תוספות יום טוב על שביעית ב

משנה א עריכה

בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:

כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר:

במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם:

משנה ב עריכה

מזבלין. כתב הרמב"ם בגנות וכ"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן:

מעדרין. לשון הר"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר"ש איתא בהדיא דה"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא"כ ה"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב"ם בריש הלכות שמטה דחרישה מדברי סופרים י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ"ש הר"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ"כ הר"ב דלצורך פירות התירו ומה"ט נמי צריכין לפרש דברי הר"ב במאי דכתב לשון הרמב"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ"ש הרמב"ם בחיבורו פ"א. וכתב שם הכ"מ דרש"י לא גרס ליה אבל בפירש"י שבידינו פ"ק דמ"ק דף ג ע"א כתוב דבעתיקי שרי:

בבית השלחין. כתב הר"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן:

נוטל אדם את העלה וכו'. עיין מ"ש בסוף פירקין בס"ד:

משנה ג עריכה

מסקלין. מכאן סייעתא למ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב"ם כמו שהעתקתי לעיל [ועיין בפרק דלקמן משנה ז]:

[מקרסמין. פירש הר"ב כמו מכרסמין בכ"ף כו'. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]:

משנה ד עריכה

מזהמין. פי' השני שכתב הר"ב שמושחין וכו' כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב"ם ואע"ג דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים וכו' י"ל דה"א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ"ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א' כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך:

[וקוטמין אותן. פי' הר"ב י"מ לשום בשרשיהם אפר כו' ובפי' שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע"כ. ושני הפירושי' ראיתי בערוך ערך זבל]: [ומשקין אותן. לשון הרמב"ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע"כ. ועיין לקמן בסמוך]:

[את הנוף כו'. את העיקר. והר"ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי' הרמב"ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]:

משנה ה עריכה

הפגים. עיין בפי' הר"ב משנה ז פ"ד:

פגי ערב שביעית. כתב הר"ב פירות שאין מתבשלים עד תשרי כו'. כלומר שאין דרכן להתבשל עד תשרי וכן כתב הר"ש בהדיא:

רבי שמעון מתיר באילן וכו'. כתב הר"ב לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית. ל' הר"ש כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בת"כ ) שבת שבתון [יהיה לארץ] (ויקרא כה) כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט:

משנה ו עריכה

ואין מבריכין. עיין רפ"ז דמס' כלאים מ"ש שם בס"ד. ודנקט הר"ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר"ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב"ם נקט אילן סתם:

[פחות משלשים יום. ודבר זה אסור לעולם אפי' בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב"ם פרק ג' מה' שמיטה. וא"ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס' שביעי' כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א"נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ"ל שצ"ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ"ל]:

לשתי שבתות. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמס' ר"ה:

משנה ז עריכה

מתעשרין לשעבר. כ' הר"ב אם היתה שנה ראשונה וכו'. ל' הרמב"ם ושאמר ר"ה אין הכונה על ר"ה של שנה בשנה שביעית אבל הוא ר"ל וכו'. ע"כ. וכתב הר"ב דבהנך אזלינן בתר השרשה דאין לוקטים כו' כאחד. אלא היום לוקטין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבי' יחד. וה"ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אזול בהו בתר השרשה וכו' ומעשרות של אלו מדרבנן ויכולת בידם לקבוע זמן לפי דעתם לכל א' וא'. כ"כ רש"י בפ"ק דר"ה דף יג ע"ב ושאר הזמנים של מעשרות שזכר הר"ב יתבארו במקומן. ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ' הר"ש דילפינן מערלה. וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ"ק דר"ה [דף יד] דקאמר ריה"ג מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור' עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש שנים [שם] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת"כ בפ' בהר והביאוה התוס' במס' ר"ה והר"ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרושו לפני ר"ה כונסים אותם בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כה) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים. [ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ"ש ללשונו של רש"י ז"ל]:

משנה ח עריכה

האפונין הגמלונים כיוצא בהם. ושכתב הר"ב במשנה דלעיל דבשנה אחת משרשת כל השדה. ר"ל כל מה שזורעים אחד שיהיה שדה או ערוגה דהא במשנה ב פרק ג דכלאים מפרש דאפונים הגמלונים מין ירק ואין זורעים ממנה שדה ועיין מ"ש שם:

משתרמלו. ל' הר"ש כלומר אימתי הם כיוצא בהם בזמן שתרמלו לפני ר"ה:

משנה ט עריכה

ושל בעל. בגמ' ריש מסכת מ"ק [אמרי' מאי משמע דהאי בעל] לישנא דמייתבותא דכתיב (ישעיה סב) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עלם עם בתולתא יתייתבון בגוויך בניך:

משנה י עריכה

[אם הוקשו. פי' הר"ב נתיבשו כו'. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר"י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר"ש]:

התמרות שלהם אסורות בשביעית. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ"ט. נ"ל. [ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז"ל התמרות הנץ כו' ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ"ל. ונ"ל דכ"ש לפירוש הב' שכתב הר"ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו']:

ומרביצין בעפר לבן. כ' הר"ב כלומר משקין ברפ"ק דמ"ק כ' הר"ב דשרי אפי' בבית הבעל ולאותו הפי' כ' התוס' ד"ו ע"ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ"ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע"ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב"ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ"ק פ"ק משנה ג. ומ"ש הר"ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר"ש בשיטתייהו דרבנן דראב"י דמשנה ג פ"ק דמ"ק וע"ש:

ממרסין. כתב הר"ב כמו נתנו לממרס ביומא פ"ד משנה ג וע"ש:

רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין. לשון הר"ב שאין חותכין העלין וכו'. ובירו' פריך אדר"ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [אבל] גבי אורז אברוי' אילנא הוא ואסור כך פירש הר"ש לעיל: