משנה חולין ב י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ב · משנה י | >>
השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה כז -- שחיטתו פסולה. ורבי שמעון מכשיר.
שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו, ואחד לשם דבר כשר -- שחיטתו פסולהכח.
השוחט לשם חטאתכט, לשם אשם ודאי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה לא -- שחיטתו כשרה.
זה הכלל, כל דבר שנידר ונידב, השוחט לשמו אסורלב. ושאינו נידר ונידב, השוחט לשמו, כשר.
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה,
- לְשֵׁם זְבָחִים,
- לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי,
- לְשֵׁם פֶּסַח,
- לְשֵׁם תּוֹדָה,
- שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה;
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.
- שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין,
- אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ,
- וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר,
- שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
- הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת,
- לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי,
- לְשֵׁם בְּכוֹר,
- לְשֵׁם מַעֲשֵׂר,
- לְשֵׁם תְּמוּרָה,
- שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב,
- הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ (אָסוּר) [ס"א: פָּסוּל];
- וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב,
- הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר:
- כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב,
השוחט לשם עולה,
- לשם שלמים, לשם אשם תלוי,
- לשם פסח, ולשם תודה - שחיטתו פסולה.
- רבי שמעון - מכשיר.
- שנים אוחזים בסכין, ושוחטין -
- אחד לשם אחד מכל אלו,
- ואחד לשם דבר אחר כשר - שחיטתו פסולה.
- השוחט לשם חטאת,
- לשם אשם ודאי, לשם בכור,
- ולשם מעשר, ולשם תמורה - שחיטתו כשרה.
- זה הכלל -
- כל דבר שהוא נידר, ונידב - השוחט לשמו פסול,
- ודבר שאינו לא נידר, ולא נידב - השוחט לשמו כשר.
זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרא נדבה, הוא דעת רבי אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות. ואמרו גם כן "הפסח כדבר הנידר והנידב" הואיל והפרשתו כל השנה.
ומה שאמר זה הכלל, כל דבר לאתויי עולת נזיר, שאם שחט לשמה שחיטתה פסולה, לפי שהנזירות נדר הוא.
ומה שאמר שאינו נדר ונדבה, לאתויי עולת יולדת, כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית, ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד ועניין. ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינו אלא נדבה, הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה, ויהיה הנשחט פסול, לפיכך הודיענו שהוא כשר, לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן, ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה, שהמפלת (אין) [יש] לה קול, ולפיכך אין אנו יכולים לומר אם איתא דאפיל קלא אית ליה:
השוחט - חולין בחוץ:
לשם עולה - כיון דעולה באה בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים. הלכך גזור רבנן עלה ופסולה. וכן שלמים [וכו']:
אשם תלוי - בא על ספק חיוב כרת. כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה ובא על אחת מהן ואין ידוע על איזו מהן בא, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיוודע לו אם חטא ודאי מביא חטאתו. ומתניתין ר' אליעזר היא דאמר [כריתות כ"ה ע"א] מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, שבכל יום עומד בספק חטא ולבו נוקפו שמא חטאתי. ונמצא שדבר הנידר ונידב הוא:
לשם פסח - ופסח נמי מקרי דבר הנידר ונידב, הואיל והוא עשוי להפרישו כל ימות השנה ולהניחו עד זמנו, אמרי קא שחיט שלמים כו בחוץ ואכיל להו:
ורבי שמעון מכשיר - דלא חייש למראית העין:
אשם ודאי - כגון אשם גזילות, מי שנשבע לשקר על כפירות ממון. ואשם מעילות, ואשם שפחה חרופה ל. ועל שם שאשם תלוי בא על ספק קרי להני אשם ודאי:
לשם בכור לשם מעשר - מידע ידעי אינשי דשקר הוא, דבכור ומעשר קלא אית להו ומידע ידעי מקמי הכי, דאילו ההוא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו:
זה הכלל - לאתויי אם אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר, שהיא פסולה. דמהו דתימא ליכא למיחש לחורבא, דמידע ידעי דהא לא נדר, קמ"ל דמימר אמרי דלמא נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מנכרא מלתא לשכניו:
ושאינו נידר ונידב - לאתויי עולת יולדת, שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש, כשרה. ואפילו לשם אשה שאינה חייבת קרבן לידה. ומהו דתימא הואיל ואין אותה אשה חייבת קרבן לידה לא היתה זו אלא נדבה, קמ"ל דאימר שמא הפילה, דמפלת אין לה קול ונמצא קרבן זה חובה ולא נדבה לג ולפיכך שחיטתו כשרה:
לשם זבחים. פי' שלמים עמ"ש בריש זבחים:
לשם אשם תלוי. כתב הר"ב ומתני' ר"א היא. דמשנה ג' פ"ו דכריתות:
לשם פסח. כתב הר"ב אמרי קא שחיט שלמים. דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה וקי"ל דשלמים הוא [ואמרי קשחיט שלמים בחוץ]. רש"י:
לשם תודה. דבא בנדר ונדבה כמ"ש הרמב"ם בפרק ט' מהל' הקרבנות:
[*ורבי שמעון מכשיר. פירש הר"ב דלא חייש למראית העין. וכפרש"י. והתוס' פי' בשם ריב"א דר"ש לטעמיה דבפרק י"ב דמנחות משנה ג' ובפ' י"ג משנה י']:
שנים אוחזין כו' שחיטתו פסולה. הקשה ב"י בסי' ה' להרא"ש שכתבתי במשנה ח'. דאפי' יש לו בה שותפות אינו אוסר. ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דס"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר כו' אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוין אבל בשוחט לשם אחד מכל אלו. שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוי. הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לה בה שותפות אסורה. והרמב"ם מצריך בכאן ג"כ. שיהא לו בה שותפות. דסבר שכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. עכ"ד. ומ"מ יש לתמוה עליו דתירוץ זה כתבו לדעת בעל הטורים. והוא פי' שם בריש הסימן. דלא ס"ל טעמא משום מראית העין. אלא דחיישינן שמא הקדישו. וה"ל שוחט קדשים בחוץ. [*ונ"ל דהטור טעמא רווחא נקט שמא הקדישו כו' אבל מ"מ מידי מראית עין לא נפיק]:
לשם חטאת. כשלא חטא אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא. ומסיים הטור וכן באשם:
[*לשם אשם ודאי. פירש הר"ב כגון כו' והוא לשון רש"י ותמיהה לי שהשמיטו אשם מצורע אבל אשם נזיר אייתי בזה הכלל כדלקמן]:
לשם תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה גמרא:
[*אסור. וכפי שיטת לישנא דמשנתינו הל"ל פסול. אלא דחדא מלתא הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין כדאמר בגמרא בפ"ק דף י"ח]:
ושאינו נידר ונידב. כתב הר"ב לאתויי עולת יולדת כו' קמ"ל דאימר שמא הפילה כו'. ונמצא קרבן זה חובה כו'. וכן הוא בפי' הרמב"ם. ודבריו תמוהין הן. דהא אמרן היכא דשייך חובה. אה"נ דמפסל. וא"כ הכא ממ"נ מפסל ולרש"י שתי גרסאות בגמרא גירסא אחת מוקי למתניתין באין לו אשה. הא יש לו אשה פסול. דאימר אפולי אפיל. וגירסא אחרת מתני' ביש לו אשה וכשרה משום דאי איתא דילדה קלא אית לה. גם להרמב"ם בחבורו פי' אחר שכך כתב בפ' ב' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין לה שמא הפילה. שכל המפלת קול יש לה. ע"כ:
(כו) (על הברטנורא) דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה, וקיי"ל דשלמים הוא. רש"י:
(כז) (על המשנה) תודה. דבא בנדר ונדבה:
(כח) (על המשנה) פסולה. הקשה ב"י להרא"ש דאפילו יש לו בה שותפות אינו אוסר, ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דסבירא ליה דלא אמרו אין אדם כו', אלא בדבר שאסורו מן הדין, משום דמסתמא לצעורי קא מכוין, אבל הכא שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין, כי לא הוי דידיה מאי הוי, הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למשרי קדשים בחוץ, הלכך אפילו אין לו בה שותפות אסורה. והר"מ מצריך גם כאן שותפות. דסבר כל השוחט שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. ועתוי"ט:
(כט) (על המשנה) חטאת. כשלא חטא. אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא:
(ל) (על הברטנורא) וכן הוא לשון רש"י. ותמיהה לי שהשמיטו לאשם מצורע. אבל אשם נזיר אתיא בזה הכלל כדלקמן:
(לא) (על המשנה) תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה. גמרא:
(לב) (על המשנה) אסור. וכפי שיטת לישנא הוה ליה למתני פסול, אלא דחדא מלתא. הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין, כדאיתא בגמרא:
(לג) (על הברטנורא) כן פירש הר"מ. ותמוה הוא דהא אמרינן היכי דשייך חובה אין הכי נמי דמפסל, ואם כן הכא ממה נפשך מיפסל. ובחבורו כתב שאין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת יש לה קול. ועתוי"ט:
השוחט לשם עולה וכו': פ' שני דהלכות שחיטה מסי' י"ז עד סי' כ"ב. ובטור יו"ד סימן ה'. ובגמרא א"ר ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפילו לשם דבר נידר ונידב כשרה ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין נמי לא זימנין דשדי ביה מידי אמומא ולא ידיע וסברי תם הוא ומותר לשחוט קדשים בחוץ. ומינה דשוחט אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן כיון דכ"ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורין ובני יונה בלבד מידע ידינו. דמשקר וכשרה. הר"ן ז"ל:
זבחים: היינו שלמים ואית דגרסי שלמים בהדיא. בסוף דבור ר"ע ז"ל נראה שצ"ל וכן שלמים וכולם וכן הוא מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
לשם אשם תלוי: מצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא דחיוב כרת על פי שני עדים שאמרו לו ספק אם אכלת החתיכה והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא הוא עומד. רש"י ז"ל:
פסח: משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי מיקרי דבר הנידר ונידב:
תודה: פשוט הוא דבא בנדר ונדבה. ומבואר הוא בכמה דוכתי גם ביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות:
ור"ש מכשיר: פי' הקונטרס דלא חייש למראית העין וריב"א ז"ל מפרש דלא שייך כלל לר"ש מראית העין דדומה כמקדיש ע"מ לשחוט בחוץ ור"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו ר"ש אומר אין זו עולה וטעמא דשלא התנדב כדרך המתנדבים וכדאמרינן במתני' דבפ' המנחות והנסכים ובהדיא תניא בתוספתא אהך דהכא ור"ש מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב אר"ש ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא. תוס' ז"ל:
שנים אוחזין וכו': הדר תניא הכא לאשמועינן דאפילו בדרבנן כגון הני שחיטתו פסולה אם אחד שוחט לשם אחד מכל אלו. ונלע"ד דהאי פסולה דכולה האי מתני' דוקא באכילה אבל בהנאה מותרת ומ"מ ספק אצלי אי מטמאה במשא כנבלה מדרבנן אי לאו. ונ"ל דאע"ג דמתני' דשנים אוחזין בסכין דלעיל גבי שוחט לשם הרים וכו' מוקמינן לה בגמרא בישראל משומד אליבא דהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדכתבינן לעיל וקיימא לן כותייהי אבל ישראל אע"ג דאית ליה שותפות בגויה לא מצי אסר דאמרינן לצעוריה קא מכוין לפי' התוס' והרא"ש ז"ל וכמו שרמזתי לעיל הכא שפיר מיתוקמא בדאית ליה שותפות דכיון דטעמא לא הוי אלא משום חשש מראית העין החשש לעולם במקומו עומד ואפילו לית ליה שותפות בגויה כיון דאין אסור אלא באכילה נ"ל דמצי אסר לכ"ע וקצת סיוע מצאתי לדברי ממה שכתב הר"ן ז"ל וכתבתיו לעיל סוף סי' ח' וז"ל הלכך השוחט בהמת חברו לע"ז לא מיחסרא בהנאה דהלכה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חברו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל ז"ל. ומינה ילפינן דהכא נמי דלא מיתסרא אלא באכילה אע"ג דלית ליה שותפות בגווה נאסרה באכילה משום מראית העין שמא יאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ כך נלע"ד אע"ג דאיכא למידחי. אח"כ מצאתי שכתוב בבית יוסף סוף סי' ה' דיו"ד דלהרמב"ם ז"ל גם פה אם אין לו שותפות בה אינה אסורה ולדעת הרא"ש ז"ל שסובר במתני' דלעיל דאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר נתן שם בית יוסף טעם לדבר דהכא אפילו אין לו שותפות בה אסורה קרוב לטעם שכתבתי וז"ל בקיצור דכיון דהכא אין איסורו מן הדין אלא מפני מראית העין כי לא הוי דידיה מאי הוי מאן דחזי סבר דדידיה היא ואתי למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לו שותפות בה אסורה. והרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית העין שכתב שזה השוחט קדשים בחוץ מ"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינו אוסרה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ"ל ז"ל:
לשם אשם תלוי: על שם שאשם תלוי נקרא על שם ספיקו קרי להו להנך אשם גזלות וכולהו אשם ודאי:
לשם חטאת: אע"ג דאמר לשם חטאתי אם אינו מחויב חטאת מידע ידעי דמשקר אבל מחויב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה:
לשם אשם ודאי: פי' לשם אשם סתם דאי לא תימא הכי קשיא קצת דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומ"מ בפי' הרא"ש ז"ל בפ"ק דנדרים ד' ו' צ"ע. והרמב"ם ז"ל שם בפ' שני דהלכות שחיטה מנה אשם תלוי ואשם ודאי שניהם עם אותם שאינם נידר ונידב וכתוב בב"י דס"ל ז"ל דאע"ג דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר דבפ' בתרא דכריתות כיון דהתם בכריתות במחלוקת היא שנויה נקטינן כחכמים ולא חיישינן להאי סתמא דדילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ע"כ:
לשם תמורה: אע"ג דאמר לשם תמורת זבחי אם אין לו זבח בתוך ביתו כשרה ולא חיישינן דילמא מאן דחזי סבר דאית ליה מ"ט דאי הוה ליה מידע הוו ידעי שרגיל להודיע שלא יבאו לידי מעילה: בפי' ר"ע ז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש כשרה ע"כ. אמר המלקט בגמרא א"ר אלעזר והוא דאין לו אשה אבל אם יש לו אשה אימור לשמה הוא עושה ואמר רבי אבהו והוא שאמר בפי' לשם עולת אשתי. אבל רש"י ז"ל לפי גרסתו דלא גריס בגמרא להא דר' אלעזר ור' אבהו מפרש דבשיש לו אשה מיתוקמא מתני' ואצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש דמאן דחזי סבר בצנעא אוליד או אפיל קמ"ל דאפילו מפלת קלא אית לה ולזו הגירסא נראה שהסכים הרא"ש ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת ואפילו יש לו אשה דאם איתא דילדה או הפילה קלא אית ליה ע"כ. אכן מ"מ בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה דמפלת אין לה קול ונמצא וכו' שהוא מפרש כגרסא שבתלמוד שכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינה אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן. ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתא דאפל קלא אית לה ע"כ:
זה הכלל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו פסול ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו כשר: כך מצאתי מוגה. וביד פי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' ח':
יכין
השוחט: חולין בחוץ:
לשם אשם תלוי: דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו:
לשם פסח: דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ:
שחיטתו פסולה: דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']:
ורבי שמעון מכשיר: דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל:
שנים אוחזין בסכין: ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל:
שחיטתו פסולה: אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן:
לשם אשם ודאי: אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]:
שחיטתו כשרה: דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר:
זה הכלל כל דבר שנידר ונידב: זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]:
ושאינו נידר ונידב: זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת