משנה שביעית ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ג · משנה ג | >>
עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה.
יתר מכאן, מחציבד, דברי רבי שמעון.
וחכמים אוסרין, עד שיעמיק שלשה, או עד שיגביה שלשה.
עושה אדם את זבלו אוצר.
רבי מאיר אוסר, עד שיעמיק שלשהה או עד שיגביה שלשה.
היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך.
רבי אלעזר בן עזריה אוסר, עד שיעמיק שלשה, או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן על הסלע.
עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה.
- יָתֵר מִכָּאן – מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה.
- עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה.
- הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ.
- רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר,
- עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה,
- אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה,
- אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶּלַע.
- רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר,
עושה אדם את שדהו -
- שלש, שלש אשפתות - לבית סאה.
- יותר מכן - כדברי רבי שמעון.
- וחכמים אוסרים -
- עד שיעמיק - שלשה,
- או עד שיגביה - שלשה.
- שלש, שלש אשפתות - לבית סאה.
- עושה אדם את זבלו - אוצר.
- ורבי מאיר אוסר -
- עד שיעמיק - שלשה,
- או עד שיגביה - שלשה.
- ורבי מאיר אוסר -
- היה לו דבר מועט - מוסיף עליו והולך.
- ורבי אלעזר בן עזריה אוסר -
- עד שיעמיק - שלשה,
- או עד שיגביה - שלשה,
- או עד שיתן - על הסלע.
- ורבי אלעזר בן עזריה אוסר -
עד שיעמיק שלשה - רוצה לומר כשיהיה יותר משלש אשפתות לבית סאה, אינו מותר לו עד שיעמיק מקום האשפה או יגביה, כדי שיראה שאין מחשבתו וכוונתו לתיקון הארץ ועבודתה, אלא לאסוף הזבל.
היה לו דבר מועט - רוצה לומר כשיהיה לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט, מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה, בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות.
ורבי אלעזר בן עזריה אינו מתיר זה, שמא יאמר הרואה אותן, לעבודת הארץ נתכוון.
רבי אלעזר בן עזריה יחייבהו להוציא עשר משפלות כאחת, עד שיוודע לכל שהוא עושה אשפה.
ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי אלעזר בן עזריה.
והלכה כחכמים:
יותר מיכן. כלומר אפי' יותר מג' אשפות לבית סאה מותר לעשות ור"ש לטעמיה ואף על גב דהוה ליה רישא הדר תנייא הכא לפרושי מילתייהו דרבנן דאסרי עד שיעמיק או שיגביה ואז לא מיחזי כמזבל ובירושלמי (פ"ג ה"ב) פריך לה ולמה תניתא תרי זמנין (אמר ר' ירמיה) כאן בפוחת מן המשפלות ברם הכא בעושה בכשיעור ותני כן על דר"ש ובלבד שלא יפחות לאשפה מג' משפלות וקצת נראה דגרס ברם התם בקמייתא בכשיעור עשר משפלות לאשפה אבל הכא בפחות מי' כדתני עלה ובלבד שלא יפחות מג' משפלות וס"ד דכיון דליכא עשר באשפה אם היה עושה יותר מג' אשפות לבית סאה היה נראה כמזבל שדהו:
עושה את זבלו אוצר. דאותן ג' אשפות לבית סאה אם בא להניחן במקום א' בשדה דהיינו [ל'] משפלות או אפילו ק' משפלות במקום א' מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר מג' אשפות לבית סאה הכא נמי אסור במקום אחד יותר משיעור ג' אשפות קמ"ל דמותר:
ורבי מאיר אוסר. משמע בירושלמי (פ"ג ה"ב) בעושה יותר מכשיעור דהיינו יותר משלשים משפלות אבל בכשיעור בג' מקומות מותר במקום אחד לא כל שכן ובפ"ק דמו"ק (דף ד': ועי"ש) פריך אהא דרבי מאיר דאמר עד שיעמיק שלשה והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו ובירושלמי נמי משני הכי סלו ומגרפו מוכיחין עליו שעושין אשפה והא דמייתי [הך] דמועד קטן ולא מייתי מרישא וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה משום דבעי לאקשויי דרבי אלעזר בן עזריה אדרבי אלעזר בן עזריה:
היה לו דבר מועט מוסיף והוליך בירושל' (פ"ג ה"ב) פתר לה ב' פתרים כשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משיפסקו עובדי עבודה ראב"ע אוסר מאי טעמא שמא לא ימצא זבל ונמצא מזבל אותו המקום פתר ליה פתר חורין כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית ומבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה ראב"ע אוסר מ"ט שמא לא ימצא זבל ונמצא מזבל אותו המקום ולא כבר מזובל הוא מערב שביעית רבי ירמיה ורבינו בשם ר' חייא משום מראית העין עד שיוציא עשר משפלות כאחת ולית להו לרבנן מפני מראית העין א"ר אידי סלו ומגרפו מוכיחין עליו שעושה אשפה:
או עד שיתן על הסלע. אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) הכל מודין שאם היה לו שם אבנים או צרורות או סיד או גפסיס מותר:
יתר מכאן - מג' [אשפות] מותר. והיינו דרבי שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמעינן דשרי ר' שמעון אפילו אין י' משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה וסד"א דמודה רבי שמעון דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קמ"ל דלא מיחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו:
עד שיעמיק שלשה - שיעמיק מקום האשפה או יגביה משאר הקרקע ג' טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה:
עושה אדם את זבלו אוצר - אותם ג' אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר מג' אשפות לבית סאה הכי נמי אסור יותר משיעור ג' אשפות במקום אחד:
רבי מאיר אוסר - בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אסר רבי מאיר. אבל בכשיעור, השתא בג' מקומות מותר במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר' מאיר:
היה לו דבר מועט - שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך ו:
רבי אלעזר בן עזריה אוסר - שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו עד שיוציא עשר משפלות כאחת או עד שיעמיק שלשה או יגביה שלשה. שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:
יתר מכאן מחציב. כך היא גרסת המשנה ונוסחא אחרת יתר מכן מותר. וזו גירסא נכונה. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים. עכ"ל כ"מ רפ"ב. ויתכן שנשתבשה הגירסא מלישנא דמתניתין ו' פחות מכאן מחצב. [וגירסת הר"ב נראה ג"כ שהיא מותר]:
עד שיעמיק שלשה. בפ"ק דמ"ק דף ד ע"ב פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספות דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא [נ"ל שצ"ל הא] חזי ליה לזבל שבחפירה:
[או עד שיגביה כו'. עיין לקמן בד"ה או עד שיתן כו']:
היה לו דבר מועט. לשון הר"ב שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור. והוא פתרון שני דבירושלמי כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה וטעמא דסבר דהא דקתני עד כמה מזבלין וכו' היינו דבעי לאשמעינן שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא הוא ודאי דאינו מוציא י' משפלות בפעם אחת אלא בזה אחר זה דהא כל משפל [יש] בו משאוי חמור וקאמר השתא ת"ק דאפילו אין לו בביתו שיעור כזה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו מעט מעט עד שיהיו י' משפלות לאשפה לג' אשפתות לבית סאה. ולא אכפת לן במה שאין לו כל כך בביתו להוציא מיד בזה אחר זה דהא אפי' כי יש לו בביתו אינו מוציאו כאחת אלא כשרוצה לעשות כשיעור המפורש אפילו אין לו עכשיו כשיעור רשאי להוציא מעט מעט. ובירושלמי פריך וליחוש מפני מראית העין ומשני סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה:
או עד שיתן על הסלע. רבי אלעזר בן עזריה אמרה. והוא הדין לחכמים דלעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ובדברי כסף משנה שם דבנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה ונראה שהוא טעות סופר:
(ד) (על המשנה) מחציב. נ"א מותר. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים כ"מ:
(ה) (על המשנה) עד שיעמיק שלשה. בפ"ק דמ"ק פריך והלא כשיעמיק נראה כעודר. ומשני חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן. וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספ' דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה הא חזי ליה לזבל שבחפירה:
(ו) (על הברטנורא) היינו דכשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ע"ש והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו משפסקו עוברי עבירה. והא דקתני עד כמה מזבלין כו'. היינו שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא אינו מוציא עשרה משפלות בפ"א. לכך אפילו אין לו בביתו שיעור כמה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו. ועיין בתוי"ט:
עושה אדם את שדהו וכו': נ"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר"ש ורבנן וכ"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל:
ויותר מכאן דברי ר"ש: גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר"י קארו ז"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר"ע ז"ל וכך צ"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל וא"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר"ש בהדייהו וכן כתב הרא"ש ז"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע"כ. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותירוץ הרא"ש ז"ל הוא תירוץ הר"ש ז"ל ג"כ:
עד שיעמיק שלשה: בפ"ק דמ"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע"כ:
עושה אדם את זבלו אוצר: שם במ"ק מקשה דראב"ע אדראב"ע דתנינן התם פ"ק. ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר"מ דשרי הכא להעמיק אע"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב"ע אע"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל:
היה לו דבר מועט: הרמב"ם ז"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות:
ראב"ע אומר וכו': ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה:
או עד שיתן על הסלע: צ"ע במילתייהו דרבנן אי ס"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ"ע אי רבנן ור"מ וראב"ע כולהו ס"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ"ע אי ר"ש ות"ק דר"מ ות"ק דראב"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע"ש:
יכין
עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה: סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה:
יתר מכאן: אם הוסיף על ג' אשפות קטנים:
מחציב: ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו:
וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה: שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה:
עושה אדם את זבלו אוצר: להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות:
רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה: מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש:
היה לו דבר מועט: שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל:
מוסיף עליו והולך: מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה:
רבי אלעזר בן עזריה אוסר: דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו:
עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע: שאינו ראוי לזריעה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת