משנה טהרות ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ג · משנה ב | >>
רבי מאיר אומר, השמן תחלה לעולם.
וחכמים אומרים, אף הדבש.
רבי שמעון שזורי אומר, אף היין.
וגוש של זיתים שנפל לתנור והוסק, כביצה מכוון, טהור.
יותר מכביצה, טמא, שכיון שיצאת טפה הראשונה, נטמאת בכביצה.
אם היו פרודין, אפילו הן סאה, טהור.
רבי מאיר אומר: השמן - תחילה לעולם.
- וחכמים אומרין: אף הדבש.
- רבי שמעון השזורי אומר: אף היין.
- גוש של זיתים שנפל לתנור, והוסק -
- כביצה מכוון - טהור,
- יתר מכביצה - טמא,
- שכיון שיצאת טיפה הראשונה - נטמאת בכביצה.
- אם היו פירורין -
- אפילו הן סאה - טהור.
כוונת אמרו תחילה לעולם, שאם נטמא ואחר נקפה אחר זה, ואחר נמחה ואחר נקפה ואחר נמחה אפילו היה זה אלף פעמים, הנה הוא תחילה, לפי שהנקפין לא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה.
ופירוש גוש - הגוף המדובק, כמו "וגוש עפר"(איוב ז, ה). והכוונה פה שהיו כל הזיתים טמאים מקובצין מחוברין גשם אחד.
וכבר פירשנו וביארנו בפתיחה שאוכלין טמאין לא יטמאו הכלים, ושמשקין טמאים יטמאו הכלים. והתבאר גם כן בכלים שמשקין טמאין מטמאים התנור באויר. אם היו יותר מכביצה בעת מה שיצא השמן בחום האש, יטמא בכביצה הנשארת משאר הזיתים קודם שריפתן, וישובו משקים טמאים ויטמאו התנור להגיעם באוירו, וזה אם יהיו מקובצים. אמנם אם יהיו הזיתים גרגרים מובדלים או חלוקים לא יהיה בכל כביצה, ואפילו היה אי זה שיעור שיהיה הנה לא יטמא התנור, לפי שהשמן אשר יצא יצטרך שיגיע בו כביצה אוכל טמא ושיהיה כולו מחובר ואז יטמא.
ואין הלכה כרבי שמעון שזורי:
השמן תחלה לעולם. הך דפליגי הנך תנאי לאו בסתם שמן ודבש ויין פליגי דאם כן לר' שמעון שזורי אין שמן ודבש נחשבין משקה דבהקומץ רבה (דף לא:) פריך ר״ש שזורי אומר אף היין מכלל דת״ק סבר דיין לא בתמיה אלא אימא ר״ש שזורי אומר יין כלומר דיין דווקא הוי תחלה ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכה כר״ש שזורי וא״כ בפ״ק דפסחים (דף יד:) גבי מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת דפריך מאי איריא בטמא מת אפי' בראשון ושני נמי ראשון הוי דהא תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה מאי קושיא דלמא סבר לה כר״ש שזורי דלא חשיב שמן למשקה והלכה כמותו ועוד דסתמא דהש״ס חשיב ליה משקה בפ״ק דשבת (דף יזי) מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין ובפ' חבית (דף קמד:) גבי מוחל השמן וסתם משנה במסכת מכשירין (פ״ו מ״ד) חשיב יין ושמן בהדי ז' משקין משום הכי מפרש ר״ת דמיירי בשמן שנקרש והיינו דקתני לעולם פי' אפי' קרש משום דאמרן לעיל ברוטב וגריסין וחלב שקרשו הרי אלו שניים ועל זה קאמר ר״ש יין דוקא תחלה לעולם אפי' קרש אבל שמן שקרש לא אבל בלא קרש כולהו מודו דהוי משקה וצריך להוסיף על דברי ר״ת ולומר דבקרש וחזר ונמחה איירי דבתוספתא משמע דכ״ז שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליתר מכביצה וכאן אפי' פתות מכביצה כדקתני בתוספתא (פ״ב) ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לעניין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה ה״נ תניא בתוספתא [שם] גבי מים טמאים שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה:
גוש של זיתים. שיש זיתים הרבה מחוברים יחד כגון גוש עפר ובגוש טמא איירי:
כביצה מכוון טהור. התנור דאין אוכל מטמא כלי ומשקה היוצא מן הגוש מחמת היסק אין לו במה יטמא דמכיון שיצאת טיפה ראשונה חסר ליה מכביצה ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ א״כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ״ד בפ' כל שעה (דף לג.) משקין מבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאין כלי אבל כשיש בגוש יתר מכביצה כשיצאת טיפה ראשונה עדיין נשאר בגוש כביצה ושני עושה משקין תחלה וחזרה הטיפה וטימאה התנור ואם היו הזיתים פרודים שאינם גוש אפי' הם סאה בתנור טהור התנור דזיתים פרודים אין מצטרפים לכביצה לטמאות שמן היוצא להיות תחלה ואית ספרים דכתיב אפי' הן מאה כלומר אפי' הן שיעור מאה ביצים: תניא בתוספתא (שם ע״ש) השמן לא אוכל ולא משקה כיצד אמרו השמן תחלה לעולם שאם נמחה ולא נשתייר הימנו אלא כפול משקין היוצאין ממנו מטמאין טומאת משקין נמצאת אומר ג' מדות במשקין הרוטב והגריסין והחלב. (צ״ל בזמן.) שמן שהמשקה טופח עליהן הרי אלו תחלה קרשו אין צריכין מחשבה לאוכלין דבש הזב מכוורת דבורים מטמא משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין השמן לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין ולמשקין בטלה דעתו הדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו ושאר כל מיני (צ״ל מי.) פירות כולן אינן לא אוכל ולא משקה חישב עליהן בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו השלג לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאכילה בטלה דעתו למשקה מטמא טומאת משקין ניטמא מקצתו לא ניטמא כולו טהר מקצתו טהר כולו מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין נמוחו חזרו לטומאתן הישנה מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נמוחו כשר להקוות עליו החושב על החלב שבכחל טהור ושבקיבה טמא העור והשליא אינן מטמאין טומאת אוכלין העור ששלקו והשליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלין. פי' שלש מדות במשקין דיש משקה שבלא מחשבה מטמא טומאת אוכלין כגון רוטב וגריסין וחלב שקרשו ויש משקה דבעי מחשבה לטמא טומאת אוכלין כגון הדבש והדם שקרש ויש משקה שאפי' חישב עליו לא הועיל לא לאוכלין ולא למשקין כגון שמן שקרש והיינו דקתני שמן תחלה לעולם ולא הוי כרוטב וגריסין וחלב שקרשו הרי הן שנוים דשמן אי אפשר לו להיות שני לעולם אלא או תחילה או טהור וגם כשחזר ונמחה לא בעי כביצה כדפרישית במתני' וחכ״א אף הדבש כשמן קסברי רבנן דלעולם אין יורד עליו תורת אוכל אפי' במחשבה ובדבש דבורים ור״ש שזורי אומר יין דווקא כדמפרש בהקומץ רבה (דף כא.) דלעולם אין ליין תורת אוכל דאם קרש הרי הוא טהור כדתניא גבי מים שהגלידו דאין עליהם לא תורת אוכל ולא תורת משקה: השלג לא אוכל ולא משקה. בפרק כל היד (דף יז.) גרסינן בכל הספרים תנן התם ואין משנה אלא ברייתא. לא נטמא כולו דלא חשיב חבור ובנדה פרק כל היד (שם) פריך רישא לסיפא דקתני נטהר כולו ומשני אביי בשהעבירו על אויר התנור. טהור מקצתו שהשיקו למקוה כאילו השיקו כולו ותימה דלהקל הוי חיבור ולהחמיר לא הוי חבור וי״ל דלענין השקה היינו טעמא כדתנן במקוואות פ״ז דשלג מעלה מקוה וכשר לטבילה א״כ נמצא דכשהושק מקצתו למקוה כהושק כולו שהרי כולו נוגע זה בזה והוי כנוגע במקום מקוה אבל לקבלת טומאה אין דברים הנוגעים זה בזה נחשבים כאחד:
השמן תחילה לעולם - ואע"פ שקרש אינו יוצא מתורת משקה:
ר' שמעון - שזורי אומר אף היין שקרש אינו יוצא מתורת משקה. ואין הלכה כר"ש שזורי:
גוש של זיתים - זיתים הרבה מחוברים יחד. ובגוש טמא איירי:
כביצה מכוון טהור - התנור. דאין אוכל מטמא כלי. ומשקה היוצא מן הגוש מחמת היסק אין לו במה יטמא, דמכיון דיצאת טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. אבל כשיש בגוש יותר מכביצה, כשיצאת טפה ראשונה עדיין נשאר בגוש כביצה, ונטמאה הטפה בגוש, וחזרה להיות תחילה, וטמאה הטיפה את התנור, שמשקין מטמאים כלי:
אם היו פרודים - אם היו הזיתים פרודים שאינן גוש:
אפילו הן מאה - כלומר אפילו הן שיעור מאה ביצים אין מצטרפין לכביצה לטמא את שמן היוצא, להיות תחילה:
ר"ש שזורי אומר אף היין. בגמ' פ"ג דמנחות דף ל"ה. מכלל דת"ק סבר יין לא. אימא רש"ש אומר יין. ואני תמיה שהרמב"ם ברפ"ט מהט"א לא כתב אלא השמן או הדבש. והל"ל היין ג"כ. ולא השיגו הראב"ד. גם הכ"מ לא העיר בזה. ודעתי מכרעת דהרמב"ם ל"ג כלל. שהתמיה דמכלל דת"ק סבר יין לא. אינה תמיה. אלא כפירש"י דיין מי איכא למ"ד לאו משקה הוא. והוא מפרש למתני' דשמן תחלה לענין משקין היא. ולא בקרוש. אבל כי מפרשינן דמתני' מיירי בקרוש ליכא למתמה כלל:
אם היו פרודין. הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"א העתיק פירורין בשני רישי"ן. ועיין מ"ש בפ"ח משנה ח':
אפילו הן סאה. ואית ספרים דכתוב ואפילו הן מאה. הר"ש. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפ"ט מהט"א [הלכה ה']:
.אין פירוש למשנה זו
ר"מ אומר השמן תחלה לעולם: דמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל"א) וכתבו שם תוס' ז"ל די"ס שכתוב בהן השמן והחלב של גריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים ר"מ אומר וכו' ע"כ ושמא היינו מתני' דלעיל:
בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם דבור המתחיל השמן תחלה:
ר"ש שזורי אומר אף היין: שם בהקומץ רבה פריך מכלל דת"ק סבר יין לא בתמיה אלא אימא ר"ש שזורי אומר יין כלומר דיין דוקא הוי תחלה אפילו קרש ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכתא כר"ש שזורי. וכ' הר"ש ז"ל דצריך לומר דבקרש השמן וחזר ונמחה מיירי דבתוספתא משמע דכל זמן שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליותר מכביצה וכאן אפילו פחות מכביצה כדקתני בתוספתא ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לענין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה וה"נ תניא בתוספתא גבי מים שהגלידו טהורין חזרו ונימוחו חזרו לטומאתם ישנה עכ"ל ז"ל וכ"כ ג"כ תוס' ז"ל שם בפסחים:
וגוש של זיתים וכו': כתב הר"ש ז"ל ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ ג"כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ"ד בפרק כל שעה משקים מיבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאים כלי. עכ"ל ז"ל:
אפילו הן מאה טהור: גרסינן ומאן דגריס סאה פירושו אפילו הן מרובין כמו סאה בתנור התנור טהור שאין מצטרפים:
יכין
רבי מאיר אומר השמן: אף שנטמא כשנקרש. מדא"א שיקרש שלא ישאר בו שום לחלוחית:
וחכ"א אף הדבש: היינו דבש דבורים. דאף הוא א"א שיקרוש עד שלא ישאר שום לחלוחית קצת. אבל דבש תמרים, אמקט"ו כלל. רק כשחישב עליו לאוכלו. אבל כשחישב עליו לשתותו כמשקין. בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן מפורש בתוספתא [פ"ב]:
רבי שמעון שזורי אומר אף היין: נ"ל דלפי סוגיא דמנחות [דלא"א] חכמים ור"ש מודו בשמן דקאמר ר"מ. וכל חד וחד אף דידי' אדברי ר"מ קאי. וה"ק ר"ש. דמדקאמרו רבנן אף הדבש. משמע דכ"ש יין. ועל זה השיב ר"ש לחכמים אף היין. הוה לכו למימר. אבל בדבש פלגינא עלייכו [ומצינו אף דלא קאי אדקמי' רק אדקמא דקמא. כמעשרות פ"ה סוף מ"ה]:
וגוש של זיתים: זיתים שנתמעכו ונדבקו יחד. ונטמא הגוש:
שנפל לתנור והוסק: ואז דרך הגוש לפלוט שמנו:
כביצה מכוון טהור: דהגוש לא טימא התנור. דכלי אמקט"ו מאוכל. וגם השמן שנפלט לא נטמא. דבעודו בתוך הגוש. הרי קיי"ל משקין מפקד פקידי [כפסחים לג"ב]. נמצא שלא נטמא עם הגוש. וגם בשעה שנפלט לא נטמא מהגוש. דמדיצא טפה ראשונה לא נשאר בגוש כביצה לטמא הטפה:
אם היו פרודין: שהיו הזיתים נפרדים. ואינן דבוקים יחד לגוש א':
אפילו הן סאה טהור: מדליכא בכל פירוד כביצה לטמא שמן היוצא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת