תוספות יום טוב על טהרות ג

משנה א עריכה

הרוטב וכו'. כבר בארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפה ישוב דומה לדבק (ועי' ברפ"ט דחולין) וגריסין נזיד הפולין ומדרכן ג"כ שאם יקורר יקפה. וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפה. הרמב"ם:

טופח. פי' הר"ב ע"מ להטפיח וטופח לאו דוקא. הר"ש ספ"ק. ומשנה ה' פ"ח:

[כביצה מכוון טהור. כתב הר"ב דמכיון שיצתה טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. עיין עוד מזה בלשון הר"ב בפי' משנה ה' דפרק בתרא]:

ר"ש שזורי אומר אף היין. בגמ' פ"ג דמנחות דף ל"ה. מכלל דת"ק סבר יין לא. אימא רש"ש אומר יין. ואני תמיה שהרמב"ם ברפ"ט מהט"א לא כתב אלא השמן או הדבש. והל"ל היין ג"כ. ולא השיגו הראב"ד. גם הכ"מ לא העיר בזה. ודעתי מכרעת דהרמב"ם ל"ג כלל. שהתמיה דמכלל דת"ק סבר יין לא. אינה תמיה. אלא כפירש"י דיין מי איכא למ"ד לאו משקה הוא. והוא מפרש למתני' דשמן תחלה לענין משקין היא. ולא בקרוש. אבל כי מפרשינן דמתני' מיירי בקרוש ליכא למתמה כלל:

אם היו פרודין. הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"א העתיק פירורין בשני רישי"ן. ועיין מ"ש בפ"ח משנה ח':

אפילו הן סאה. ואית ספרים דכתוב ואפילו הן מאה. הר"ש. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפ"ט מהט"א [הלכה ה']:

משנה ג עריכה

טמא מת שסחט כו'. טמא מת דוקא נקט. שאינו מטמא בהיסט. וה"ה לטמא שרץ. וכל טמאי מגע. וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה. משום דקתני סיפא אבל זב כו'. רש"י פכ"ב דשבת דף קמ"ה:

זב שחלב כו'. שהזב והדומה לו ר"ל זבה נדה ויולדת יטמא כל מה שישא. ואע"פ שלא יגע בהן. יטמאם במשא. ושוין בזה האוכלים והמשקים. כמו שנבאר בסוף זבים. הרמב"ם:

משנה ד עריכה

הרי אלו טהורין. פי' הר"ב אכביצה אוכלים ואכזית מן המת כו' קאי. דאע"ג דבפגול ונותר נמי שייכא טומאה. כדתנן בסוף פסחים. ובמשנה ד' פ"ד דמעילה. מיהו קי"ל דבכביצה. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מהא"ה [הלכה ג'] ואנן לא תנן אלא כזית. אלא כי תנן פגול ונותר לענין איסור ולא לענין טומאה. ומ"מ אי הוה כביצה פגול ונותר נמי דינא הכי לענין טומאה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהט"א [הלכה ה' ו']:

[טמאים. כתב הר"ב דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן. כלומר ואע"פ שהגשמים המובלע בהם השלימה לכשיעור וכדכתב בסוף משנה דלעיל. ול' הרמב"ם ידוע שהשמש יכלה ליחות הגוף (וינגבם) ולכן יכמש והמים ילחלח' וירפם ויגדלם ויוסיף בגודלן. ואודיעך הנה עיקר אחד. והוא שהשיעורים כלם אמנם נשמר בהם שיעור הגודל. ולא נביט לרפיון החלקים וההתאבכות לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ד מהט"א ובפ"ד מהאה"ט. ושם ביאר שאם בתחלה לא היה כשיעור וצמק וחזר ותפח לכשיעור מטמא לכשהיה מדין תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ומהכא קי"ל דאין דיחוי כו' אינו נמשך על מ"ש דכל השיעורים כו' אלא ענין בפני עצמו הוא. לומר דאע"ג שכבר נתמעטו ונטהרו. כשחזרו ונתפחו לא אמרי' שכבר נדחו מאיסורים. וה"ל כמי שלא היה בו השיעור מתחלה אצל איסורים. דאין דחוי]:

משום פגול נותר וטמא. ותמיהני טמא מאן דכר שמיה. וקשיא נמי דה"מ למתני ברישא כזית טמא ועוד קשה דה"ל לסיומי נמי וחלב ובגמ' דמנחות פ"ה דף נ"ד מייתי לה למתני' וגרס וחלב. ול"ג וטמא:

משנה ה עריכה

[אם טמאות טמאות. כתב הר"ב ודוקא במקום מציאתן כו' ולקמן שם כתב דדוקא כשלא ראוהו חי מבערב וכו']:

טהורה. כתב הר"ב ולא אמרינן כו' תחזור לטומאתה הישנה כדין כלי מתכות. כמו ששנינו בר"פ י"א ממס' כלים:

משנה ו עריכה

בחזקת טהרה. כתב הר"ב (ואע"ג דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כדמסיים בפירושו לסיפא. ומ"ש הר"ב) דהכי ילפינן מקראי וכו' אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל (גמ' פ"ה דסוטה דף כ"ט) ופירש"י אלא לאו ש"מ הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת הוא. דבשר הוי נוגע הלכך ספקו טהור. וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף. דיש בו דעת לישאל. בההוא קאמר לך ספקו טמא:

וכל הפקח כו'. כתב הר"ב דספק טומאה ברה"י כו' מסוטה ילפינן וכו' וסוטה יש בה דעת לישאל. ואיצטריך הא דוהבשר. ואיצטריך למגמ' מסוטה. דאי מוהבשר ה"א בין ברה"י בין ברה"ר. ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ובנטמא. כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמא קמ"ל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון שיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת) צריכא. גמרא דסוטה שם. ולפי מ"ש במשנה ח' בשם התוס' לר"מ איכא למימר דאיצטריך לוהבשר. דלא תימא דוקא בפלגא ופלגא ול"ק דבלאו הכי (כתבו) התו' דסוטה דף כ"ח בד"ה ברה"ר וכו' כתבו בתירוץ אחד דהאי צריכותא אגב שיטפא נקט ליה. וכן עוד כתבו בפ"ק דחולין ד"ט דה"מ למימר צריכותא אחריתא [וכן נמי ילפינן מסוטה דדוקא כשאין ג' הוי רה"י. כדכתב הר"ב במשנה ז' פ"ו]:

משנה ז עריכה

וכן חמור. כתב הר"ב ולא ידעינן אם נכנס במקום טומאה שאם השכיב עצמו על הארץ ונגע בקבר. הנה נטמאו הכלים. הרמב"ם:

כליו טהורין. פי' הר"ב לפי שאין בו דעת לישאל. דאילו באדם היה ספקו טמא. שהרי יש בו דעת לישאל ועיין בפי' הר"ב דלקמן משנה ט':

משנה ח עריכה

והבצק בידו. והוא ברה"י. הרמב"ם:

ר"מ מטהר. פי' הר"ב דר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב וכו' ומיעוטא אין מטפחים ושמא אדם טהור לקחה ונתנה לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה לכך תלינן באדם טהור. משא"כ ברפי"א דפרה. תוס' פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וא"ת אפילו בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. וליכא למימר אע"ג דהוי ספק מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא. דנהי דמסוטה לא נילף נילף מוהבשר. ויש לומר דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה. אלא לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא. דאי הוי בהדי רובא. הוו מיעוטא דמיעוטא. ולמאי דפרישית לר"מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר א"ש. דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוט לטהר. אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה. לכך מטהר. תוס' פ"ו דחולין דף פ"ו. ובפ"ד דנדה דף י"ח [ד"ה סמוך]לא כתבו אלא תירוץ הראשון. ועמ"ש פ"ה מ"ז [ד"ה ועלבגדיו]:

וחכמים מטמאים. כתב הר"ב לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי. ורובא וחזקה רובא עדיף. גמ' דנדה שם ובפ"ד דקדושין דף פ'. וא"ת למאי דפרישית בשם נ"י בר"פ בתרא דיבמות. דרבנן ס"ל סמוך מיעוט לחזקה והוה פלגא ופלגא. א"כ ה"נ לא הוה אלא פלגא ופלגא. והדר לספיקא [ט]. וכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור. ונ"ל דל"ק כלל ואדרבה תסייע ליה. דאמרי' התם בקידושין ר' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה. ותניא כוותיה תינוק עשאו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. וכתבו התוס' דאמאי אין שורפין. ועוד שהעולם מקשים מאי איריא שיש בו דעת לישאל. תיפוק ליה משום דס"ל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא. ורובא וחזקה רובא עדיף. וא"כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא. דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה. ותירצו שאין זה רוב חשוב. ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ע"כ. ולנ"י מעיקרא לאו קושיא היא. דרבנן דקאמרי רובא עדיף לא עדיף ממש. אלא כמו פלגא ופלגא. ואי לאו דעשאוהו כיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ומש"ה נמי כיון שהם עשאו אין שורפין:

אם יש בין משקה כו' כתב הר"ב ואם לאו טמאין שהרי נטמאו במשקין טמאין. לפי שחזקתם שהם ישתו. ואז יאכלו מזאת העיסה. הרמב"ם. וחזקה זו נמי אינה חזקה גמורה לשרוף עליה את התרומה. אלא לתלות עשאום חכמים כיש בו דעת לישאל כדאיתא התם בקידושין. ואיתא תו התם לא שנו אלא במשקים לבנים [אבל במשקים אדומים] אם איתא דנקיר מידע ידיע:

[ר' אליעזר ב"י אומר כו'. כתב הר"ב דהלכה כמותו. וכ"כ הרמב"ם. ומשום דמשנתו קב ונקי. הכ"מ פי"ו מהא"ה]:

משנה טהרות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב