עיקר תוי"ט על שבת טז
משנה שבת, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) ותנן בסיפא למבוי שאינו מפולש וערובי חצרות ושתופי מבואות תרוייהו מתקנות שלמה ובית דינו הם. הלכך הא דנקט אע"פ שלא ערבו. הוא הדין נמי שלא נשתתפו:
(ב) (על המשנה) שלש סעודות. לפי שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת:
(ג) (על הברטנורא) כלומר שמתוך בהילתו ישכח שהוא שבת ולפיכך אמרו שלא יציל ומעתה לא יהא בהול ולא ישכח בשבת:
(ד) (על הברטנורא) אבל לוקחים שכרם מתוך שהם זוכים בכל מהפקירא אלא שאינם רוצים לזכות בכל כמ"ש הר"ב:
(ה) (על הברטנורא) וטעמייהו דאי לביש טפי ונפיק בהו לרה"ר הוי משאוי ומש"ה אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמיטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה"ר. הר"נ:
(ו) (על הברטנורא) שאינן מחוברין וע"ע בתוי"ט שהוא ע"פ מנהג מלבושי המדינות:
(ז) (על המשנה) וחוזר ולובש ומוציא והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול כו' אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומידכר:
(ח) (על הברטנורא) ר"ל כיון דלא קא חזי אלא ג' סעודות אבל מלבושים לכולא יומא חזי בשוה:
(ט) (על המשנה) גדי. לפירש"י הנזכר בפ"ד מפרש התוספ' דהכא מיירי כשיחדו לישיבה ולר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה לעיל והכא ביבשים וביר'ט אף בלחין:
(י) (על המשנה) מפני כו'. מודיע תועלת פרישת העור. הר"מ:
(יא) (על המשנה) ששביתתו עליהן. ואף דקיי"ל קטן אוכל איסור אין ב"ד מצווים להפרישו, מוקי לה בגמרא דהכא בקטן העושה לדעת אביו שיודע שהכיבוי נוח לאביו. ועושה בשבילו. ודכוותיה בא"י ואפ"ה שרי דאע"ג דיודע דנוח לישראל אפ"ה אדעתא דנפשיה עביד ולהנאת עצמו שיודע שלא יפסיד:
(יב) (על הברטנורא) תימא דאין צורך לכל זה דהא לא קיי"ל כר"י וכמ"ש הר"ב בעצמו בספ"ג דטעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו וא"כ הכא לא קשה ולא מידי:
(יג) (על הברטנורא) לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס. הר"מ. ותימא דא"כ כי הוי נמי של נער קטן ליתסר לטלטלו ולא לוקים מתניתין אלא באשפה שבחצר ובש"ס דשל קטן שרי דראוי להאכילה לכלבים ויש גירסא אחרת להפוסקים ואין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולים אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכה להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף מיהו בשביל שלא יתלכלך כופה עליה כלי אבל של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון של קטנים א"צ לכפיית כלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבהכ"ס. ולגירסא זו אפשר שנתכוון הר"ב:
(יד) (על הברטנורא) וכ"כ בפירוש הר"מ ומשמע דחיובא ליכא. וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאינן במינן ניצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור אבל תימא דפ"ב דעדיות מ"ה הצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה דחייב בכולהו גווני ולשון הר"מ בחבורו בדברים שבמינן ניצוד בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכן נראה דהאי אסור דנקטי לא דוקא אלא הוא הדין דחייב. תוי"ט:
(טו) (על המשנה) לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצוים שם ישראלים ואינם יהודים אבל אין הכי נמי דאפילו מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מכל מקום אהנו ליה מעשיו שע"י מלאכתו של אינו יהודי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר"נ, ור"י בתוספ':
(טז) (על המשנה) כבש מקום חלוק שיורדין בו ואין בו מעלות כסולם. הר"מ: