרחך דווקא אתפילת שמונה עשרה קפדינן, כדמשמע הלשון – "עד שיתפלל", והיינו תפילה סתם שבתלמוד. והך הנותן שלום לחבירו ועושה חפציו, מילתא חדא אינון, דגרסינן נמי התם אהא דקאמר: "כאילו עשהו במה קאמרת? אמר ליה אסור קאמינא, וכדרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשי: אסור לאדם שיעשה צרכיו קודם שיתפלל, עד כאן. הא קמן דמילתא חדא אינון. אמנם ראיתי רבים המדקדקים, שהיו נמנעים ללכת לצרכיהם בשחרית עד שהיו נכנסין בתחילה לבית הכנסת ולומר ברכות ותושבחות, ואחר כך היו הולכין לצרכיהם אנה ואנה. והנראה לעניות דעתי לפום דינא דתלמודא כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/יט (עריכה)
שאלה יט עריכה
שאלה: ראש חדש אב שחל להיות בשבת, היאך המנהג? להפטיר "שמעו", או "השמים כסאי"?
תשובה: יראה דבכל מקום שיש מנהג ידוע היאך שהוא, אין לשנותו כלל. דבהך מילתא איכא פלוגתא דרבוותא קמאי ובתראי, ואם כן, נהרא ונהרא ופשטיה. אבל במקום שאין מנהג ידוע, נראה דיש להפטיר "השמים כסאי", כמו שאבאר.
דבפרק בני העיר גרסינן: ראש חודש אב שחל להיות בשבת, מפטירין: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", דהיינו הפטרה ד"חזון ישעיה". וכתבו התוספות פרק כל שעה, דאנו מניחין תלמוד שלנו וסומכין על הפסיקתא, ומפטירין "השמים כסאי". וצריכינן אנו לבאר דברי התוספות; דהפסיקתא לא כתב להפטיר "השמים", אלא שכתב דאנו מפטירין סימן דש"ח[1] אלא כך רוצים לומר התוספות, כיון דלפי הפסיקתא צריכינן להפטיר לעולם "חזון ישעיה" בשבת הסמוך לתשעה באב, — לכך בראש חודש אב שחל להיות בשבת, הואיל ולא נוכל להפטיר "חזון", שיש בה מעניין ראש חודש — "חדשיכם ומועדיכם", צריכים להפטיר "השמים" כדי להזכיר דראש חודש. וכעניין זה הזכיר מהר"ם, ומסיק שם נמי: "ומפטירין השמים".
אמנם בסמ"ג, וכן באשירי ומרדכי פרק בני העיר, כתוב בלשון זה: "שאנו סומכין על הפסיקתא ומפטירין שמעו", בסימן דש"ח. ובאור זרוע נמי משמע דאין מפטירין "השמים כסאי", מדאיצטריך למכתב תרי או תלת טעמים על ראש חודש אלול שחל להיות בשבת, שאנו מפטירין "השמים"; והנהו טעמי לא שייכי הכא.
והנה אחד מהגדולים כתב במנהגים שלו, שיש לו להפטיר "שמעו", כדברי סמ"ג ואשירי ומרדכי וכדמשמע באור זרוע. אמנם נחלק עליו אחד מהגדולים חבירו, והעיד שכבר היה מעשה בוי"נא ששאלו לגדול אחד, שהיה מנהיג שם בפרק ההוא, מה להפטיר? ואמר בתחילה להפטיר "שמעו", כדאיתא בפסקי הגאונים דלעיל. ואמר לו אחד מתלמידיו, שהתוס' פרק כל שעה, שכתבו להפטיר "השמים". וחזר בו ואמר: הואיל ומימי התוס' אנו שותים, יש לנו לנהוג אחריהם. ועל פי הך עובדא הנהיג אחד מהגדולים דלעיל להפטיר "השמים" כדברי התוספות, ונראה דהכי עיקר.
ואף על גב דשמעתי דבתוספת "בני העיר" נמצא דיש להפטיר "שמעו", לא ידענא אי תוספות דש"נץ הן או תוספות דשאר גאונים, ומימי דתוספות מש"נץ שקצרם מהר"א מט"וך אנו שותים. ותו, דחזינן דמהר"ם דמבתראי הוי כתב נמי הכי, וכן מסיק בהגה"ה במיימון, דנוהגין להפטיר השמים. ועוד נראה, כיון דפליגי בהך מילתא רבוותא קמאי ובתראי, שיש להכריע מטעם אחר; ואית לן למנקט כלל אחרינא, דאמרינן בכל דוכתא: "תדיר ושאינה תדיר, תדיר קודם", והזכרה דראש חודש תדיר טפי מהזכרת פורענות דתשעה באב.
והכי נמצא ברוב פסקי הגאונים, דאי לאו דסבירא לן פרסומי ניסא עדיף, היינו מפטירין בשל ראש חודש בראש חודש טבת שחל להיות בשבת דחנוכה, משום דתדיר קודם. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/כ (עריכה)
שאלה כ עריכה
שאלה. הא דאמרינן פרק הקורא את המגלה עומד דאין מדלגין במפטיר מנביא לנביא, אם כן מה ראו לנהוג באושטר"ייך וביש מקומות כשאירע חתונה בארבעה פרשיות או בחנוכה, שצריכים להפטיר בד' פרשיות או בחנוכה לפי שהן כתובין בתלמוד, אף על פי כן מפטירין גם כן בהפטרת חתן מקצתם[2] עד "ישיש עליך אלהיך", ואף על גב דהפטרות דפרשיות ודחנוכה אינם בנביא דהפטרת חתן, ולא קפדינן לדלג מנביא לנביא.
תשובה. יראה דאין ליישב יפה לפי כל הפירושים. אמנם שמעתי שקדמוני אושטר"ייך היו מיישבים המנהג, משום דבמרדכי בשם ראבי"ה שם מפרש הטעם דאין מדלגין בתורה ובנביאים היינו משום כבוד צבור, כדי שלא יעמדו בשתיקה בשעת שגוללים מפרשה זו לפרשה אחרת, והאי קפידא לא שייכי אלא בימיהם, שהיו כל ספריהם כתובין כגליון ספר תורה שלנו והיו צריכין לשהות בגלילה. אבל לדידן שהפטרה שלנו כתובין בקונטריסין, ויוכל לסמן שימצא מהר איזה הפטרה שירצה, אין חשש בדילוג מנביא לנביא. ופירש ראבי"ה והוכיח מן התלמוד דאין מדלגין ואין גוללין ספר תורה בצבור חדא מלתא היא, וטעמא דאין מדלגין משום דאין גוללין בצבור משום שלא יעמדו בשתיקה, וכתב דמשום הכי נהגינן במקומות שאין להם אלא ספר תורה אחת שגוללין ומדלגין מפרשה לפרשה ביו"ט ובשבתות של ראש חדש ושל פרשיות, דדווקא בחד גברא חיישינן לכבוד צבור שלא יעמדו בשתיקה אבל בין גברא לגברא לא קפדינן. ואם כן, בנדון דידן נמי יש לחלק כמו שביארתי.
אמנם רש"י פירש טעמא דאין מדלגין, משום טירוף דעת, ולכך בנביא אחד מדלגין, משום דאין הוראה יוצאת כל כך מדברי הנביאים לא קפדינן אטירוף דעת מועט, אבל מנביא לנביא דאיכא טירוף יותר מדאי קפדינן. ולפי טעם זה אין לחלק כדלעיל, אבל מכל מקום אי הוה בנביא אחד, אלא שהוא יותר בכדי שיפסוק המתורגמן, מספיק טעם זה, דהאי קפידא גופיה פירש רש"י דאינו אלא משום כבוד צבור. ויש לומר נמי דלדידן, כיון דלא נהגינן לתרגם בצבור לא חיישינן לטירוף דעת, והאי דקאמר תלמודא אין מדלגין היינו דווקא במקומות שהיו נוהגין לתרגם, דגם בימיהם היה מקומות שלא היו מתרגמים. ואין זה דוחק לאוקמי בהכי, דהא יהיב תלמודא שיעורא בדמתרגמים דקאמר "אין מדלגין אלא בכדי שיפסוק המתורגמן", אלמא איירי במקומות שמתרגם.
וההוא מנהג דלעיל, במקום שאין שם ספר תורה אלא אחת דמדלגין, אין ליישב לפירוש רש"י אלא כמו שחלקתי, ואותו מנהג כמדומה שנוהגים בכל הארצות. מכל מקום אומר אני, מנהג דלעיל בהפטרות, היכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא לנהוג כן מחדש.
מתוך: תרומת הדשן/א/כא (עריכה)
שאלה כא עריכה
שאלה. מומר שעודנו עומד ברשעו או שנפגר ברשעו האיך קורין לבנו לעלות לתורה.
תשובה. יראה דיקראו בשם אבי אביו כמו אביאסף בן יצהר, וכן מצאתי אחר כך בספר החסידים. ומאחד מהגדולים שמעתי שרבו אחד מהגדולים השיב לו שיקראוהו בנו בשמו לבד. ואין נראה, דהוה ליה גנאי שיקראוהו בשינוי מאחרים. ושפיר דמי לקרות אביאסף בר יצהר, כדכתיב: "הידעתם את לבן בן נחור", "ומפיבושת בן שאול ירד" וגו'. הנראה לעניות דעתי כתבתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/כב (עריכה)
שאלה כב עריכה
שאלה. הא דפסיק תלמודא דאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואין משיירין בפרשה בפחות משלשה פסוקים, אי יש לומר בפרשה פתוחה דווקא או אף סתומות? וגם אם מסיים בפרשה עצמה שהיא פתוחה, אלא שיש גם כן פתוחה לאחריה בפחות משלשה פסוקים, אם יש קפידא או לא.
תשובה. יראה דאין חילוק בעניין זה בין פרשה פתוחה לסתומה, דתלמודא קרי להו לתרווייהו בכמה דוכתין פרשה, זו כזו. והכא נמי סתמא קאמר: "אין מתחילין בפרשה", וכן הביא לי ראיה אחד מהגדולים מפסק הגאונים דאין חילוק.
ונראה להביא ראייה מבוררת מן התלמוד, דבפרק הקורא את המגילה מעומד אתיא[3]: בעי מיניה רב ששת מרב, פרשת ראש חודש קרינן כו' עד וביום השבת, דהוו תרי, ובראשי חדשיכם דהוו חמשה, היכי ניעבד? ניקרי תרי מהא חד מהא, אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. ניקרי תרי מהא ותלתא מהא, פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש, פשו להו מקמי ד"ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח" וגו', והא פרשה ד"ובחדש הראשון" סתומה היא וקפיד תלמודא, אלמא אין חילוק.
ומאותו סוגיא יש נמי להוכיח, דהיכא דמסיים בפרשה עצמה, דאין קפידא דאי משייר בפחות מג' מקמי פרשה אחרת, דקאמר התם: ופרשת צו דאיהי תמניא פסוקים היכי קרינן? ומסיק, דאי קרי להו לתרי כל חד ארבעה פסוקים שפיר דמי, ואף על גב דהשני היה צריך לקרות עד "וביום השבת" ומסיים שם, ואז משייר פחות משלשה מקמי ד"ובראשי חדשיכם" שהיא פרשה פתוחה ושם מסיים, אין קפידא, לפי הטעם המפורש בתלמוד מפני מה אין מתחילין או משיירין פחות משלשה – יתיישב שפיר דאין קפידא היכא דמסיים בפרשה עצמה.
מתוך: תרומת הדשן/א/כג (עריכה)
שאלה כג עריכה
שאלה. הא דאמרינן: לעולם ישלים אדם פרשיות עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, מי מחייב נמי להשלים בכל יום טוב פרשיות שקורין שחרית ומוסף, ובשבתות של ארבעה פרשיות גם כן אותן הפרשיות שמוסיפין לקרות, או לאו?
תשובה. יראה שלא נהגו להשלימו, ואין בידי טעם וראייה כל כך. ואין לדקדק מפירוש רש"י, דפירש ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת, משמע דווקא מה שקורין בכל שבתות השנה; דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט, והוא הדין מה שקורין ביום טוב, דלאו כי רוכלא הוא. אמנם נראה קצת ראייה מהא דכתב בהגה"ה במיימוני בשם רבינו שמחה ז"ל וזה לשונו: אף על פי שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה עם הצבור, אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור, ע"כ. מהכא נראה, מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה, משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הצבור, משום הכי צריך לסיים ממש באותו היום שמסיימין בו הצבור, דאף על פי שלא קרא כל השנה עמהן, אחר גמר מצוות אזלינן בכוליה דוכתא. וכן משמע מלשון הרמב"ן דטעמא הכי הוא, דכתב וזה לשונו: דאף על פי שכל אדם שומע כל התורה בכל שנה בצבור, חייב לקרותו לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותו שבת. וכיון דטעמא דהשלמה הכי הוא, נראה דלא אצריכו רבנן אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פעם אחד בשנה, ואם כן לא צריכינן להשלים פרשיות של יום טוב ושל ארבע פרשיות ומוספין אחרים, דהשלימו כל אחת בשבתו.
אמנם נראים הדברים, דלפי פירוש רבינו חננאל דפליג על רבינו שמחה, כדאיתא בהגה"ה התם, ולא מפרש ההיא דרב ביבי בר אביי בפרשיות דכולה שתא, בהך סברא פליגי, דלההיא גירסא ופירוש אין טעם השלמה בשביל שיסיים התורה בכל שנה כדפירוש רש"י, אלא אפשר כדי שיהא רגיל במה שהצבור קורין, ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין לפי טעם זה. ומכל מקום אפילו אי הכי הוא מתיישב המנהג לדעת אינך גאונים, וקרוב בעיני שלא נהגו רבותינו להשלים:
מתוך: תרומת הדשן/א/כד (עריכה)
שאלה כד עריכה
שאלה. מה שנהגו באושטר"ייך וכן במקצת מדינות, שפרשת שירת הים ועשרת הדברות בשבתות שחלו אותן הסדרות, וכן בשביעי של פסח וביום ראשון דשבועות, כשמגיע ש"צ לקרוא אותן פרשיות אינו קורא, אלא מתחיל אותן והקהל קורין אותן מחומשים שלהן, והש"צ מסיים בספר תורה רק פסוק האחרון בקול רם, יש ליישב מנהג זה או לאו.
תשובה. יראה דיש ליישב בטורח ולא ברווחא דמילתא כלל. ונראה דסמכינן אהא דכתב אור זרוע וזה לשונו: דכיון דנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, ודווקא בקול רם, אבל בלחש שרי אם יש עשרה ששומעין קריאת התורה. ולקרוא שתים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה שרי לכולי עלמא, עכ"ל. ופירש בהגה"ה במיימון הטעם דשרי, משום דבאותו עניין קעסיק. והשתא שמעינן מינה היכא דעסיק באותו עניין, אין צריך לשמוע קריאת התורה אפילו ליכא עשרה ששומעין קריאת התורה, כך משמע באור זרוע הגדול, דהא דכתב "ולקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי לכולי עלמא" קאי אמאי דכתב לעיל מיניה דברי הגאונים, דחד מצריך בלחש וחד מצריך שיהא עשרה שומעין, וקאמרינן עלה דשנים מקרא ואחד תרגום שרי לכולי עלמא, אלמא אפילו אי ליכא עשרה שומעין. והא דבעינן בלחש, היינו משום שלא יבטל אחרים משמיעה, ובנדון דידן דכל הקהל קורין ולא שומעין, אין קפידא בקול רם, הואיל ובאותו עניין קעסקי, משום חבוב הפרשיות שרוצים לקרות כל אחד בעצמו, והש"צ קורא אותן מספר תורה, נפקי בקריאותה אפילו לא שמעי לה, דבסתמא דמילתא איכא אחד או שנים אצל הש"צ ששומעין קריאתו. ואף על פי דאינך לא שומעין, די בכך, דכל הפחות מעשרה חד הוא.
אבל אין ליישב המנהג דמשום דבלאו הנך פרשיות קורין שבעה בתורה, שהן חובת היום, ואותם שקורין מהנך פרשיות קורין לו גם כן ג' פסוקים קודם שיגיע לפרשה זו, ובהא נפקינן אפילו אי לא הוה קרינן הנך פרשיות כלל; דהא ליתא, דבהגה"ה במיימון כתב שאם קרא ודילג פסוק אחד, אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי אין צריך לחזור אם קוראין י' פסוקים בלא הדילוג, אבל בשבת אם דילג פסוק אחד חוזר וקורא אותו אפילו לאחר שהפטיר והתפלל מוסף. הא קמן דאפילו פסוק אחד מעכב בשבת, כל שכן פרשה כולה.
ואף על פי שיישבתי המנהג, מכל מקום נכון למי שמדקדק במעשיו שיעמוד אצל השליח צבור ויקרא עמו אותן פרשיות מספר תורה. ואם אינו יודע לקרות, ישמע קריאת ש"צ. אך בשביעי של פסח וביום ראשון דשבועות אין קפידא כל כך, הואיל וקראו כבר הפרשיות בשבתות שלהן, והוי כמו מנחה דשבת ובשני וחמישי וק"ל.
מתוך: תרומת הדשן/א/כה (עריכה)
שאלה כה עריכה
שאלה. הא דאמרינן פרק ב דמגילה (דף כד:): כהן שיש לו מומין בעיניו או בידיו לא ישא את כפיו, ואם דש בעירו מותר, איזה שיעור יש בדבר שנקרא דש בעירו?
תשובה: יראה דאם שהה בעיר ל' יום – נקרא דש בעירו, דלכל מידי דתלוי בהרגל סגי בל' יום, כדאשכחן גבי הזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם, דאמרינן בירושלמי דכל ל' יום, בחזקת מה שהוא למוד בתחילה, אבל לאחר ל' יום כבר הוא מורגל לומר מה שהתחיל מחדש, אלמא דסגי בל' יום להרגיל לשונו, הוא הדין להרגיל ראות העין. והכי נמי אשכחן בכמה מילי דצריכי שיהוי וזמן, וקצבו להן חכמים ל' יום.
ואין לומר מלשון התלמוד יש להוכיח דבעינן י"ב חודש, מדקאמר: "אם היה דש בעירו", ולא קאמר: "אם היה דש בעיר", כדקתני בתר הכי: "אם אנשי רוב העיר מלאכתן בכך מותר"; משמע דלהכי קאמר "בעירו", לאשמועינן דבעינן י"ב חודש, כדאיתא פרק קמא דבבא בתרא (דף ז:). דיש לומר דלא אתיא לדקדק הכי, אלא אתא לאשמועינן דדווקא בעירו מהני דש כל ל' יום, אבל אם הלך באקראי לעיר אחרת ושהה שם ל' יום לא מהני; דבעירו [דש], כיון דדר התם או אתא למידר התם, רגילי אינשי דשקלי וטרו בהדיה ודשו ביה בני מתא, מה שאין כן בעיר אחרת. ומכל מקום נראה דלאו דווקא דאתי למידר התם שיהא אחד מבני מתא, אלא אפילו אתי להתם כדי להיות שם מלמד תינוקות או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשיב נמי דש בעירו בל' יום, דבכהאי גוונא נמי בני מתא רגילי ושקלי וטרו בהדיה.
מתוך: תרומת הדשן/א/כו (עריכה)
שאלה כו עריכה
שאלה. כהנים המנגנים ברכת כהנים כשעולין לדוכן, שרי להו לנגן שנים או שלשה ניגונים, כגון בכל פסוק ופסוק או בכל תיבה ניגון אחר, או לא?
תשובה: יראה דלא כשר למיעבד הכי. ואף על גב דמנהג לנגן ברכת כהנים בנעימה, והכהנים היודעים להנעים הניגון בברכתו הרי הן משובחים, והכי נמי משמע בתלמוד שיש להנעים הניגונים, דקאמרינן בפרק בתרא דקידושין (דף עא.): ושמעתי שהיה מבליעו בנעימות עם אחיו הכהנים; מכל מקום אין לנגן [אלא] רק ניגון אחד מתחילה ועד סוף, משום דאיכא למיחש לטירוף דעת. דטובא חשו רבנן לטירוף דעת הכהנים בברכתן, כדתנן בפרק אין עומדין (דף לד.): "ולא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף", ע"כ. ופירש רש"י: שלא תיטרף דעתו ויטעה, לפי שהוא צריך בברכה שנייה לומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה, ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל ברכה שנייה ויטעה. נראה לי דרוצה לומר: ויַטעה הכהנים, דבטעות דידיה לא הוי נפקינן מינה, דבימי תלמוד לא הוה מנוסח התפילה, כדאיתא במסכת מגלה בשם מהר"ם. ואם כן, הואיל וחיישינן לטירוף דעת דמקרא משום טעות דכהנים, כל שכן חיישינן לטירוף דעת הכהנים גופייהו. והדבר ידוע, שאפילו הנוגנים הבקיאים, כשרוצים לצאת מניגון לניגון בתכף, צריכין לכוין ולדקדק יפה להשמיע קול שוה ומיושר, ועל ידי טירדא זו תיטרף דעתם, שלא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו. ואין נראה כלל לומר כיון דהמקרא קורא לפניהם לא יטעו, דאם תיטרף דעתם ישכחו גם כן קריאת המקרא.
מתוך: תרומת הדשן/א/כז (עריכה)
שאלה כז עריכה
שאלה. הא דאמרינן פ' הרואה בברכות: האי מאן דחזי חלמא דליקום קמי כהנים ולומר רבון העולמים כו', וכתב בהגה"ה במיימון שמהר"ם היה רגיל לומר בשעת שהכהנים מסיימין הברכה בסוף כל פסוק ופסוק, ויש להסתפק אי צריך לדקדק שיאמר ממש בסוף בשעה שמאריכין בכ"ף דוישמרך ויחונך או א"צ לדקדק כולי האי.
תשובה. יראה דיש לדקדק דיאמר ממש בסוף בשעה שמאריכין, מדאמרינן בפ' ואלו נאמרים: בשעה שהכהנים מברכין מה הן אומרים? ברכו ה' מלאכיו כו'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה. א"ר חנינא בר פפא: תדע דבמקדש נמי לא בעי לממרינהו; כלום יש עבד שרבו מברך לו ואינו מסביר לו פנים? הא קמן דאין ראוי הוא לומר אפי' מילי דשבח והודייה בשעת ברכת הכהנים, אלא דחכמים התירו לומר בקשה זו דרבון העולמים, ומ"מ צריך לדקדק שיאמר לאחר שסיימו הברכה ושוב לא יהא נראה כמי שאינו מסביר פנים שהרי כבר סיימו הברכה.
ומה שמאריכין בכ"ף לנגן אינו אלא תוספת, ואע"ג דבסוף פסוק שלישי דהיינו תיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה, שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ"ם דשלום, מה בכך? מאי דאפשר לתקן ולמעבד כהלכה נעביד.
וא"ת: כיון דנחשיב האי דמאריכין כך כלאחר סיום הברכה, א"כ לא תועיל הבקשה דרבון העולמים, דמסתמא הא דקאמר תלמודא ליקום קמי כהנים רוצה לומר בשעה שהן מברכין. י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה ומקרי שפיר בשעה שהן מברכין לענין זה. וכה"ג אשכחן בפ"ב דברכות: תניא, (ספקו' בן יוסף) [סומכוס] אומר: כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר ר' אחא בר יעקב: ובדל"ת. פירוש רש"י: ובדל"ת יאריך ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר "אחד" בלא דל"ת לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו דקא אמר? אבל בדל"ת יאריך. אלמא דכל כמה דלא גמר התיבה לא משתמע, וחשיב יוצא מידי יחוד מלכות שמים; וכשגמרה תיבה כולה ומאריך בסוף הברכה, מיקרי עדיין קבלת מלכות שמים, דאם לא כן, מה בצע בהארכת הדל"ת? הכא נמי, אע"ג דאין לומר שבח ובקשה אחרת בעוד שהכהנים לא סיימו התיבה של הברכה, מ"מ לאחר שגמרו התיבה ומאריכין רק בניגון ההברה האחרונה, מסתמא אין קפידא תו בהסברת פנים. ואע"פ שכל זמן שמאריכין בניגון חשיב עדיין שעת ברכה לענין שמועיל הבקשה דרבון העולמים, כמו שמועלת הארכה בדל"ת לענין קבלת מלכות שמים, אע"פ שכבר נגמרה התיבה.
מתוך: תרומת הדשן/א/כח (עריכה)
שאלה כח עריכה
שאלה. יש ליחיד לכוין רגליו בשעה שאמר קדושה עם השליח צבור בתפילה?
תשובה. יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דאמרינן: "נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום", ובשמים מקדשין ברגל ישרה כדכתיב: "ורגליהם רגל ישרה", יש לנו להתדמות להם בכל היכולת. ואין בזה משום יוהרא והדיוטות, אלא במדה ישרה.