משנה מעילה ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ג · משנה ז | >>
שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט, לא נהנין ולא מועלין.
המעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש לא נהנין ולא מועלין. יצא חוץ לשדה, נהנין ממנו.
המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין. נתנו בצלוחית, מועלין בהם.
ערבה, לא נהנין ולא מועלין.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, נותנין היו ממנה זקנים כט בלולביהם.
שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ,
- וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.
- וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט,
- הַמַּעֲיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;
- יָצָא חוּץ לַשָּדֶה,
- נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ.
- הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;
- נְתָנוֹ בִּצְלוֹחִית,
- מוֹעֲלִין בָּהֶם.
- עֲרָבָה,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
- נוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם:
שורשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש,
- ושל הקדש הבאין בשל הדיוט - לא נהנין, ולא מועלין.
- מעין -
- שהוא יוצא מתוך שדה הקדש - לא נהנין, ולא מועלין,
- יצא חוץ לשדה - נהנין ממנו.
- המים -
- שבכד של זהב - לא נהנין, ולא מועלין,
- נתנו בצלוחית - מועלין בהן.
- ערבה של הקדש - לא נהנין, ולא מועלין.
- רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: נותנין היו ממנה זקנים בלולביהן.
כשיהיה בין אילן של הדיוט ובין שדה ההקדש שש עשרה אמה או פחות מזה, לא נהנין ולא מועלין באותן שורשים הבאין בשדה הקדש. אבל אם היה בין שניהם יותר משש עשרה אמה מועלין בהם, שאינן נחשבים מן האילן אותם השורשים אלא מכלל הדברים שהם בשדה הקדש. ואם היה האילן של הקדש ויש בינו ובין שדה של הדיוט שש עשרה אמה או פחות מזה, מועלין באותן שורשים הבאין בשדה ההדיוט לפי שהם מכלל האילן, ואם יש ביניהן יותר לא נהנין ולא מועלין.
ומה שאמר המים שבכד של זהב - רומז אל המים שמנסכים על גבי המזבח בחג הסוכות כמו שבארנו ברביעי מסוכה, ואומר שאינו נמנה בכלל הנסכים ומועלין בו עד שיתנו לצלוחית של זהב.
וכשצומחת ערבה בשדה הקדש, הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר, לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל.
ומה שאמר רבי אלעזר ברבי צדוק אינו מודה שמותר ליהנות בו, לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות ניתנו, וזה הדבר אמיתי, ואף על פי שדעת רבי אלעזר שמותר ליהנות ממנה אינה הלכה:
שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש - לא נהנים ולא מועלים, דבתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי. והני מילי, כשאין בין אילן של הדיוט לקרקע של הקדש אלא שש עשרה אמה או פחות. אבל אם יש ביניהן ייתר משש עשרה אמה, מועלין בשרשים הגדלים בשדה הקדש, דלא גרירי תו בתר אילן:
ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין - כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר משש עשרה אמה, דשרשים הגדילים בשל הדיוט לא גרירי בתר אילן של הקדש הואיל ורחוקים ממנו כל כך, הלכך לא מועלין. אבל אם אין ביניהן אלא שש עשרה אמה או פחות, מועלים בהן כז:
מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש - רבותי פירשוה לי, כגון דמעין של חולין הוא ונובע בשדה של הדיוט, אלא שנמשך ויוצא ועובר בתוך שדה של הקדש. לא נהנים ממנו בתוך שדה של הקדש. ולא מועלים, דמשל הדיוט הוא נובע:
יצאו - המים שבמעין זה שנובע משדה של הדיוט ועובר בשדה של הקדש יצא משדה של הקדש, נהנים ממנו לכתחילה:
המים שבכד של זהב - גבי ניסוך המים בשבעת ימי החג תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ובאותן מים לא נהנים ולא מועלין, דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו לצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש:
ערבה - שהיו זוקפים אותה אצל המזבח, כדתנן בפרק לולב וערבה [משנה ה']:
נותנים היו ממנו בלולב - בתחילה קודם שזקפוה כח. ואע"פ שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח ל:
ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'. פירש הר"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט"ז אמה כו'. וא"ת ולתני אידי ואידי תוך ט"ז ולתני סיפא מועלין א"נ אידי ואידי אחר ט"ז ולתני ברישא מועלין. וי"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט"ז ובין חוץ לט"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ"ב דב"ב דף כ"ו:
המים שבכד כו'. בפ"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ"ש הר"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ"ג דב"ק ובסוף דמאי וכמ"ש שם בס"ד:
רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם. פי' הר"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ"ל דת"ק לא פליג דהא קי"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ד דנדרים. ור"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה"ג ול"פ וכמ"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב"ם כתב בפירושו וז"ל ומ"ש ר"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע"פ שדעת ר"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע"כ. וכן בחבורו פ"ה מה"מ לא העתיק דבריו. וצ"ע למה דחאו מהלכה:
זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א"נ לחשיבותם הורשו ליקח:
(כז) (על הברטנורא) וא"ת וליתני אידי ואידי תוך י"ו וליתני סיפא מועלין. א"נ אידי ואידי אחר י"ו וליתני ברישא מועלין וי"ל דתנא הכי לאשמעינן דבתרווייהו בין בתוך י"ו בין חוץ לי"ו אמה לא נהנין ולא מועלין. תוס':
(כח) (על הברטנורא) דמשזקפה דנעשית מצותן נהנין ממנה. רש"י:
(כט) (על המשנה) זקנים. שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א"נ לחשיבותם הורשו ליקח:
(ל) (על הברטנורא) קסבר מצות לאו ליהנות נתנו. תוס'. עתוי"ט:
שרשי אילן וכו': פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ו.) והתם מוקי לה להא דקתני ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין בגדולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מעילה בגדולין אפילו שרשי הקדש בשדה הקדש כי היכי דלא תיפשוט מינה לא מרישא דבתר אילן אזלינן ולא מסיפא דשל הקדש באו בשל הדיוט דלא מועלין דבתר קרקע אזלינן וקרקע הוי דהדיוט ורבינא כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא אוקי רישא בתוך שש עשרה וסיפא ביותר משש עשרה וכדפי' רעז"ל:
מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש: בפירוש רעז"ל כגון דמעין של חולין ונובע בשדה של הדיוט וכו' אמר המלקט גרסת רש"י ז"ל מעין שהוא יוצא בתוך שדה של הקדש וכו' ומ"מ הפירוש כדפי' רעז"ל וכתוב בפירושא לא נודע למי וטעמא דנובע משדה חולין הא נובע משדה הקדש מועלין בו אפי' יצא לחוץ לשדה שהוא כשדה של הקדש ע"כ:
לא נהנין ולא מועלין: היינו מן הדין דמים מעלמא קאתו ואינם בכלל הקדש ולא נהנים היינו משום מראית העין כל זמן שלא יצא מן השדה של הקדש תוספות ז"ל. והר"ר יהוסף ז"ל כתב על פירוש רעז"ל שכתב ונובע בשדה של הדיוט וכו' פירוש זה אין לשון המשנה משמע כן דהא תנן יוצא מתוך וכו' וצ"ע כי למטה לא אמר יצא מחוץ אלא יצא חוץ ע"כ:
המים שבכד של זהב: בשמחת בית השואבה מיירי שהיו ממלאין מאתמול ממי השלוח ונותנין אותו לחבית שאינה מקודשת שלא יהיו נפסלין בלינה כדאמרינן בפרק לולב וערבה וכד דהכא היינו חבית תוספות ז"ל:
ניתנו בצלוחית: אותה היתה כלי שרת ולכך מועלין בהן תוספות ז"ל. ואיתה בתוספות דפרק השוחט דף ק"י:
ערבה של הקדש: כך מצאתי מוגה במשנה ופירשה הרמב"ם ז"ל דר"ל ערבה הגדלה בשדה הקדש. אבל תוספות ז"ל פירשו ערבה שבה היו מקיפין המזבח לא נהנין ולא מועלין לפי שהיו עומדות למצוה ואינה קדושה ע"כ ורש"י ז"ל פירש עוד דהיינו קודם שזקפוה אבל משזקפוה דנעשית מצותה נהנין ממנה ע"כ:
נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם: קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו תוספות ז"ל. ובפירוש לא נודע למי מפרש ערבה שהיו זוקפין בצדי המזבח לא נהנין אפילו מקודם שזקפוהו משעה שלקטוהו לצורך כך ור' אלעזר סבר ודאי נהנין דקודם זקיפה שהרי היו נותנין ממנו זקנים בלולביהם אבל לאחר זקיפה דכ"ע אין מועלין דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו עכ"ל ז"ל:
יכין
באין בשל הקדש: ואין בין האילן לשדה של הקדש יותר מט"ז אמה. דביותר מזה לא גרירי תו שרשים בתר האילן, ומועלין בהן:
ושל הקדש באין בשל הדיוט: הכא מיירי דוקא ביש בין אילן ההקדש לשדה החולין טפי מט"ז אמה, דבפחות מזה אכתי גרירי שרשים בתר אילן ההקדש ומועלין בשרשים [כפאה ספ"ז]. [ואילה"ק בכל בבא לפלוג ולתני בדידה. דנ"ל דבין ברישא ובין בסיפא רק רבותא קמ"ל, ברישא רבותא, דאע"ג דגוף האילן של הדיוט, אפ"ה משכחת גביה אסורה להנות ממנו אפילו תוך ט"ז אמה. וסיפא נמי רבותא קמ"ל, דאף שגוף האילן של הקדש. אפ"ה משכחת גביה דאין מועלין בו והיינו חוץ לט"ז אמה [ועי' תוס' ב"ב דכ"ו ב' ד"ה רבינא]:
המעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש: ומיירי שהמעין בא משדה חולין רק שעבר בשדה של הקדש, או שהקדיש השדה ולא המעין. ולהכי לא דמי לבור שנתמלא מים מגשמים של הפקר [לעיל מ"ו] דהכא שאני דכבר זכה בהן הדיוט כשעברו בשדהו. [ורמב"ם בפ"ה ממעילה פי' דמתני' מיירי שהקדיש השדה ואח"כ נתבקע שם מעין. ואילה"ק וכי גרע מבור שנתמלא מים מגשמים. ואפ"ה פסק הרמב"ם כר"ש לעיל מ"ו דמועלין בהן. נ"ל דהכא כיון שזוחלין הן. הו"ל כעומדין לצאת, והו"ל כאילו אין דעת הקדש לזכות בהן, משא"כ בבור לעיל כנוסין ועומדין הן]:
לא נהנין: מדדמו לגדולי הקדש כל זמן שהן תוך שדה הקדש:
יצא חוץ לשדה: של הקדש:
נהנין ממנו: אפילו לכתחילה:
המים שבכד של זהב: כשחל שבת תוך סוכות, שאי אפשר לשאוב מים בשבת לניסוך המים שבסוכות, מנחל השילוח שחוץ לירושלים, להכי שאבו מים מע"ש ושמום בכד זהב שאינו מקודש כדי שלא יפסל בלינה. ולמחר דקודם שינסכום נתנו המים בצלוחית קודם:
נתנו בצלוחית: ר"ל בכלי מקודש כדי לנסכן ע"ג המזבח:
ערבה: שזוקפין בסוכות סביב למזבח:
לא נהנין: מדדמי להקדש:
ולא מועלין: מדאינן קודש, ומיירי קודם שזקפן, דאל"כ אפילו הקדש גמור אין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בו, רק דאסור לכתחילה [כפסחים כ"ו א']. אבל ערבה דדמי רק לקודש, להכי בנעשה מצותו הוה שרי גם לכתחילה בהנאה [כך נ"ל כוונת רש"י]. ולרמב"ם [פ"ה ממעילה] לא מיירי הכא בערבה של חג אלא בכל ערבה שגדלה בשדה הקדש:
נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם: בהא גם ת"ק מודה דהרי מצות לאו ליהנות נתנו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת