ברטנורא על חולין ב

(א)

השוחט אחד בעוף - משום דלכתחלה מיבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף , תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין לכתחלה לא. אבל שנים בבהמה לכתחלה הוי, דעד כמה לשחוט וליזול. אי נמי, משום דבעי למתני רובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחלה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו. ואחד בעוף נפקא לן דכשר, מקרא דכתיב (ויקרא יא) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים , לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. ושחיטה מן הצואר ובשני סימנים. וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה. דתניא, וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה :

עד שישחוט את הוורידים - כמין חוטין שעל שני צדי הקנה. ואעוף בלבד קאי רבי יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר רבי יהודה. לאו דוקא, אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק על ידי מליחה. ואין הלכה כרבי יהודה:

רוב אחד בעוף כו' - ואע"ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו', חד בחולין וחד בקדשים. דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:

(ב)

שנים אוחזין בסכין ושוחטין - בהמה אחת:

אפילו אחד למעלה ואחד למטה - שזה אוחז בקצה אחד של סכין וחבירו בצדו השני:

(ג)

התיז את הראש - כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה:

היה שוחט - במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש:

אם יש בסכין מלא צואר - חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט:

כשרה - שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:

אם יש בסכין מלוא צואר אחד - חוץ לשני הצוארים, דהיינו שיעור שלשה צוארים:

איזמל - תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו ונוטים לצד ראשו. ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים:

נפלה סכין ושחטה - טעמא דנפלה, הא הפילה הוא, כשרה. ואע"ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאיצטריך קרא למימר גבי קדשים לרצונכם תזבחו, לדעתכם זבוחו כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה:

נפלה סכין והגביהה - ושהה בהגבהה זו:

כליו - בגדיו:

או שהשחיז את הסכין - קודם שחיטה:

ועף - נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו, ובא חבירו ושחט:

כדי שחיטה אחרת - כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. והרמב"ם פסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה . ולא נהגו כן:

כדי בקור - כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כר"ש:

(ד)

ופסק את הגרגרת - היינו עיקור . ובבהמה קאי:

תחת השני - תחת הסימן השני. שהיה תוחב הסכין בין הסימן לצואר:

החליד - כסה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעקרי הבתים דמכסיא:

ופסקו - מלמטה למעלה:

נבלה - ומטמאה במשא:

טריפה - ואינה מטמאה:

ודבר אחר גרם לה להפסל - כגון אחד מן הטריפות השנויות בפרק ואלו טריפות:

(ה)

בידים מסואבות - כלומר בלא נטילת ידים. דגזרו על הידים להיות שניות לטומאה. ובחולין שנעשו על טהרת הקודש מיירי , דשני עושה שלישי בהן. דאילו בחולין גרידא, אפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין :

לפי שלא הוכשרו בדם - שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין, שהם מים יין שמן חלב ודבש דם טל:

הוכשרו בשחיטה - מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי, משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה. ואין הלכה כר"ש:

(ו)

השוחט את המסוכנת - כל שמעמידים אותה ואינה עומדת מחמת חוליה, הויא מסוכנת. ואפילו יש לה כח בשיניה לאכול קורות ובקעיות של עץ:

עד שתפרכס - דאי לא פרכסה חיישינן שמא ניטלה נשמתה קודם גמר שחיטה:

אם זינקה - כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח:

השוחט בלילה - בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס , ולא ידע אם פרכסה, ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם, כשרה, מפני שזינקה. וכשיטת ר' אליעזר דמכשיר לה בזינוק, אמרה רבי שמעון. ואין הלכה כר' אליעזר:

אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה - צריכה פרכוס אם היא מסוכנת:

שפשטה ידה - בגמר שחיטה:

ולא החזירה פסולה - אם היתה מסוכנת. לפי שאין זה פרכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה. אבל גסה לאו אורחה בהכי, ובין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה:

(ז)

ורבי אליעזר פוסל - אם בהמת נכרי היא. אע"ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי, דסתם מחשבתו לעבודה זרה :

חצר כבד - יותרת הכבד:

אמר רבי יוסי קל וחומר - דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה:

ומה במקום שמחשבה פוסלת - דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלה חוץ לזמנו כי פגול יהיה:

אין הכל הולך אלא אחר העובד - דכתיב המקריב לא יחשב. אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן. מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואע"פ שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהן בארבע עבודות אלא בשתיים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, זובח לאלהים יחרם (שמות כב), בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים טז), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו. והקטרה אע"ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה, דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיון שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כרבי יוסי:

(ח)

השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה - ותקרובת עבודה זרה לא הויא ליאסר בהנאה, משום דכל הני אינן נעשים עבודה זרה, דכתיב (דברים יב) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם . ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם ע"ז ומחלפא בה. ודוקא שאמר לשם הרים לשם גבעות, אבל אם אמר למלאך הממונה על ההרים ועל הגבעות, הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה:

לשם דבר כשר - שחיטה סתם:

(ט)

אין שוחטין לתוך ימים - שלא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט :

ולא לתוך הכלים - שלא יאמרו לזרוק דמה לעבודה זרה קא עביד:

עוגה - גומא. לשון עוגיאות לגפנים במועד קטן [פ"א מ"א]:

עוגה של מים - דוקא עכורים, אבל צלולין לא. שמא יאמרו לפרצוף פניו הנראה במים הוא שוחט:

ובספינה - יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך הים. שהרואה אומר כדי שלא ללכלך הספינה הוא עושה:

אין שוחטין לגומא כל עיקר - ואפילו בבית. וטעמא דגומא, מפני שהוא חק המינים:

אבל עושה גומא - בגמרא מפרש דהכי קאמר, אין שוחטים לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא :

יחקה את המינים - יחזיק ידיהן בחקותיהם. יחקה לשון חק:

(י)

השוחט - חולין בחוץ:

לשם עולה - כיון דעולה באה בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים. הלכך גזור רבנן עלה ופסולה. וכן שלמים [וכו']:

אשם תלוי - בא על ספק חיוב כרת. כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה ובא על אחת מהן ואין ידוע על איזו מהן בא, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיוודע לו אם חטא ודאי מביא חטאתו. ומתניתין ר' אליעזר היא דאמר [כריתות כ"ה ע"א] מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, שבכל יום עומד בספק חטא ולבו נוקפו שמא חטאתי. ונמצא שדבר הנידר ונידב הוא:

לשם פסח - ופסח נמי מקרי דבר הנידר ונידב, הואיל והוא עשוי להפרישו כל ימות השנה ולהניחו עד זמנו, אמרי קא שחיט שלמים בחוץ ואכיל להו:

ורבי שמעון מכשיר - דלא חייש למראית העין:

אשם ודאי - כגון אשם גזילות, מי שנשבע לשקר על כפירות ממון. ואשם מעילות, ואשם שפחה חרופה . ועל שם שאשם תלוי בא על ספק קרי להני אשם ודאי:

לשם בכור לשם מעשר - מידע ידעי אינשי דשקר הוא, דבכור ומעשר קלא אית להו ומידע ידעי מקמי הכי, דאילו ההוא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו:

זה הכלל - לאתויי אם אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר, שהיא פסולה. דמהו דתימא ליכא למיחש לחורבא, דמידע ידעי דהא לא נדר, קמ"ל דמימר אמרי דלמא נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מנכרא מלתא לשכניו:

ושאינו נידר ונידב - לאתויי עולת יולדת, שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש, כשרה. ואפילו לשם אשה שאינה חייבת קרבן לידה. ומהו דתימא הואיל ואין אותה אשה חייבת קרבן לידה לא היתה זו אלא נדבה, קמ"ל דאימר שמא הפילה, דמפלת אין לה קול ונמצא קרבן זה חובה ולא נדבה ולפיכך שחיטתו כשרה: