תוספות רי"ד/קידושין/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוס' ר"י הזקן |
תוס' רי"ד |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תנינא תליתאה ורביעאה
עריכהעשר יוחסין עלו מבבל. זה שאינו מונה עבדים מפני שאינם בתורת קדושין וכל הני פסולין דמתני' קידושיהן קידושין והנתונים נמי קדושיהן קדושין דהא נתגיירו ואינן עבדים גמורין אל אגזור עליהם ועשאום כעבדים להבדל ישראל מהם. ותנן ואלו נערות שי שלהם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית. אלמא מדיש לה קנס כגיורת חשיבא ואל כגויה ועדיפא מהשפחה דאין לה קנס.
אזל רב יהודה לקמי' דרב הונא א"ל איזיל או לא איזיל א"ל משום יקרא דבי נשיאה קום זיל יש הנה לתמוה דרב יהודה היה ראש ישיבה כדאמרינן בפרק הניזקין (דף סמ"ך ע"ב וע"ש.) שההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי' רבה ולבסוף בי רב יוסף והיכי אזיל לקמיה דרב נחמן ורב הונא נמי מוכיח בשלהי משקין שהיה ריש גלותא כדאמרינן התם ודינו דלא מיענש' דכי ריש גלותא משום דזקיף ארוכיה דרב הונא והיכי הוה מר עוקבא חמוה דרב נחמן ריש גלותא. וי"ל שאז היה מר עוקבא ריש גלותא ורב נחמן הוה חתניה ורב יהודה עדיין לא הוה ראש ישיבה ואחרי כן מת מר עוקבא ונעשה רב הונא רי שגלותא ואחרי כן נתמנה רב יהודה ראש ישיבה אחר זה המעשה.
בטי בר טובי' ברמו' רוחא דאית ביה לא שקיל גיטא דחירותא. והוא בטי בר טובי' הנזכר בשלהי מסכת ע"ז שהיה עם מר יהודה קמיה דסבור מלכא ואמר ליה מלכא מידכר מה עבדת באורתא.
והצנועי שבכוהונ'. מבליעין או בנעימו' אחיהם הכהנים. קשיא לי וכי רשאין לשנות בברכת כהנים להזכיר שם בן י"ב אותיות כי אם בן ד' אותיות הכתוב בתורה ירושלמי חד אסי אמר לר' פינחס בן חממתא נמסור לך השם אמר ליה איני יכול דאנא אכיל מעשר ואמר רב מן דרגיל בשם לא יכיל מיכול מברנש כלום.
היום יושב בחיקו של אברהם אבינו עיין בקונטרסי בפ' לא יחפור במהדר' בתרא חד אמר לטובה וחד אמר לרע' קשיא לי בשלמא מאן דאמר לטובה היינו דכתיב כלה אתה עוש' את שארית ישראל כלומר שימות אדם כזה ביניהם בחצי ימיו. אלא למ"ד לרעה מאי כלה אה עושה וי"ל דה"ק כלה אתה עושה את שארית ישראל בגולה ומתים מתוך צער גדול ומי שהוא רשע גמור ימות על מטתו.
ונחזי זוזוי ממאן נקט עיין זו השטה בקונטרסי בהלכתא קמייתי דבבא מציעא.
ור' יוסי סב' ככהן גדול באלמנה כו' לאפקוי מצרי שני שאין זרעו פסול דאמר קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' אי קשיא וזרעו נמי שאין זרעו פסול דאמר קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' אי קשיא וזרעו נמי שאינו לפסול מק"ו דכהן גדול באלמנה מה כ"ג באלמנה שאינו כאן ששוה בכל זרעו פסול מצרי שני שהוא לאו השוה בעל הינו דין שיהא זרעו פסול תשובה אין הכי נמי והכי דריש ריש לקיש דפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן הא בפרק הערב (דף ע"ז ע"א ושם הגירס' כי אתי' רבין.) בהלכות עמוני ומואבי דהא אמרינן התם כי אתא רב דימי אמר בת גר עמוני בת מצרי שני רבי יוחנן אמר כשירה ור"ש לקיש אמר פסולה ריש לקיש אמר פסולה דיליף לה מכהן גדול באלמנה ורבי יוחנן אמר כשירה דדריש כי אם בתולה מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין דהיינו עמוני ומצרי שני שבאו על בת ישראל. והאי מימרא רבי יוחנן קאמר לה ורבי יוחנן לטעמא דאמר בתו כשרה לכהנוה. והאי דאמש קרא בנים אשר יולדו הכי קאמר הכתוב הכשיר דור שלירי שלו ואם תרהצ לפסלו לכהונה מק"ו לא תוכל משום דכתב מעמיו. אבל ריש לקיש דאמר אליבא דתנא קמא דבתו פסולה לכהונה מפרש הכי תנא קמא סבר ככהן גדול באלמנה כו'. ופוסל תנא קמא בין היא בין זרעה. ור' יוסי סבר ככהן גדול באלמנה מה כהן גדול באלמנה שזרעו פוסל את האשה דהוא חלל ואף הוא כהן גדול פוסל את האלמנה בביאתו לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל את האשה דהיה ליה דור שלישי וגם הוא אינו פוסל אותה וכיון שהיא כשרה גם בתו נמי כשרה כדפרישית בשניה פרק אלמנה במהדר תליתאי. ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וההא אליבא דתנא קמא כדפרישית בפרק הערל במהדר' תליתא.
מאי טעמא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא לקולא. פ'י אלמנת עיסה היא משפחה שנטמעת בה ספק חלל כמו שפרשתי בפ' קמא דכתובות משום רבינו האי גאון זצוק"ל ובעבור זה היא ספק ספיקא שאל ידענו מי נולד מאותו ספק חלל הילכך כל אחד מן המשפחה יש לספק שמא (שמא לא משם כצ"ל ור"ל שמא לא מאותו ספק נולד.) משם נולד ואפילו אם תמצא לומר משם נולד שמא לא היה חלל ולהכי מכשרי באלמנות עיסה ודוקא באלמנות עיסה מכשרי מפני שהיתה לה חזקתה דכשרות אבל בת עיסה פסולה לדברי הכל ואע"פ שהוא ספק ספיקא מפני שמתחלתו היתה בספק פסול ואין לה חזקה דכשרו' ולהני תנאי דלעיל כיון שאי אתה נושא בתו אי אתה נוש' אלמנותו: ופי' המור' לא נרא' לי
ר' אליעזר אומר ודאן בודאי מורת ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור. נראה שאנו צריכין לומר דסבירא ליה לר"א דקהל גריס לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות.
הלל שונה עשר' יוחסין כו' פירוש היינו מתניתין שהיתה שנויה כך מימות הראשונים ומשום דרבי קאתי מדבית הלל ולהכי אמר הלל שונה וכדי לייקה כלומר שאין לחלוק עליה אמר כן:
דאיתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. ושמואל אמר הולד שתוקי. פירש כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ט י"ב דאמרי' א"ד כצ"ל.) איכא דאמרי בבא (בבא עליה כ"ע כצ"ל.) כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה ולא אמרינן כי היכי (כי היכא דאפקרה נפשה כצ"ל.) דאפקה נפשה גבי ארוס הכי אפקרה. נפשה נמי אכולי עלמא והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוק. פי' שיוצאת מעוברת ולא נודע מי בא עליה והיא אמרה מארוס נתעברתי והארוס אינו מודה שאלו היה מודה הולד כשר לכולי עלמא כדאמרינן פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב ודף י"ד ע"א.) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף מאי ניחוש לה (רבא דהא קא מודה כצ"ל.) קא מודה כו אלא כגון שהארוס אינו כאן שהלך למדינת הים אי ני דקאי הכא וקא מכחיש לה בהכי פליג רב ושמואל. (מש"ר רב אמר וכו' הוא ענין בפ' יג.) רב אמר הולד ממזר ומורת בממזרת ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת. פי' אלו הם דברי המקשה שמפרש דבריהם ואומר למה קראו רב ממזר הלא הדבר ספק דאיכא למימר זיל בתר רובא דעלמא והכל פסולין אצלה. ואיכא למיתליי' בארוס דשרי לה ומן הדין שיהא הולד שתוקי כדאמר שמואל ולמה קראו רב ממזר אלא להכי קראו ממזר לומר אע"פ שהוא ספק מורת בממזרת ושמוא קראו שתוקי לומר שאסור בקהל ואסור נמי בממזרת אלמא רב מתיר ספקן בודאן ושמואל אסר: ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך ומאי ממזר דקאמר רב. לאו דמורת בממזרת אלא דדאסור' בבת ישרלא. ומקשה ושמואל דאמר הולד שתוקי דאסור בבת ישראל היינו דרב. פי' אלא ודאי מדשמואל אסר ליה נמי בקהל ש"מ ממזר דקרי ליה רב להתירו בממזרת הוא ומהדר מאי שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה. פירש לעולם רב דקרי ליה ממזר לאו להתירו בממזרת אלא לאוסרו בבת ישראל. ושמואל סבר דמותר בבת ישראל דקסבר בתר ארוס שדינן ליה שמורת לה ולא תלינן בתר רובא דעלמא שהן אסורין לה כדבעינן למימר לקמן. והאי דדקרי להי שמואל שתוקי לאו למימרא שאסור בבת ישראל ככל שתוקי דעלמא אלא לומר שמשתקין אותו מדם כהונה דאע"ג דבתר ארוס שדינן ליה ומכשרינן ליה אין היה הארוס כהן לא מחזקינן ליה בחזקת כהן ודמי האי למאי דאמרינן בפ"ק דכתובת (דף י"ג ע"ב.) ומי איכא שתוקי כשר אין כדשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים שעומדין ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה ומקשה השתא מדין ישראל משתקינן להי מדין כהונה מבעיא פי' שאם רוצה לירש נכסי הארוס אינו יכול עד שיביא ראיה כיון שהארוס אינו מודה וכיון שלענין ירושה לא מהימנינן ליה שיהא יורש ככל בר ישראל האיך נאמיננו לכהונה ולעולם למה קראו שתוקי כיון שמתירו בקהל. ומהדר שמשתיקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס:
ואי בעית אימא מאי שתוקי בדוקי כו'. פי' וה"ק הולד שתוקי שיש לו תקנה בבדיקת אמו כאבא שאול. בכל שלשה התירוצים האלו אתה צריך לומר דשמואל מתירו לבא בקהל כי היכי דתיתי מילתא דרב שפיר דאסרו בקהל ואסורב בממזרת. אי נמי יש לור דלכהי שקיל וטרי לאפוקי מילתא דשמואל דשרי ליה בקהל ועד דלא אסיק מילתא מאי שתקי בדוקי אכתי לא ידעינן דשרי ליה בקהל ומשום הכי אמר לעיל השתא מדין ישראל משתקינן להי מדין כהונה מבעיא דאכתי (דאכתי סברינן כצ"ל.) עבדינן דשמואל נמי אוסרו בקהל עד דמסקינן דשרי ליה ובהא פליג דלרב הוי שתוקי דהוא ספק ממזר ולשמואל כשר וחע"גב דקאי ארוס ומכחיש לה. והאי דאמרינן לקמן בפירקין האומר בני זה ממזר הוא ר' יהודה אומר נאמן. עד כאן לא פליג ר' יהודה אלא דלא קיימא אם ומכחשא ליה היא נאמת כאבא שאול וכדפרישית בפרק קמא דכתובות.
ורבי ישמעאל סבר לה כר"ע דאמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישרלא הולד ממזר. קשיא לי כיון דאמר כן גירי אריות הן מאי נפקא לן מיניה אם א' מהן ממזר הרי עכו"ם הם ומאי איכפת לן אי מיחתן ממזר דידהו בעו"ם. הילכך צריך לפרש דהאי דאסרינן לה כגון אם פירשו מדרכי עכו"ם ורוצים להתגייר ולעמוד בחזקת ישרלא. א"נ ר"ל אותו הדור היו גירי אריות אבל אחרי כן נתגיירו וחזרו להיות כישראל שאם כולן הן גירי אריות מה יעשה לנו אם יתחתן עמהם ממזר אלא ודאי אחרי כן נתגיירו וממזרין מסומעין בהם מן הדור הראשון ומשום הכי אסורין להתחתן אלו עם אלו: וראתי שפירש רבי' גרשום זצוק"ל כותי שנוהג בתורת כותים לא ישא כותית שפירשה מדרכי כותים ונוהגת עמה בתורת ישראל דר' איליזר סבר לה כרבי ישמעאל דאמר כותים גירי אריות הן ועכו"ם הוא והכותית מאחר שפירשה מדרכי כותים הרי היא כבת ישראל ואינו נראה לי דא"כ מה צרוך לורמ ור' ישמעאל סבר לה כרבי עקיבא דאמר עכו"ם ועבד הבא לע בת ישרלא הולד ממזר. אפי' אי הוה כשר נמי כותי לא ישא כותית שנתגיירה מפני שהכותי הוא עכו"ם. אלא ודאי כמו שאנו צריכין לפרש שהכותית נתגיירה כך אנו צריכין לפרש שגם הכותי נתגייר ואינן אסורין אלא משום צד ממזרת שיש בהן. ובזה אנו נושאים ונותנין לדעת מה צד ממזרת יש בהן.
כהנים פסולין היו פי' ממזרין דאי כהנים חללים מה בכך אם יתחתנו כותי עם כותית אלא ודאי ממזרים היו וכל אחד הוא ספק ממזר.
מאן יש אומרים אמר רב אידי בר אבין רבי אליעזר האי כו' פי' ור' אליעזר סבר לה כמאן דאמר גירי אמת הן וקידושיהן קידושין והוי להן כולהו ספק ממזר מפני שפוטרון אשת איש לעול'.
כל שנולדה מפסולי כהנוה פי ואפילו מבעולה לכהן גדול דהא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה דדייקינן מינה בתולה ולא בעולה ובתר הכי כתב.
אמר לי' ואפילו אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. והכי נמי אמרינן בפ' החולץ בהלכות המחזיר גרושתו רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה: ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משיום לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והכי נמי אמרינן בריש פרק מצות חליצה (דף ק"ב ע"א.) אמד רבא גר דן את חברו גר דבר תורה שנא' (דף ל"ו ע"ב וע"ש בתוס' בד"ה חדא.) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר אפי' חברו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל אולענין חליצ' עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישרלא כתיבי ומאי דאמרינן בפ' אחד דיני ממונות (דף מ"א ע"א וה"ל להביא המוקים שם דף ח' ע"ב.) הכל כשרין לדון דיני ממונת ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהנוה. הכל לאיתויי מאי לאיתויי גר. ההוא שאינו מישרלא דאפילו הכי פסול. בדיני מפשוט דבעי' אתך בדמין לך וכשר בדיני ממונות אבל אם לא היתה אמו מישרלא אינו כשר מן התורה אפי' בדניי ממונתו דבעינן מקרב אחיך. אבל המורה פי' בפ מצות חליצה גר דן את חבירו גר דיני נפשות דאלו דינו ממונות אפי' ישראל דתנן הכל כשרין לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי אפילו גרים ואינו נראה דהא אין דנין דיני נפשו' אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה וגר פסול לישב בסנהדרין לא מיבעיא גר גרידא אלא אפי' אמו מישראל דבעי' אתך בדומין לך ובעי' כשרין המשיאין לכהנוה האיך יתכן שידון גר את חבירו דיני נפשות. ותו גר גרידא מי כשר בדיני ממונות לדון ישראל והא בעי' כל משימו' שאתה משי' לא יהו אלא מקרב אחיך. אלא ודאי האי גר דמרבינן בסנהדרין כשאמו מישרלא הוא. וריב"א זצוק"ל כבת התם בסנהדרי' חדא לאתויי גר. דוקא חברו גר אבל ישראל לא כדאמרי' בפ' מצות חליצה כו' ואינו נ"ל שאם אינו מרבה הגר אל אלדון חברו גר ולא ישראל אמאי מפליג בין דיני ממונות לדיני נפשות ליפלוג בדניי ממונות גופייהו בין גר ובין ישראל אלא ודאי כשמכשיר הגר בדיני ממונות אילו לישראל מכשירו ואינו פוסלו אלא בדיני נפשות הלכך אין לפרשו אלא בגר שאמו מישראל והיכא כתב רבי' יצחק מפאס זצוק"ל התם ולא מיתוקמא האי דאמרי' הכא לאתויי גר אלא כשאמו מישראל.
הרי גופין מוחלקין והרי שמות מוחלקין פי' ובהתראה אחת שהתרו בו הכא על האלמנה לוקה חייב על כל אחת ואחת כיון דגופין מוחלקין.
נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא כו'. פי' האי מתניתין מיתוקמה אפי' לר' יוסי בר' יהודא דאמר בריש פ' היו בודקין (עייק במ" פ"ו מהל' שגגות שהביא דברי רבינו הללו וכתב וקשה לי משומט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' שא"ת אלא אחת עכ"ל.) אותו חבר אינו צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. והכא מכי אסרו ביה חדא זימנא הרי מזיד הוא וילקה על כל שתיי' ושתייה בלא התראה אחרת הא לא אמרינן דמצי משתמיט ואמר אע"פ שהתרן בי והודעוני שנזיר השותה יין לוקה אני סברתי לשתות כל היום כולו וללקות פעם אחת ואלו ידעתי שאלקה על כל כוסי וכוס לא הייתי שותה הלכך צריך התראה על כוס וכוס.
מהו דתימא הרי שמות מוחלקין קמ"ל גופין מוחלקין בעינן וליכא. פי' דלא יקרא שמות מוחלקין אלא שמות של איסורין חלוקין כגון חלב נותר ופגול בהעלם אחד חייב על כל א' וא' אבל אלמנה משלשה בעלים איה אלא לשם איסור אחד אלמנה לא יקח ודמיא לאוכל חלב שור וכשב ועז בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. אלב היכא דאיכא גופין מוחלקין אע"פ שהם משם איסור אחד חייב על כל א' ואחד כדאמרי' בכריתות בפרק אמרו לו הבא על חמש נשי' נדות חייב אלא אחת. אבל הכיא דאיכא גופין מוחלקין אע"פ שהם משם איסור אחד חייב על כל א' ואחד כדאמרי' בכיתות בפרק אמרו לו הבא על חמש נשי' נדו חייב על כל א' ואחת ואע"פ שכולן שם א' הן אל תבואו על הנדה וה"ה הבא על שתי אלמנות ראובן חייב שתים. נראה לי דלא אמרי' גופין מוחלקין אלא בבעלי חיים. כגון הבא על חמש נדות ועל חמש אלמנות וכן הרובע חמש בהמות בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אבל בשחוין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבי ואם אכל חלב מכמה בהמות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. וכן אם אכל נבלה מכמה בהמות בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת וכן גיד הנשה מכמה בהמות. ומאי דתנן בפרק גיד הנשה אכל מזה כזית ומזה כזית סופדג שמנים. כגון שאכלן בשתי התראות ואתא לאשמוענין דגיד הנשה נוהג בשתי היכרכות ולאפוקי מר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא בשל ימין ולא מצאתי חילוק חטאת בשחוטין אל אבאוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד דהוא פלוגתא דתנאי בפ' אמרו לו ונראה לי דמאן דמחייב על כח אחד ואחד דוקא בזבחים קא מחייב משום דחשיבי וחשיבי ליה גופין מחולקין אבל אוכל חלב מחמשה בהמות מודה דאינו חייב אלא אחת: ונראה לי דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בבעלי חיים דמה לי רבע חמשה בהמות מה לי בא על חמש נדות וכן אם אכל אבר מן החי מחמש בהמות או שתלש חלב מחמש בהמות ואכל בהעלם אחד או שאכל דם הקזה מחמש בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.
בשלא גמר ביאתו. פי' אבל אם גמר באיתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואע"פ שאל נתעברה שאין העיברו תלוי בידו אלא בידי שמים והא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא:
ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה: עין בשנים אוחזין בהלכות ראה את המציאה בקנוטרסי במהדרא בתרא:
רבי יהודה אור בת גר זכר כבת חלל זכר. תנאי בתוספתא קדושין בסוף פרק הנותן רשות כהנת לויה וישראל שנשאו לגר לעבד משוחרר הודל עבד. משוחרר נראה לי דסתם תוספתא ר' יהודא ולהכי קרי להו לולדות גר ועבד משוחרר לומר שאם היא נקיבה אסרוה לכהן אע"פ שאמן ישראלית בתר גר ועבד משחורר אזלינן:
לא תימא אלמנה לכהן גדול יוכיח אלא אימא מצרי ראשון יוכיח. ראיתי מקשים דהאי דינא גופיה איתה בפ' הערל (דף ע"ז ע"א.) בהלכות עמוני ומואבי דקא פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה ולא משני כי הכא מצרי ראשון יוכיח ואל קשיא ולא מידי משום דאיכא למיפרך התם מה למצרי ראשון שכן בתו פסולה אפילו לישראל ומשום הכי פסולה לכהנוה תאמר בגר עומני שבתו כשירה לישראל וכיון שכשירה לישראל כשרה נמי לכהונה (אמי אמרת חלל יוכיח וכו' וחזר הדין לא ראו זהו וכו' ההיא דינא וכו' כצ"ל.) חלל יוכיח שבתו כשרה לישרלא ופסולה לכהונה אף אני אביא גר עמוני מה לחלל שכן יצירתו בעיברה מצרי ראשון יוכיח וחזר הדין מאי אמר' לא ראי' זה בראי' זה הצד השו' שבהן שאינן ברורב קהל אף אני אביא גר עמוני. ההוא דינא לרבי יוסי הוא ורבי יוסי האי צד שוה לא פריך כיון שאין אומר שלהן שוה כדפירש המורה הכא אליבא דרבי אליעזר שרבי אליעזר ורבי יוסי שוין להכשיר בת גר זכר.
רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישרלא ה איתי מקשים והא אית ליה לרבי יהודה בכיסוי הדם (חולין דף פ"ה ע"ב.) דמו ואפילו מקצת דמו. ונראה לי לתרץ שאין זה כזה דהכא סבר רבי יהודה דסתם זרע לא יקרא אלא זרע האב וזה הוא כל זרע דקאמר דהא לא חייש רבי יהודה לזרע האם כלל דישרלא שנשא גיורת היה מכשיר בתו. אבל התם גם מקצת הדם יקרא דמו ולא משמועיתא חדא איכא לתרווייהו:
וחכמים אומרים אינו נאמן. פירש המורה אפסולי קיימי אבל לענין בכור לא פליגי: ואינו נראה לי דהא אמרינן בפ' יש נוחלין לא פליגי: ואינו נראה לי דהא אמרינן בפ' יש נוחלין בהלכה האומר אי שפלוני בני בכורי לא וטול פי שנים שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדינו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מספקא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן דתני יכי ריכירנו לאחרים כי ותו קאמרינן התם ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אב"ו על אחר שהוא בכור נאמן כרבי יהודה שאניו בכור ואמר אביו שהוא בכור אינו נאמן כרבנן אלמא פליגי רבי יהודה ורבנן לגבי בכור דלר' יהודה נאמן האב אפי' במקום שמכחיש החזקה ולרבנן אינו נאמן להכחיש החזקה ולא האמינתו תורה אלא כשבאו ממדינת הים ואל הכרנו מעולם ולא החזקנו מי הוא הבכור שם הוא נאמן אב יוכל שיטה זו שאור כאן בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר כו' עד שנפלו לו כשהוא גוסס אור גם שם. ורבינו יצחק מפאס זצ"ל כתב ואיפסקא הילכתא בהדיא כ' יהודה בפ' יש נולין והא דקי"ל הלכה כרבי יהודה ה"מ בדלא אתחזק בכשרות אבל אי לא אמר האב בשעת לידה ונפק עלה קלא דבריה הו אולא קא מערער ולבתר הכי קא פסיל ליה לא מהימן דיקא נמי דקתני על העובר שבמעיה הכי נמי בני זה דקתני דומיא דעובר הוא דעדין לא אתחזיק ומסתייע הא סברא מהו דגרסינן בפרק יש נוחלין. וכן הלכתא ואינו נראה לי דאדרבה מיש נוחלין מוכח דאפילו להכחיש החזקה היה מאמינו רבי יהודה ובהלכתן נמי אמרינן ולא מיבעיא האי דאית ליה חזקה דכשרות אלא אפילו עובר דלית ליה חזקה דכשרות כו'. אלמא מאי דתנא בני זה ממזר הוא בדאית ליה חזקה דכשרות מיירי ואפי' הכי פליג רבי יהודה דאמר נאמן. וכן פירש רבינו חננאל זצוק"ל בשלמא לרבי יהודה דאמר נאמן לומר זה הבן ממזר הוא ומוציאו מירושתו אע"פ שההוא מוחזק כי הוא בנו הוצרך הכתוב לומר בבכור יכיר יכירנו לאחרים כי נאמן הוא אף על פי שמוחזק לנו באחר שהוא בכור אלא לרבנן שאמרו כיון שהוא מוחזק שהוא בנו אינו נאמן לומר אינו בני כך הבכור כיון שמוחזק לן באחר שהוא בכור אינו נאמן יכיר למה לי. נתברר כי כל עיקר חלוקתם היא להכחיש החזקה. ואפיסיק הילכתא ביש נוחלין כרבי יהודה גבי בכרו ומספקא לי אי הלכתא כוותיה נמי גבי לפסול את בניו אי לא. ומיהו אימת קא אמרינן דנאמן האב לפסול את בנו הני מילי כי לא קיימא אמו ומכחשא ליה. אבל היכ אדאמו מכחשא ליה היא מהימנא כדכתבית לעיל בפרקין עיין בס"פ החולץ במהדרא בתרא. ועיין בפרק יש נחולין במהדרא רביעאה.
רבא אמר הרי בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ראיתי מקשים מהא דתנן בפק כל היד (דף י"ד ע"א.) נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאח רזמן טמאין בספק ופטורין מן הקרבן ואמאי נימא מדהשתא הוה דם מעיקרא נמי בשעת תשמיש הוה דם ולא היא דהא בריש מסכתנדה מקשי ממקוה לשמחי ולהלל דלגבי מקוה מוקמינן ליה בחזקת חסר בודאי ואפילו ברשות הרבים ושמאי אמאי אמר דיין שעתן ולא אמרינן דמשעת פקידה הוא דחזאי. ולהלל נמי אמאי הוי מפקידה לפקידה ספק ואין שורפין עליו תרומה וקדשים. ומסיק דלגבי מקוה איכא תרתי לריעותא ובנדה איכא חדא לריעותא הלכך במקוה דאיכא תרתי לריעותא מחזקינן טומאה בודאי אבל גבי נדה דליכא אלא ריאוא חדא אזליינן לקולא ושמאי מוקי לה בחזקתה ודיה שעתה והלל כיון דמגופה היא רמיה (דמגופא היא דחזי' ורגילה כצ"ל.) ורגילה בכך ריעא חזקתה ומטמא בספק והכא נמי דליכא אלא חדא ריעותא פליג רב ושמואל דשמואל סבר אפילו שאמי דאמר גבי נדה דיה שעתה מודה הכא דחיישנין ולא אמרינן דהשתא הוא דבגר וקדושי האב קדושין וקידושיה אינן קדושין דכיון דהויא ביום מישלם ששה חדשים דעשויה להשתנות מנערות לבגרות איכא לספוקי דילמא מצפרא אישתנאי והביאה סימני בגרו' וכ"ש להלל דמספק בנדה דמסק נמי הכא. ורב סבר כיון דהויא ביום מישלם חזקה יש שביום זה מביאה סימנין הילכך אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ואל דמי לנדה דההוא למפרע דמספק הלל לית ליה חזקה דדם כי היכא דאית הכא חזקה ליום מישלם ששה חדשים ומ"ה בנדה הוי ספק והכא הוי ודאי ואלו הוה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה להשתנות הוי דמי לבתולה שלא ראת' דם מימיה שכשהיא רואה עכשיו אמרינן דיה שעתה ולא מספקינן למפרע בשום טומאה והילכך ליכא לאקשויי נדה לרב דהכא איכ אחזקה דיום מישלם ששה חדשים ובנדה ליכא חזקה לטמויי למפרע. ולאח זמן דמספקינן לה בקרבן משו' דהוא סמוך (לאיתיחוס) לאותיום דהויא ודאי טמאה חייבין בקרבן אבל לאחר מכאן טומאה מעת לעת מספיק' ככל הנשים יש לה אבל לא שתביא אשם תלוי ולא שתטמא את בועלה. עוד ראיתי שמקשי מהא דמייתינן בשמעתא קמייתא דנדה נגע באחד בלילה ואינו מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן. א"כ לומא רב ושמואל כתנאי. ונא לי שאין זה דומה לזה ומפני שאין דומין לא הקשה בהלכה קמייתא להלל ושמאי מינה כמו שהקשה ממקוה וחביות שזו היתה קושי' חזקה דאע"ג דאיכ אתרתי לטיבותא דלנוגע דאיכא חזקה דטהרה ולאותו שנגע בו נמי איכ אחזקה דחיות ואפילו הכי מטמאי רבנן ואמרי כיון דהשתא אשתכח מת מעיקרא נמי מת הוה כל שכן בנדה כי היכי דהשתא מעיקרא נמי חזאי אלא משום דלא דמו דהתם אתיליד ספיקא בטומא' גופא דבעידנא דנגע לא ידעינן חי הות טומאה אי לא והלכך אמרינן כל הטומאות בשעת מציאתן בין להחמרי בין להקל שהרי גבי מחט שנמצא מליאה חלודה או שבורה (ושרץ שנמצא שרוף ע"ג זתים ומעלה המהימרים כלומר הבלמים כנ"ל.) וסכין שנמצא (שרוף) על גבי זתים מנטלת מההוא אמרי' נמי כל הטמאות כשעת מציאתן להקל. אלב הכא גבי נדה הדם המטמא ברור הוא כי האו טמא ואין בו ספק אלא שלא ידענו מתי ניטמאת האשה ממנו וכן סימני הבגרות ברורין ומצויין הן אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה הלכך אין לדמות זה לזה וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא ואותו שנגע במת הרי ודקי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על זה.
התם תרתי לריעותא ראיתי מקשים מפרק המדרי (דף ע"ה ע"א.) דתנן התם הוי בה מומין ועודה בבית אבי ההאם צריך להביא ראהי שמשנהארסה נולדה בה מומין אלו ונסתפחה שדהו. וקאמרינן טעמא דמייתי ראיה אב הא לא מייתי ראיה בעל מהימן מני רבי יהושע היא דאמר לא מפיה אנו חיים משמע שאם היה לרבן גמליאל דאזיל בתר חזקת הגוף אפילו לא מייתי האב ראי' מהימנא והא איכ אתרתי לריעותא חדא חזקה דממונא ועוד דהרי היא בעלת מום לפנינו. ולא קשיא דלרבן גלמליאל חזקה דממונא כנגד חזקה דגופה לא חשיבא ליה ובתר חזקה דגופה אזיל. והכא נמי במקוה איכא חזקה דטהרות דאיכא למימר אוקמינהו בחזקתייהו (ומשום דאיכא חזקה כצ"ל.) ומ"ש דאיכא חזקה דגופיה דטמא לא חשבי' לה וה"ה הכי נמי התם.
ועל מאי דאמרינן הכא אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר: ראיתי מקשים ממאי דאמרינן בפקר בכל מערבין רבא אמר היינו טעמא דר' יוסי דקסבר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסרה במקוה שלא נמדד. דאלמא במקוה שלא נמדד איירינן והיכי מצינן למימר העמד מקוה על חזקתה. ולא קשיא ולא מידי דלעולם האי דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר במקוה שנמדד מעיקר אמשמע דהות להי חזקה דכשרות ואחר כן נמדד ונמצא חסר. אבל מיהו ברישא דההיא תנן בפ"ב דמקואות בטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק שיש בו ארבעים סאה וספק שאין בו כו' עד ספיק אטמא ובתר הכי קתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו'. ובסיפא קתני במה דברים אמורים בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין בא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק שאין בו כו' עד ספקו טהור ור' יוסי מטמא שר' יוסי. אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שהוא טהור. ומינה מקשינן התם בעירובין דר' יוסי אדר' יוסי דמטהר גבי עירוב ומתרץ רבא העמד טמא בחזקתו ואימור לא טבל ומקשה אדרבא העמד מקוה על חזקתו ואימרו לא חסר ומהדר במקוה שלא נמדד פי' באיזה מקוה פליג ר' יוסי דמטמא במקוה שלא נמדד כגון האי דקתני בספיא ואפי' טבל ספק שיש בו ארבעים סאה וספק שאין בו שלא היתה לו חזקה דכשרות (לעל במקוה שנמדד לא פליג ר' יוסי כצ"ל.) לא פליג רבי יוסי ומודה דבטומאה דרבנן אזלי' לקולא דאמרינן העמד מקוה על חזקתה כדאמרינן בעירובין דספקא דרבנן לקולא. עוד מקשים ממאי דאמרינן בפ"ק דחולין (דף יו"ד וע"ש בתוס'.) גבי השוחט בסכין ונמצאת פגומה ודרב חסדא אמר כשרה ואקשינן לה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא הי' בי קודם לכן כו' עד סכין איתרעא בהמה לא תיתרעא. והא מקוה דמי לסכין דאיתרע וגברא לא איתרא דדמי לבהמה ואפילו הכי אוקמי' טמא בחזקתו והתם נמי נוקי בהמה בחזקת. ולא קשיא ולא מידי דלא דמי מקוה לסכין דסכין בדק אותה קודם שחיטה. ובחזקת כשרה הות. אבל המקוה לא מדד בשעה שטבל אליה זמן רב יש שנמדד ועכשיו אחרי שטבל נמצא חסר היו כך יש לומר נחסר מאותה שעה שנמדד ובעת טבילתו הר היה הלכך לא דמו ספק סכין לספק מקוה:
היה בו רק את החביות להיות מפרשי עליה תרומה כו'. פי' המורה להיות סמוך עליה בהפרשת תרומותיו כשבא לשתות מאה לוגין טבנ' ובמכאן ואילך ספק פירש דהויא תרומה ואמור ותרום. קשיא לי בהאי פירושא דכיון דכבר שתה מאי דהיה הוה ואפי' אגנאי מילתא דשתה ענבים אינו חייב להפריש תרומה עליהן אך אם הן בעין. לפיכך אין לפרשה אלא כגון שהיה מוכר חביות של טבל בכל יום לוקחים והיה מתקנין בענין זה ושהיה אומר תרומתן של אלו תהיה באותה החביות וכל החביות של לוקחין עדיין הן בעין. ועיין הפתר מבואר בפ' המוכר פירות בהלכות מרתף של יין:
ואי ס"ד לא פליגי אמאי קפיד כי עביד עובדא במכחישו. פי' אלא ש"מ דאפילו במכחישתו חייש שמואל דלא מהימנינן לה דהאי בעיא לקיומה קידושיה וגם בשאינו מחכחישתו יש לומר דפליגי ובתרווייהו שמואל חייש ורב אזיל בתר חזקה דאתתא:
אמר ריש לקיש לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא. ראיתי מקשים והא סבירא ליה לריש (דף ך"ה ע"ב.) לקיש דמעלין מתרומה ליוחסין דהכי אמרי' בפ' ב' דכתובות ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש ואמ' להי לאיתיהו שחלק על הגורן כו' אלמא מעלין מתרומה ליוחסין. ולא קאי, דודאי מחילוק גרנות מעלין אבל מאכילת תרומה אין מעלין שהרי גם העבד אוכל תרומה. כדפרישי' התם במהדרא תליתאה. תינוק שנמצא עומד בצד העיסה כו' עיין בפ' כסוי בהדם במהדרא תליתאה:
וסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ראיתי מקשים אמאי הכא אמרינן איתרע ליה רובא ובריש פרק בתרא דיבמות אמרינן אלא אמר רבא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיפהא כרובה ואתא מיעוטא דאפילו תיסמוך אחזקה והוה ליה פלגא ופלגא ולא תינשא ולא תתייבם ונראה לי דלהכי שני לישנא התם ואמר הוה ליה פלגא ופלגא ולא אמר איתרע ליה רובא דא"כ הוה משמע דאיתרע רובא ואזלי בתר חזקה ותתייבם להכי אמר פלגא ופלגא דלא תינשא ולא תתייבם. אבל הכא אפי אמרת פלגא ופלגא הוה והוי לי הספק טומאה ברשות היחיד דכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור משום הכי קתני איתרע ליה רובא:
ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי רובא וחזקה רובא עדיך. לפי פירש המורה שמפרש דאיכא ודאי מגע בעיסה קשיא ממאי דכתבית בריש נדה דשמאי סבר העמד אשה על חזקתה ולא אמר העמד טהרות בחזקתן מפני שיש בהן ודחי מגע וגם במקוה דאוקימנא דאית בה תרתי לריעותא והא אית' ביה חזקה דטהרות לטיבותא אלא כיון דאית בהו ודאי מגע בטלה חזקה שלהן. והכי נמי גבי עיסה אי אית בה ודאי מגע בטלה חזקתה משום הכי הוי פי' ר"ת עיקר שמפרש סק מגע כדכתבינן בפ' כיסוי הדם במהדרא תליתאי:
כגון רבי חנינא בר פפא כל זה אמר רב אלא בדרך ענוה שהרי רב כהנא שהיה תלמידו גם הוא נמנה שם עמהן:
אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד ראיתי מקשים מהא דגרסינן בשלהי נדרים ההוא נואף דעל לגבה דההיא איתהא כו' עד אם איתא דעבד אסורא ניחא ליא דליכול ולימות דכתב כי נאפו ודם בידיהם וכו' משמע דהא לאו הכי הות אותא אסורא או אין אוסרין על הייחוד. ומתרצים דהת בשקלא לא ונסתה. ואינו נראה לי דאף על גב דלא קינא לה לא קשיא ולא מידי דהנהו תרי עובא יש דברים הניכרים ורגלים לדבר שלמה היה נחבא מן הבעל אלולי שהיה ירא ממנו שבלב רע נכנס כדי לנאף עם אשתו בעבור זה יש לאסור אבל אם לא היה נחבא מן הבעל אלא עומד בגלוי פנים כדרך השכנים שנכנסים זה לתוך ביתו לזה אף על פי שנתייח' עמה אין אוסרין אותה משום ייחוד בלבד כיון שאין שם דברים הניכרים. עוד מקשים ממאי דאמרינן בפרק שני דיבמות אוכל יצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא או מנעלים תפורים תחת המטה תצא ואמאי תצא והא אין אוסרין על הייחוד וגם זו אינה קושיא של כלום חדא דרב הוא דאמר הכא אין אוסרין על הייחוד והתם פליג רב על רבי ואמר דלא תצא בדבר מכוער כי אם בעידי טומאה. ואפילו לרבי נמי לא קשיא דהתם ראו דבר מכוער משו' הכי תצא אבל אם מצא רוכל בביתו אף על פי ששהא שם הרבה ונתיחד עם אשתו לא היה אוסרה רבי דדוקא אוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אבל בלא חוגרת בסינר לא. הא לך בפירוש שגם רבי המחמיר בדבר מכוער לא היה אוסר בייחוד לבדו.
זה וזה כדי שיהו שדים נכונו ושערך תמח פירש בין י"ב דאשה ובין י"ג דאיש כדי שיהו שדים נכונו באשה וצימח שער באיש והמורה פירש זה וזה בין לישנא קמא ובין לישנא בתרא. ואינו נראה לי שיהו שדים נכונו לבת תשע שנים:
א"ל לא ידע מר דמיקדשא. מה שפירש המורה ויש להתרחק מאשת איש אינו נראה לי דמאי אולמיה דאיסור אשת איש מאיסור בת בנו והנכון בעיני דכיון שהיא מקודשת כגדולה דמאי כבר ואסור לנהוג בה מעשה קטנה להושיבה בחיקו.
אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא. והא תנן כל שעסקו עם הנשים סורו רע והתופר עסקו עם הנשים הוא. אלא מחטא. פירש שילמוד לעשות מלאכת המחטים ולא מלאכת התפירה.
סליק פירקא וסליק מסכתא בסיעתא דשמיא בריך מארי דארעא ושמיא