תוספות יום טוב על חולין א
תוספות יום טוב · על חולין · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה חולין, הקדמה
כשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה אליהם. דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר (דברים י"ב) והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. והביא אחר מנחות חולין. הרמב"ם:
הכל שוחטין. הא דלא קתני הכל שוחטים אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה. [רפ"ק]. התם איצטריך למתני כדפי' בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. וברפ"ג דזבחים [דף ל"א] גבי קדשים איצטריך למתני נשים. משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות. תוספות:
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כתב הר"ב בגמרא פריך כו' דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטים לכתחלה וכ"כ רש"י. דודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן דבמי דפשיטא לן ששוחט מאי אתא למימרא קרא כתיב וזבחת. והלכות שחיטה שכתב הר"ב. הנהו דכתב ברפ"ב דהלכתא גמירא להו. ומ"ש הר"ב שלא יתעלפו פירש"י לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו ותתעלפנה הבתולות (עמוס ח') ע"כ:
חוץ מחש"ו. פי' הר"ב דאפילו דיעבד וכו' דתמיד הן מוחזקים לקלקל עיין במשנה ג' [פ"ו] ובגמרא [דף י"ב] דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה [*פירשו התוס' בשם ר"ת [בדף ב' ד"ה שמא יקלקלו] דאין מוסרין להן חולין לכתחילה] לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים דילמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להן. כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובאין אחרים רואין עסקינן ע"כ:
וכלן ששחטו. כתב הר"ב דלאו אחש"ו גרידא קאי. ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה אין מוסרים להם לשחוט אפילו באחרים עומדים על גבן. דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו. או שמא ידרסו מעט. ולאו אדעתייהו דהני אחרים. שרואין אותן. הר"ן:
שחיטת נכרי נבלה. כתב הר"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש"י. ומסיים הר"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע"כ. ובכ"מ ספ"ב מהלכות אבה"ט. כתב הא דר"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש. שנאמר (שמות ל"ד) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה ע"כ [ואעפ"י שהרא"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור] ומ"ש הר"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ"ג פ"ב דע"ז. ומ"ש הר"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע"ז. וזה לשון הרמב"ם לפי שעובדי ע"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה. נכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע"כ:
ומטמאה במשא. כתב הר"ב ולא היה צריך למתני כו'. אלא לומר לך וכו'. ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל ואיזו זו תקרובת ע"ז וכר' יהודה בן בתירא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל. שנאמר (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל. ומשום דאשכחן תרי סתמי דסתמי כר"י בן בתירא בפ"ב דע"ז מ"ג ובפ"ג משנה ח' מש"ה פירשו הר"ב והרמב"ם כהאי לישנא. ולא כאיכא דאמרי בגמרא. ויש לך אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא. [ואינה מטמאה באהל] ואיזו זו תקרובת ע"ז. ודלא כר"י בן בתירא. ועיין מ"ש שם בפ"ג דע"ז:
השוחט בשבת וביוה"כ. אעפ"י שמתחייב בנפשו. פי' הר"ב. אע"פ שאם היה מזיד כו'. גמרא. דאילו במזיד לא יאכל עולמית כדאשכחן במבשל בשבת במזיד. כדתנן במשנה ג' פ"ב דתרומות. וע"ש. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכך פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות שבת והטור א"ח סימן שי"ח ולכאורה אף בשחיטה דינא הכי. ומ"מ מתני' לא מתוקמא במזיד דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ול"ש לאחרים כדאמרינן בגמרא דמש"ה לא מוקמינן. כר"י הסנדלר. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שבת. ופי' הר"ב במתני' דלקמן דשחיטתו פסולה. כבר כתבו התוס' בריש הסוגיא אדבעינן לאוקמא מתניתין אפילו במזיד. די"ל דלקמן בפרהסיא. והכא בצנעה. ועי"ל דמשום פעם אחד לא חשיב מומר. וכן משמע בפ"ב [דף ל"ט] וכו'. ע"כ. אלא דא"ה ה"ל להרמב"ם והטור לכתוב כך בחבוריהם דשחיטה בשבת במזיד שרי למוצאי שבת לאחרים. ומדלא כתבו כך משמע דפסולה לגמרי. וכך כתב בית יוסף טור י"ד סימן י"א דלהרמב"ם והטור משמע דפסולה. והיינו לגמרי. וז"ל הרמב"ם בפירושו. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה. הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה. אלא אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור שחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ע"כ. ומ"ש הר"ב והשוחט לחולה כו'. ואפילו חלה היום דאנן קי"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא דדחייה בידים. או מוקצה מחמת חסרון כיס. הרא"ש. ועיין מ"ש במ"ד פכ"ד דשבת. ומ"ש הר"ב מותר לבריא לאכול כו' גמרא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קא שחיט פירש"י וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא. דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה. ע"כ:
מתחייב בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכפורים כרת. הר"ן:
בצור ובקנה. כתב הר"ב מתני' מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן כו'. ולא כן לענין ע"ז [עיין במ"ז פ"ג דע"ג]. [ומ"ש הר"ב] אבל במחובר מעיקרו אפי' דיעבד פסול. גמרא. דיתיב רבי וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר (בראשית כ"ב) ויקח את המאכלת. וכתבו התוס'. וא"ת והא האי קרא בקדשים כתיב. דנפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי [כמו שהעתקתי במשנה ד' פרק י"א דמנחות] ואר"ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב (שם) לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה. אבל כלי לא שייך למילף בחולין. אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת. ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין. ומדכתיב מאכלת. ולא כתיב המחתך. דרשינן כלי בקדשים. ע"כ. וכתבו עוד [ד"ה ורמינהו] דמשום צור איצטריך לאוקמי הכי. דאילו קנה המ"ל דמיירי בשאר קנה שאינו גדל באגם כדלקמן:
הכל שוחטין. כתב הר"ב לאתויי ישראל מומר כו' והוא שלא יהיה מומר לע"ז. שאמרו מומר לע"ז מומר לכל התורה כולה הרמב"ם. ועיין בגמרא דף ה'. ומ"ש או מחלל שבתות בפרהסיא. לפי שעיקר בידינו ג"כ המחלל שבת בפרהסיא. הרי הוא כנכרי לכל דבריו. הרמב"ם. ועיין מ"ש בסוף מתני' דלעיל:
ולעולם שוחטין. כתב הר"ב. בין בראש הגג ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט דשחיטתו פסולה. כדתנן פ"ב מ"ח. ומ"ש וכן בראש הספינה דמוכחת מלתא כו'. לשון רש"י בין בראש הספינה. ואע"ג דתנן לקמן [בפ"ב במשנה ט'] אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא כו':
ובכל שוחטין כו'. כתב הר"ב בין בזכוכית כו'. ואתי למעבד חלדה. פירוש חלדה במ"ד פרק דלקמן:
מגירה. פי' הר"ב ויש לכל פגימה מורשא. פי' בליטה רש"י פרק מי שמתו דף כ"ד [*ומתני' זו ואצ"ל זו קתני והטור בסימן ו' השמיט להמגירה]:
שינים. פי' הר"ב התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים כו'. וכ"כ רש"י ונראה דאילו אחד לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי דלחי הוי כבית יד. וכמ"ש הרמב"ם. דלא כטור שכתב עליו בסימן ו' דלא נהירא:
והצפורן. פירש הר"ב המחוברת. וכתב ב"י סימן ו' דמחוברת לגוף הוא. דאילו ליד והיד תלושה מן הגוף לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי:
השוחט מתוך הטבעת. פירש הר"ב. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר. והא דקרי לה טבעת סתמא. משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאינן שלמות. אלא רצועת בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות. רש"י:
מלא החוט. כתב הר"ב. כלומר כל דהו. והיינו דבסמוך פירש מלא חוט השערה. ומה שחסר בזה גילה בזה. ולשונו לשון רש"י הוא:
השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה. פירש הר"ב ואפילו לכתחילה ואיידי וכו'. וכן פירש"י. וכתב הר"ן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך. דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר היא. דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער ב"ח. לפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה. אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. וכתב [צ"ל וכ"כ] הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה. וצריך השוחט שישחט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. עכ"ל הר"ן. ומסיים הכ"מ ואף ע"ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה. התם על כרחך אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט. ע"כ. והא דעיקר שחיטה מן הצואר. ע' בפי' הר"ב רפ"ב:
המולק מן העורף. כתב הר"ב לאו עורף ממש. דהיינו כו'. כל דלהדי פרצוף כדכתיב (ירמיה ב') כי פנו אלי עורף ולא פנים. גמרא. ומ"ש הר"ב דזו היא מצות מליקתו. עי' עוד במשנה ד' פ"ו דזבחים:
[*נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה. מפרשינן בסוגיא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דפסול במליקה. וכתב רש"י ואיידי דתנא כשר בשחיטה כו'. תני נמי כשר במליקה כו'. ואוקמתא אחריתי דלא כמסקנא. וכמ"ש ג"כ הרמב"ם בסוף פ"ו מהמ"ק]:
בתורין. לשון משנה רש"י:
כשר בפרה פסול בעגלה כו'. פירש הר"ב פרה בשחיטה ועגלה בעריפה. דכתיב הערופה משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו הערופה שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא:
כשר בכהנים פסול בלוים כו'. פי' הר"ב כהנים במומין ולוים בשנים. דת"ר זאת אשר ללוים (במדבר ה') זאת ללוים. ואין אחרת ללוים. יכול יהו הכהנים פסולים בשנים כו' ת"ל אשר ללוים. ולא אשר לכהנים. ומ"ש הר"ב דבשילה ובית עולמים אינם פסולים הלוים אלא בקול. שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל. אלא לומר שירה. אבל יהיה מן השוערים. הרמב"ם פ"ג מהלכות כלי המקדש. ובגמ' אמר רב יוסי מאי קרא. ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (ד"ה ב' ה') פירש"י ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד. ע"כ:
טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר. ונאמר (במדבר י"ט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבא דרך פתחו] זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו. הוא דטמא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור. אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא. הא יש כו' טהור. הא כל הכלים בין שיש כו' בין שאין כו' טמאין. גמ'. ועי' רפ"ב דכלים:
טהור בכלי עץ. פירש הר"ב פשוטי כלי עץ טהורים. מדאורייתא. הרמב"ם. ועי' בפי' הר"ב רפ"ב דכלים. [*ומ"ש הר"ב דאתקש לשק כו'. וכ"כ שם בריש פ"ב דכלים. והכי איתא בכמה דוכתי וכתבו התוספות בפ' ר"ע דף פ"ד. דלא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן (וכן נמי מוכל מעשה עזים) אע"ג דבגד (ומעשה עזים) כתיב גבי שק (ויקרא י"א) [או ביד או עור או שק] דלא שייך למילף הכי. אלא משק. כדכתיב (בראשית מ"ב) ויהי הם מריקים שקיהם. ועי' בפירוש הר"ב משנה ד' פכ"ד דכלים. ומ"ש שם בס"ד ועוד שם בסוף הפרק]. ומ"ש הר"ב גולמי כלי מתכות כו'. עי' בפי' הר"ב במשנה ג' פ"י דכלים ומ"ש שם:
התמד. כתב הר"ב מים שנותנים על החרצנים כו'. ובזמן שנתן ג' חלקים מים והוציא ד' לכ"ע יין מעליא הוא. כלומר דבפרק בתרא דמעשרות משנה ו' תנן המתמד ונתן מים [במדה ומצא] כדי מדתו פטור ורבי יהודה מחייב [מצא] יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש לה הר"ב התם. והוא דרמא תלתא ואשכח ד'. ושם פסק דאין הלכה כרבי יהודה ולפי זה אי מתניתין דהכא כרבנן צריך לומר דפלוגתייהו התם בלא החמיץ וכאוקימתא דרבי אלעזר הכא בגמרא. אבל בפ"ק [משנה ג'] דמעשר שני דתנן נמי כי הכא. ופי' הר"ב משהחמיץ לקח כו'. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבע היינו כאוקימתא דרבה בר אבוה דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ופטרי רבנן אלא א"כ דרמא תלתא ואשכח ד'. וא"ת הא אמר רבה בר אבוה ומתניתין רבי יהודה וכלומר דמיירי דלא אשכח ד'. והא מצי מוקים לה כרבנן וברמא תלתא ואשכח ד'. כדכתב שם הר"ב. ומש"ה כתבו התוס' דס"ל לרבה בר אבוה דבהכי לכ"ע חייב. אפילו בלא החמיץ. נ"ל שהר"ב [שם] סובר דכיון דמוקמינן לפלוגתייהו בהחמיץ מסתמא סיפא דיתר בכדי מדתו נמי דוקא בהחמיץ אלא שרבה בר אבוה רוצה לאוקמא מתניתין בתמד סתמא דלא משכח רביעית יתר על כדי מדתו דהא סתמא קתני. ואה"נ שאם נרצה לדחוק ולמוקים מתניתין ברמא תלתא ואשכח ד' דאתיא כרבנן. והרמב"ם פ"ז מהלכות מעשר שני. כתב כשיטת הר"ב דהכא:
אינו נקח בכסף מעשר. כתב הר"ב דיין הוזכר כו' מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' ועמ"ש בפ"ק דמעשר שני משנה ג':
ופוסל את המקוה. כתב הר"ב ויין אינו פוסל אלא בשינוי מראה. עי' פרק ז' דמקואות [במשנה ד']:
האחין השותפין כו'. ובספ"ק דשקלים גירסת הספר והשותפים ושם פירשתי בס"ד:
בקלבון. פי' הר"ב ב' קלבונות וכפרש"י. ועוד פירשו כן בפרק בתרא דבכורות. ותימה דלא נקטי כת"ק דר"מ פ"ק דשקלים משנה ו'. דלא מחייבי אלא בקלבון אחד. וכמה הוא הקלבון פליגי נמי התם בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב קלבון הוא לשון הכרע. עי' מ"ש שם משנה ו':
כל מקום שיש מכר אין קנס כו'. שנויה כבר במתני' ח' פ"ג דכתובות. ושם מפורש בס"ד:
כל מקום שיש מיאון כו'. עי' רפי"ג דיבמות:
כל מקום שיש תקיעה כו'. כתב הר"ב בע"ש ויו"ט תוקעים ג' תקיעות להבטיל את העם ממלאכה כו'. כדתנן בפרק בתרא דסוכה משנה ה'. ושם מפורש:
משנה חולין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב