משנה מכשירין ד י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מכשירין · פרק ד · משנה י | >>
עצים שנפלו עליהם משקין וירדו עליהם גשמים, אם רבו, טהורים.
הוציאם שירדו עליהם גשמים, אף על פי שרבו, טמאים.
בלעו משקים טמאים, אף על פי שהוציאם שירדו עליהן גשמים, טהורין.
ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד.
רבי שמעון אומר, אם היו לחין והסיקן, ורבו המשקין היוצאין מהן על המשקין שבלעו, טהורים.
עצים שנפלו עליהן משקין,
- וירדו עליהן גשמים -
- אם רבו - טהורין.
- הוציאן שירדו עליהן גשמים -
- אף על פי שרבו - טמאין.
- בלעו משקין טמאין -
- אף על פי שהוציאן שירדו עליהן גשמים - טהורין.
- ולא יסיקם - אלא בידים טהורות בלבד.
- רבי שמעון אומר: אם היו לחין והסיקן,
- ורבו המשקין היוצאין מהן על המשקין שבלעו - טהורין.
- וירדו עליהן גשמים -
המשקין האלו הן שאר שבעה משקין. כגון שיפול עליהן שמן או דבש ברצון ואחר כך ירדו עליהן מי גשמים שלא ברצון, ורבו מי גשמים על המשקין, אותן משקין אינם מכשירין.
(ואף על פי) [ואם] שקעו משקים טמאים בגוף העצים אותן עצים טהורין, והמשקין טמאים גם כן הנכנסים בתוך העצים טהרו, ואפילו ירד עליהם מי גשמים במתכוין אותן מי גשמים טהורין, ולא נאמר מי גשמים אלו אשר על גבי העצים נתערב בהן המשקין טמאין שבלעו ויהיה הכלי טמא.
ושלא ישרף אלו העצים הבלולין במי גשמים אלא בידים טהורות, כדי שלא יטמא מי גשמים שעל גבן ויטמאו אותן משקים התנור בעת ההיסק, כמו שנתבאר במסכת כלים [פ"ט מ"ה].
וחלק רבי שמעון על תנא קמא ואמר, כשאנו אומרים שמשקין שבלעו העצים טהרו ואינם מטמאין התנור, דווקא כשהיו העצים לחים ותצא לחלוחית מן העץ עצמו בשעת שריפה יותר ממשקין טמאים שבלע, אבל אם לא יהיה הדבר כן אז מטמאים אותן העצים התנור בשעת ההיסק בעבור יציאת משקין שבלעו מתוכן.
ואין הלכה כרבי שמעון:
שנפלו עליהם משקים. טמאין אם רבו מי גשמים על המשקין ההם ביטלום וטיהרום:
הוציאם שירדו עליהן גשמים. דאחשבינהו לגשמים אע"פ שרבו טמאין דנטמאו הגשמי' עצמן:
בלעו משקין טמאים. שהעצים נגובים מבחוץ ובתוכם משקים בלועים:
אע"פ שהוציאן שירדו עליהן גשמים. דאחשבינהו לגשמים אפי' הכי טהורין דלא נגעו במשקין טמאין שהרי נבלעו:
לא יסיקם אלא בידים טהורות. שלא יטמאו הידים את מי גשמים שהוחשבו ויחזרו ויטמאו את התנור דמשקה מטמא כלי אבל בידים טהורות יכול להסיק בתנור והתנור טהור דאי משום שסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק כדתנן במס' כלי' פ"ט [מ"ה] חרסים שבלעו משקין טמאים ונפלו לאויר התנור והוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ומשמע במסכת נדה בפרק האשה (דף סב:) דאפי' במשקין קלין אם הוסק טמא בין לרבי יוחנן בין לר"ל הני מילי חרסים שאין האור שולטת בהם ונפלט מהן המשקה הבלוע מכח האש אבל עצים שהאש שולטת בהם ונאחז בהם האור כלים המשקין בתוכן ואין יוצאין לחוץ כשמסיקן בתנור מחמת שחום התנור מסבבן ומיהו כשמסיקין אותן במדורה נפלט מהן המשקה הבלוע כדמוכח מילתא דר"ש דסיפא וזה דוחק קצת דהיסק דר"ש לאו כהיסק דתנא קמא שצריך להעמיד חד במדורה וחד בתנור ושמא יש לחלק בין בלועין משקין הרבה לבלועין מעט ומיהו ג"ז קשה שצריך להעמיד דת"ק בבלועים מעט ודר"ש בבלועים הרבה ונראה משום דר"ש איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כ"כ:
אם היו לחים. עצים שבלעו משקין טמאין ולא ירד עליהן גשמים אלא מחמת שהיו לחים יצאו משקין מהן עצמן ועם אותן משקין פלטו משקה הבלוע ורבו משקין שמעצמן על משקה הבלוע:
טהורין. שביטלו אותן:
תני"א בתוספת"א [שם] רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו משקין היוצאין מהן על המים שבלעו טהורין מק"ו ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה מטהרין ברוב פירות שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב אמרו לו לא אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. פי' מים היוצאין מן העצים לחים כמי פירות חשיבי לכל דבר:
שנפלו עליהם משקים - טמאים:
אם רבו - מי גשמים על המשקים ההם, בטלום וטיהרום:
הוציאן כדי שירדו עליהם גשמים - דאחשבינהו לגשמים:
אע"פ שרבו טמאין - דנטמאו הגשמים עצמן:
בלעו משקין טמאים - כגון שהעצים נגובים מבחוץ ובתוכן משקין בלועין, אע"פ שהוציאן כדי שירדו עליהן גשמים דאחשבינהו לגשמים, אפילו הכי טהורין, דלא נגעו במשקין טמאין יב, שהרי בלעו:
לא יסיקם אלא בידים טהורות - שלא יטמאו הידים את מי הגשמים שהוחשבו ויחזרו ויטמאו את התנור, דמשקה מטמא כלי. אבל בידים טהורות, יכול להסיקם בתנור, והתנור טהור, ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק, דבעצים שהאש שולטת בהן ונאחז בהן האור יג כלין המשקים לתוכן, ואין יוצאים לחוץ כשמסיקן בתנור:
אם היו לחין - עצים הללו שבלעו משקין טמאין, ומחמת לחותן יצאו משקין עצמן מהן, ואם אותן משקים פלטו משקה הטמא הבלוע, ורבו משקין שמעצמן על משקה הבלוע:
טהורין - שביטלו אותן. ואין הלכה כר' שמעון:
עצים שנפלו עליהם משקים. פי' הר"ב טמאין. וכן פי' הר"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע"כ. והוציאם כו' אע"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ"כ בחבורו פרק י"ג מהט"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר"ש והר"ב:
בלעו משקים טמאים. הכא גם להרמב"ם מיירי במשקין שהם טמאים:
אף ע"פ שהוציאם כו' טהורים. כתב הר"ב דלא נגעו כו'. כ"כ הר"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב"ם פ"ט מהט"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך:
ולא יסיקם כו'. כתב הר"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ"ט דכלים משנה ה'. ומ"ש הר"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ"כ הר"ש. ומסיק דממלתא דר"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב"ם נראה דבהא פליגי ר"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב"ם:
רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב"ם דמכאן היה ר"ש דן הק"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י"ל דממתניתין ג' דפ"ב היה דן:
(יב) (על הברטנורא) וקשה, דאכתי מאי קמ"ל כשלא נגעו שלא נטמאו. והר"מ מסיים, והסיקן התנור טהור, ואין המים שעליהם מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן:
(יג) (על הברטנורא) אבל בלחים שאין האור נאחז בהן כל כך, טמאים, וליכא למימר שריבוי לחלוחתן מבטלין. ועתוי"ט:
ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד: וא"ת אפילו בידים טהורות היאך יכול להסיקם כי בשעת היסק יפלטו העצים את המים טמאים שבלעו ויטמאו התנור כדתנן בפ"ט דכלים חרסין שבלעו משקין טמאים ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ומוכח במסכת נדה פרק האשה דאפילו במשקים קלים אם הוסק טמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש וי"ל דהיינו דוקא בחרסין שאין האור שולטת בהן ונפלט המשקה הבלוע בהן מכח ההיסק אבל עצים שהאש שולטת בהן כלים המשקין הבלועין בהן ואין יוצאין לחוץ כשמסיק בתנור מחמת שחום התנור מסבבן וקאמר ר"ש דהיינו דוקא בעצים יבשים אבל בעצים לחים אין האור ממהר לשלוט בהן עד שיתייבשו במדורה ובתוך כך נפלט לחוץ מי לחות העצים ועמהם נפלט המשקים שבלעו ואומדים אם רבו מי לחות העצים היוצאים על המשקים הטמאים שבלעו נתבטלו המשקים ברוב וטהורים. והרמב"ם ז"ל פירש דהני משקים כגון שמן ודבש שנפלו ברצון והמטיר עליהן שלא ברצון ורבו מי גשמים על המשקים אותם משקים אינם מכשירין. ואע"פ שנבלעו המשקים טמאים בעצים העצים טהורים. ואם ירדו מי גשמים אפילו ברצון מי גשמים טהור ולא אמרינן דנתערבו במשקים טמאים שבלעו העצים ויהיה הכל טמא ולא יסיקו אלו העצים שירדו עליהם מי המטר אלא בידים טהורות וכו' כדפי' הרא"ש ז"ל. כך מצאתי בגליון לפי' הרא"ש ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל וחלק ר"ש על ת"ק ואמר כשאנו אומרים שמשקים שבלעו העצים טהרו ואינם מטמאין התנור כשהיו העצים לחים ותצא לחלוחית מן העץ עצמו בשעת שרפה יותר ממשקים טמאים שבלע אבל אם לא יהיה הדבר כן אז מטמאין אותן העצים התנור בשעת ההיסק בעבור יציאת משקים שבלעו מתוכן. ע"כ. וביד פ"ט דהלכות טומאות אוכלין סי' ו' כתוב ולא יסיקם אלא בידים טהורות גזרה שלא יסיקם הטמא ונמצאו המשקים שעליהם מטמאין את התנור ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ט דכלים סי' ה'. וז"ל החכם הר"ס ז"ל ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד משמע דבידים טמאות לא יסיקם שלא יטמאו המשקים מן הידים ויטמאו התנור. וקשה שהרי בהקדמת זה הסדר כתב רבינו ז"ל שאין משקין טמאים מטמאים כלים אלא אם נטמאו מחמת השרץ וכיוצא בו אבל לא מחמת ידים. ומיהו בחיבורו הגדול בפרק ט' מהלכות אוכלין כתב ז"ל ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד גזרה שלא יסיקם הטמא ונמצאו המשקים שעליהם מטמאין את התנור עכ"ל. והשתא ניחא מה שהקשינו. עכ"ל ז"ל:
יכין
עצים שנפלו עליהם משקין: טמאים. ולרמב"ם לענין הכשר מיירי מתני'. ונפלו עליהן מים תלושין לרצון:
אם רבו: הגשמים על הטמאין:
טהורים: דנתבטלו המים הטמאים:
הוציאם: להעצים המלוחלחים מן הבית:
טמאים: דנטמאו מי גשמים גופייהו מלחלוחית הטמא. דמדאחשבינהו להיות תלושים מק"ט:
טהורין: המי גשמים שע"ג. דהרי לא נגעו משקין אהדדי:
ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד: שלא יטמאו הידים. למים שע"ג. ויחזרו ויטמאו לתנור. ואין חוששין שיפלטו מים טמאין שנבלעו דכלין הן לתוכן מכח האש [עיין ערלה פ"ב מי"ג]:
רש"א אם היו לחין: אותן עצים שבלעו משקין טמאין. אם נקצצו מקרוב. ועי"ז הם רטובים עדיין:
ורבו המשקין היוצאין מהן: מכח האש ע"י רטיבתן:
טהורים: דהמשקין שמחמת עצמן הו"ל כמי פירות ומבטלין לטמאים מק"ו ממי גשמים שעלולין לק"ט. מכ"ש מי פירות שאמק"ט:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת