תרומת הדשן/א/דיני יום הכיפורים ושאר תעניות


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קמועריכה

עשרת ימי תשובה שמתענים בהן צריך להשלים בהן התענית עד הלילה או לאו:

תשובה יראה שיש לחלק בדבר בא"ז ובמרדכי כתב במס' תענית דעשי"ת דאין רגילות לקבל בהו התענית בתפילה ורק צערא בעלמא קבל עליה אין צריך להשלים תעניתו עד הלילה וראייה מאנשי משמר שהיו מתענין ולא היו משלימין וקאמר בגמרא משום דצערא בעלמא קבלו עלייהו וכן נהג ראב"ן בעשי"ת שמיד אחר יציאתו מבהכ"נ היה אוכל ע"כ. ונראה דהני טעמא תרתי בעיא שאין רגילות לקבלם בתפילה וגם משום דצערא בעלמא קבל עלה כדמפרש במרדכי תרווייהו ואפשר בא"ז גדול נמי מפרשי תרווייהו וא"כ יש לחלק דדווקא אותן הרגילין להתענות כל ימי התשובה דאינהו לא צריכין לקבלם בתפילה דמקובלין ועומדין מכח מנהגם. ואפילו אותם שרגילין להתענות כולם חוץ מיום אחד כדי שלא יהא עליהם כנדר שאם יראה להם אונס שלא יוכלו להתענות שלא יצטרכו להתרה היינו נמי כמו מתענין כולם. אבל המתענין רק ב' או ג' ימים בהו נראה דצריכין לקבלם בתפילה בלילה מקודם. וא"כ לא מהני טעמא דצערא קבלו עליהם לחוד. עוד נראה דאותן שרגילין להתענות בכל שנה מי"ז בתמוז עד ט"ב אע"ג דמסתמא ג"כ אין צריכים לקבלם בתפילה מ"מ צריכין להשלים עד הלילה דהתם ליכא למימר דצערא בעלמא הוא קבל עלייהו דאדרבה דמי לארבעה תעניות י"ז וט' וג' וי' שמתענין בהן על החורבן והנהו שלשה שבועות נמי רמוזים הם בדניאל להתענות בהם על החורבן. ולא דמי לאנשי משמר ולעשי"ת דאותן תעניות לצערא בעלמא דעל העתיד כדי לקבל התפילה ויקרע גזר דינם ובאנשי משמרות כדי שיתקבלו הקרבנות ברצון:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קמזעריכה

התינוקות האוכלים ושותים ביוה"כ שרי לגדול להאכילן בידים או לאו:

תשובה יראה דשרי ואין צריך כל כך לדקדק בדבר כי נהגו כל העם היתר ואע"ג דדרש אחד מהגדולים בשם גאון אחד דשפיר דמי וטוב ליזהר דמאן דאית ליה טליא וטלייתא דאכלי ביוה"כ שיכין להזדמן להם מאכלם שיאכלו הם בעצמם כדי שלא יצטרכו הגדולים ליגע בהמאכל ולהושיט להן ומשום דבאכילת יוה"כ איכא כרת ולא בדילי מיניה ואיכא למיגזר כמו חמץ דילמא אתי למיכל מיניה מ"מ אין נראה להחמיר הואיל ומנהג פשוט שלא ליזהר. ויש ליישב דלא דמי לחמץ כמו שמצאתי חילוק בתשובת הר"ח א"ז שכתב דמי שמתענה מותר להתעסק במאכלות ובמשקות ואין כאן משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמי וכו' דשאני נזיר דמותר בכל ענייני מאכל ומשתה בר מיין ופרי הגפן חיישינן דילמא מישתלי אבל המתענה דאסור בכל מיני מאכל ומשתה אסח דעתיה מינייהו ולא אתי למשתלויי ע"כ. מהאי סברא יש לחלק ג"כ שפיר בין חמץ לאכילת יוה"כ דחמץ הוא לכל העולם כמו לנזיר היין וק"ל אבל אין להביא ראיי' דלא חיישינן וגזרינן ביוה"כ מהא דפ' בתרא דיומא דבי מנשה תנא מדיחה אשה ידה אחת במיה ונותנת פת לתינוק כו' אלמא לא גזרינן. י"ל דההוא איירי בתינוק קטן דא"א לו לעצמו ליקח הפת ולכך התירו כמו שהתירו ההדחה במים אע"ג דאסור להושיט אפילו אצבע אחת מ"מ בטליא ובטלייתא דאפשר ע"י עצמו מצינו למימר דלא שרי אלא מסברא דלעיל יש לחלק ולהתיר כמו שהוא מנהג:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קמחעריכה

אשה שילדה בשביעי בתשרי שרי להאכילה ביום הכיפורים אפילו לא אמרה צריכה אני או לאו:

תשובה יראה דאין להאכילה בכה"ג אם לא אמרה צריכה אני דגרסינן בפ' מפנין חיה שלשה שבעה ושלשים תוך שלשה בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין משלשה עד שבעה אמרה לא צריכה אני אין מחללין הא סתמא מחללין כו' התם קאי על חילול שבת ונראה דה"ה בשיעורין הללו לענין ביטול עינוי יוה"כ יש לחלק ג"כ בין תוך ג' לאחר ג' ונראה דתוך שלשה לא חשיב להו מעת לעת כענין שאילתינו ילדה שבעה בתשרי בערב שיאכלה ביוה"כ בחצות היום דעדיין תוך שלשה הוא מעל"ע אלא הנך שלשה חשבינן לפי סדר הימים ומיד כשנכנס יום רביעי ללידתה מיקרי לאחר שלשה. ואע"ג דאשירי פ' מרובה כתב לפי פירוש דה"ג סבירא להו שרי אמירה לנכרי אפי' במלאכה דאורייתא לצורך מילה ומותבינן עלה מההוא עובדא דפ' הדר דההוא ינוקא דאשתפך חמימי ותירץ אשירי ההוא קושיא דבעי מעל"ע בתוס' פ"ק דגיטין לא רצו לתרץ הכי וכתבו דדוחק הוא לומר דבעינן מעל"ע. וא"ת ונימא דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בספק נפשות להקל והכי פסיק תלמודא בפ' מפנין בפלוגתא דמר זוטרא ורב אשי וכן פסק אשירי במס' יומא בפלוגתא דרבוותא כיון דאשירי לא כתב דבעיא מעל"ע אלא כדי ליישב הלכות גדולות דלעיל ואהא פליגי רב אלפס ור"י כדאיתא באשירי פ' ר"א דמילה וכתב מהר"ם במרדכי פ' נערה דנוהגין לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' וב"ש היכא שהתוס' שוין לו והתם הוא נמי לאפוקי ממונא מן המוחזק ואע"ג דקי"ל ספק ממונא לקולא למוחזק וכיון דליתא לה"ג נתרועע היסוד של פסק האשירי דבעינן מעל"ע. ואף כי אשירי גופיה תירץ ההיא דה"ג בענין אחר פ' המילה ואע"ג דפ' הערל מסיק דיום הבראתו של תינוק בעינן מעל"ע אלמא מידי דהבראת הגוף חשבינן מעל"ע. י"ל דיש חילוק בין חולי הגוף מחמת הלידה ובין חולי הגוף דעלמא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קמטעריכה

כרים וכסתות של עור מותר לעמוד עליהם ביוה"כ או לאו:

תשובה יראה דהמקיל לצורך לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה. במרדכי כתב וז"ל ומוליכות כרים וכסתות לבהכ"נ לעמוד עליהם לפי שיש בני אדם שיש להם כאב רגלים ויש שהצינה קשה עליהם שהרי אע"פ שנאסר להם נעילת סנדל רבה כרך סודרא אכרעיה ונפיק ורב יודא אומר סנדל של שעם וכ"ש כרים דשרי עכ"ל. מדקאמר כ"ש כרים דשרי משמע הואיל ורכין הן טובא כ"ש דשרי אבל אינו רוצה לומר כיון דאינם כרוכים סביב הרגל אלא שכף רגליהם עומדים עליהם חשיב כ"ש דשרי דא"כ הול"ל כ"ש על גב כרים דשרי. והשתא הואיל ולא שרי לעמוד על גבי כרים אלא משום דרככים אינון וכדמייתי ראייה מרבה דכרך סודרא אכרעיה א"כ כרים של עור דלא אשכחן כמותו דשרי למיכרך אכרעיה אסור נמי לעמוד עליהם אפילו הן מאד רך יראה דלא חילקו חכמים דבפ' מצות חליצה משני כאן באנפליא של בגד כאן באנפליא של עור וסתם אנפליא רך הוא דומיא של בגד וכן קורדייקאוס מפרש רש"י התם מנעלים רכים. אמנם איכא דלא דייק כולי האי בלישניה ורוצה לומר כ"ש כרים שרי לעמוד עליהם וקיצר בלשונו ונוכל לומר דלא אסר בשל עור אלא כשהוא רך ונעול ברגלו וראייה קצת דכתב א"ז וז"ל ונראה דמותר לצאת במנעל קרוע ושיעור הקריעה איני יודע. ומסתמא איני רוצה לומר קרוע למטה בכף הרגל אלא קרוע למעלה וכיון דשרי מנעל קרוע כ"ש לעמוד על גב כלי עור דשרי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנעריכה

מר"ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו:

תשובה יראה דלכאורה משמע דאסור דהכי מסיק פ"ק דתענית כל שהוא משום אבל בין בחמין בין בצונן אסור וכל מה שנמנעים מר"ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ' החולץ שאני בין אבילת חדשה לאבילת ישנה דהיינו מר"ח עד התענית כדמוכח בא"ז ובמרדכי דנהגו אסור ברחיצה. וא"כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין וי"ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט"ב ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר"ח אב ע"כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר שפיר נקט תלמודא דווקא ט' באב דאסור ברחיצה אף בצונן כמו שנהגו באבל אלא ע"כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו אהא דמשמע תלמודא דווקא בט' באב אסור ברחיצה. אע"ג דלשון הרמב"ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ"מ נראה דכיון דא"ז ומרדכי פליגי עלה בהא דאינהו סברי דנהגו מר"ח ואילך ואיהו לא כתב אלא בשבת זו ה"נ נימא דבהא נמי פליגי דנהגו אפילו בצונן ולהכי נקיט אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב"ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם והמחמיר תבא עליו ברכה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנאעריכה

בסעודה המפסקת צריך לחלוץ מנעליו או לא:

תשובה יראה דא"צ ואע"ג דאחד מן הגדולים כתב דצריך וכן נהג הוא בעצמו ונתן טעם לדבר דכיון דבעי ישיבת קרקע לא אשכחן ישיבת קרקע בלא חליצת סנדל מ"מ שאר גדולים לא נהגו הכי ונראין דבריהם משום דלפי הענין נראה דהא דבעי סעודה זו ישיבת קרקע לא מטעם אבילות דהא אכתי לא עייל תשעה באב אלא דבעי סעודה ענייה ושפלה ומש"ה אסרינן שני תבשילין ובשר ויין ולכך בעי נמי ישיבת קרקע. דבהא נימא נמי שאין חשובה כדאמר בכמה דוכתין לחשיבת הסעודה מיסב ואוכל ולדידן דלא נהגינן לעולם בהסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא ביישוב ע"ג קרקע אבל חליצת מנעל לא שייכי מידי לסעודה לאחשובי או לגרועי. ועוד נראה דהאי סעודה דמיא לסעודת אנינות דמקמיה אבילות היא והכי משמע לשון הספר כרבי יודא בר אילעאי דקאמר והיה יושב בין תנור לכירים ודומה לו כאלו מתו מוטל לפניו והיינו אנינות וגבי אנינות תנינא אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן ובלאו הכי לא רגילינן בהסיבה כדלעיל אבל חליצת מנעל אינה צריך באונן כדאיתא בהדיא בתוס' פ"ק דכתובות ומוכח התם משום דמקילינן באנינות טפי מבאבילות להכי לא צריך חליצת סנדל. ותו דהמדקדק בדברי רבותינו שכתבו סדר היום דתשעה באב משמע דלא הוזכרה כלום חליצת מנעלים עד תפילת ערבית:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנבעריכה

נשים המכבסים צעיפים לארמאיות שרי להו לכבסם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה או לאו:

תשובה יראה דמתוך הסברא נראה להתיר שהרי אין איסור כיבוס בשבת זו משם דאסור מלאכה אלא שאסרו חכמים לספר ולכבס כדי למעט בשמחה ולהראות האבילות והא לא שייך בכיבוס בגדי הארמאיות. ונראה ג"כ להביא ראייה מהא דפסק מהר"ם בהלכות שמחות שלו דאסר לכבס בגדי קטנים בשבת. והביא ראייה מדבטלי קצרי דבי רב משמע לגמרי. ועוד הא אמרינן תינוקות דבית רבן בטלים בתשעה באב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע"כ משמע דווקא בגדי קטנים דשייך בהו נמי אבילות אי משום חינוך או משום עגמת נפש כדאמרינן קורעין לקטן משום עגמת נפש. ותו דיהיב מהר"ם נמי טעמא מדאמרינן תינוקות דבית רבן בטלים וכל הני סברות לא שייכי בארמאיות וק"ל. ומהא דבטלי קצרי דבי רב אין להביא ראייה לאסור מדבטלי לגמרי ולא כבסו אפילו לארמאיות כדמייתי מיניה ראייה אבגדי קטנים וי"ל דבטלו ודאי לגמרי דלא הוו שכיחי ארמאיות ביניהם שהיו ישראל עושים להם מלאכה כמו שמחלקים רבוותא בענין למכור בהמה גסה לנכרי האידנא ובמרדכי פ' תולין מייתי מכמה דוכתין בתלמוד דלא הוו שכיחי נכרים ביניהם אמנם סובר אני להחמיר משום דלאו מוכח וניכר הוא דבגדי ארמאיות הן ואיכא למיחש למראית העין וכעין זה אמרינן פ' איזהו נשך במרדכי מן התוס' דנכרי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור משום מראית העין ולא שרי התם אא"כ מינהו סנטר או אפוטורופוס דאז מפורסם הדבר דהממון של נכרי הוא. משמע דאם היה בסתם בעל חנות לרבים אסור משום מראית העין וא"כ בנ"ד נמי אם היתה כובסת לרבים למולים וערלים לא מהני ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום מראית העין דהתם ניכר הוא לכל דבגדי קטנים הם. אמנם נראה דאותה מלאכה שעושין הנשים לצעיפים קודם הכביסה שמוללין הקצוות אין לאסור בשבת זו כל עיקר בצעיפים ארמאיות דאפילו בצעיפים ישראלית אינה אלא חומרא יתירא דלא דמי כלל לתיקון השתי לבגדים חדשים. וגם הנשים הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים ומחייתם ממלאכה זו נראה דשרי לטוות בשבת זו דהך נמי לא דמי לתיקון השתי שהוא בתחילת אריגת הבגדים ואיכא שמחה בדבר משא"כ בחוטי התפירה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנגעריכה

בט' באב שרי לחלוב הפרות ושאר בהמות או צריך לעשות על ידי נכרים:

תשובה יראה דלכאורה משמע דשרי דהא בחוה"מ דאיכא איסור בעשיית מלאכה לר"ת ור"י מדרבנן ולמקצת הגאונים מדאורייתא אפ"ה היתר פשוט דחולבין הבהמות בעצמן וא"כ כ"ש בט' באב דאינו אלא מנהג כדתנן פ' מקום שנהגו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב כו'. ותנן נמי מקום שנהגו לעשות בי"ד כו' משמע קצת דדין אחד הוא למלאכת ט' באב וי"ד קיל טפי מחוה"מ כדאיתא התם אמנם נראה דיש לחלק דבחוה"מ איסור מלאכה משום שביתה הוא שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח וכן מה שהוא לצורך שמחת המועד אבל מניעת מלאכה בט' באב משום ענוי הוא כדאיתא פ' בתרא דתענית רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה ופרש"י שם כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שהיו בטלים מהמלאכה ולפי טעם זה י"ל דכל מלאכה בין של טורח או לאו וגם מלאכת הדיוט אם יש בה שיהוי קצת שמשתעשע בה אין לעשותה בט' באב מפני שעי"כ מתבטל בעינוי לאפוקי הדלקת הנרות או לקשור או להתיר שאין בה שיהוי וראי פשוט להתיר בט' באב וכן מלאכות שהתירו חכמים לשמחת המועד ודאי אין לעשותם בט' באב כדפסקו הגאונים דאסור לאבל לעשות בימי אבלו מלאכה שהתירו חכמים לצורך שמחת מועד ואיכא למימר דה"ה ט' באב. ובמרדכי בסוף מס' תענית כתב בשם ראבי"ה דהאידנא נהגו שלא לעשות מלאכה בט' באב כר' עקיבא דאמר כל העושה בט' באב כאילו עושה ביוה"כ אמנם מאד תמהתי על הני מילי דראבי"ה דבכל הספרים שנמצאו בידינו לא מיירי רבי עקיבא במידי דמלאכה אלא קאמר כל האוכל ושותה בט' באב כו' דרשב"ג קאמר התם כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ובלשון זה כתב רב אלפס ואשירי בחבוריהם. ועוד תמהתי על הא דלעיל דקאמר יעשה עצמו כת"ח כדי שיתענו פי' עינוי הוא להם שהם בטלים ממלאכה ומטעם זה חלקנו בין מלאכה דחול המועד ובין מלאכה דט' באב דפ"ק דתענית פריך בשלמא כולהו תענוג הוא ולכך אסירו בתענית צבור שגוזרים על הגשמים אלא מלאכה אמאי אסורי צער הוא לו אלמא דבטילת מלאכה אדרבה תענוג הוא לו ולא עינוי והא דכתבו רבוותא דאין לשחוט ולהכין עד אחר חצות (וכן היה) נראה דאין הטעם משום איסור מלאכה אלא משום דכשהם עוסקים בתיקון המאכל מבטלין העינוי דדוקא אחר חצות כשהיום מעריב שואף הוא לאכול ואיכא אדרבה עגמת נפש כשמתעסק במאכל הכי פירש רש"י פ' ואילו קשרים*). אמנם מצאתי תשובה בשם ראבי"ה וז"ל ט' באב אנו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה הילכך אבותינו הקדושים השוו מדותיהם בט' באב וביוה"כ דאין לשחוט ולהכין לסעודת הלילה עד לאחר חצות כמו ביוה"כ דשרי בקניבת הירק מן המנחה ולמעלה ע"כ. מכאן משמע משום איסור מלאכה דנהגו בה וכן משמע ממרדכי דלעיל מדברי ראבי"ה ולכך לבי מהסס להתיר משום דכתב אבותינו הקדושים השוו מדותיהם כו' וטוב להחמיר אם אפשר ע"י נכרים:


שאלה קנדעריכה

בני אדם שמתענים ג' ימים לילה ויום רצופים, מתחילים במוצאי שבת, היאך יעשו בהבדלה על הכוס, הואיל ואין יכולין לשתות בליל מוצ"ש?

תשובה:

יראה דיש דרכים בדבר בג' פנים, מכל מקום חד מחוור טפי מאידך, כמו שאפרש.

בשילהי פ' בתרא דתענית כתב אשירי בשם הלכות גדולות, היכא דאיקלע ט' באב במוצ"ש אי שרי להבדיל על הכוס מבעוד יום, כדקיימא לן מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת, ואומר הבדלה על הכוס. ומסיק שם בהגה"ה דלא שרי, משום דכיון דמבדיל – קיבל ט' באב עלויה, כדרבי דאמר: אי בדילנא אסור ליה למישתיה, דאיחייב ליה בעינוי, כיון דשוייה חול בהבדלה. הילכך לא מבדיל עד דנפיק חד בשבתא. ואע"ג דאמר מר: מבדיל והולך כל היום כו' וטפי לא, הני מילי היכא דהוי שרי ליה למיכל, אבל היכא דהוי אסור ליה למיכל חד בשבתא, מבדיל לאורתא דתרין בשבתא, עד כאן. מהני מילי דהלכות גדולות נראה לצדד הדרכים לשני הפנים.

האחד, בנידון דנן יכול להבדיל מבעוד יום, וההיא טעמא דכתב הלכות גדולות בתשעה באב לאיסור לא שייך הכא. דליכא למימר כיון דמבדיל – אם כן שוייה חול ואיתסר ליה למישתי משום דכבר נכנסו לו ג' לילות וימים שקבל עליו לתענית. דשאני לגבי ט' באב, שהיום קבוע הוא להתענות מגזירת חכמים, וקיימא לן בפרק מקום שנהגו דבין השמשות שלו אסור, לכך הואיל ומבדיל ושוייה חול, חל עליו על כרחו חובת התענית. אבל בנידון דנן דמנפשיה קבל עליו, לא שייך למימר דעל כרחו חל עליו. ואי משום חובת הנדר, הא קיימא לן דבנדרים הולך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם לאו לילה מיקרי ההבדלה וקל להבין.

ועל דרך השני, היינו שיבדיל בסוף יום ג' בתחילת ליל ד' כדשרי ליה למיכל ולמשתי. אף על גב דכתב אור זרוע הגדול דלמאן דאמר עד רביעי היינו עד ולא עד בכלל, וכן משמע מן הספר דמדמה לה להא דר' זירא לענין גיטין, דשדינן אב"ג בשבוע לבתר שבתא, ודה"ו לקמיה שבתא, וכן כתב בסמ"ג, ודלא כרמב"ם דכתב עד סוף רביעי; מכל מקום נראה דבנידון דנן שרי לאבדולי אפילו ברביעי, כיון דלא הוי שרי למיכל קודם, כההיא דהלכות גדולות, דכתבו לעיל דאליבא דמאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו ותו לא, אף על פי כן היכא דלא הוי ליה שרי למיכל ולמשתי, מבדיל אפילו בשני; הוא הדין להך מאן דאמר, ברביעי, דאין נראה לחלק דשאני למאן דאמר כל היום ותו לא – מכל מקום אי מבדיל בשני אינו מופלג כל כך, שהרי איכא מאן דאמר דסבר עד רביעי, אבל ברביעי דמופלג טפי, וליכא מאן דאמר דסבירא הכי – איכא למימר דלא מהני טעמא דלא הוי אפשר מקודם. דמה בכך אי איכא מר דסבר עד רביעי, מכל מקום איהו לא סבר הכי, וסבר דמיום ראשון עבר זמן הבדלה, ואפילו הכי שרי היכא דלא אפשר מקודם; והוא הדין למאן דאמר עד רביעי בדרך זה.

ונראה להביא ראייה קצת דאין לחלק, מהא דאיתא בתוס' פרק ערבי פסחים דפסקו הלכה כמאן דאמר עד רביעי, ואייתי ראייה ממאי דרגילין להבדיל בליל ב' כשחל ט' באב במוצ"ש. והשתא אי הוי סברא לומר היכא דלא אפשר עבדינן כאידך מאן דאמר, אם כן לא הוי ראייה כלל דקיימא לן כמאן דאמר עד רביעי. ואין סברא שיחלקו הלכות גדולות ותוס' בהא, אי סמכינן אאידך מאן דאמר היכא דלא אפשר או לא. אלא על כרחך הלכות גדולות סבר דבין להך מאן דאמר בין לאידך, השיעור שנתנו חכמים לזמן הבדלה כל חד כדאית ליה, היינו דווקא כדאפשר לו מקודם. ואהא פליגי התוס', וסברי כיון דעבר זמנו בטיל מצותו, בין אפשר בין לא אפשר, ולכך מייתי ראייה מט' באב דהלכה כמאן דאמר עד רביעי.

אמנם הואיל והוכחנו דהתוס' פליגי אסברת הלכות גדולות, אם כן לא מחוור הדרך הזה כל כך. לכך נראה המחוור שבכל הדרכים, שאם יש אצלו מי שמבדיל במוצ"ש, יכוין לצאת עמו בברכה ויענה אמן, ושוב יוצא שפיר אפילו שאינו טועם, ואף על גב דלא חזי למשתי, כדאיתא בהדיא בגמרא פרק בכל מערבין לעניין קידוש דיום הכיפורים, דאי לא הוי חיישינן בינוקא דילמא אתי למיסרך, היינו מקדשין על הכוס ויהבינן לינוקא למישתי, והוו נפקינן ידי חובת קידוש, ואף על גב דאנו לא שתינו ולא חזינן למישתי. וכן כתב בהגה"ה לעיל לעניין הבדלה בליל ט' באב, דהוי שפיר דמי לאבדוליה למיתב לינוקא למישתי, אי לא משום דאתי למסרך. וכן כתב אשירי פרק מי שמתו לענין אונן במוצ"ש, דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפילו אחר ברכה, היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן, ואף על גב דאיהו נמי לא חזי למישתי יין, נפיק בטעימת חבירו; והוא הדין בנידון דנן דנפיק בהדי אחריני.

אמנם כמדומה לי שנהגו העם להבדיל במוצאי יום ג' סמוך לחשיכה ממש, ושותין כוס הבדלה משחשיכה. וראיתי מאחד מהגדולים שהיה קורא תגר על זה, מטעם דעד רביעי ולא רביעי בכלל, ואי אפשר לצמצם. ולעיל כתבנו דלפי הלכות גדולות היה ליישב מנהג זה.


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנהעריכה

נער אחד כחוש וקטן באיבריו ובגופו והוא בן י"ג שנה ויום אחד אבל אין שום שערות נראים בו כל עיקר חייב להתענות ביוה"כ או לאו:

תשובה יראה אע"ג דרמב"ם ורב אלפס ויתר הגאונים פסקו כרב הונא וכרב נחמן בר יצחק דסבירא להו השלמה מדרבנן נראה דבנער כחוש ורך מצינו לסמוך על דברי ה"ג ותוס' פ' נערה דפסקו כרבי יוחנן דהשלמה דרבנן ליכא אלא חינוך שעות מ"מ בנ"ד נראה דחייב להשלים מטעם ספק דאורייתא והכי פסק ראב"ן בפ' יוצא דופן בקטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים אם בעל לאחר זמן חוששים שמא נשרו ולא תמאן. וה"נ ספק איסור כרת הוא וחוששין שמא נשרו הואיל והגיע לכלל שנותיו דאין נראה כלל לחלק בין קטן לקטנה בענין זה וכל שכן לדעת ספר התרומה שכתב בגמ' בלא שערות סגי או שמא אחת בגבו ואחת בכריסו סגי ומי יכול להבחין כל זה ורמב"ם דכתב קטן בן י"ג שנים ולא הביא שתי שערות משלים מדברי סופרים איהו כתב הפסק לזמן חכמי התלמוד שהיו בקיאים בבדיקה כגון דאשלימו ליה לקטן י"ג שנה ביוה"כ ובדקינן ליה כולי יומא דלא אתי שערות דכה"ג ליכא למיחש שמא נשרו ולכך נשרו כקטן בן י"ב שנה הוא ומשלים מדברי סופרים כדסבירא ליה לרמב"ם דהשלמה מדרבנן אית לן ואין דוחק להעמיד דבריו בהכי דרגילות הוא וכמה מקומות בתוס' פסקי' למה שהיה בימי חכמי התלמוד:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנועריכה

אחד שכח ואכל יותר מכזית בי"ז בתמוז היאך עושה מתענה יום אחר בשביל זה או לאו:

תשובה יראה דאין מתענה יום אחר ואין להפריז המדה בזה ואע"ג דנוהגים המדקדקים כשמתענים תענית יום זה כגון שאמר הריני בתענית למחר ואעפ"כ מתענה יום אחר אע"פ שאין צריכים כדכתב בא"ז דאם לא ירצה ללות ישלים ויפטר ואם רצה ילוונו ויפרענו ואינו צריך להשלים מ"מ מחמירים המדקדקין למיעבד תרווייהו משלימים מפני קבלת יום זה ופורעים לקיים תענית שלם וצ"ע באשירי פ"ק בההיא דירושלמי דלוה אדם תעניתו ופורע אי מתיישב שפיר פסק דא"ז דלעיל אמנם בתענית צבור קבוע מגזירת חכמים וחובה להתענות אם שכח ואכל צריך להשלים ע"כ דמי שאכל שום וריחו נודף אינו אוכל עוד שום ויהא ריחו נודף יותר שהרי יום זה אסור באכילה מדרבנן ואין צריך לפרוע אחר תחתיו דדוקא יום זה חובה ולא אחר ואי אפשר לתקן את אשר עוות אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על עוונתו ושגגתו. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנזעריכה

חתן שמתענה ביום חופתו וכמו שאנו רגילים לעשות החופה קודם תפילת המנחה בע"ש היאך יעשה בשתייתו מן הכוסות של ברכת אירוסין ונישואין קודם שהתפלל ענינו:

תשובה יראה דראוי הוא שיתפלל מנחה קודם שיכנס לחופה ויתפלל ענינו דקי"ל מתענים לשעות ומתפלל תפילת תענית ואע"ג דרבו בו פתרונים בכמה גוונים מ"מ בהאי גוונא נהגינן אבל לשתות קודם תפילת תענית נראה דלאו שפיר דמי ואע"ג דבפ' במה מדליקין מייתי רש"י ותוספות דפעמים שאדם מתפלל תפילת תענית ואוכל ושותה כמו ליל כניסת התענית שמתפלל בערב תפילת תענית ואוכל ושותה אח"כ כל הלילה אלמא אין קפידא בהכי. י"ל דשאני התם דמתענה למחר יום שלם ועליו אומר ענינו ביום צום תעניתינו כלומר ביום תענית של מחר דלילה ויום אחד הוא אבל בנ"ד דאינו מתענה יום שלם כלל הוי כמו שקרן בתפלתו הואיל ושתה כבר ואע"ג דאיכא חד גוונא דפי' הגאונים בההיא דמתענים לשעות דדמיא קצת לנ"ד כדאיתא בא"ז פ"ק דע"ז מ"מ יש חילוק גדול בינייהו. והנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנחעריכה

מי שדרכו לעולם לרחוץ את פיו בשחרית שרי נמי למיעבד הכי ביום תעניתו או לאו:

תשובה יראה דבתענית צבור לא כשר למיעבד הכי ביום תעניתו אבל בתענית יחיד שרי וכן קבלתי שאחד מהגדולים הורה כך ודקדק מהא דאמרינן פ"ב דברכות דהשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום ועד כמה עד רביעית ופר"ח שם דווקא שחוזר ופולט ואפ"ה דווקא עד רביעית אבל טפי מרביעית חשיב הנאה אע"ג דפולט ורצה אחד מהגדולים דלעיל בתחילה לומר דמה שאדם מחזיק מים בכף ידו כדי להכניסו לפיו. לרוחצו בציר הוא מרביעית ולכך שרי שהרי פלטן וחוזר מטעם זה והתיר מטעם אחר ואפי' הוה יותר מרביעית דדווקא הרוצה לטעום אסור ביותר מרביעית דכיון דמתכוין לטעום מיתהני מיניה אע"ג דפולט אבל המתכוין לרחוץ פיו לא מיתהני ליה אפי' יותר מרביעית אם חוזר ופלטן ונראה דמ"מ דווקא בתענית יחיד אבל לא בתענית צבור דאההיא גופיה דטועם עד כדי רביעית כתבו התוס' שם דלא איירי אלא בתענית יחיד. עוד היה נראה לחלק מטעם אחר דדווקא תבשיל ושאר משקים לא שרי אלא עד רביעית משום דבטפי מרביעית אית ליה הנאה אפילו אי פליט אבל מים אפילו ביותר מרביעית לא חשיב מיתהני כיון דפליט וכה"ג מחלקין התוס' אהא דמאן דחנקתיה אומצא ושותה מים אין צריך לברך ואי שתה שאר משקין צריך לברך משום דלעולם אית ליה הנאה מינייהו והכי נמי איכא למימר בנ"ד הנראה לע"ד כתבתי: