פתיחת התפריט הראשי

משנה אעריכה

כאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם. וכל מה שנחבר אליהם חתם הענין במסכת חגיגה. שענינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה. בשביל שאינו ענין כללי. בשביל שאינה חובה אלא על הזכרים כמ"ש (שמות כ"ג) יראה כל זכורך. רמב"ם:

הכל חייבים בראיה. כתב הר"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ"ה פ"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב"ם אבל לרש"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר"ב ברפ"ח דפסחים:

חוץ מחרש. כתב הר"ב ואע"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה"ק] וכו':

[שוטה. פירשתיו ברפ"ק דתרומות]:

נשים ועבדים. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ"ג פ"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ"ד פ"ח דב"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ"ש דהכי דייקינן בפ"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ"ש. עכ"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ"ש הר"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ"ע:

ועבדים. כתב הר"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ"ג דברכות:

והסומא. כתב הר"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. לשון הר"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב"ם בפ"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ"ח פ"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ"ט [צ"ל מ"ח] פ"ק דמסכת בכורים ומ"ש שם בס"ד [ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ"ש הר"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב"ם:

משנה בעריכה

הראייה. כתב הר"ב הבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם. דנאמר חגיגה להדיוט. ונאמר ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו. ברייתא בגמרא דף ז':

וחגיגה. פירש הר"ב שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם. משמע שאתם תהנו ממנו. ומנלן דקרבן בהמה הוא. פירש"י דכתיב (שמות כ"י) לא ילין חלב חגי עד בקר. במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר. ועיין סוף הפרק. ומ"ש הר"ב ואע"פ שאין לראיה וחגיגה שיעור. עיין בריש פאה:

וחגיגה כו'. כתב הר"ב וחוץ כו' צריכים להביא כו' דכתיב וזבחת שלמים. כ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות חגיגה. וכתב הכ"מ פסוק זה אינו כתוב בחג אלא גבי הר עיבל בפרשת כי תבא. ולא כתבו רבינו. אלא ללמוד משם דסתם שמחה הוי בזביחת שלמים. ומינה דושמחת בחגך היינו בזביחת שלמים וכו' ובגמרא נמי בפרק ערבי פסחים תניא בזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ע"כ. ושם דף ק"ט כתבו כן התוס'. ומ"ש הר"ב ונשים חייבות בהן. פי' התוס' בפ"ק דקדושין דף ל"ד שבעלה משמחה בזבחי שלמים שזובח. לא שתהא היא חייבת להביא קרבן ומ"ש הר"ב ושמחת אתה וביתך כפירש"י דף ו' ע"ב. והאי קרא במעשר שני כתיב בפרשת כי תבא. וצ"ל דיליף ממעשר. [דכתיב ביה ביתו בהדיא] וכמ"ש התוספת בפרק ערבי פסחים דף ק"ט. ובפי' הרמב"ם ונקראים שלמי חגיגה צ"ל שלמי שמחת חגיגה. והכי קראן בפרק א' מהלכות חגיגה:

משנה געריכה

עולות במועד. פי' הר"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו"ט. כב"ה דמשנה ג' פ"ב:

של פסח. כתב הר"ב אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ו דפסחים:

ובית הלל אומרים מן המעשר. כתב הר"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש"י. ומ"ש הר"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ"ש במשנה ה' בס"ד ובפי' הרמב"ם צ"ל אינה באה אלא מן החולין:

משנה דעריכה

ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש"י:

ובחזה ושוק. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש"י:

ולא בעופות כו'. פירש הר"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ"ש הר"ב במשנה ז' פ"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א"נ תנא ס"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים דף ק"ט יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]:

משנה העריכה

אוכלים שם התואר. כד"א (ישעיה נ"ה) ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל:

מביא שלמים מרובין. בגמרא מהיכא מייתי לה הא לית ליה וקאמר דטופל מעות חולין למעות מעשר שני ומביא פר גדול. דלא בעינן אלא שתהא לו שעור דמי אכילה ראשונה מהחולין. ומהאי טעמא פירש הר"ב ורש"י שלמים שלמי חגיגה. וכ"ש שלמי שמחה דכולו מן המעשר:

ועולות מועטות. עולות ראיה. רש"י:

מביא עולות מרובות. דכתיב איש כמתנת ידו. רש"י:

משנה ועריכה

מי שלא חג. פירש הר"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ"פ הרמב"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון:

חוגג את כל הרגל. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר"י. ואע"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [ואיכא בינייהו חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב"ם פ"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ"מ [דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]:

ויו"ט האחרון של חג. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו"ט האחרון ת"ל (ויקרא כ"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת"ל אותו. [תרי אותו כתיב. ] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו:

משנה זעריכה

רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'. דדרשא דלעיל מסיפא דקרא נפקא ליה. דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך ביה חסרון ולא מעוות. ותדע דבגמרא דלעיל א"ל בר הי הי להלל. האי להמנות. להמלאות מבעי ליה. ואי איתא דמרישא דקרא שמעינן ליה מאי קשיא ליה. ומלישנא דר"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי. כמ"ש בפרק ג' דבכורים משנה ו':

זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר"ב והן לו לזכרון. וכפי' רש"י. ומסיימי התוספות אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ע"כ. ונראה לי דמלת וגזל צריך להיות וע"ז שהחליפו העי"ן בגימ"ל והנקודות מלאו בלמ"ד. ונקטי התוס' רציחה וע"ז שהן חמורות כמו עריות. כדאמרינן בעלמא ע"ז גילוי עריות וש"ד. ועיין משנה ד' פ"ב דיבמות מה שאכתוב שם בס"ד:

משנה חעריכה

היתר נדרים פורחים באויר. פי' הר"ב מעט רמז יש במקרא כו' שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל. אבל אחרים מוחלין לו. גמ':

כהררים התלוים בשערה וכו'. פירש הר"ב תולין ברמז במקרא מועט וכו'. והלכות שבת מפרש בגמ' דהא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב. ומדסמך בפרשת ויקהל פ' שבת לפ' משכן. אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. וחגיגות מפרש בגמרא דהא ילפינן מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר. כמ"ש לעיל במשנה ב'. איכא למדחי ולמימר. דללאו תניין אתי לקרבנות הבאין בחג ולא נילף מיניה דוחגותם היינו קרבן חגיגה. אלא חוגא. כלומר מחול. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהלים ק"ז) אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר. וכתיב התם (עמוס ה') הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו. והואיל ומדברי קבלה יליף הוו כהררים התלויים בשערה. והמעילות מפרש בגמרא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח. שליח מעל [בפירוש הר"ב דמשנה ב' פ"ו דמעילה] שליח עני מאי קא עביד. דלא דמי לשאר מוציא מעות הקדש לחולין דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה. לעיוני הכא מאי ידע. היינו כהררים כו':

הדינין וכו'. יש להם על מה שיסמכו. מפרש בגמרא. לכדתניא נפש תחת נפש. (שמות כ"א) ממון כו'. ויליף לה נתינה דכאן מנתינה דדמי ולדות דלעיל מיניה. והעבודות. להולכת הדם. דאע"ג [שהיא עבודה] שאפשר לבטלה. שישחוט בצד המזבח וזורק. אפ"ה דין עבודה יש לה לכל דברי עבודה לפגול וכו'. ויליף מדכתיב והקריבו. וזו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א"כ קבל. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא. וטהרות. דתניא (ויקרא י"ד) ורחץ את בשרו וכו'. מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן וכו'. וטומאות. לכעדשה מן השרץ. ויליף דכתיב (שם י"א) כל הנוגע בהם. וכתיב (שם) כל אשר יפול עליו מהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שערו חכמים בכעדשה. שכן חומט תחלתו בכעדשה. [ועיין מ"ש ברפ"ז דנדה]. ועריות. לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא. ואתיא הנה הנה. זימה זימה. כמ"ש בריש יבמות בס"ד: