תוספות יום טוב על תמיד ד

משנה א

לא היו כופתים. פי' הר"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]:

אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

ראשו לדרום. לשון הר"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר"ב במשנה ח' פ"ג דיומא:

ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד') ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש:

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל') ובתחפנחס חשך היום. הרמב"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור:

על טבעת שניה. פי' הר"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד"א זה מזה. ואע"פ שמרחיק מהמזבח י"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ"ו דיומא (דף ס"ב) כתבו טעם אחר וז"ל נ"ל דמן הדין ה"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר"פ טרף בקלפי וז"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ"ו ע"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע"כ. [והרא"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע"כ. ולפ"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ"ש הר"ב. שיוחנן כ"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ"ש הר"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ"ש הר"ב בר"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע"כ. והרמב"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ"כ בחבורו סוף פ"ק מה"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו.

וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה"ג בפ"ק דיומא דמייתי לה התם דף י"ד ודף ט"ו. ומ"ש הר"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר"ב דמ"ד פ"ה דזבחים ע"ש. ובגמ' דיומא (דף ע"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה"נ [בכל הדמים] אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין:

שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ"ה דזבחים ילפינן לה דף נ"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד') אל יסוד מזבח העולה. שאין ת"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ"ש שם מ"ד בס"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע"כ.

משנה ב

לא היה שובר בו את הרגל. פי' הר"ב כדרך שהטבחים עושים שמחתכים את הרגל כו'. ומניחים רגל השבור ברגל האחר. אלא נוקבו. בשני הרגלים נוקבו ומניחין באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים. לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל (נקוב) [תחוב] ברגל האחר וע"י כן תלויה הבהמה. המפרש:

[ערכובו. פי' הר"ב כמו ארכובו. עמ"ש במ"ב פ"ז דסנהדרין].

חתך את הכרעים כו'. כתב המפרש הכרעים רגלי הבהמה (כרעיים). ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד. ע"כ. ולא הרגלים כולם. שסופיהם חותכן לאח"כ כדלקמן. ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים. ולא יותר:

מירק את ההפשט. גמרא. כמו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו [פ"ג דיומא מ"ד] כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים. המפרש.

חתך את הידים עלה לרגל הימנית. וה"ה דקודם שיחתוך הידים ה"ל לחתוך רגל הימנית. אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. המפרש.

עלה לרגל הימנית חותכה כו'. ועדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. כמ"ש לעיל [ועמ"ש בפרק דלקמן מ"ד בד"ה בתוכו כו']:

קרעו ונמצא כולו [גלוי] לפניו. עכשיו שנטל רגל הימנית כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין [חתוך אפילו] אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. המפרש:

על בית שחיטת הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם. למעוטי [בית] שחיטת צואר אתיא [סד"א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה. ה"נ צואר מגונה. הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה הפדר בית השחיטה. והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כ"כ. המפרש:

כל צרכה. ולא קבע בה הדחה שיש [כרס] שיש בה טנופת הרבה. ויש שאין בה טנופת כל כך. המפרש:

על שלחנות של שיש שבין העמודים. עיין מה שאכתוב בזה במ"ג פ' בתרא דמדות:

משנה ג

נטל את הסכין והפריש כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. המפרש:

ולא היה מזיזה ממקומה. פי' הר"ב ולא היה מזיזה לאצבע הכבד ממקומה שכשחותכין את הכבד ומפרידין אותה ממקומה נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. המפרש. ואצבע לשון נקבה כדאמרינן לא כל האצבעות שוות. והרמב"ם בפ"ו מהל' [מעשה] הקרבנות העתיק אינו מזיז הכבד ממקומו:

נקב את החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל [וכשנוטל] את החזה משם. הוי כמו שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. המפרש:

ויורד עד השדרה. נ"א עם השדרה. ופי' המפרש אצל השדרה חותך. ולא היה עגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה [הרבה] ע"כ:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות. ולקמיה מפרש כשיפרש דופן שמאלי דקתני ומניח [שתי] צלעות רכות מלמעלה וכו'. וכך היה עושה בחברתה דופן ימין. המפרש:

בא לו לגרה והניח בה ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן. ב' צלעות הניח בו כבר כשחחך הדופן הימני ועכשיו הניח בו ב' צלעות מצד אחר וזהו אותם צלעות שהן מדופן אצל חזה. ועדיין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הן מחוברין לדופן. המפרש:

בא לו לדופן השמאלי והניח בה כו'. כתב המפרש ל"ג [בה]. והניח אצל העוקץ ב' צלעות רכות דהיינו למעלה וב' צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן. וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני ב' צלעות למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה ב' צלעות למעלה [בנטילת] דופן ימין. פירשו [כאן] נמצא מניח בשתי דפנות שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל. ע"כ:

אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלוי בה. והכבד לאו מן הדופן הוא. אלא תלוי הוא בה. ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה. המפרש:

בא לו לעוקץ. המפרש כתב הוא הזנב. ובשם הערוך כתבתי ברפ"ג שהוא העצה.

חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו. המפרש:

ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. וכן ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ לא חש לפרש שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן. המפרש:

נטל רגל השמאלי. שנשאר יחידי שכל הבהמה מנותחת לאבריה [מלבד זה הרגל] שנשאר עדיין באונקלי. המפרש:

הראשון בראש וברגל. עמ"ש במ"ג פ"ב דיומא:

בשמאלו. כתב הר"ב ואע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא וכו' כדאיתא ביומא פרק ה' דף מ"ח:

וצלעותיה בין אצבעותיו. והאי דלא פי' ובית עורה לחוץ היינו טעמא דב' צלעותיו מונחין בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ. אבל גבי דפנות לא פי' לך כלום [כלומר לא פי' היאך נושאן] והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פי' בית עורה לחוץ. המפרש:

[בקרבים הנתונות בבזך. פי' הר"ב תרגום כף בזך. וכ"כ המפרש. ומסיים לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי. ע"כ. ולפי שהם גדולים נ"ל יותר פירוש הרמב"ם שכתב קערה תרגום בזיכא אלא שלא נמצא כן בתרגום שלפנינו לא באונקלום ולא ביונתן. ועיין בפרק דלקמן משנה ד'. דמצינו כף גדול מחזיק שלש קבין]:

השמיני בחביתין. כתב הר"ב הא דאפסיק לחביתין בין סלת לנסכים כו'. משום דלשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד. וגדולה מזו ה"ל לפרש דכך היה סדר הקרבתן החביתין קודמין לנסכין. ומשום האי טעמא דשניהם שם מנחה. כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא דף ל"ד [ולשון פירשן שכתב הר"ב. נ"ל שצ"ל סדרן].

ונתנום מחצי כבש ולמטה. כתב הר"ב ולא מחצי כבש ולמעלה. כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו כו' ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה. המפרש:

במערבו. כתב הר"ב אבל בשבתות כו' היו של תמיד במזרח כו' יש חילוף גרסאות בזה בסוף מסכת שקלים. ושם הארכתי בזה בס"ד:

ומלחום. דכתיב (ויקרא ב') על כל קרבנך תקריב מלח. המפרש:

לקרות את שמע. ולאחר קריאת שמע יקטירו את הקטורת והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. המפרש. ועיין בפירוש הר"ב ר"פ דלקמן:

משנה תמיד, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב