תוספות יום טוב על מעילה ד
<< · תוספות יום טוב · על מעילה · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא. מסיים הר"ב או לחייב למעלה כזית בחוץ. וכן כתב רש"י. ותמיהה דאמאי שייריה. ועוד דבמשנה ד' פי"ג דזבחים. לא תנן אלא המעלה כזית מן העולה ומן האימורים. ואפשר לפי שהם זבח אחד לפיכך מצטרפין גם הרמב"ם [בפי'] לא הזכיר הא דמעלה. ועמ"ש במשנה דלקמן:
חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה. פירש הר"ב לכזית לחייב משום מעלה בחוץ. וכ"כ רש"י ותוס'. אבל בפי"ג דזבחים דף ק"ט כתבו התוס' דאין לפרש להתחייב בחוץ. דהא לא תנן אלא עולה ואימורין אבל חמשה דברים לא דאע"ג דמחייבו בחוץ ה"מ בפני עצמו אבל אצטרופי לא ועוד דלא מחייב בחוץ על לחם שבתודה ועוד חלב ויין היאך מצטרפין. והא אין שעורן שוה זה בכזית וזה בג' לוגין. ע"כ. גם הרמב"ם לא הזכיר הא דמעלה. ומ"ש הר"ב ולחייב משום פיגול ונותר וטמא וכ"כ רש"י והרמב"ם. וכתבו התוס' דזבחים. דאין לפרש לענין מחשבת פגול דאין אכילה והקטרה מצטרפים [כדתנן בסוף פ"ב דזבחים. וספ"ב דמנחות וכלומר בתודה א"א לפרש כן] אלא מיירי לענין אכילה. דמחייב האוכל משום פגול נותר וטמא. ואי מרישא דקתני קדשי מזבח מצטרפין ה"א במין א' קמ"ל אפילו בב' מינין. ועוד תננהו למעוטי דם שאין חייבים עליו משום פגול [כדתנן במשנה ה' פ"ד דזבחים וספ"ח דחולין וכי תימא מאי קמ"ל כיון דתנינא. י"ל כמ"ש בריש ברכות בשם התוס' דכך רגילות המשנה ע"ש] ועוד אשמועינן דחל פיגול אהנך דברים חמשה וששה. וצ"ל דאתיא כר"מ דפ"ד דזבחים משנה ג'. דמחייב בפיגול לנסכים הבאים עם הבהמה וכן במשנה ד' פ"ב דמנחות. והא דחלב ויין מצטרפין. אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה"מ בשתיה. אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו [בכזית] וקצת תימה מאי איריא דנקיט חמשה דברים בעולה. הא בשלמים נמי מצטרפין לחייב משום פגול. וי"ל דנקט עולה משום דאיירי נמי במעילה. אע"ג דבתודה לא איירינן במעילה ע"כ. והרמב"ם בחבורו [ריש] פי"א מהלכות מעשה הקרבנות העתיק בבת ה' דברים לענין אוכל כזית מחמשה ביחד דלוקה. שנאמר (דברים י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה:
וששה בתודה. פי' הר"ב לפגול כו' ולא למעילה שהתודה קדשים קלים. ואין מועלין בבשרה כלל. וג"כ בלחם תודה [ג"כ] *)אין מועלין בו לפי שהוא דומה לבשר ואוכלין כיוצא בו. הרמב"ם:
ותרומת מעשר של דמאי. הארכתי בזה בס"ד במשנה ח' פ"ד דמציעא:
כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. פירש הר"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס"פ:
וכל השרצים כו'. כתב הר"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ'). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז"ל הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן:
דם השרץ ובשרו מצטרפין. פי' הר"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש"י:
הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ"ש בריש פ"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ"ש בדבור דלקמן בס"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. ונותר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע"כ. ונ"ל דלא לחייבו בשתים. שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול:
מפני שהם שני שמות. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ"ב דסוכה דף כ"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע"כ. ועי"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ"ל:
האוכל וכו' מצטרפין. תניא ר"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ"ק דטהרות:
כל האוכלין מצטרפין. עמ"ש בריש פ"ק דטהרות. גם עיין בפירוש משנה ז' פרק בתרא דמקואות:
לפסול את הגויה. עמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבת:
בכחצי פרס. פי' הר"ב שהוא ביצה ומחצה לדברי הרמב"ם כו' ועיין בפירושו למשנה ג' פ"ג דכריתות. ובמשנה ב' פ"ח דערובין:
לטמא טומאת אוכלים. פי' הרב שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. עמ"ש ברפ"ב דטהרות. ומ"ש הר"ב ושיערו חכמים כו'. בגמ' פרק בתרא דיומא דף פ'. וכמוה בלא קליפתה בפרק ח' דערובין דף פ' ג:
בכגרוגרת להוצאת שבת. עיין ספ"ז דשבת:
בככותבת ביוה"כ. עיין במשנה ב' פרק בתרא דיומא:
[*כל המשקים. ובפרק אחרון דמקואות מ"ז מפרש הר"ב. דוקא הז' משקין]:
ברביעית. עמ"ש בריש פ"ב דטהרות:
ובמלא לוגמיו. והר"ב העתיק וכמלא לוגמיו וכן הוא בס"א. ובמשנה שבגמרא והרמב"ם העתיק מלא לוגמיו. ועיין במ"ב פרק בתרא דיומא:
הערלה וכלאי הכרם מצטרפים. פי' הר"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג"כ ברפ"ב דערלה ושם פירש הר"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס"ו] מייתי לה. ע"כ. ועיין במשנה י' פ"ב דערלה. ומ"ש הר"ב א"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני א"צ לצרף:
הבגד והשק כו'. עיין במשנה ג' פכ"ז דכלים:
רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב. כתב הר"ב. כלומר אע"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ"כ אינן מצטרפין. והרמב"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ"ז דכלים. ובגמרא פ"ק דסוכה דף י"ז [ע"ב] גרסי' בהדיא אמר ר"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ"ל ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב שם בכלים משנה ג' ד':
משנה מעילה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב