משנה שבת טז ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק טז · משנה ז | >>

כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך.

אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר, חוששני לו מחטאת.

כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר,

בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בַּקּוֹרָה,
וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן,
וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּשָּׁךְ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב,
וְאָמַר: חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

כופין קערה -

על גבי הנר -
בשביל - שלא תאחוז בקורה.
ועל צואה של קטן,
ועל עקרב - שלא תישוך.
אמר רבי יהודה:
מעשה,
בא לפני רבן יוחנן בן זכאי - בערב,
ואמר: "חושש אני לו - מחטאת".

העיקר אצלנו, כי כל צואה או לכלוך תהיה בבית ישיבתו של אדם שמותר להוציאה בשבת, לפי שהוא גרף של רעי כי הוא אצלנו מותר לטלטלו בשבת.

אבל כל מה שאמר בכאן בצואה של תרנגולים כשתהיה בבית הבישול והמלאכה, יש לכוף עליה כלי במקומה גזירה שמא יכנס לשם קטן ויתלכלך בה, ולפיכך קרא צואה של קטן, כלומר שיצחק בה הקטן.

ומן החיות המזיקות, יש מהם שממיתות בהכרח כשנושכות את האדם כמו קצת מיני האפעה והנחשים וכלב שוטה, אלו כולן מותרין להרגן בשבת כשיזדמן לו ואין בזה מחלוקת כלל. וזולת אלו מבעלי הארס, מאותן שהן נושכות ולפעמים ממיתות ולפעמים אין ממיתות אבל הם מצערות ומכאיבות ימים, אלו ודומיהם אם רדפו אחר האדם לנושכו מותר להרגן, ואם אינם רודפות אחר האדם אלא עומדות במקומן יש לכוף עליהם כלי כדי שלא ישכו. ואם רצה האדם לדרסן ולהרגן בעת ההליכה הרי זה מותר.

והצד נחש וכיוצא בו בשבת, אם צד אותו כדי לצחק בו הרי זה אסור:


כופין קערה - של חרס על גבי הנר ובלבד שלא יכבה. ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ושני לה בצריך למקומו של כלי יב דשרי לטלטלו לצורך מקומו:

ועל צואה של קטן - לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה, אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולים, מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא יג, הילכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך:

מעשה בא - כפיית כלי על עקרב:

בערב - שם מקום:

חושש אני לו מחטאת - דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכים וממיתין ודאי, אלא פעמים ממיתין ופעמים אין ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי, ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו, אסור יד:

כופין קערה על גבי הנר כו'. כתב הר"ב ואע"ג שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת וכו' ובספ"ג גבי אין נותנין כלי תחת הנר וכו' כתב הר"ב טעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו ולההוא טעמא לא קשיא הכא ולא מידי וכההוא טעמא קים לן ולכך תמהני על הרע"ב שלא היה צריך לכתוב כלל מאי דאותביה לדרבי יצחק דלא קיי"ל כוותיה וראיית הרז"ה ז"ל לפסוק כר"י כבר דחאה הרמב"ן בסוף מסכת שבת. והרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פכ"ה מה"ש כולם פסקו דלא כר"י ועיין בפרק י"ח משנה ב':

ועל צואה של קטן. כתב הר"ב לאו צואה של נער קטן קאמר דהא גרף של רעי הוא וכו' אלא צואה של תרנגולים וכו' וכגון שמונח באשפה וכו' ולא גרף כו'. תימה דהשתא דאוקמת ליה במונחת באשפה שבחצר דתו לא הוי גרף של רעי לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס וכדכתב הרמב"ם. אם כן כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו ולא לוקים למתני' אלא באשפה שבחצר ולא צריכנא לאוקמא דשל תרנגולין נמי. ובגמ' דצואה של קטן לעולם שרי לטלטלה ולפנותה מפני שראויה להאכילה לכלבים. ויש גירסא אחרת להפוסקים ולאותה גירסא אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולין אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכם להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך לשם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא. ולגי' זו אפשר שנתכוון הר"ב וה"ק לאו צואה של נער וכו' דרגיל להיות בחצר והלכך הוי גרף וכו' אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולין כו' וכגון שצואה זו מונחת וכו' שכן דרכה להיות מונחת כך:

ועל עקרב שלא תישך. כתב הר"ב ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דחיובא ליכא וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן נצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור כדכתיבנא ברפי"ד. אבל תימה מדתנן בפ"ב דעדיות מ"ה דהצד נחש לרפואה חייב. ש"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה וכתבתי לעיל דבהו בין לצורך בין שלא לצורך חייב ול' הרמב"ם בחבורו פ"י בדברים שיש במינן צידה דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכך נראה דהאי אסור דנקטי לאו דוקא אלא ה"ה דחייב ועמ"ש במשנה ב' פי"ח:

(יב) (על הברטנורא) תימא דאין צורך לכל זה דהא לא קיי"ל כר"י וכמ"ש הר"ב בעצמו בספ"ג דטעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו וא"כ הכא לא קשה ולא מידי:

(יג) (על הברטנורא) לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס. הר"מ. ותימא דא"כ כי הוי נמי של נער קטן ליתסר לטלטלו ולא לוקים מתניתין אלא באשפה שבחצר ובש"ס דשל קטן שרי דראוי להאכילה לכלבים ויש גירסא אחרת להפוסקים ואין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולים אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכה להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף מיהו בשביל שלא יתלכלך כופה עליה כלי אבל של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון של קטנים א"צ לכפיית כלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבהכ"ס. ולגירסא זו אפשר שנתכוון הר"ב:

(יד) (על הברטנורא) וכ"כ בפירוש הר"מ ומשמע דחיובא ליכא. וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאינן במינן ניצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור אבל תימא דפ"ב דעדיות מ"ה הצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה דחייב בכולהו גווני ולשון הר"מ בחבורו בדברים שבמינן ניצוד בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכן נראה דהאי אסור דנקטי לא דוקא אלא הוא הדין דחייב. תוי"ט:

כופין קערה וכו':    והוא שלא יכבה ועיין במה שכתבתי סוף פ"ג:

ועל צואה של קטן:    ובירושלמי ולאו מאכל תרנגולין אינון תכתיר באילין רקיקא שלא יבואו לידי סירוח:

מעשה בא וכו':    ירוש' ר' עולא אמר י"ח שנין עבוד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתי קומוי אלא אילין תרין עובדייא אמר גליל גליל שנאת התורה סופך ליעשות סמוקים [לפנינו הגי' לעשות במסיקין.] פי' שריב"ז ישב י"ח שנים בערב ודומה שהיתה בגליל וכיון שבכל המשך זמן זה לא בא לפניו רק שני מעשים הללו אחד הנזכר כאן ואחד הנזכר לקמן בפ' חבית אמר עלה גליל גליל התורה שנאת סופך להעשות סמוקים שמא ר"ל עפר אדום מרוב דם חללים: ומצאתי שנקד הר"מ די לונזאנו ז"ל חוֹשֵׁשָנִי השי"ן הראשונה בצר"י והשנית בקמ"ץ כאילו הוא שתי תיבות חושש אני:

יכין

כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה:    אף דליכא סכנה (רע"ז רט"ז סק"ח). וצריך שיניח אויר מעט לנר שלא יכבה (מג"א שם סק"ט):

ועל צואה של קטן:    לאו בצואת אדם מיירי דהא חזי לכלבים. רק ה"ק על צואת תרנגולים שלא יתלכלך בה קטן. ומיירי במונחת במקום שאין שם דריסת רגלי אדם. דאל"כ מותר לפנותה להדיא. מיהו החזרת העביט אסור. אם לא שיהיה בו מים הראוין לשתיית בהמה (ש"ח סעי' ל"ד):

אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב:    שם מקום:

ואמר חוששני לו מחטאת:    ואנן קיי"ל דכל דבר שנושך וממית ודאי. מותר להרגן להדיא. אפילו אין רצין אחריו. ונחש ועקרב שאין ממית ודאי. מותר רק לדרסן לפי תומו. אפילו במתכוין להרגן. אבל לא יהרגן להדיא באין רצין אחריו: (שט"ז ס"י):

בועז

פירושים נוספים