ברטנורא על שבת טז

משנה שבת, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל כתבי הקדש - אפילו נביאים וכתובים, מצילין אותן מחצר שנפלה בו הדליקה לחצר אחרת שבאותו מבוי, אע"פ שלא ערבו . והוא שיהיו כתובים בכתב אשורי ובלשון הקודש:

בין שקורין בהן - כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת:

בין שאין קורין בהן - כגון כתובים דאף יחידים אין קורין בהן בשבת מפני בטול בית המדרש כדלקמן, שהיו דורשים לעם בשבת ומורין להן הלכות איסור והיתר, לפי שכל ימות החול הם עסוקים במלאכתן, ואסרו לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש משום דמשכי לבא ואתו לאמנועי מלשמוע הדרשה:

ואף על פי שכתובים בכל לשון - ואיכא למ"ד דלא נתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן, אפ"ה טעונים גניזה ואסור להניחן במקום הפקר:

למבוי שאינו מפולש - שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד ברוח רביעית, זה מבוי שאינו מפולש האמור כאן. שלש מחיצות בלא לחי, זהו מבוי מפולש. והכי מפרש לה בגמרא. ואין הלכה כבן בתירא:

(ב)

מצילין מזון ג' סעודות - ואף על גב דבהתירא קא טרח דהא לא שרו ליה לאצולי אלא לחצר המעורבת בלבד, אפילו הכי לא שרו ליה לאצולי טפי ; מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי :

נפלה דליקה בלילי שבת - קודם אכילה:

שחרית - קודם סעודה:

ר' יוסי אומר לעולם הוא מציל - הואיל ויומא בר הכי הוא ובהתירא טרח. ואין הלכה כר"י:

(ג)

מצילין סל מלא ככרות - הואיל ובבת אחת הוא מציל מה לי פורתא מה לי טובא:

ועגול של דבילה - אע"פ שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה:

ואם היו פקחים - ויודעים שאם ישאלו שכר כפועלים לאו שכר שבת שקלי, כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו , עושין עמו חשבון לאחר שבת. ובירא שמים עסקינן, דאע"ג דמהפקירא קא זכי ומה שהציל דידיה הוי מ"מ לא ניחא ליה דליתהני מאחרים דידע דעל כרחיה אפקריה, ובחנם נמי לא ניחא ליה דלטרח, הילכך שקיל אגריה:

(ד)

ולשם הוא מוציא - לתנא קמא לחצר המעורבת, ולבן בתירא אפילו לחצר שאינה מעורבת:

כלי תשמישו - שצריכים לו לאותו היום לסעודה:

י"ח כלים - שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת ותו לא . ואלו הן, הסרבל העליון, ומלבוש שממלאין אותו מוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שקורין בערבי מחשי"א, וחגור רחב שחוגר ממעל למדיו, ובגד צר וקצר שקורין בלע"ז גונ"א, וחלוק שלובש על בשרו שקורין קמיז"א, וחגור שחוגרים עליה, וכובע שבראשו, ומצנפת ושני מנעלים שברגליו, ושני בתי שוקים , ושני בתי ידים שמלבישים אותם על הידים ומכסין בהן הזרועות עד האצילים, ושני רדידים שמתנגב בהן, וטלית קטן שמכסה בו ראשו וכתפיו, וסודר שבצוארו ותלויין שני ראשיו לפניו וקורין לו בערבי שי"ד:

בואו והצילו עמי - שכשם שהוא מציל כך הם מצילים. אבל לעיל אמר בואו והצילו לכם, שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל, כגון שהוא לא סעד והן סעדו , או איפכא:

(ה)

שידה - עשויה כמין ארון:

תיבה - קטנה של שולחנים:

ומגדל - ארמאריא"ו בלע"ז, ובערבי מנשא"ר, ושלשתן של עץ:

מפני שהוא מחרר - ואין האור נאחזת בו ומציל על כלי עץ שלא ישרף:

בין מלאים - מים:

שאין יכולין לקבל את האור - מפני שחדשים הם, וסבר ר"י גרם כבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון. ואין הלכה כר"י:

(ו)

אין אומרים לו כבה - דאמירה לנכרי שבות:

ואל תכבה - אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה מפני שאין שביתת הנכרי עליהם, דישראל אינו מוזהר על שביתת הנכרי כשאינו עבדו:

(ז)

כופין קערה - של חרס על גבי הנר ובלבד שלא יכבה. ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ושני לה בצריך למקומו של כלי דשרי לטלטלו לצורך מקומו:

ועל צואה של קטן - לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה, אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולים, מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא , הילכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך:

מעשה בא - כפיית כלי על עקרב:

בערב - שם מקום:

חושש אני לו מחטאת - דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכים וממיתין ודאי, אלא פעמים ממיתין ופעמים אין ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי, ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו, אסור :

(ח)

מילא מים - מבור ברשות הרבים:

כבש - עושין בספינה גדולה לירד בו מן הספינה ליבשה. ואיצטריך תנא לאשמעינן נר ומים, דאי תנא נר הוה אמינא נר הוא דשרי דליכא למגזר שמא ירבה בשביל ישראל דנר לאחד נר למאה, אבל מים דאיכא למיגזר אסור. ואי אשמעינן מים הוה אמינא מים הוא דבשביל ישראל אסור, אבל נר אף על גב דבשביל ישראל כיון דאיהו נמי צריך ליה שרי, דנר לאחד נר למאה, צריכא. וכבש אף על גב דדמי לנר, דכבש לאחד כבש למאה, משום מעשה דרבן גמליאל וזקנים תנא ליה, דמעשה רב: