תוספות יום טוב על מכשירין ד

משנה א עריכה

מכונן. כתב הר"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ"ז דפרה:

משנה ב עריכה

[אפילו אב הטומאה. כתב הר"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ"ק]:

אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן. הרמב"ם:

משנה ג עריכה

הכופה קערה על הכותל וכו'. בפ"ק דחולין דף י"ז מייתי לה. וכתב רש"י וז"ל אי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר. ואח"כ נפלו פירות לתוכה אע"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות. ולא ניחא ליה בההיא הכשר. הוו מוכשרין. דתנן בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר. והני מילי כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש. אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תני בת"כ אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירים. ת"ל כלי. אין לי אלא שמלאן בכלי. מנין לגבל בהן את הטיט. ולכבס בהן את הכלים ת"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא. יכול אפילו בבורות שיחין ומערות. ת"ל כלי. מה כלי שהוא מיוחד שהיא תלוש מן הקרקע. אף כל כו'. יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאו לשתייה. מניין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת"ל מים כו'. אלמא אחשבינהו לצורך תלוש. מכשרי. לצורך מחובר לא מכשרי. אא"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן. דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש ע"כ:

אם בשביל שלא ילקה הכותל כו'. גמ' הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ומשני רב פפא (ופסקו הרמב"ם בפי"ב מהט"א) הא בכותל מערה. פירש"י שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע וכותל עומד מאליו. ומחובר מעיקרו הוא. ע"כ. הא בכותל בנין. וה"ק הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. בד"א בכותל מערה. אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן:

שלא ילקה הכותל כו'. עיין מ"ש במ"ה פ"ק:

משנה ד עריכה

ומודים. פי' הר"ב ב"ש לב"ה. ועיין מ"ש רפ"ג דפאה:

משנה ה עריכה

אלו ואלו מודים. לשון הר"ב שאע"פ שנטלה אח"כ ושפכה וכו'. וז"ל הרמב"ם כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפים. הרי המים הנאספים בה בכי יותן. ואפילו נטלה לשפכה לר"ה. ע"כ. אבל בחבורו פ"ב מהט"א (הלכה ח') משמע דדוקא כששפכן. וז"ל אם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין. שכיון שלא שפכה במקומם הרי תלשן ברצונו. ואיכא למידק דהא הניחה לדעת שירד הדלף לתוכה. וא"כ אפילו לא שפכה נמי. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. (ועיין מ"ש במ"ט) אבל הניחה כך ולא שפכה. אה"נ דמים שבתוכה בכי יותן. ואתי שפיר לדבריו שבחבורו לישנא דמתני' דקתני בל' אם ולא בל' אפילו. וצ"ל דברישא דקתני נטלה לשפכה דהיינו שלא במקומה. לרבותא דב"ש קתני לה. עיין פ"ק משנה ג'. ונמשך הרמב"ם בחבורו אחר ל' המשנה ואע"פ שלא העתיק דברי ב"ש. וא"נ מתני' ברישא איידי דסיפא קתני לה. [ומיהו נראה דאע"ג דבסיפא כ"ש כשלא נטלה לשפכה כלל. היינו משום שהניחה שירד הדלף לתוכה. אבל רישא דירד מעצמו אף לב"ש דוקא אם נטלה לשפכה. וכי לא נטלה לא. ולא הוו כאן רבותא כלל]:

רבי אליעזר אומר אם א"א לו כו'. כתב הר"ב מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל כו' וכ"כ הר"ש. אפשר לומר דליכא דפליג עליה. ושנשנה בלשון פלוגתא ל"ק כדאשכחן טובא. וכתבתי בפרק בתרא דבכורים. אבל בפי' הרמב"ם בנא"י מצאתי כתוב ואין הלכה כר"א. וכן בחבורו פי"ב מהט"א לא העתיק דבריו:

משנה ו עריכה

תורמסין. ושנינו ברפי"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים:

מושיט ידו וכו' והן טהורים. פי' הר"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ"ג. וכתב הר"ש ז"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע"כ. ועיין במשנה דלקמן:

העלם מן המים. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב"ם בחבורו (פי"ב מהט"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו:

הנוגעים בקופה טמאים. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר"ש:

משנה ז עריכה

ידיו טהורות. כתב הר"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ"כ הרמב"ם בפירושו. וז"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר"ר וואלף וורמייז"א נר"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א"צ נטילת ידים (כמ"ש במשנה ה' פ"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י"ט. ובפ"ב דחולין דף ל"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר"ב והרמב"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א"צ כוונה אף לתרומה. וכ"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ"ש שם במשנה ו':

והפירות בכי יותן. פי' הר"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ"ב דחולין דף ל"א (ד"ה ופירות):

משנה ח עריכה

טמאה. פי' הר"ב לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה וכ"פ הרמב"ם. ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות. ואין אלו אלא דברי תימה. דבהדיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצים. ובפ"ב מהל' טומאת אוכלים (הלכה כ"ה) כתב נטמאת הקדרה. שאין המקוה מטהר כלי חרס. וכתב עליו הראב"ד זו הנוסחא עיקר. ופירש הכ"מ לפי שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו. שכתוב בהן שהרי המים חוצצים בתוכה. ולאותה גי' קשה מאי איריא שהמים חוצצים. דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה. וזה שקר. ועוד שאם היה לקדרה טהרה. לא היו המים חוצצים. ע"כ. ושוב מצאתי בנא"י שנמחק הל' שבפי'. ונכתב במקומו לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה:

טמאין. כתב הר"ב דרבנן גזרו על המשקים. ואפילו נטמאו בשני. כמ"ש במ"ה פ"ח דפרה. ואפילו מחמת ידים כמ"ש בסוף זבים:

שאין המים מטהרים את שאר המשקים. עיין מ"ש במ"ו פ' בתרא דמקואות:

משנה ט עריכה

רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד טהורים כו'. כתב הר"ב ר"ע לא פליג את"ק דסתם קילון אינו מתנגב עד ג' ימים. ות"ק בסתם איירי וכו'. ועד שלשים יום דאמר ר"ע. אם ידוע שלא נגבו. ובהא לא איירי ת"ק. וכל זה מוכח מהתוספתא. שכך היא שנויה הממלא בקילון. פי' ר"ע אם נגבו מיד טהורין. ואם לא נגבו אפילו מכאן עד ל' יום טמאין. סתמן ג' ימים. משמע דר"ע פירש ואינו חולק. וכן דעת הראב"ד ברפי"ג מהט"א אבל כתב שאין דעתו נוחה בזה. וכתב הכ"מ משום דקשיא ליה שתלה הדבר באם נגבו. נחזי אנן אם יש בו להטפיח. ומ"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון. ולא ידע אם היה בו להטפיח ע"כ. אבל דעת הרמב"ם דר"ע חולק. ולת"ק אחר ג' ימים אינן מכשירין וכך פסק בחבורו והשיגו הראב"ד דכיון שנחשבו לתלוש בתחלתן. איך יצאו מידי מחשבה לעולם. וכתב הכ"מ שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון. אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים. לפי שא"א למלאות בקילון אלא א"כ ישאר בו משקה [ג' ימים ואם לאחר שלשה ימים ישאר בו משקה] כיון שאינו תלוש לרצונו. אינו מכשיר ע"כ:

משנה י עריכה

עצים שנפלו עליהם משקים. פי' הר"ב טמאין. וכן פי' הר"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע"כ. והוציאם כו' אע"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ"כ בחבורו פרק י"ג מהט"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר"ש והר"ב:

בלעו משקים טמאים. הכא גם להרמב"ם מיירי במשקין שהם טמאים:

אף ע"פ שהוציאם כו' טהורים. כתב הר"ב דלא נגעו כו'. כ"כ הר"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב"ם פ"ט מהט"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך:

ולא יסיקם כו'. כתב הר"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ"ט דכלים משנה ה'. ומ"ש הר"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ"כ הר"ש. ומסיק דממלתא דר"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב"ם נראה דבהא פליגי ר"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב"ם:

רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב"ם דמכאן היה ר"ש דן הק"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י"ל דממתניתין ג' דפ"ב היה דן: