תוספות יום טוב על שביעית ד

משנה א עריכה

בתוך של חבירו. כתב הר"ב דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומסיים הר"ש כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו:

שלא בטובה. לשון הר"ב שאין חבירו מחזיק לו טובה. עיין בפרק ד דע"ז משנה ג. ומה שכתבתי שם בס"ד. ומ"ש עוד דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקים וכו'. כ"כ הר"ש משמע דמשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כו' כדרך שהי' מלקט מתוך שלו דהיינו דוקא גסין וטעמא דתקנתא דאע"ג דמלקטין שלא בטובה אפ"ה הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן. ואולי דהיינו דתנן במתני' כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו הגס הגס. משום לאחר התקנה תני. כן ומל' הרמב"ם בחיבורו פ"א נראה דסובר דגם אחר התקנה מלקטין משל חבירו בין גסין בין דקין וטעמא שאסרו בטובה נראה כדי שלא יהא נראה שזה מתקן של חבירו וזה של חבירו:

משנה ב עריכה

שנטייבה. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר דף כו פוקו וזרעו וכ"כ הרמב"ם פי"א. וכתבו התוס' וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א"נ י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ב משנה ב:

שנדיירה. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ד':

אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס"ד:

משנה ג עריכה

ושואלין בשלומן. עיין בפי' הר"ב ספ"ה דגיטין:

משנה ד עריכה

המדל. פי' הר"ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי' הר"ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ"ב מ"ג דלא שרינן אלא עד ראש השנה. ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ"ש הרמב"ם בריש ה' שמטה וכנראה מדברי הר"ב במשנה דלקמן. ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכ"כ בחבורו. ואולי שגם הר"ש והר"ב סוברים כן אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך וכדלעיל משנה ה פ"ז דפאה. אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה שכתבו מתוך של חבירו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור. ואם בשל חבירו כך בשל עצמו לא כ"ש ומ"מ היה להם לפרש כן ברישא. ועי' עוד במשניות דלקמן:

עד שיגום. לישנא דעד לא ניחא. דהא יגום פחות ממשרש הוא. והרמב"ם נשמר מזה בחיבורו וכתב לא ישרש כו' אלא קוצץ מעל הארץ וכו':

משנה ה עריכה

המבקיע בזית. פירש הרמב"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ"ש לעיל בס"ד:

שקמה. פירש הרמב"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים:

רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'. וכתב הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף פ ע"ב ולת"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [ולפ"ז נראה דהלכתא כת"ק כיון שחולק. והר"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפרק א' מה"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב"ב]:

משנה ו עריכה

המזנב בגפנים וכו'. פירש הרמב"ם בדברי רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר ופשוט דכ"ש לת"ק ועיין לעיל משנה ד:

[ירחיק טפח. פירש הר"ב מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה. וכתוב בפירוש שהזכרתי וז"ל אף כי בזיתים [במשנה ד] אליבא דכולהו שרי לגום נראה דשורש הזיתים מעכבים יותר החרישה משורש גפנים עכ"ל]:

קרדום ומגל. כתבתי במשנה ד פרק ד דפאה. ומגירה הוא משור. רמב"ם:

משנה ז עריכה

וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע וכו'. אסיפא קאי ביחלו כונס כו'. כדתנן בפ"ק דמעשרות התאנים משיבחילו וכן כתב הר"ש. ותימה על פירוש הרמב"ם שפירש כשיזריחו הפגים אז יהיו באים לעונת המעשרות. וגירסתו ושאר בוי"ו וכן הגי' בת"כ פ' בהר [ומפרש וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמיח באילנות שהזריחו פגיהם] ובחיבורו פרק ה' מהלכות שמיטה כתב ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות:

משנה ח עריכה

הבאיש. פי' הר"ב משיקראו באשה והיינו וכו'. ולישנא דקרא ישעיה ה ויקו לעשות ענבים ויעש באושים משמע דבאושים ענבים רעים הם וכן פרש"י שם. ולפיכך כתב הרמב"ם והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחהו ע"כ. כלומר דענבים טובים יקראו בשם באשה כשהגיעו לכלל הזה מהטעם שאמר. אבל עיקר שם באשה הונח על ענבי' רעים ככתוב בישעיה וכדתנן בפרק קמא דמעשרו' הענבים והאבשים משהבאישו. כמ"ש שם הרמב"ם והר"ב ואבשים ובאושים כמו כבש כשב ודומיהם:

משנה ט עריכה

רביעית ולוג וסאה. תמצאם מפורשי' בסוף פאה:

כותש בשדה וכונס כו'. אורחא דמילתא נקט שכן דרך לכותשם בשדה. וז"ל הרמב"ם בחיבורו הכניס שליש מותר להכני' לביתו שהרי הגיע לעונת המעשרות. ודתנן כותש עיין במשנהו פ"ח:

משנה י עריכה

אין קוצצין וכו'. כתב הר"ב ואני שמעתי כיון דאפקרינהו וכו'. זהו פירוש הרמב"ם בפירושו ותמהני למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא פרק מקום שנהגו דף נב ע"ב לאכלה ולא להפסד. ואעפ"י שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים. ה"מ למדרש בעלמא אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמ' כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה. ובחיבורו פ"ה כתב ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד. לכך נראה בעיני שהרמב"ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד ואמר שהוא מפני גזל הרבים ואין בין פירוש ראשון לפירוש שני כלום כמו שחשב הר"ב ששני טעמים הם. ומ"מ לכאורה א"צ לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסדים:

משיגרעו. כתב הר"ב משיעשו גרעינין פ"א הבוסר וכו'. הך פירושא בתרא תלמוד ערוך היא בפרק כיצד מברכין דף לו ובפרק מקום שנהגו דף נג ולפיכך לא ה"ל להר"ב לכתוב פירוש אחר אלא דהיינו הך. וכך הם דברי הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד פ"ה דמעשר שני מ"ה:

מותר לקוצצו. פי' לעצים. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו. ומ"ש הר"ב ומשום קוצץ אילנות וכו'. אם הוא מעולה בדמים. כ"כ הרמב"ם והר"ש. ובדקל יש עוד לומר כגון דלא טעין קבא. והתוספות בברכות דף לו כתבו זה התירוץ לכל אילנות חוץ מן הזיתים: