פתיחת התפריט הראשי

ברטנורא על חגיגה א

(א)

הכל חייבין בראיה - במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל. והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו:

חוץ מחרש - ואע"פ שהוא מדבר, ואפילו חרש באזנו אחת פטור, דכתיב (דברים לא, יא) בבוא כל ישראל לראות את פני ה', וכתיב בתריה (דברים לא, יב) למען ישמעו . פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור דכתיב ולמען ילמדו:

שוטה וקטן - דלאו בני חיובא נינהו, שהן פטורין מכל המצוות. וקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות, כדאמר ב"ה לקמן במתניתין:

וטומטום ואנדרוגינוס, נשים ועבדים שאינן משוחררין - כל הני אמעיטו מזכורך, פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך. וכל מצוה שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר בבוא כל ישראל ליראות, ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו:

החיגר והחולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו - מירושלים לעזרה, כגון שהוא מעונג ביותר. כל הני ילפינן להו מדכתיב שלש רגלים, יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם:

והסומא - דכתיב בבוא כל ישראל ליראות, כשם שהם באים להיראות כך הם באין לראות הר קדשו ובית שכינתו, לאפוקי סומא ואפילו בעינו אחת, שהרי אין ראייתו שלמה:

שלש רגלים - הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב, וכיון דגדול פטור מן התורה, קטן נמי לאו בר חנוך הוא:

(ב)

הראיה שתי כסף - גדול הבא ליראות צריך להביא עולה, שנאמר (שמות כג, טו) לא יראו פני ריקם , ואינה פחותה משתי מעות כסף, שהם משקל ל"ב גרעיני שעורה מן הכסף הצרוף:

וחגיגה - שלמי חגיגה, שאמרה תורה (שמות יב, יד) וחגותם אותו חג לה', כלומר הביאו שלמי חגיגה, אין פחותים ממעה כסף. ואע"פ שאין לראיה ולחגיגה שעור, דכתיב (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו, חכמים נתנו בהם שעור למטה, שלא יביא פחות מכאן:

הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף - דשלמים יש בהם לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובין מן העולות שאין בהן אלא לגבוה. וחוץ מעולת ראיה ושלמי חגיגה האמורים במתניתין עוד היו צריכים להביא מין אחר של שלמים, והן נקראים שלמי שמחה, דכתיב (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. ושלמי שמחה הללו לא הוזכרו כאן, ולא נתנו חכמים בהם שעור. ונשים חייבות בהן כאנשים, דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך :

(ג)

עולות במועד באות מן החולין - מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, עולות נדרים ונדבות במועד באות, ביו"ט אינן באות, ועולת ראיה באה אפילו ביו"ט, אע"ג דיש לה תשלומין כל ז', עיקר מצותה ביו"ט ראשון, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באים מן המעשר, כלומר שיכולין להביא שלמי שמחה ממעות של מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני להוציא בירושלים, הלכך יקנה בהם שלמים ויאכל. אבל חגיגת יום טוב הראשון הוא דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה, וכל דבר שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר:

ביו"ט הראשון של פטח - ה"ה ליו"ט ראשון של שאר רגלים. ולהכי נקט פסח, לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת, כשהיתה חבורת הפסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ואשמועינן מתניתין דחגיגת יו"ט עצמו הוא דאינו באה אלא מן החולין, אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר :

ובית הלל אומרים מן המעשר - בגמרא פריך אמאי, דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ומשני בטופל, שמחבר מעשר עם חולין ומביא, אם יש לו אוכלין הרבה ואין לו סיפק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר ממעות מעשר שני . ואע"פ שכל הבאות ביו"ט ראשון שם חגיגה עליהן, מכל מקום סברי ב"ה דמותר להביא השאר מן המעשר, הואיל וכבר יצא ידי חובתו בראשונה מן החולין:

(ד)

יוצאין ידי חובתן - של שלמי שמחה:

בנדרים ונדבות ומעשר בהמה - דכתיב (דברים טז, יד) ושמחת בחגך, לרבות כל מיני שמחות, דקרא לא בעי אלא שמחה, ואמר מר אין שמחה אלא בבשר, והאי בשר הוא:

אבל לא בעופות ולא במנחות - דכתיב ושמחת בחגך, אמרה תורה עשה שמחה ממי שחגיגה באה מהן, יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן:

(ה)

אוכלין מרובין - בני בית מרובין:

מביא שלמים מרובין - שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:

(ו)

מי שלא חג - שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו :

ויום טוב האחרון - שמיני עצרת. ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא, הוי תשלומין דראשון . וחג השבועות נמי אף על גב דלא הוי אלא יום אחד, יש לו תשלומין כל שבעה, מדאקשינהו קרא להדדי, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה:

(ז)

והוליד ממנה ממזר - שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון , לפיכך אין עונו נמחק בתשובה:

יכול הוא שיחזיר - דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:

(ח)

היתר נדרים פורחים באויר - מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר , ואין לסמוך עליו, אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה:

הלכות שבת - והלכות חגיגה והלכות מעילה. יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז, במקרא מועט, כהר התלוי בשערות הראש:

והעבודות - הלכות עבודת הקרבנות:

הן הן גופי תורה - בגמרא מפרש דהן והן גופי תורה קאמר. כלומר בין אותן שאין להם על מה שיסמכו ובין אותן שיש להם על מה שיסמכו, בין אותן שהן כהררים התלוין בשערה, אלו ואלו גופי תורה: