תוספות יום טוב על שבת טז
<< · תוספות יום טוב · על שבת · טז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מצילין. פירש הר"ב לחצר אחרת שבאותו מבוי אע"פ שלא עירבו ותנן בסיפא למבוי שאינו מפולש וכבר הזכרתי בספ"ב דעירובי חצירות ושתופי מבואות תרוייהו מתקנת שלמה ובית דינו הם. והלכך הא דנקט הר"ב אע"פ שלא עירבו. הה"נ שלא נשתתפו וכ"כ הב"י סימן של"ד בשם הר"ן אע"פ שלא נשתתפו בו. ובשם שבלי הלקט מדלא קתני גבי כתבי הקדש מבוי המעורב כדקתני גבי אוכלין ומשקין ש"מ דאפי' לא ערבו ולא שתפו שרי משום כתבי הקדש ע"כ. וטעמא דלא שרינן להציל מידי אחרינא מפורש במשנה דלקמן:
מצילין מזון ג' סעודות. לפי שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת. ומ"ש הר"ב לחצר המעורבת תנן בסמוך. ומ"ש מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית אתי לכבויי כלומר שמתוך בהילתו ישכח שהוא שבת ולפיכך אמרו שלא יציל. ומעתה לא יהא בהול ולא ישכח בשבת:
בלילי שבת. ועי' מ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ח דתרומות:
ואם היו פקחים. פי' הר"ב ויודעים דלאו שכר שבת שקלי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו. אבל לוקחים שכרם מתוך שהם זוכין בכל מהפקירא. אלא שאינם רוצים לזכות בכל כמ"ש הר"ב דבירא שמים עסקינן והכי איתא בגמ'. ומ"ש בפי' הרמב"ם באנשים חסידים איירי הוא טעות מן המעתיקים דבהדיא אמרינן בגמ' דחסיד אפילו אגרא דשרי בשבתא כי האי גוונא לא שקיל דלא מיקרי חסיד אא"כ מוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואף ע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו:
רבי יוסי אומר י"ח כלים. פירש הר"ב שהוא רגיל ללבוש בחול. וטעמיה דאי לביש טפי ונפיק בהו לרה"ר הוי משאוי ומש"ה אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה"ר הר"ן:
שמנה עשר כלים. כתב הר"ב ושני בתי שוקים שאינן מחוברי' כאחת כדרך מלבושי האשכנזים וסביבותיהם אבל הרמב"ם מנאן לחד מנא ומסתבר כדבריו שכן הן מלבושי אותן הארצות וכדרך מלבושי ארץ פלוניאה וכן מונה מלבושים אחרים ואין להאריך בהן. ומ"ש הר"ב ושני בתי ידים שמלבישים כו' ומכסים בהן הזרועות כו' כתב הרמב"ם כי ארצם היתה קרה וכו'. ובערך ארץ מצרים ששם נתישב הרמב"ם הוא אומר. שכן א"י צפוני לארץ מצרים כנזכר הרבה פעמים במקרא וראשונה בפרשת לך לך וכל שתי ארצות ששתיהן לצפון מנטיית השמש אותה הארץ שהיא דרומית לשנייה הנה היא יותר חמה מהשנייה מפני קורבתה יותר לנטיית השמש ומפני כן אלו הארצות הם קרים [יותר] מא"י לפי שהם הרבה יותר לצפון מא"י ואף בבל היא צפונית קצת לערך ארץ ישראל:
וחוזר ולובש ומוציא. כתב הר"ן והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרינן ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר ע"כ. ולכל הפוסקים לא דברי ר' יוסי בלבד הוא אלא ד"ה מלבד להרמב"ם כפי מה שפירש בו בכ"מ שהן דברי ר"י בלבד. [* ואע"פ שבספר רבינו אשר כתב אתאן לת"ק ויש לו קצת פנים מפרש"י מ"מ בספר מעדני מלך כתבתי שאין הכרח מפרש"י ושצ"ל אתאן ככ"ע]:
בואו והצילו עמי. כתב הר"ב אבל לעיל אמר והצילו לכם שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל וכו'. [* דהכי מפרש הר"ב מאי דאתמר עלה דמתניתין גבי מזונות קתני לכם משום דלא קא חזי אלא מזון ג' סעודות אבל גבי לבושים קתני עמי משום דקא חזי ליה לכולי יומא ר"ל דכיון דלא קא חזי אלא שלש סעודות אפשר שזה סעד א' או ב' וזה לא סעד כלל או רק א' אבל מלבושים לכולי יומא חזו בשוה ונמצא שכולם שוים בהצלת מלבושים]. והא דאמרן לעיל דמהפקר קא זכו. לאו מטעמא דאמר והצילו לכם. אלא דזכו מן ההפקר כמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר ונקט דאומר לאחרים שאע"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמן שרי כמ"ש שם הר"ן:
פורסין עור של גדי. לפירש"י שכתבתי בפרק ד' דדוקא עורות של בהמה גסה מטלטלין דחזי למזגא עלייהו מפרשים התוס' לעיל דהכא מיירי כשייחדו לישיבה ולר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה [א) בד' פראג: לעיל ביבשים והכא בלחין ובא מתוקן בד' קראקא כמו שהוא לפנינו] לעיל והכא ביבשים וביו"ט אף בלחין:
[* שידה. פי' הרע"ב העשוי כמין ארון עמ"ש במ"ב פי"ח דכלים]:
מפני שהוא מחרך. מודיע תועלת פרישת העור וכו'. הרמב"ם:
מפני ששביתתו עליהן. ולעיל ספ"ט כתבתי דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מוקי לה בגמ' דהכא בקטן העושה לדעת אביו שיודע שהכיבוי נוח לאביו ועושה בשבילו ודכוותיה בנכרי ואפילו הכי שרי דאע"ג דיודע דנוח לישראל אפילו הכי אדעתא דנפשיה עביד ולהנאת עצמו שיודע שלא יפסיד:
כופין קערה על גבי הנר כו'. כתב הר"ב ואע"ג שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת וכו' ובספ"ג גבי אין נותנין כלי תחת הנר וכו' כתב הר"ב טעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו ולההוא טעמא לא קשיא הכא ולא מידי וכההוא טעמא קים לן ולכך תמהני על הרע"ב שלא היה צריך לכתוב כלל מאי דאותביה לדרבי יצחק דלא קיי"ל כוותיה וראיית הרז"ה ז"ל לפסוק כר"י כבר דחאה הרמב"ן בסוף מסכת שבת. והרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פכ"ה מה"ש כולם פסקו דלא כר"י ועיין בפרק י"ח משנה ב':
ועל צואה של קטן. כתב הר"ב לאו צואה של נער קטן קאמר דהא גרף של רעי הוא וכו' אלא צואה של תרנגולים וכו' וכגון שמונח באשפה וכו' ולא גרף כו'. תימה דהשתא דאוקמת ליה במונחת באשפה שבחצר דתו לא הוי גרף של רעי לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס וכדכתב הרמב"ם. אם כן כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו ולא לוקים למתני' אלא באשפה שבחצר ולא צריכנא לאוקמא דשל תרנגולין נמי. ובגמ' דצואה של קטן לעולם שרי לטלטלה ולפנותה מפני שראויה להאכילה לכלבים. ויש גירסא אחרת להפוסקים ולאותה גירסא אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולין אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכם להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך לשם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא. ולגי' זו אפשר שנתכוון הר"ב וה"ק לאו צואה של נער וכו' דרגיל להיות בחצר והלכך הוי גרף וכו' אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולין כו' וכגון שצואה זו מונחת וכו' שכן דרכה להיות מונחת כך:
ועל עקרב שלא תישך. כתב הר"ב ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דחיובא ליכא וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן נצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור כדכתיבנא ברפי"ד. אבל תימה מדתנן בפ"ב דעדיות מ"ה דהצד נחש לרפואה חייב. ש"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה וכתבתי לעיל דבהו בין לצורך בין שלא לצורך חייב ול' הרמב"ם בחבורו פ"י בדברים שיש במינן צידה דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכך נראה דהאי אסור דנקטי לאו דוקא אלא ה"ה דחייב ועמ"ש במשנה ב' פי"ח:
מילא מים להשקות לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה"נ [א) כ"ה בד' קראקא אך בדפוס פראג: דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל כו' ועי' ר"ן] דאפי' מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ"מ אהני ליה מעשיו שעל ידי מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר"ן ור"י בתוספות. ועיין במשנה ב' פרק ג' דביצה:
כבש. מקום חלק שיורדין בו ואין [בו] מעלות כסולם כ"פ הרמב"ם ועיין בדברי הר"ב במשנה ג' פרק ג' דמדות ועייין בפרק ג' דביצה מ"ש שם בס"ד:
משנה שבת, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב