משנה טהרות ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ג · משנה ו | >>
חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה, הרי אלו בחזקת טהרה.
וכל הפקח, בחזקת טומאה.
וכל שאין בו דעת להשאל, ספיקו טהור.
חירש שוטה וקטן,שנמצאו במבוי שיש בו טומאה -
- הרי אלו בחזקת טהרה.
- וכל הפיקח - בחזקת טומאה.
- וכל שאין בו דעת להישאל - ספקו טהור.
כבר בארנו פעמים רבות שספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, וברשות הרבים ספיקו טהור. וידענו זה מסוטה, שאם נסתרה עם איש ברשות היחיד נאסרה לבעלה, והעניין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא, והוא אמרו יתברך "ונסתרה והיא נטמאה"(במדבר ה, יג), הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא. ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו הספק יש בו דעת להשאל וישיב במאמר.
אמנם מי שאין לו דעת להשאל אפילו יהיה ברשות היחיד ספיקו טהור, לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה, ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה ואז נדין בספיקה שהוא טמא. וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשאלו אם נטמא אם לא הוא אשר ספיקו ברשות היחיד טמא.
ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאו במבוי שיש בו טומאה שהן טהורים, ואף על פי שהמבוי רשות היחיד ונחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא, לפי שהן אין בהן דעת. אמנם הפקח ספיקו ברשות היחיד טמא.
ולשון התוספתא (דטהרות פ"ו) "שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא, אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק, אמרו לו ספק, אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה, ומכאן אתה דן לשרץ, מה כאן רשות היחיד אף להלן רשות היחיד, מה כאן דבר שיש בו דעת להשאל אף להלן דבר שיש בו דעת להשאל, מכאן אמרו דבר שיש בו דעת להשאל ברשות היחיד ספיקו טמא, ברשות הרבים ספיקו טהור. ומפני מה ספק רשות הרבים טהור, אמר להן מצינו שהצבור עושה הפסח בטומאה בזמן שרובן של צבור טמאים, אם טומאה ודאית הותרה לצבור קל וחומר לספק טומאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור, שאפשר להשאל ליחיד ואי אפשר להשאל לרבים":
בחזקת טהרה. כיון דספיקא הוא שמא הלך למקום טומאה שמא לא הלך מטהרים אפילו ברשות היחיד דתינוק דבר שאין בו דעת להשאל הוא וטהור מדרב גידל בסוטה פרק כשם (דף כט.) דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל אלא לאו ש״מ כאן שיש בו דעת להשאל כאן שאין בו דעת להשאל:
וכל הפיקח בחזקת טומאה. דלא ידעינן אי הלך במקום טומאה משום דיש בו דעת להשאל: תניא בתוספתא (שם) תינוק שהיה תפוש בידו של אביו או שהיה רכוב על גבי כתיפו של אביו ספיקו טמא מפני שאביו נשאל עליו. פי' כי האי גוונא אמרי' בפסחים פ״ק (דף יט:) ובפ״ק דנדה (דף ה:) דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפי' בכלי המונח על גבי קרקע כדבר שיש בו דעת להשאל: עוד תניא בתוספתא (שם) הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקו טמא מפני שיש בהן דעת להשאל. פי' כל הני ברשות היחיד דברה״ר ספיקן טהור:
בחזקת טהרה - ואע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא והאי מבוי רשות היחיד הוא, אפילו הכי כיון דספיקא הוי בדבר שאין בו דעת לישאל, כגון חרש שוטה וקטן, ספיקו טהור, דהכי ילפינן מקראי דכתיב [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, משמע ודאי טמא לא יאכל ספק טמא יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל, הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל, אלא לאו שמע מינה כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל ח:
וכל הפקח - שיש בו דעת לישאל. אם לא ידע אם הלך במקום טומאה אם לאו, בחזקת טומאה הוא. דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, מסוטה ילפינן ט, דספיקא היא אם נטמאת אם לאו, וספק זה במקום סתירה הוא דהיינו רה"י, ואמר רחמנא ונסתרה והיא נטמאה, וסוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו:
בחזקת טהרה. כתב הר"ב (ואע"ג דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כדמסיים בפירושו לסיפא. ומ"ש הר"ב) דהכי ילפינן מקראי וכו' אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל (גמ' פ"ה דסוטה דף כ"ט) ופירש"י אלא לאו ש"מ הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת הוא. דבשר הוי נוגע הלכך ספקו טהור. וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף. דיש בו דעת לישאל. בההוא קאמר לך ספקו טמא:
וכל הפקח כו'. כתב הר"ב דספק טומאה ברה"י כו' מסוטה ילפינן וכו' וסוטה יש בה דעת לישאל. ואיצטריך הא דוהבשר. ואיצטריך למגמ' מסוטה. דאי מוהבשר ה"א בין ברה"י בין ברה"ר. ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ובנטמא. כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמא קמ"ל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון שיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת) צריכא. גמרא דסוטה שם. ולפי מ"ש במשנה ח' בשם התוס' לר"מ איכא למימר דאיצטריך לוהבשר. דלא תימא דוקא בפלגא ופלגא ול"ק דבלאו הכי (כתבו) התו' דסוטה דף כ"ח בד"ה ברה"ר וכו' כתבו בתירוץ אחד דהאי צריכותא אגב שיטפא נקט ליה. וכן עוד כתבו בפ"ק דחולין ד"ט דה"מ למימר צריכותא אחריתא [וכן נמי ילפינן מסוטה דדוקא כשאין ג' הוי רה"י. כדכתב הר"ב במשנה ז' פ"ו]:
(ח) (על הברטנורא) הבשר אשר יגע הוא דבר שאין בו דעת לישאל, דהבשר הוי נוגע, ספיקו טהור. וכל טהור וגו' דמיירי בטומאת הגוף דיש בו דעת. ספיקו טמא. רש"י:
(ט) (על הברטנורא) ואיצטריך והבשר ולמיגמר נמי מסוטה. דאי מוהבשר הוה אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. גמרא. ועתוי"ט:
וכל שאין בו וכו': ופי' הרא"ש ז'יל וכל כמו שכל שאין וכו'. ופי' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דף כ' שיש בו דעת להשאל לב"ד מה תהא עליו ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דפסחים דף י"ט בטומאה לא בעינן שיהא בו דעת להשאל אלא המטמא לחודיה דאל"כ כל טומאת מת ושרץ אפילו ברה"י יהא טהור ע"כ. וכן נראה שכוון רש"י ז"ל שם ג"כ בפירושו ובגירסתו אשר שם:
יכין
חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי: שהיא רה"י:
הרי אלו בחזקת טהרה: דכל שאין בו דעת לשאל בהנוגע בהטומאה. אף בספק טומאה ברה"י טהור. דכל ספק טומאת טמא מסוטה ילפינן. דרק ברה"י ספיקו טמא. ומדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דמשמע הא ספק טמא יאכל. אף דסתם בשר ברה"י הוא. ועל כרחך לחלק. משום דבשר הו"ל אין בו דעת לשאל אם נגע בטומאה [כסוטה כט"א]. והא דנקט תנא חרש שוטה וקטן. ולא סתם דבר שאין בו דעת לשאל. היינו מדבעי לאשמעינן רבותא. דאף דהנך אפשר לפעמים שיהיה בהן דעת לשאל. אפ"ה כל שזה שבפנינו אין בו דעת לשאל. ספקו טהור. ולא דמי כלל לגדול סומא או ישן דמחשב כיש בו דל"ש [כסי' כ']. דהנך אין בהן דעת. וכ"ש מאכל או כלי. מיהו הא דבאין בו דעת לשאל ספקו טהור בכל מקום היינו רק בספק השקול ולא במסתבר טפי לטומאה מלטהרה [כלקמן מ"ח]. וה"ה בכל דוכתא שיש חזקה כנגדה. אף באין בו דל"ש ספקו טמא כתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ספקו טמא. אף דעיסה אבדל"ש. עכ"פ חזקת תינוק טמא [כפ"ח מ"ג. כך כתב הרמב"ם אהע"ו פט"ז ה"ג]. לפיכך גם ביש להחזיק טומאה מזמן לזמן. אף באבדל"ש ספקו טמא מדיש חזקה כנגדו [וכן יש ראיה לזה ממקשה לילד [אהלות פ"ז מ"ו]. וכן מהר"ש והר"ב לקמן רפ"ו דגם הכלים טמאים אף דאבדל"ש. ודלא כרתוי"ט שם]. וכ"כ ביש יד פקח באמצע. כגון שנתעטף בטלית טמא. ומסופק אם נגע הטלית בעטיפתו בטהרות או שנתעטף בטלית טהור ומסופק אם נגע בעטיפתו בטומאה [כנדה דה"ב] או שגדול תופש ביד תינוק ומסופק אם נגע התינוק באותה שעה בטומאה [כתוספתא פ"ג דמכילתין]. בכולן אמרינן דברה"י טמא בר"ה טהור. וכן אמרינן [פסחים ט"ב] כל ספק טומאה הבא בידי אדם שיש בו דל"ש. נשאלין עליה אפילו בכל המונח ע"ג קרקע:
וכל הפקח: כל לאתויי סומא וישן שמסופק אם נגע או לא, מחשב כיבדל"ש:
בחזקת טומאה: ר"ל ברה"י ספקו טמא. מדיש בו דל"ש. [וא"ת האיך נחזיק טומאה ממקום למקום דנימא שבא הטהור למקום הטומאה. ואי"ל דכל רה"י כמקום א' חשיב. ולפיכך מחזקט"ו גם מזוית לזוית. ליתא. דהרי אפילו בכלי יש מ"ד דס"ל דלא מחזקינן בה טומאה מזוית לזוית שבתוכה [כנדה דד"א] וגם אנן קיי"ל כר' יוחנן דמחזקט"ו בכה"ג רק לתלות ולא לשרוף. וא"כ וודאי דבבית כה"ג טהור לגמרי. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ד מ"ג] מדל"ק התם נכנסתי למקום זה אלא הלכתי למקום זה. משמע ודאי דגם מזוית לזוית ברה"י א' לא מחזקט"ו. אלא נ"ל דהכא נמי מיירי באומר באתי למקום הטומאה עד כדי הושטת היד ולא ידעתי אם נגעתי בהטומאה. א"כ דוקא טומאה אמחז"ק ממקום למקום ביש בדל"ש. אבל מחזיקים שבא האדם למקום הטומאה]:
וכל שאין בו דעת להשאל: לאתויי בהמה מאכל וכלים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת