תוספות יום טוב על שביעית ג
<< · תוספות יום טוב · על שביעית · ג · >>
משיפסקו עוברי עבירה. כתב הר"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא וכו'. ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא. [שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילין להוציאם לבית השלחין. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי] יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. א"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין:
משיבש המתוק. לשון הר"ב משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות. כלומר הזבל נקרא מתוק ע"ש שנותן וכו' וכן יורה לשון הר"ש. ובין קודם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה וניכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבל. ועיין בפירוש [הר"ב] משנה ו פ"ט שמפרש בענין אחר:
עד כמה מזבלים. אמתני' דלעיל קאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכ"כ הר"ש:
[עד שלש כו'. ועיין במשנה דלקמן]:
יתר מכאן מחציב. כך היא גרסת המשנה ונוסחא אחרת יתר מכן מותר. וזו גירסא נכונה. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים. עכ"ל כ"מ רפ"ב. ויתכן שנשתבשה הגירסא מלישנא דמתניתין ו' פחות מכאן מחצב. [וגירסת הר"ב נראה ג"כ שהיא מותר]:
עד שיעמיק שלשה. בפ"ק דמ"ק דף ד ע"ב פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספות דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא [נ"ל שצ"ל הא] חזי ליה לזבל שבחפירה:
[או עד שיגביה כו'. עיין לקמן בד"ה או עד שיתן כו']:
היה לו דבר מועט. לשון הר"ב שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור. והוא פתרון שני דבירושלמי כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה וטעמא דסבר דהא דקתני עד כמה מזבלין וכו' היינו דבעי לאשמעינן שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא הוא ודאי דאינו מוציא י' משפלות בפעם אחת אלא בזה אחר זה דהא כל משפל [יש] בו משאוי חמור וקאמר השתא ת"ק דאפילו אין לו בביתו שיעור כזה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו מעט מעט עד שיהיו י' משפלות לאשפה לג' אשפתות לבית סאה. ולא אכפת לן במה שאין לו כל כך בביתו להוציא מיד בזה אחר זה דהא אפי' כי יש לו בביתו אינו מוציאו כאחת אלא כשרוצה לעשות כשיעור המפורש אפילו אין לו עכשיו כשיעור רשאי להוציא מעט מעט. ובירושלמי פריך וליחוש מפני מראית העין ומשני סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה:
או עד שיתן על הסלע. רבי אלעזר בן עזריה אמרה. והוא הדין לחכמים דלעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ובדברי כסף משנה שם דבנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה ונראה שהוא טעות סופר:
סהר. לשון הר"ב כמו סחר. וחי"ת בה"א מתחלף ששניהם ממוצא הגרון דוגמא דבית השלחין דבמתניתין ב פרק דלעיל:
נמצא מדייר בית ארבעת סאין. מ"ש הר"ב בדבור עוקר וכו' ועושה אשפות כו'. היינו לאחר שדייר בית ארבע סאין כדמסיק הכא ואשמעינן מתניתין וכו'. וטעמא דעושה אשפות מפורש בהר"ש מדמקשה בירושלמי )אמתני' ב פרק ד' שדה שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית ש"מ דאסור לדייר. ומשני )מתניתין הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו. ופי' הר"ש דלהעמדה בעלמא עושה הסהר. ולאחר כך מאסף כל הזבל ועושה אשפתות וכו'. ולפי' זה היינו סיפא דמתניתין ומוציא מן הסהר וכו'. דדוקא בכה"ג שרינן לעשות סהר וכן פירש הראב"ד בהשגתו פרק ב'. אבל הרמב"ם מפרש דסיפא דמוציא לא קאי ארישא אלא ענין בפני עצמו לאשמעינן דכמו שמוציא זבל מחצרו כדרך המזבלין הכי נמי רשאי להוציא מן הסהר ובעושה סהר בתוך שדהו רשאי להניח הזבל כן. ומפרש לנדיירה דלקמן דהיינו מזבלה ממש בלא העמדת הצאן אלא דנקט לישנא דדיר הצאן כן נראה מדבריו בחבורו פרק א'. ועל פי הדברים האלו תבין דבריו שבפירוש המשנה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמנת סאין. הר"ש הביא עלה ירושלמי תני רשב"א אומר אם רצה תוקע יתד בארץ ועושה ארבעה סהרות מד' רוחותיה של ח' סאין. ועל פי זה כתב ורבן שמעון בן גמליאל שרי עד ח' סאין שסובר דהא רשב"א היינו הא דרבן שמעון בן גמליאל. אבל הרמב"ם מפרש שרשב"ג מתיר לעשות סהר מכל צד מצדי הסהר הראשון. ויהיה בית ח' סאין חוץ מהסהר הראשון שסובר הא דרשב"א לאו היינו דרשב"ג ושלש מחלוקות בדבר:
ומוציא מן הסהר. פירשתיו בדבור נמצא מדייר כו':
שלש מורביות שהם שלש על שלש ברום ג'. פי' הר"ב ט' אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום ג' אמות. ומסיים הר"ש לפי שהאבנים ארוכות קורין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב דתמיד. מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה. ונראה ששרש השם רבה והיו"ד בא במקום הה"א והמ"ם נוספת כדרך השם הנגזר מן הפעל. ועי' ספ"ג דאהלות:
הרי אלו ינטלו. ל' הר"ב ואפי' הקטנות שבהן: ומסיים הר"ש דאילו גדולות אפי' א' ואפי' מונחת בארץ ואפילו שלש נטלות על הכתף תנן לקמן דבאות מכל מקום במ"ט:
פחות מכאן. זה לשון הרמב"ם בחבורו פ' ב' היה פחות מעשרה או שהיו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשאוי שנים ע"כ. ומ"ש הר"ב ומניח מן הסלע וכן כתב הר"ש והוי להו למימר מן הגדר:
המסקל את שדהו. מפני שהוא צריך לאבנים. ל' הרמב"ם בחבורו פ"ב. [ירושלמי פריך בפ' דלעיל אדתנן התם במשנה ג מסקלין עד ר"ה כו'. תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות ומניח את הנוגעים בארץ וכא את אמר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר. ומן התימה בעיני שהרמב"ם בפ"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ"ג העתיק למשנה דפרק דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר]:
גרגר. מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיה יז) הר"ש:
לא יסמוך בעפר. נ"א יסבוך. וכתב הר"ש אם בא להיות סובך מקום יציאת המים וכו' מלשון נאחז בסבך בקרניו (בראשית כב):
חייץ. ירושלמי כדכתיב (יחזקאל יז) והוא בונה חיץ:
והקבלן. במה שכ' הר"ב וי"מ וכו' מביא מ"מ. כתב הר"ש ואפי' פחותות מאבני כתף ואפי' וכו'. והרמב"ם בחבורו כתב ואפי' אבנים גדולות. וכבר הביא עליו הראב"ד ל' הירושלמי אפי' פחות מאבני כתף והכ"מ לא הזכיר השגה זו:
מותר להעמיק עד הסלע. כתב הר"ב ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע ליה וכו'. וכ"כ הר"ש. וצריך לפרש דלמא מימלך ואינו מעמיק עד הסלע וזרע ליה דאילו על הסלע אין ראוי לזרוע ומיהו לישנא דמתני' משמע דרבותא דשריותא הוא להעמיק כל כך עד הסלע. והר"ש כתב עוד פי' אחר דלא גזרי' אטו עודר בשדה. ומלשון הרמב"ם בחבורו ספ"ב נראה פי' אחר שזה לשונו ומותר להעמיק עד הסלע ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו וכו'. נראה דהא קמ"ל דאע"פ שמוציא עפר הרבה רשאי לצוברו וכו':
[מה יעשה בעפר צוברו ברה"ר כו'. עיין בפרק ג דב"ב משנה ח]:
משנה שביעית, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב