תוספות יום טוב על חולין ב

<< · תוספות יום טוב · על חולין · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

השוחט אחד בעוף. כתב הר"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש"י:

אחד בעוף. כתב הר"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י"א) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש"י. וכתב הר"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ"ש הר"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י"ב) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די"מ בגימטריא דכאשר. אל"ף אחד בעוף. שי"ן שנים בבהמה. רי"ש רובו של אחד כמוהו. ר"ת דכאשר למפרע. ע"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ"ש הר"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי"ף כתב לשתיהן:

חצי אחד בעוף. ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס':

משנה ב

השוחט שני ראשין כו'. דיעבד אין לכתחלה לא. בקדשים מיירי דתני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחהו. שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. גמ' דף כ"ט. והשתא סיפא שנים אוחזין כו' דלכתחלה. דוקא בחולין וכמ"ש ברפ"ב דקדושין:

משנה ג

שנאמר וזבחת ואכלת כו'. ותרתי שמעינן מינה לתוספתא שכתבתי בר"פ קמא בדבור שחיטת נכרי:

נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו'. נקט כמה גווני. אע"ג דלא איצטריך. כ"כ הר"ש בפרק ה' דכלים משנה ד':

ובא חבירו ושחט. ה"ה כשחזר הוא עצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. כ"מ פ"ג מה"ש:

אם שהה כדי שחיטה. מ"ש הר"ב להרמב"ם ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. כלומר בגסה לגסה. ובדקה לדקה. וכן לעוף:

משנה ד

ופסק את הגרגרת. כתב הר"ב היינו עיקור וכן פירש"י. ואעיקור מפרשי' בפ"ק דף ט'. נמי כן. דהיינו הך דהכא. ושם פי' התוס' דצ"ל דמיירי ששחט בסכין פגומה. או במגל. ופסולה הוא משום דאין שוחטין. אלא חונקין. כדתנן בפרק קמא חוץ מן המגל כו'. וכתבו עוד דבה"ג מפרש עקור היינו כדתנן פ"ה מ"ג דאילו הך דהכא לאו שחיטה כלל. וע"ז הפירוש דבהלכות גדולות בענין עיקור. תמצא שני פירושים בריש פ"ה דכריתות. ע"ש:

או ששחט אחד מהן. לר"ע איצטריך:

כל שנפסלה בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה גמ' ועמ"ש רפ"ג ומ"ש ברפ"ה דמסכת כריתות]:

משנה ה

ולא יצא מהן דם כשרים. ואין אומרים שמא מתים היו. רמב"ם פ"ד מהמ"א:

ונאכלים בידים מסואבות. כתב הר"ב ובחולין שנעשו על טהרת הקדש מיירי. גמ'. דבקדשים לא דהא תנן חיה ובספ"ב דחגיגה. וכן במתני' ו' פרק בתרא דנדה. כתב הר"ב. דמשנה אחרונה אמרה שאין חולין נתפסין בטהרת הקדש ועיין עוד ספ"ב דטהרות. ובגמרא ולוקמה בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדתנן משנה ב' פ"ב דטהרות. ומשני בשר בפירי לא מיחלף פי' רש"י תרומה אינה אלא בפירות ואינו נחלף בבשר לפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה. ע"כ. בשר בבשר מיחלף הלכך חיה אע"ג דליתא בקדשים רגילים אוכלי קודש לאכול בשר חולין אפי' של חיה בטהרה. [*ומ"ש הר"ב דאילו בחולין גרידא כו'. היינו בדבר שאינו מין לחם וכדכתבתי בפ"ב דחגיגה משנה ה'. בד"ה לחולין וכו'. ועיין בריש מס' ידים]:

לפי שלא הוכשרו בדם. ולצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודחו במי פירות. תוס':

משנה ו

השוחט את המסוכנת. שלא אסרה התורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. רמב"ם פ"ד מהמ"א. ובגמ' איכא דמייתי לה מדאשכחן ביחזקאל [ד'] דאמר ונבלה וטרפה לא אכלתי. אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותיה דיחזקאל. וה"ק שלא אכלתי בשר כוס כוס פירוש שחוט שחוט שלא תמות. אלא אי אמרת אסירא מאי רבותיה דיחזקאל. ואפי' לכתחלה שרי. ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס:

זינקה. זינוק קילוח רש"י וז"ל הרמב"ם וזינוק גזור מן יזנק מן הבשן (דברים ל"ג):

השוחט בלילה. כתב הר"ב בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס. וכן לשון רש"י ונקט לישנא דת"ק אף על גב דכמדת ר"א קיימינן דדיה אם זינקה. ובגמרא כתב רש"י וכמדת ר"א דאמר זינוק הוי פרכוס:

משנה ז

השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. מפרשים בגמרא משום דס"ל דאין סתם מחשבת נכרי לע"ז ובהא הוא דפליג אדר"א. אבל תרווייהו ס"ל דבעלים מפגלין וכר"א בר"י שכתבתי בספ"ד דזבחים. וכתב הר"ן דהא דקתני השוחט ה"ה אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי. דאי הכי הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית בה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה. הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין ה"נ דאפילו לכתחלה. ע"כ:

ורבי אליעזר פוסל וכו' שסתם מחשבת נכרי לע"ז. ואסורה בהנאה כתקרובת ע"ז. ואע"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה. ומפרשינן. דאינה אסורה בהנאה. י"ל דלקמן ה"ל למיתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר"א פסולה. תוס':

מחצר כבד שלה. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה. והויא כחלב ודם. אלא אפילו כזית של בשר נמי. כדאמרינן בגמ' וכו'. ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוס':

ומה במקום שהמחשבה פוסלת. כתב הר"ב. דהיינו במוקדשים. כדכתיב המקריב אותו לא יחשב קרי ביה לא יחשוב כו'. וכן לשון רש"י והכי דרשינן לה בפ"ב דזבחים דף כ"ט ולחייבו מלקות וכר"י דמחייב על לאו שאין בו מעשה והתם בזבחים פ"ב מ"ג נקט הר"ב דרשא אחרת דהתם דדריש ולא יחשב דמיותר הוא כמ"ש שם בס"ד ולא להזהיר ללקות:

שהמחשבה פוסלת. לשון הר"ב בד' עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה. וכן לשון רש"י בגמ' [דף ל"ט] ובדין הוא דלקדמו להולכה דהא קדמה לה לזריקה אלא משום דיש מחלוקת בה [ר"ש ורבנן] במ"ד פ"ק דזבחים. להכי אחרוהו וכתבוהו. כך נ"ל כדי שלא להגיה:

משנה ח

השוחט לשם הרים כו' פסולה. כתב הר"ב ותקרובת ע"ז לא הוי וכו'. דכתיב אלהיהם על ההרים כו' וכן לשון רש"י. ודרשא פשוטה נקטי אע"ג דר"י הגלילי אמרה. ות"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פ"ג דע"ז:

שנים אוחזים בסכין כו' שחיטתו פסולה. והא דמסיק הר"ב במשנה ו' פ"ז דכלאים. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות. חדא דהכא ביש לו בה שותפות. וכ"פ הרמב"ם. וחדא בישראל מומר א"נ שהתרו בו וקבל התראה. וכ"פ הרא"ש. ועיין לקמן מ"י וכה"ג בעינן למימר נמי בהמנסך דמתני' ד' פ"ה דגטין:

משנה ט

אין שוחטין לתוך ימים. פי' הר"ב שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט מש"ה ל"ש צלולין ל"ש עכורין. כ"מ פ"ב מה"ש:

[*אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. כתב הר"ב. ודוקא עכורין. אבל צלולין לא שמא יאמרו לפרצוף פניו וכו'. וכן פרש"י על הא דאמרינן בסוגיא שמא יאמרו לבבואה קא שחיט. והרמב"ם פי' כדי שלא יאמרו לאותה צורה הוא עובד. כלומר לכח השולט בצורות. כמ"ש קצת [כת] המשנים והם שמאמירם שיש שם שתי רשויות. והנותן החומר אינו נותן הצורה. ע"כ]:

אבל עושה גומא בתוך ביתו. כתב הר"ב. דה"ק הרוצה לנקר חצרו כו'. ואע"ג [דפסק הר"ב במשנה ד' פכ"ב דשבת] דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. היינו כמו שוטחו בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואין אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. תוס':

משנה י

לשם זבחים. פי' שלמים עמ"ש בריש זבחים:

לשם אשם תלוי. כתב הר"ב ומתני' ר"א היא. דמשנה ג' פ"ו דכריתות:

לשם פסח. כתב הר"ב אמרי קא שחיט שלמים. דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה וקי"ל דשלמים הוא [ואמרי קשחיט שלמים בחוץ]. רש"י:

לשם תודה. דבא בנדר ונדבה כמ"ש הרמב"ם בפרק ט' מהל' הקרבנות:

[*ורבי שמעון מכשיר. פירש הר"ב דלא חייש למראית העין. וכפרש"י. והתוס' פי' בשם ריב"א דר"ש לטעמיה דבפרק י"ב דמנחות משנה ג' ובפ' י"ג משנה י']:

שנים אוחזין כו' שחיטתו פסולה. הקשה ב"י בסי' ה' להרא"ש שכתבתי במשנה ח'. דאפי' יש לו בה שותפות אינו אוסר. ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דס"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר כו' אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוין אבל בשוחט לשם אחד מכל אלו. שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוי. הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לה בה שותפות אסורה. והרמב"ם מצריך בכאן ג"כ. שיהא לו בה שותפות. דסבר שכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. עכ"ד. ומ"מ יש לתמוה עליו דתירוץ זה כתבו לדעת בעל הטורים. והוא פי' שם בריש הסימן. דלא ס"ל טעמא משום מראית העין. אלא דחיישינן שמא הקדישו. וה"ל שוחט קדשים בחוץ. [*ונ"ל דהטור טעמא רווחא נקט שמא הקדישו כו' אבל מ"מ מידי מראית עין לא נפיק]:

לשם חטאת. כשלא חטא אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא. ומסיים הטור וכן באשם:

[*לשם אשם ודאי. פירש הר"ב כגון כו' והוא לשון רש"י ותמיהה לי שהשמיטו אשם מצורע אבל אשם נזיר אייתי בזה הכלל כדלקמן]:

לשם תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה גמרא:

[*אסור. וכפי שיטת לישנא דמשנתינו הל"ל פסול. אלא דחדא מלתא הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין כדאמר בגמרא בפ"ק דף י"ח]:

ושאינו נידר ונידב. כתב הר"ב לאתויי עולת יולדת כו' קמ"ל דאימר שמא הפילה כו'. ונמצא קרבן זה חובה כו'. וכן הוא בפי' הרמב"ם. ודבריו תמוהין הן. דהא אמרן היכא דשייך חובה. אה"נ דמפסל. וא"כ הכא ממ"נ מפסל ולרש"י שתי גרסאות בגמרא גירסא אחת מוקי למתניתין באין לו אשה. הא יש לו אשה פסול. דאימר אפולי אפיל. וגירסא אחרת מתני' ביש לו אשה וכשרה משום דאי איתא דילדה קלא אית לה. גם להרמב"ם בחבורו פי' אחר שכך כתב בפ' ב' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין לה שמא הפילה. שכל המפלת קול יש לה. ע"כ:

משנה חולין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב