תוספות יום טוב על מעשרות ג

<< · תוספות יום טוב · על מעשרות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים. בירושלמי פריך ואין להם עליו מזונות. כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא. ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה [ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פרק ד' דכתובות] כלומר הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין לא דמי לתנאי דפועלים לפי שבית דין שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה:

[*הפועלים וכו' אוכלים ופטורים. אם נתן להם כדפירש הר"ב במתניתין דלקמן]:

הרי אלו לא יאכלו. מה שפירש הר"ב דלא שכרן אלא להעבירן וכו'. דהא דפירש בסוף [מ"ז] פ' דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו. היינו שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן וכו'. ועיין בפרק השוכר את הפועלים משנה ב'. ומה שפירש עוד הר"ב ולגבי הלוקח חשיבי נגמרה מלאכתו דלוקח עיניו במקחו וכן פירש הר"ש. וכלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו. וכן נראין דברי התוספות דפרק הפועלים דף פח בדבור המתחיל בעל הבית וכו' דלוקח תולה עיניו במקחו ואוכלו שנים בלא ספיתה. והכא נמי תולה עיניו במקחו וכשהוא בחצר הראוי לקבוע נקבע. ואין עיניו למקום הראוי לקצות. ואתיא נמי כר' יהודה דהלכה כמותו בסוף פרק דלעיל דאומר דלקצות פטור. משום דאף ע"ג דעיניו במקחו אינו מועיל אלא כשהמקח הוא בדבר השייך בו קביעות מלבד המקח כגון הכא בחצר. דחצר בעלמא קובעת. אלא דהכא אינו קובע משום דלקנות הכניסם. וכי מכרם קובע החצר דאין עיניו לקצות אבל לקצות דרבי יהודה הוא כשאין דבר שיקבעהו בלאו הכי:

משנה ב

[*אוכלין ופטורים. פירש [הר"ב] אם נתן להם דמתנה [אינה] כמכר. ועיין בפירוש הר"ב דסוף משנה א' ממסכת מעשר שני]:

אוכלין אחת אחת. ה"נ רשאין לאכול אחת אחת לפי שאין כאן דבר שיקבעהו בלא המקח הלכך לא סגי המקח לקובעו קודם שנגמרה מלאכתו כרבי יהודה דסוף פרק דלעיל. ושתים לא יאכלו כמ"ש במשנה ה' דפרק דלעיל [*וכן הוא בפירוש שהזכרתי ובלבד שלא יצרף כדפרישית לעיל ע"כ]:

אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כדתנן במשנה ה' פרק קמא. והלוקח עיניו במקחו כדלעיל. ובירושלמי ניחא לא מן הסל לא מן הקופה. ולא מן המוקצה אמאי. ומשני אמר ר' יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף:

משנה ג

מקרטם. לשון הרמב"ם מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם ע"כ. וז"ש הר"ב ודומה לו יכרסמנה וכו':

[*עלה עלה. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. פירוש שהזכרתי]:

משנה ד

קציצות. כן גירסת הספר. והרמב"ם מפרש גרגרים תלושים מאיזו אילן שיהיו. והר"ש מפרש שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ"ח דשביעית [משנה ו'] והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותן קציצות. וגירסת הר"ב כנוסחא אחרינא דגרס קציעות וכן הגירסא במשנה י' פרק ד' דתרומות. וכן הובאה משנה זו בגמ' בבבא מציעא פרק ב' דף כא ופירש רש"י תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ע"כ. ונראה לי שנקראו קציעות על שם המקצועות שהם כמחצלאות שעליהן מיבשים אותם כדפי' הר"ב במשנה ד' פ"ח דנדרים:

[*מותרות משום גזל וכו'. ודוקא שמצא בדרך שאז ידוע שהבעלים נתייאשו לפי שרבים מצוים שם אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין משום גזל דלא מתיאש שיודע שחבירו ימצאם. לשון הפירוש שהזכרתי]:

ובזיתים ובחרובים. פירש הר"ב אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע מאיזה אילן היא. שהתאנה מתלכלכת ומשתנית בצורתה כשמצא אותן תחת התאנה אינה מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד הרמב"ם. [*ומיהו לאו כדמאי ממש אלא כלומר בספק וצריך שיפריש ג"כ תרומה גדולה. וכן נראין דבריו שבחבורו פ"ג מה"מ אע"פ שי"ל דפטור מתרומה מטעמא דמתניתין ד' פ"ה ע"ש. והר"ב שמפרש דפטור כדין הפקר כ"פ הר"ש גם רש"י ותוספות פרק ב' דבבא מציעא [ד' כא]:

מצא גרוגרות אם דרסו וכו'. דגרוגרות קרויין כשיבשו קודם שנדרסו כדפי' הר"ב במשנה ד' פ"ב דתרומות:

אם דרסו רוב בני אדם. פירש הר"ב בשדותיהן דמסתמא בבתים נדרסות ולהכי הוצרך למוקים למתני' כשרוב דורסים בשדות דהא בנמצא בשדות עסקינן. הר"ש בשם הירושלמי [*ובפירוש שהזכרתי כתוב וז"ל וכשרגילים לדרוס בשדה שהרי בשדה מצאה שאילו מצאה בבית אסור משום גזל ע"כ]:

ואם לאו פטור. ירושלמי רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיה. ומשני אמר ר' שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה. פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה:

מוריד מהן לבהמה. פירש הר"ב אבל הוא לא יאכל וכו'. והכא הוא הדין נמי בניו ובני ביתו דלא שריין בר"פ אלא היכא דעדיין לא הובאו למקומן. וזהו דמסיים ויהיב טעמא לבהמה מתוך שאין החרובין מאכל בהמה:

מפני שהוא מחזיר את המותר. פי' הרמב"ם והוא ראיה שעראי מאכיל. וכך פירש רש"י בביצה ס"פ המביא דף לה:

משנה ה

[*רבי יהודה אומר וכו'. וכתב הר"ב וקיימא לן הלכה כדברי כולן להחמיר. בס"פ יוצא דופן הר"ש]:

משנה ו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ז

[*רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים וכו'. לשון הפירוש שהזכרתי נראה לי טעמי' כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י') דבית סתמא לא מיקרי אלא בית קיץ ובית חורף ולפיכך לא טבולה עכ"ל]:

[*רבי יהודה מחייב. כתב הר"ב רבי יהודה לטעמיה כדאמרי' בפ"ק דיומא [דף י] הר"ש]:

משנה ח

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ט

[*נוטל את כל האשכול וכו' דברי רבי טרפון. ומודה ר"ט גבי מקח דתנן בפ"ב [משנה ו] מגרגר באשכול וכו'. הר"ש]:

הסיאה וכו' שבחצר. ודרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם. הרמב"ם:

משנה י

[*ונוטה לגנה. נוף א' מן התאנה. הר"ש]:

ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר. כתב הר"ש סתם מתני' ר"מ בפרק המוכר שדהו וכו' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. ר"מ אומר אף השדות עכ"ל. ותמיהני דאין בין ר"מ לת"ק אלא מצולה וחולסי' כדפי' הר"ב שם ותלמוד ערוך הוא בפ' הנזכר דף לב ת"ר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים. ובתי מרחצאות. ומגדלים. ושובכים. ובורות. ושיחין ומערות. ת"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה אף השדות. ת"ל בית דברי ר' יהודה. ר"מ אומר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים וכו'. ואפי' שדות. ת"ל אשר בעיר. ואלא הא כתיב בית אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו. והתניא [בניחותא] חולסית ומצולה. ר"מ אומר כבתים. רבי יהודה אומר כשדות. ופירש"י ושדות ממש לא קאמר ר"מ. דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קא מרבי דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין [וכן] ל' הר"ב שם. והשתא דשמעינן דר"מ גופיה לא מרבה אלא הראוי לבנין. מאי דוחקין לאוקמא מתני' דוקא כר"מ. נוקמא ככולי עלמא וטעמא רבא איכא דאילן מישך שייך לבית שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית. גם דרכן היה להיות להן גנות ופרדסים סמוך לחצרותיהן כדמוכח בפרקין. ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית. ולא לר"מ בלבד אלא אף לרבי יהודה ומתניתין ככולי עלמא. וז"ל הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שמטה ויובל. כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר אשר בעיר. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר. שנאמר וקם הבית אשר בעיר. בית וכל הדומה לבית. לא השדות ע"כ. ומדלא פסק לחולסית ומצולה. שמע מינה דכתנא קמא פוסק. וכן כתב הכ"מ דפוסק כת"ק ואפ"ה כתב גנות. אלא ש"מ דגם הרמב"ם סובר דגנות כולי עלמא מודו בהו. ועוד דאי איתא דגנות לרבי יהודה לא. לימא גמרא דגנות נמי איכא בינייהו ואף ע"פ שנמצא בתוספתא והגנות והפרדסים שבתוכה ר"מ אומר הרי הן כבתי ערי חומה. וחכמים אומרים הרי הן כשדות ע"כ. הך תוספתא לאו דסמכה ולא מינה פסק הרמב"ם הכין. דאי הכי תקשה לך דשביק חכמים ופסק כרבי מאיר. וכי תימא מתני' דהכא סתמא כר"מ. ליתא. דהא איכא לאוקמי מתני' באילן העומד בחצר וחצר לכולי עלמא יש לו דין בית כמו ששנינו במשנה ו' דפ' הנזכר ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצרות של שני שני בתים וכו' וע"ש. ועוד דכיון דגמרא לא משני לה גנות איכא בינייהו שמע מינה דסבירא ליה דמשבשתא היא וכן בדקתי בירושלמי ובספרא ומצאתיה שנויה כמו בגמרא דבבלי שהעתקתיה. אלא עיקרן של הדברים שהרמב"ם שפוסק בגנות דיש להן דין בית משום דסבירא ליה דגמ' דידן סברה דלא פליגי בהו. וכולי עלמא סברי דיש להם דין בית ומהטעם שכתבתי. והדרן למאי דאמרן דמתניתין ככולי עלמא. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפ' הנזכר לבבא זו. דבבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר:

ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף. משום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקרו. אצטריך למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף אף על גב דבתר עיקרו נמי שדינן כמ"ש הר"ב:

ובירושלם הכל הולך אחר הנוף. מה שפי' הר"ב כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. צריך עיון לקמן בפירושו פ"ג דמסכת מעשר שני מ"ז. ומ"ש הר"ב כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה וכו' הכי נמי במקום עיקרו וכו' בלא פדייה. וז"ל רש"י במסכת מכות דתשדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אלא א"כ פדאו מקודם שנכנס ע"כ. כלומר דלא מצי להביאו לעיקרו לאכלו שם כמו שאוכל בשאר ירושלים אא"כ פדאו קודם לכן בעוד שלא בא לנוף משום דשדינן עיקרו בתר נופו וכחוץ לירושלים דמי. שאין אוכלים בלא פדייה. אבל מכיון דשדינן נמי נופו בתר עיקרו. לכך צריך שיהיה נפדה קודם שיכנס לנוף:

משנה מעשרות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב