משנה חולין ב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ב · משנה ד | >>
שחט את הושט ופסק את הגרגרת, או שחט את הגרגרת ופסק את הושט, או ששחט אחד מהן י והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו -- רבי ישבב אומר, נבילה. רבי עקיבא אומר, טריפה.
כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע, כל שנפסלה בשחיטתהיא, נבלה. כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל, טריפה. והודה לו רבי עקיבא.
שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת,
- אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֵּשֶׁט,
- אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה,
- אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ,
- רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה;
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה.
- כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ,
- נְבֵלָה;
- כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי, וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל,
- טְרֵפָה.
- וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
- כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ,
שחט את הוושט, ופסק את הגרגרת,
- שחט את הגרגרת, ופסק את הוושט,
- או ששחט את אחד מהן, והמתין לה עד שמתה,
- או שהחליד את הסכין תחת השני, ופסקו -
- רבי ישבב אומר: נבילה.
- רבי עקיבה אומר: טריפה.
- כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע -
- כל שנפסלה משחיטתה - נבילה,
- וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה להיפסל - טריפה.
- והודה לו רבי עקיבה.
אלו והדומה להם עניין "חלדה" שזכרנו. והוא שאם יהיה הסכין חלוד בשעת שחיטת השיעור שחייב לשחוט, בין שהיה חלוד תחת בגד או תחת צמר הבהמה או תחת העור וכל כיוצא בזה, אסור, אלא אם כן היה הסכין כולו מגולה בשעת השחיטה.
ואין אנו צריכין לבאר שכלל רבי ישבב אמת, לפי שרבי עקיבא שחלק עליו כבר הודה לו:
ופסק את הגרגרת - היינו עיקור ט. ובבהמה קאי:
תחת השני - תחת הסימן השני. שהיה תוחב הסכין בין הסימן לצואר:
החליד - כסה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעקרי הבתים דמכסיא:
ופסקו - מלמטה למעלה:
נבלה - ומטמאה במשא:
טריפה - ואינה מטמאה:
ודבר אחר גרם לה להפסל - כגון אחד מן הטריפות השנויות בפרק ואלו טריפות:
ופסק את הגרגרת. כתב הר"ב היינו עיקור וכן פירש"י. ואעיקור מפרשי' בפ"ק דף ט'. נמי כן. דהיינו הך דהכא. ושם פי' התוס' דצ"ל דמיירי ששחט בסכין פגומה. או במגל. ופסולה הוא משום דאין שוחטין. אלא חונקין. כדתנן בפרק קמא חוץ מן המגל כו'. וכתבו עוד דבה"ג מפרש עקור היינו כדתנן פ"ה מ"ג דאילו הך דהכא לאו שחיטה כלל. וע"ז הפירוש דבהלכות גדולות בענין עיקור. תמצא שני פירושים בריש פ"ה דכריתות. ע"ש:
או ששחט אחד מהן. לר"ע איצטריך:
כל שנפסלה בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה גמ' ועמ"ש רפ"ג ומ"ש ברפ"ה דמסכת כריתות]:
(ט) (על הברטנורא) פירשו התוס', דצריך לומר דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל, ופסולה הוא משום דאין שוחטין אלא חונקין. ועתוי"ט:
(י) (על המשנה) אחד מהן. לרבי עקיבא איצטריך:
(יא) (על המשנה) בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה. גמרא:
שחט את הושט ופסק את הגרגרת: דהיינו עיקור ופירשו התוס' ז"ל דהיינו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה ע"כ:
או פסק וכו': מצאתי בקצת מקומות או שחט את הגרגרת ופסק את הושט. וביד שם פ' שני סי' ט' ובסי' י"ד ובפ"ג סי' י"ט ובטור יורה דעה סי' כ"ד:
או שהחליד וכו': בפירקין ד' ל'. וטעמא דחלדה אסורה משום דכתיב חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. וכתבו תוס' ז"ל או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו מלמטה למעלה ורבותא נקט אע"פ שכבר נשחט האחד ונקט נמי אורחא דמילתא דכששחט סימן ראשון בהבאה כשחזד ובא לעשות הולכה ותחב ראש הסכין מן סימן שני לצואר ע"כ. ומפרש בגמרא דאז ממתני' ה"א ה"מ מלמטה למעלה דהא כיון דתחת השני החליד אחר ששחט כבר הראשון לא אפשר אלא מלמטה למעלה ורב קמ"ל בגמרא דאפילו בין סימן לסימן כגון שתחב הסכין בין סימן לסימן קודם שחיטת הראשון דהשתא שחיט כדרכו מלמעלה למטה שחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו אפ"ה פסולה:
יָשֶׁבַב: כן הוא בדברי הימים גבי משמרות כהונה רש"י ז"ל. ונראה שכיון רש"י ז"ל שלא נגרוס יִשְבַב בנקודת חיר"ק תחת היו"ד והשי"ן בחטף וכן שמעתי מפי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ואע"פ שבמשמרות כהונה כתוב ישבאב והכא במשנה חסרה האל"ף אין קפידא וכאלה רבות בלשון המשנה לקצר:
שנפסלה בשחיטתה נבלה: ביד רפ"ד דהלכות מ"א ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות ובטור יו"ד סי' כ"ז:
והודה לו ר"ע: עיין במ"ש לקמן ר"פ אלו טרפות. וכתוב בספר החנוך פרשת ראה סי' ת"מ אע"פ שבין בטרפה בין בנבלה בשניהם מלקות איכא נפקא לן מינה לענין התראה ולענין טומאה וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה אין הענין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חולי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה הוא חשובה ע"כ ופשוט הוא. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קכ"ב שאלת עוד במה שכתבתי אני בקצור של ספר תורת הבית שאין עיקור עושה טרפות שלא הכניסו הטרפות בהלכות שחיטה אלא שפיסולו של עיקור משום דאין שחיטה בסימנים עקורין וכתבתי בשוחט את העוף שאם נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה. והוקשה לך לפי דברי מפני מה שחיטתו פסולה והלא לא שחט בסימן העיקור. תשובה מה שהקשית כדין הקשית ואולם אלו היה בידכם הספר הארוך היה מתבאר אליכם הענין כי גם אני הקשיתי כן ותירצתי וזה לשוני שכתבתי שם וא"ת א"כ כיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה משום דאין שחיטה בסימנים עקורין בשנעקר סימן א' בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירות הסימן אינו טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא שחט בסימן השני שאינו עקור. וי"ל דאע"ג דהכשרו של עוף בסימן א' בעינן שיהו הסימנים ראוין לשחיטה ואפילו לרב אבא בר אהבה דאמר אין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנים דהיינו ושט מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף דהיינו בעולת העוף דבעיא שנים בעינן שיהא שניהם ראוין לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה כן נראה לי ע"כ:
יכין
ופסק את הגרגרת: שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור:
או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה: [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]:
או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו: שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]:
נבילה: ומטמאה במשא:
טריפה: ואינה מטמאה:
ודבר אחר גרם לה ליפסל: כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת