ברטנורא על טהרות ג

משנה טהרות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הרוטב והגריסין - שהן משקה טופח. שהן לחין כל כך שיש בהן טופח על מנת להטפיח:

הרי אלו תחילה - דחשובים כמשקין:

קרשו הרי אלו שניים - דכיון שנקרשו, חשובים כאוכלים שנגעו במשקין:

חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור - דיצא מהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה, ופרחה טומאתו כשנשתנו, ואין למשקה זה מי שיטמאנו, דמכי יצאת טפה ראשונה אמעיט האוכל מכביצה, ופחות מכביצה אין מטמא אחרים. אבל יותר מכביצה. טמא, כדמפרש טעמא, דמכי יצאת טפה ראשונה נטמאת אותה טפה בכביצה אוכל טמא, וכשנמחה אח"כ כולו חזרה הטפה וטמאה את הכל:

(ב)

השמן תחילה לעולם - ואע"פ שקרש אינו יוצא מתורת משקה:

ר' שמעון - שזורי אומר אף היין שקרש אינו יוצא מתורת משקה. ואין הלכה כר"ש שזורי:

גוש של זיתים - זיתים הרבה מחוברים יחד. ובגוש טמא איירי:

כביצה מכוון טהור - התנור. דאין אוכל מטמא כלי. ומשקה היוצא מן הגוש מחמת היסק אין לו במה יטמא, דמכיון דיצאת טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. אבל כשיש בגוש יותר מכביצה, כשיצאת טפה ראשונה עדיין נשאר בגוש כביצה, ונטמאה הטפה בגוש, וחזרה להיות תחילה, וטמאה הטיפה את התנור, שמשקין מטמאים כלי:

אם היו פרודים - אם היו הזיתים פרודים שאינן גוש:

אפילו הן מאה - כלומר אפילו הן שיעור מאה ביצים אין מצטרפין לכביצה לטמא את שמן היוצא, להיות תחילה:

(ג)

ובלבד שלא יגע במשקין - כגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאינן מיטמאים, דהשתא אין כאן מי שיטמא המשקין אלא הזגין שנגע בהן טמא מת, שהרי לא נזהר מנגיעתן אלא משיצא משקה, וכשהמשקין נוגעים בזגין כבר חסר שיעור כביצה, ואין אוכל מטמא בפחות מכביצה:

יותר מכביצה טמא - שכיון שיצאה טפה ראשונה נטמאת בכביצה, דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו, משלים הוא את שיעורו. דדכוותיה אשכחן בסמוך גבי כזית מן המת ומן הנבילה שנתמעטו בחמה והניחן בגשמים ותפחו, דגשמים המובלעים משלימין לכשיעור:

(ד)

הרי אלו טהורים - אכביצה אוכלים ואכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ קאי :

הניהן בגשמים ונתפחו טמאין - דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן . ומהכא קיימא לן דאין דיחוי אצל איסורים :

(ה)

אם טמאות טמאות - כי הא דתנן לקמן בפרק השרץ והצפרדע [משנה ז'] נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת, חכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן. ודוקא במקום מציאתן, למעוטי נגע באחד בלילה בזוית זו ולמחר מצאו מת בזוית אחרת וכיוצא בזה:

אם מכוסות מכוסות - כגון כלי חרס המוקך צמיד פתיל לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת באוהל היה מגולה ועכשיו מכוסה, או אם מצאו מגולה לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת (באוהל) היה מכוסה ומוקף צמיד פתיל:

מחט שנמצאת מלאה חלודה - שמעכבת את התפירה, דחלודה כזו מטהרתה מידי טומאתה:

או שבורה טהורה - ולא אמרינן שמא כשהיתה שלימה נטמאה וכשיתקנוה ותחזור שלימה תחזור לטומאתה הישנה . והיינו פירושא דאם טהורות טהורות דתנן לעיל:

(ו)

בחזקת טהרה - ואע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא והאי מבוי רשות היחיד הוא, אפילו הכי כיון דספיקא הוי בדבר שאין בו דעת לישאל, כגון חרש שוטה וקטן, ספיקו טהור, דהכי ילפינן מקראי דכתיב [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, משמע ודאי טמא לא יאכל ספק טמא יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל, הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל, אלא לאו שמע מינה כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל :

וכל הפקח - שיש בו דעת לישאל. אם לא ידע אם הלך במקום טומאה אם לאו, בחזקת טומאה הוא. דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, מסוטה ילפינן , דספיקא היא אם נטמאת אם לאו, וספק זה במקום סתירה הוא דהיינו רה"י, ואמר רחמנא ונסתרה והיא נטמאה, וסוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו:

(ז)

ואין השושנים אלא במקום הטומאה - שאי אפשר שיקח השושנים אא"כ יכנס לבית הקברות:

טהור - כיון דאיכא למתלי באחר, שמא לקטן אחר ונתנן לו, דתינוק אין בו דעת לישאל וספיקו טהור:

וכן חמור - שהיה עומד במקום טהרה ולא ידעינן אם נכנס במקום טומאה :

כליו טהורים - לפי שאין בו דעת לישאל:

(ח)

תינוק שנמצא בצד עיסה - תינוק טמא שנמצא. בצד עיסה טהורה וחתיכה של עיסה זו בידו:

ר' מאיר מטהר - ר' מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב תינוקות. מטפחים בעיסה, ושמא לקח הוא עצמו את הבצק וטימא את העיסה, ומיעוט אין מטפחים ושמא אדם טהור לקח ונתן לו , ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא, והוי פלגא ופלגא וטהור לענין תינוק שאין בו דעת לישאל:

וחכמים מטמאים - לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא , ורוב תינוקות מטפחים. והלכה כחכמים:

נקירת - נקבים נקבים יש בעיסה מחמת התרנגולים שנקרו בה:

שינגבו את פיהם בארץ - דרך התרנגולים לאחר ששתו מנגבין פיהן בארץ, הילכך אם יש קרקע מפסקת בין משקין לככרות כדי שיוכלו לנגב בה פיהן לאחר ששתו, הככרות טהורים. ואם לאו, טמאים, שהרי נטמאו במשקין טמאים שהיה בפיהן של תרנגולים . ואע"ג דבשיש קרקע מפסקת מספקא לן אם נגבו פיהן אם לא, הוי ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, וספיקו טהור:

שהוא פקח - ואין דרכו לשתות כל זמן שהוא מוצא לאכול, שהוא אומר כל שעה משקין מצויין ואין כל שעה אוכלין מצויין. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב: