שער הכוונות/דרושי תפילין/כל


דרושי תפילין דרוש אעריכה

דרוש א': בענין התפילין. ובתחילה נבאר סדר כתיבתם


כבר ידעת שפרשיות של הראש נכתבים ד' שורות בכל פרשה ופרשה, ופרשיות של יד נכתבים ז' שורות בכל פרשה ופרשה. וזה סדר חילוקם:

בפרשיות של הראש

  • פרשת קדש -- ארבע שורותיהם הם אלו: וידבר . מזה . בחדש . בצאת .
  • פרשת והיה כי יביאך -- ד' שורותיה הם אלו: והיה . וכל פטר. ה' ממצרים. פטר רחם .
  • פרשת שמע -- ד' שורותיה הם אלו: שמע . נפשך . לבניך . לאות .
  • פרשת והיה אם שמוע -- ד' שורותיה הם אלו: והיה . ונתתי . יבולה . בשבתך .


תפילין ש"י

  • פרשת קדש -- ז' שורותיה הם אלו: וידבר . את היום . בחדש . זבת . את שבעת . ה' לי . ה' ממצרים .
  • פרשת והיה כי יביאך -- ז' שורותי' הם אלו: והיה . רחם . ואם לא . זאת . לשלחנו . לה' כל . עיניך .
  • פרשת שמע -- ז' שורותיה הם אלו: שמע . את . מאדך . היום . בביתך . לאות . על מזוזות .
  • פרשת והיה אם שמע -- ז' שורותיה הם אלו: והיה . ובכל נפשיכם . ואכלת . ה' בכם . אשר ה' . בין עיניכם . ביתך ובשעריך .


ונבאר כונת כל פרשה ופרשה מה שיכוין הסופר בעת שיכתוב אותה ואח"כ נסדר הכונה הזאת כפי סדר השטות אשר בהם פרשת של ראש.


פרשת קדש היא הי' של ההויה. ואחריה והיה כי יביאך באות ה' ראשונה של ההויה. ואחריה שמע באות ו'. ואחריה והיה אם שמוע אות ה' אחרונה של הויה. והרי נתבאר איך יש הויה אחד פשוטה בארבע פרשיות תפילין של ראש.

עוד דע כי מזאת ההויה הפשוטה נמשכין ויוצאין ממנה ד' שמות הויה, והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ונכללים בה. והם: ע"ב באות י' , ס"ג באות ה' , מ"ה באות ו' , ב"ן באות ה' אחרונה. וגם ד' שמות אלו כוללין הארבע פרשיות של תפילין על הסדר שלהם.

עוד דע כי מזאת ההויה נמשכין ויוצאין ממנה ד' שמות אלו. כי מאות י' נמשך שם 'אהיה' במילוי יודין, ומאות ה' שם 'אהיה' במילוי אלפין, ומאות ו' נמשך שם 'אהיה' במילוי ההין, ומאות ה' אחרונה נמשך שם 'אדני' במילואו. ואלו הד' שמות ג"כ כוללים ד' פרשיות של תפילין על הסדר שלהם; כל שם בפרשה אחת.


נמצא

  • שקודם שיכתוב פרשת קדש יכוין כי כל הפרשה הזאת היא י' של ההויה פשוטה, והיא הויה אחד דע"ב דיודין, והיא ג"כ שם אהיה דיודין.
  • וקודם שיכתוב פרשת והיה כי יביאך יכוין כי כל הפרשה הזאת היא ה' ראשונה של ההויה פשוטה, והיא הויה אחד דמילוי ס"ג, והיא ג"כ שם אהיה דאלפין.
  • וקודם שיכתוב פרשת שמע יכוין כי כל הפרשה הזאת היא ו' של ההויה פשוטה, והיא הויה אחד דמילוי אלפין שהיא מ"ה, והיא שם אחד של 'אהיה' דמילוי ההין.
  • וקודם שיכתוב פרשת והיה אם שמוע יכוין כי כל הפרשה הזאת היא אות ה' אחרונה של ההויה פשוטה, והיא הויה אחד דמילוי ההין שהיא ב"ן, והיא שם אחד של 'אדני' מלא כזה 'אלף דלת נון יוד'.


ואחר שיכוין הכונה הנזכר, קודם שיכתוב כל פרשה ופרשה, עוד יחזור ויכוין בשעת כתיבת השיטות כזה:

  • קודם שיכתוב שיטה א' של קדש דתפילין של ראש יכוין באות י' פשוטה של הויה הפשוטה, ויכוין באות י' דמילוי שם ע"ב דיודין, ובאות אלף דמילוי אהיה דיודין.
  • ובשיטה ב' יכוין באות י' פשוטה של ההויה פשוטה ויכוין באות הי דמילוי שם ע"ב דיודין ובאות הי דמילוי אהיה דיודין,
  • ובשיטה ג' יכוין באות י' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות וי"ו דמילוי שם ע"ב ובאות יוד דמילוי אהיה דיודין
  • ובשיטה ד' יכוין באות י' פשוטה של ההויה פשוטה ובאות ה"י דשם ע"ב ובאות ה"י דשם אהיה מילוי יודין


ועל דרך זה תכוין בד' שיטות של פרשת והיה כי יביאך.

  • כי בשיטה א' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות יוד דשם ס"ג ובאות אלף דמילוי אהיה דאלפין,
  • ובשיטה הב' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות הי דמילוי שם ס"ג ובאות הא דמילוי אהיה דאלפין.
  • ובשיטה ג' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ואו דמילוי ס"ג ובאות יוד דאהיה דאלפין,
  • ובשיטה ד' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה' דמילוי ס"ג ובאות ה' דאהיה דאלפין.


ועל דרך זה תכוין בד' שיטות של פרשת שמע.

  • כי בשיטה א' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות י' דמילוי שם מ"ה ובאות א' דמילוי אהיה דההין,
  • ובשיטה ב' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה"א דמילוי שם מ"ה ובאות ה"ה דאהיה דההין.
  • ובשיטה ג' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ו' דמ"ה ובאות יוד דאהיה דההין.
  • ובשי' הד' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה"א דשם מ"ה ובאות ה"ה דאהיה דההין.


ועד"ז תכוין בד' שיטות של פרשת והיה אם שמוע.

  • כי בשיטה א' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות יוד דשם ב"ן ובאות אלף דשם אדני,
  • ובשי' ב' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה' דמילוי שם ב"ן ובאות דלת דשם אדני.
  • ובשי' ג' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ו' דשם ב"ן ובאות נו"ן דשם אדני.
  • ובשי' ד' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה' דשם ב"ן ובאות יוד דשם אדני:


אבל כונת כתיבת ד' פרשיות של יד הם באופן אחר לפי שהם בז' שיטות. וצריך לחלק הכונות לז' בחינות חלקים. ונבאר כוונת שלהם דרך כלל בתחילה, והם אלו:

  • ראשונה יכוין אל הויה פשוטה כוללת ד' פרשיותיה.
  • עוד יכוין כי ד' שמות יוצאים מד' אותיות הויה הנזכר והם שם ס"ג באות י', שם מ"ה באות ה', שם ב"ן באות ו', שם אלף דלת נון יוד בהא אחרונה.
  • עוד יכוין כי ד' שמות יוצאין מד' אותיות הויה הנזכר והם: אהיה דיודין באות יוד, ואהיה דאלפין באות ה' ראשונה, ואהיה דההין באות ו"ו, ושם אלף דלת נון יוד באות ה' אחרונה.


וכל ג' בחינות אלו נחלקים בד' פרשיות של יד.

  • כי קודם שיכתוב שיטה א' מפרשת קדש יכוין באות י' של הויה פשוטה, ובשני שמות שהם אהיה דיודין והויה דס"ג משולבין זה בזה (ויקדים אותיות 'אהיה' לאותיות 'הויה' דס"ג לפי שהוא תפלה של יד שהיא נקבה).

ואח"כ יחלק השילוב של ב' שמות הנזכר לז' חלקים בז' שיטות והם עשרים אותיות. ויצרף עמהם אות י' של הויה הפשוטה בתחי' הכל ויהיו הכל כ"א אותיות, וכשתחלקם יהיו ג' אותיות בכל שיטה בזה האופן. יא"ל פי"ו דה"י הי"י וד"ו או"ה יה"י. וכן עד"ז יכוין קודם פרשה שנייה אל ה' ראשונה דהויה פשוטה ואל שילוב ב' שמות שהם אהיה דאלפין והויה דאלפין (ויקדים אהיה להויה לטעם הנ"ל). ואח"כ יחלקם לג' ג' אותיות בכל שיטה מן הז' שיטות על דרך הנ"ל. וכן על דרך יכוין בפרשת שמע קודם שיכתוב, אל אות ו' דהויה פשוטה ולשילוב שני שמות דהויה דההין ואהיה דההין יחד ויקדים אהיה להויה לטעם הנ"ל.

ואח"כ יחלק הכ"א אותיות הנ"ל לג' ג' אותיות בכל שיטה ושיטה מז' שיטות ע"ד הנ"ל. וכן על דרך זה יכוין קודם שיכתוב והיה אם שמוע, אל ה' אחרונה דהויה פשוטה ואל שם אדני במילואו. והנה אין בהם רק י"ג אותיות --ולכן תחזור לכוין פעם שנית אל אות ה' הפשוטה אחר כל הי"ג אותיות הנזכר וישלמו לי"ד אותיות. ותחלקם לז' שיטות -- ב' אותיות בכל שיטה.


ודע שמלבד זה יש עוד כונה אחרת באלו הד' פרשיות של יד. והוא שבפרשה הראשונה תכוין אל מ"ב אותיות שיש בפשוט, ומילוי, ומילוי המילוי דהויה דע"ב דיודין. ותחלקן לז' חלקים, שהם ששה אותיות בכל שיטה ושיטה. ובפרשה שניה תכוין על דרך הנ"ל אל מ"ב אותיות שיש בפשוט ומילוי ומילוי המילוי דהויה דס"ג. ותחלקם לז' חלקים על דרך הנז"ל, שהם ששה אותיות בכל שיטה. ובפרשה השלישית תכוין על דרך הנ"ל; מ"ב אותיות שיש בפשוט ומילוי ומילוי המילוי דהויה דמ"ה דאלפין. ותחלקם לז' על דרך הנ"ל. ובפרשה ד' תכוין תחילה אל שם ס"ג ואל שם אהיה דיודין ואל שם מ"ה דאלפין ואל שם 'אלף דלת נון יוד' על סדר הזה ממש, והם מ"ב אותיות כסדר הנזכר. ותחלקם לז' חלקים בשבעה שיטות כנז"ל.


והנני מסדר לפניך הכל באר היטב כדי שלא תטעה:


תפלה של יד

קדש י והיה ה שמע ו והיה ה
שיטה א’ - יהו היו יאל שיטה א’ - יהו היו האל שיטה א’ - יהו היו ואל שיטה א’ - יוד היו הא
שיטה ב’ - דהי ויו פיו שיטה ב’ - דהי ואו פיו שיטה ב’ - דהא ואו פיו שיטה ב’ - אוה יאל לף
שיטה ג’ - היי ודו דהי שיטה ג’ - היי ודו דהא שיטה ג’ - האי ודו דהה שיטה ג’ - פהי יוד דל
שיטה ד’ - יוד לתה היי שיטה ד’ - יוד לתה האי שיטה ד’ - אוד לתה ההי שיטה ד’ - היי ודה תן
שיטה ה’ - ייו דוי ודו שיטה ה’ - ייו דוא ודו שיטה ה’ - אאל פוא ודו שיטה ה’ - אוא והא ונ
שיטה ו’ - ויו דוי אוה שיטה ו’ - ואל פוא אוה שיטה ו’ - ואל פוא והה שיטה ו’ - אלף דלת יו
שיטה ז’ - והי יוד יהי שיטה ז’ - והי יוד אהא שיטה ז’ - והא אלף ההו שיטה ז’ - נון יוד דה


תפלה של ראש

קדש י והיה ה שמע ו והיה ה
שיטה א’ - יוד אלף שיטה א’ - יוד אלף שיטה א’ - יוד אלף שיטה א’ - יוד אלף
שיטה ב’ - הי הי שיטה ב’ - הי הא שיטה ב’ - הא הה שיטה ב’ - הה דלת
שיטה ג’ - ויו יוד שיטה ג’ - ואו יוד שיטה ג’ - ואו יוד שיטה ג’ - וו נון
שיטה ד’ - הי הי שיטה ד’ - הי הא שיטה ד’ - הא הה שיטה ד’ - הה יוד


עוד צריך להבין, מאי טעמא בתפילין של ראש יש ד' שיטות בכל פרשה ובתפילין של יד יש ז' שיטות בכל פרשה?    והענין הוא לפי שבראש ז"א אינם מקיפין רק ארבע בלבד, אבל בתפילה של יד שהיא המלכות יש בה ז' מקיפין. כי ארבע מוחין הראשונים הם מתלבשים בנה"י דאימא ונכנסים בגולגלתא דז"א כנודע, ואח"כ אלו הם נעשים בבחי' מקיפין אל המוחין של הנקבה. והנה הם ארבע גו תלת שהם ז'. וכנגדם יש שבעה שיטות בתפילין של יד.


עוד כונה אחרת קטנה כוללת בענין פרשיות התפילין של ראש ושל יד.    הנה בפרשה ראשונה מתפילין של ראש תכוין לשם אהיה דמילוי יודין, ובשניה תכוין לשם אהיה דאלפין, ובשלישית לשם אהיה דמילוי ההין, וברביעית לשם אדני במילואו. והענין הוא כמ"ש לך מ"ש בזוה"ק פרשה ואתחנן שארבע פרשיות של התפילין הם חכמה ובינה חו"ג, ובמקום אחר אמרו כי התפלין של ראש הם אימא על ברא. אבל הביאור הוא כי כל ארבע פרשיות אלו הם סוד 'אהיה' שהוא בינה, ובערך זה אמרו שהתפילין הם אימא על ברא. ועוד לטעם אחר, והוא לפי שאלו ארבע מוחין מתלבשים בנה"י דאימא כנודע.

והנה כל אלו השלשה שמות של 'אהיה' הם בחינת הכתר אשר בכל פרשה מאלו הד' פרשיות. וכנגד אהיה דמילוי יודין שבמוח ראשון הנקרא חכמה יש שם הויה במילוי ס"ג שיש בו ג' יודין כמו שיש שלשה יודין בשם אהיה דיודין הנזכר וזו ההויה היא בז"ת שבחכמה זאת ונעשית מלבוש אל שם אהיה דיודין הנז' כי הוא נשמה אליו לפי שהוא בחי' ג"ר שבה. וכן שם אהיה דמילוי אלפין הוא בחי' כתר שבמוח הנקרא בינה דז"א והיא נשמה אל שם הויה דמילוי אלפין אשר שם בז"ת שבו אבל שם אדני במילואו הוא במלכות שהוא כנגד והיה אם שמוע ואין לו התלבשות אחר במה להתלבש כמו האחרים כנז'. ועל כן בתפילה של יד תכוין בד' פרשיותיה אל ארבע שמות האחרים הנז' שהם הויה דס"ג ודמ"ה ודב"ן ושם אדני במילוי.


דרושי תפילין - דרוש ב'עריכה

בסדר כתיבת התפילין

הנה תחילה צריך שיכתוב התפילין של ראש ויתקנם לגמרי, ויתפרם וישחירם. ואחר כך יכתוב תפילין של יד ויתקנם וישחירם.

גם צריך ליזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש או של יד רצופים יחד, ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ועיקר. ומכל שכן באמצעים‏[1]. ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לכתוב כל הד' פרשיות ביחד -- יכתוב שלשה פרשיות הראשונות ביחד ואח"כ יכתוב הד' לבדה.     ואם גם זה קשה עליו יכתוב על כל פנים ב' פרשיות הראשונות בלבד בלתי הפסק בנתיים בשום אופן ואח"כ יכתוב ב' הפרשיות האחרות יחד. והנה אם כתב ב' הפרשיות הראשונות והפסיק, אח"כ כשיבוא לכתוב פר' שמע צריך שבתחילה יעביר הקולמוס בדיו ויכתוב על תיבת "וידבר" של פרשת קדש ועל תיבת "והיה" של פרשה שניה ואח"כ יכתוב משמע ואילך ועל ידי כן נקרא קצת חיבור. ואם כבר כתב שלשה פרשיות והפסיק -- אז יעבור הקולמוס גם על תיבת "שמע" שבפרשה שלישית ואח"כ יכתוב פר' רביעית כולה ביחד.

גם קודם שיתחיל לכתוב יתפלל ויאמר "ירמי"א ו"א יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתשרה שכינתך במעשה ידי ותצליחני בכתיבתי זאת שאני כותב תפילין אלו לשם קדושת מצות תפילין שציונו ה' אלקינו ותצילינו מטעות הכתיבה ומטעות הכונה אכי"ר ויהי נועם ה' אלקינו כולי". ואח"כ יתחיל לכתוב תכף עם הכונות הנ"ל.

גם יכוין כי בפרשה הראשונה יש בה עשרה פסוקים כנגד י' ספירות, וכנגד יו"ד של ההויה פשוטה כנ"ל. ובפרשה שניה יש בה ששה פסוקים כנגד אות ה"א במילוי אלפין. ובפרשה הג' יש ששה פסוקים כנגד אות ו' שבפרשה הזאת כנ"ל. ובפרשה הרביעית יש ט' פסוקים לרמוז שהיא במלכות המקבל מן ט' ספירות שעליה (שהם כח"ב חג"ת נה"י).

גם יכוין כי כל הפסוקים של ארבע פרשיות הנזכר הם בגי' שם 'אל' היוצא משם ס"ג כנזכר בזוהר פרשה פנחס בר"מ שהוא שלשה יודין וא'. גם הוא כנגד שם 'אל' היוצא משם 'אהיה' במילוי יודין שיש שם גם כן ג' יודין וא'.     והכונה זאת היא בארבע פרשיות תפילין של ראש. אבל בארבע פרשיות דתפילין של יד יכוין בשם 'אל' היוצא משם 'אהיה' במילוי יודין כנ"ל וגם אל שם 'אל' שהוא בחסד כמו שכתוב "חסד אל כל היום" כנזכר בזוהר פרשה ויקרא.

גם תכוין כי כל ההויות שיש בארבע פרשיות התפילין הם כ"א אזכרות כמנין אהיה. ולכן כשכותב ההויה הראשון יכוין לאות א' של אהיה, ובחמשה הויות אחרות יכוין בה' של אהיה, ובעשרה הויות האחרות יכוין לי' של אהיה, ובחמשה הויות האחרונות הנשארות יכוין בה' אחרונה של אהיה.

אמנם סדר פרטן הם

  • ז' הויות בפרשה ראשונה,
  • וז' הויות בפרשה שניה,
  • וג' הויות בפרשה שלישית,
  • וד' הויות בפרשה רביעית

ויכוין להמשיך

  • ז' הויות שבפרשה ראשונה בג' הויות שבפרשה שלישית,
  • וז' הויות שבפרשה שניה בד' הויות שבפרשה הרביעית

בסוד חכמה וחסדים בינה וגבורה כמשי"ת לך בע"ה ממה שיתבאר למטה והנני כותב הטעם לפניך.

הנה בתפילין של ראש יש כ"א אזכרות כמספר שם 'אהיה' כנ"ל, ובהם ד' בתים כנגד ד' אותיות של שם אהיה, ובהם ד' פרשיות כנגד ד' אותיות של שם הויה (כנזכר בתיקונים בהקד' דף ט ע"א). ונבאר טעם לזה, איך האזכרות שהם פנימיים מכולם והבתים שהם חיצונים מכולם נרמזים בשם אהיה, והפרשיות שהם בחינה אמצעית נרמזים בשם 'הויה'? גם נבאר טעם אל ארבע שיטות שיש בכל פרשה ופרשה מהד' פרשיות תפלה של ראש.

והענין הוא במה שנודע שהתפילין הם סוד אימא על ברא (כנזכר בתיקונים), וכבר הודעתיך כי ד' בתים של התפילין הם נגד ארבע אותיות 'אהיה', וד' פרשיות כנגד ארבע אותיות 'הויה', וכ"א אזכרות שבהם כנגד שם 'אהי'ה (שהוא בגי' כ"א) -- והרי הם ג' שמות אהיה הויה אהיה בתפילין של ראש שהם גי' חיים ונקרא 'חיי המלך' לפי שהם מצד אימא הנעשים תפילין של ראש דז"א. ועל כן ארז"ל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו -- כי המלך הוא ז"א וחיי המלך הנזכר נמשכים לו מאבא ואמא (הנקראים "חיים" כנודע).

וכבר הודעתיך כי ג' בחינות היו בז"א ושנים מהם -- הראשונה והשלישית -- נקראו 'עיבור', והאמצעי נקרא 'זמן היניקה'. ולכן הראשונה והשלישית נרמזים בשם 'אהיה'; ששם אהיה מורה על בחינת העיבור (וכמ"ש פר' ויקרא דאהיה ר"ל אנא זמין לאולדא). והענין הוא כי בתחילה בהיותו במעי אמו לא היה כי אם ג' כלילן בג' (דהיינו ו' זעירא שבתוך ה' ראשונה), ונקבה שלו היתה רמוזה בו בסוד פסיעה לבר בסוד רגל ה-ו' (כמבואר אצלינו פרשת בלק דף ר"ג ע"ב). והנה בהיות הנוקבא שם הנה כל אחד כלולה מן הז"ת (שהם הו' קצוות והמלכות היא ז' בסופם כנזכר), אבל לפי שאינם רק ג' לכן הם ג' פעמים ז' והם גי' כ"א אזכרות. ולפי ששם היו במעי אימא והיו מעולים שם יותר והיו בתכלית הדקות בבחי' מוחין להיותם תוך אימא -- ולכן נרמזו בבחי' אזכרות והויות.

וענין היותם ד' פרשיות הוא אחר שנולדו ויצאו לחוץ ונתפשטו אל ו"ק שלימים. ואז המלכות היתה ז' להם, ואז נוקבא אין בה רק ב' מוחין בלבד (כנודע), ולוקחת אותם מן הו' קצוות. והד' הנשארים מן הו' הם נשארים אל ז"א עצמו, וכנגדם הם ד' פרשיות כנגד שם 'הויה'; כי שם 'אהיה' אינו נרמז אלא בבחי' העיבור כנזכר.

וענין היותם ד' בתים הוא כנגד העיבור הב' למוחין דגדלות כי אז חזרה עוד אימא והיתה בסוד עיבור ונתנה ד' מוחין לז"א (שהם כחב"ד) -- אז יהיו חו"ב ודעת-כלול-מב' או חכמה ובינה וב' עטרין דדעת (שהם חו"ג) והם כנגד ד' אותית 'אהיה' המורה על זמן העיבור כנזכר.

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל טעם אל היות העיבור השני הזה נקרא בשם 'אהיה' לפי שכיון שהוא בחי' עיבור -- לכן נתקשרו שם כל הז' קצוות מחסד עד מלכות ונכללו כל הז' בסוד ג' זימנין ז', כמו שביארנו בעיבור ראשון. ולכן נקרא גם הוא 'אהיה' שהוא כ"א שהם ג' פעמים שבעה כנזכר.

וטעם היותו נרמז בד' בתים ולא בד' פרשיות שהן מוחין עצמן -- הוא כי בתחילה לא היתה אימא בסוד בית אלא בבחינת מוחין, ועתה נעשית בית ממש אליהם (כמו שנתבאר אצלינו זאת ההקדמה). גם הענין הוא כי כבר הודעתיך כי מוחין אלו אינם מאימא לבדה אלא שהם כלולים מאבא ואמא (משום דתרוייהו כחדא שריין לעולם), וא"כ נמצא כי ארבע מוחין דאימא נעשים ארבע בחינות בתים אל ארבע מוחין דאבא; כי אימא בית לאבא, והבן זה. ולכן נרמזו ארבע בתים בשם 'אהיה' שהוא באימא כנודע.

וענין היות בתפלה של ראש ארבע שיטין הוא מפני שהמוחין הם ארבע וכל אחד כלול מכולם ולכן כל פרשה כלולה מארבע שיטין.


וענין תפילה של יד -- הנה כ"א אזכרות שבהם הם ממש על דרך שביארתי בתפילין של ראש כי גם הנוקבא כלולה מכל הז' ג' זמנין; והרי הם כ"א אזכרות.

וענין ד' פרשיותיה הוא במה שנודע כי תרין מוחין דילה הם נצח-הוד דדכורא, וכל אחד מהם כלול משנים (לפי שהנקבה נעשית מאחורי נצח-הוד דז"א הנקרא "תרי פלגי גופא"), והנקבה עצמה נחלקה גם היא באחוריה לב' פלגי גופא -- הרי הם ארבע כנגד ארבע פרשיותיה.    והיותם כולם בבית אחת לבדו הטעם הוא לפי שכיון שהם בסוד פלגין כנ"ל -- נמצא שארבעתן אינם רק אחד בלבד, ולכן הם בית אחד לבד, והוא כנגד שם 'אדני'.

וענין היות ז' שיטין בתפלה של יד הוא כי הנה תרין מוחין דנוקבבא הם נצח-הוד כנזכר, והנה היא צריכה לקבל הארה גם מתחילת ראשית המוחין דז"א בעלה דידה. והנה ד' מוחין דיליה, ועוד חג"ת דיליה -- הרי הם ז', כנודע שמשם נמשך הארה בנ"ה, וכנגד זה היו ז' שיטין.

וענין המעברתא של התפילין הוא סוד ג' שמות הנזבר (שהם אהיה הויה אדני) והם בגי' יב"ק. וזהו סוד "ויעבר את מעבר יבק", כי דרך ג' שמות אלו עובר ונמשך השפע מתחילת האצילות עד סופו.

וענין ד' קלפים לבנים שכורכים בהם הפרשיות נתבאר בברכת אבות דראש השנה, עיי"ש.

גם דע כי לעולם יש בחי' מוחין -- בין בז"א בין בנוקבא. אמנם הענין הוא כי קודם הנחת תפילין אז יש לז"א מוחין בבחינת רוח (כי כן ז"א הוא רוח), ואז יש לנוקבא בחי' נפש (כי כן נוקבא היא נפש). אבל אחר הנחת תפילין אז יש לז"א מוחין בבחינת נשמה ולנוקבבא בבחי' רוח. ונלע"ד כי אלו הנקראים 'רוח' הם מוחים דיניקה שהם כלים האמצעים כנודע.


גם כשכותב שם ההויה אז קודם שיכתוב אותה יקדש את השם כבראשונה כדת וכהלכה.

  • ואח"כ כשכותב אות י' יכוין שנחלקת לשלשה קוים (והם כח"ב), ובהם נכללין כל הי' ספירות; בעבור שהכתר כולל כל קו האמצעי (שהם כתר ת"ת יסוד), והחכמה כולל כל קו ימין (שהם חכמה חסד נצח), ובינה כוללת כל קו שמאל (שהם בינה גבורה הוד), והמלכות כוללת את כולם.
  • וכשכותב אות ה' יכוין אל החכמה ביחוד עם הבינה ובחמשים שעריה מחולקים בחג"ת נ"ה והיסוד כוללם ונותנם אל המלכות
  • וכשכותב אות ו' יכוין לחג"ת נ"הי והמלכות כוללתם בשיתא סדרי משנה שלה כנודע. ותכוין אל ראש אות ו' אל הדעת העליון הנמשך מכח"ב
  • וכשכותב אות ה' אחרונה יכוין אל י' ספירות הנכללין בה. כי היא אות ה' וציורה היא ד'ו' -- שהם עשר.

גם תכוין ביוד אל שם ע"ב, ובה' אל שם ס"ג, ובו' אל שם מ"ה, ובה' אחרונה אל שם ב"ן.


גם בצורת האותיות של כתיבת התפילין יש קצת שנויים ואלו הם:

  • באות אלף יכוין כי כל האלפין יהיו בציור יו"ד מלמעלה (כנז' בתיקונים סוף תיקון י"ט), ומלמטה תהיה בצורת ד' (כנזכר בתקונים שם שצורת א' היא יו"ד). וטעם הדבר הוא לפי שהתפילין של ראש הם אימא על ברא כנזכר בתיקונים, ולכן כל צורת האלפין שבתפילין הם כצורת הנזכר -- א'. משא"כ בשאר כל האותיות (כמו השינין והעיינין והצדי וכיוצא בהם) -- כי כולם הם בחינת יודין, לא צורת זיינין.
  • באות ה' ראשונה של שם ההויה כולם יהיה להם כעין קוץ אחד קטן מאד למטה בסיום רגל ו' זעירא שבתוך אות ה'. והוא הנז' בזוהר בשם "פסיעה לבר" בזוהר בלק דף ר"ג ע"ב כמבואר שם אצלי. וזה צורתה [ ה' ]
  • באות ו' כולם יהיו להם גוף וראש וקוץ קטן על הראש וזה צורתה [ ו' ]
  • באות י' כולם יהיו להם ג' קוצין -- אחד למעלה ואחד למטה ואחד באמציעתה. וזו צורתה [ י' ].
  • באות ט' כולם יהיו קו שמאלי שבהם כעין ז'. וזה צורתה [ ט' ].
  • באות ע' כולם יהיו הקוין שבהם כעין ווין ולא כעין זיינין. וזה צורתה [ ע' ].
  • באות צ' כולם יהיו שני ראשים כעין שני יודין והימיני יהיה כעין י' הפוכה לאחריה, ושמאלי כעין נון כפופה למטה; ויוד ישרה על ראש הנון כפופה. וזה צורתה [ צ' ].
  • באות ש' כולם יהיו הג' קוים שבהם כעין ג' ווין, ולא כעין ג' זיינין. וזה צורתה [ ש' ].


ושאלתי את פי מורי ז"ל בענין צורת האותיות אשר כמה שינוים וחילוקים יש בין כתיבת הספרדים לכתיבת האשכנזים ואמר לי כי לכולם יש רמז וסוד נרמז למעלה; כי לכמה ציורים ושנוים וצרופים משתנים צורת האותיות. ואמר לי כי בפרט בענין צורת הא' שכותבים האשכנזים שעושים י' ראשונה שבאלף כעין זיין שיש בזה רמז בספר התיקונים.

גם תעיין במ"ש בזהר פר' ויקרא בענין כתיבת ההויה הנזכר שם היטב. ואיך צריך הסופר ליזהר בכתיבה שלה.


  1. ^ אולי צריך לומר "באמצעם" -- ויקיעורך


דרושי תפילין דרוש געריכה

דרוש ג': נבאר בו ענין תפילין ש"ר למה יש להם ארבעה בתים ושל יד בית א' לבד.

ובמקום אחר ביארנו טעם אחד לזה ונבאר עתה יותר בפרטות במה שנעורר שאלה אחרת. והוא, כי הנה גם הד' בתים דתפילין של ראש הן מנה"י דאימא וא"כ לא היה צריך אלא שיהיו שני בתים בלבד -- אחד מנצח-הוד (תרי פלגי גופא), ואחד מן היסוד? ושם תירצנו שהיסוד נבקע ונחלק לשני בתים בצאת אורו לחוץ (בסוד אוה"מ), אבל ענין הנצח-הוד עדיין צריך לתרץ; שיהיו שניהם בבית אחד בלבד?

אבל הענין הוא שבמלכות אין הנצח-הוד דז"א עצמן נעשים בתים במלכות, רק הארתם בלבד בולטת ויוצאת לחוץ אליה, ולכן אינן נחשבין בה שניהם רק לבית אחד. אבל בז"א אשר הנצח-הוד עצמן דאימא נכנסין בתוכו -- לכן נחשבין לשני בתים.

גם יובן זה במה שכתבנו (שעמ"ר בראשית כא:) בפר' בראשית דף כ"א ע"ב (ח"א כא, ב) כי שמואל אתנבא מן הוד דרגא רביעאה. והקשינו שם שהנצח הוא הרביעי, לא ההוד?    ושם ביארנו שהענין הוא שנצח-הוד דז"א הם מועילים ומשמשים לזו"ן, ומהם נעשים שניהם, וכותל אחד מפסיק בין שניהם. אמנם מצד פנים הנצח-הוד הם נחלקים לשנים (לפי שלגבי ז"א הם לו בחינת שני רגלים ולכן נחלקים לשנים), אבל מצד האחוריים שלהם הם מחוברים יחד משום דלגבי הנקבה הם משמשים לה בבחי' הראש שבה (כי מהם ממש נעשה הראש של הנקבה, ולכן הם מוכרחים להתחבר ולהיות בחינה אחת).

ובזה תבין ענין מ"ש כי נצח-הוד הם תרי פלגי גופא, כי זהו עיקר הטעם, כי הנצח-הוד הם שנים נחלקים מצד פניהם ומצד אחוריהם הם בחינה אחד בלבד, ולכן אין בנקבה רק בית אחד בתפלה שלה כי גם זה הוא ענין מ"ש באדרא זוטא וז"ל ונהירו דתרי מוחין גליפין בה -- שאין בה רק תרין מוחין ושניהם נעשו אחד לסיבה הנ"ל.

וגם לסיבה זו נקרא בית זו של תפלה של יד בשם 'אדני' (כנזכר בשם התיקונים) לפי שהוא עצמו מתהפך ונעשה ראש ממש אל הנקבה הנקרא 'אדני', כי בחי' האחוריים דנצח-הוד דז"א אינם נקראים כלל על שם ז"א, כי אם רישא דנוקבא ממש. ולכן נקרא 'אדני' על שמה ולא על שמו.    אבל דנצח-הוד דאימא -- אינם הם עצמם בחי' הראש דז"א אמנם הם מתלבשים בתוך ראשו, ובהתלבשם בתוכו נשארים נחלקים בחללי גלגלתא דז"א ואינן צריכין להתחבר -- ולכן שם הם נקראים בשם שני בתים נפרדים זה מזה.

ולטעם זה גם כן נתבאר למה אינם נקראים הבתים דתפילין של ראש בשם 'הויה' (כדרך שנקרא בית תפילין של יד 'אדנ'י ע"ש הנקבה), אבל הטעם הוא כי שם מתהפכין ונעשים ראש שלה ממש ולכן נקרא על שמה. אבל כאן -- שאינם נעשים בז"א בחינת ראש אלא שמתלבשים בתוכו -- ולכן נקראים הבתים ע"ש הבינה עצמה בשם 'אהיה'.


דרושי תפילין דרוש דעריכה

דרוש ד': בענין השינין שבתפילין ש"ר שין דתלת רישין ושין דארבע רישין והם שבעה רישין

והענין הוא במה שביארנו כי המוחין הם ד', ומתלבשים בנה"י דאימא שהם שלשה אחרים -- והרי הם שתי בחינות. וכנגדם הם שין של ארבע רישין מצד אחד ושין דתלת רישין מצד אחד.

גם יש סיבה אחרת והוא שהמוחין הם ארבע, ובהתלבשם תוך נה"י דאימא נעשים תלת מוחין לבד כנודע. וכנגד שתי בחי' אלו במוחין עצמן היו שני שינין -- אחש דתלת רישין ואחד דארבע רישין.

עוד יש ענין גדול והוא כי הנה השינין והבתים הם בחינת עור בלבד, ואינן בחינת כתיבה ממש. וגם הם שחורים כנודע. והטעם הוא כי אלו הם סוד המוחין דקטנות אשר נעשים אח"כ בחינת בתים ולבושים אל המוחין דגדלות (שהם הארבע פרשיות דתפילין כנודע), ולכן אינן רק בחי' עור בלבד כי הם בתים ולבושים אליהם. וגם לזה הם שחורים להורות אל היותם דינין תקיפין. והיותם שתי שינין -- אחד דתלת רישין ואחד דארבע רישין -- הם על דרך הנ"ל; כי בתחילה הם ארבע מוחין דקטנות ואח"כ נעשים שלש לבד -- והרי הם שבעה. גם הם ארבע מוחין דקטנות ושלש נה"י דאימא לבושים אליהם -- הרי ג' וארבע שהם ז' רישין.

ובזה תבין טעם היותה בבחינת שינין, והוא כי ש' גימטריה אלהים דיודין‏[1] העולה ש', והוא בגי' מצפ"ץ שהוא תמורת שם הוי"ה בא"ת ב"ש (כנודע שהם בחי' המוחין דגדלות שהם הויות).    וזה מה שאמר הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה נקרא עליך ויראו ממך" וא"ר אליעזר הגדול אלו הן תפילין של ראש. והענין הוא כי ר"ת ש'ם י'הו"ה נ'קרא הוא אותיות שין. והענין הוא כי להיותם בחי' מוחין דקטנות, שהם שמות 'אלהים', לכך "ויראו ממך" -- כי היראה היא משם 'אלהים'.

והנה שין בגי' ש"ס. ואם נמנה ז' רישין שבשתי השינין (שהם בחי' ארבע מוחין ותלת נה"י דאימא כנזכר) יהיו בגי' שס"ח עם הכולל. ואלו הם עצמן שס"ח מנים שהיו בקטורת הסמים, כי מאלו המוחין דקטנות (שהם סוד 'אלהים') נמשכין י"א סמני הקטורת שהם רוחניות הקליפות (כמבואר אצלינו). ולכך כל בחינת הקליפות הם מצד 'אלהים' אלא שהקלי' עצמן נקראו 'אלקים אחרים'.

גם טעם אחר אל היותם שבעה ראשין הוא לפי שהארת המוחין דגדלות הם ארבע ותלת כנודע; הם שבעה הארות. ואם תחברם עם שם 'אלהים' דמוחין דקטנות, העולה בגימטריה שי"ן[2] , יהיה הכל שס"ח מנים שבקטורת ולכך שס"ה מנים הם העיקרים כנגד שס"ה ימות השנה שהם המוחין עצמן דקטנות שהם שי"ן העולה ש"ס ועם ד' מוחין דגדלות -- הרי שס"ד; ועם הכולל -- הרי שס"ה מנים. אבל ג' מנים היתרים שבקטורת הם כנגד נה"י דאימא.


ענין הרצועות.

  • כבר נודע שצריך שיעבדם לשם קדושת תפילין. וטוב שתעבד שתי עורות -- אחד לתפילין ש"ר דהיינו לרצועות, ואחד לרצועות תפילין של יד. וכשתשים העור תוך הסיד והמים -- אם העור הוא לצורך רצועות הראש -- יכוין שהוא לשל ראש ויכוין לשם ה'הויה'. ואם הוא לצורך רצועות של יד יכוין שהוא לשל יד ויכוין לשם 'אדני'.
  • גם צריך שישחירם פנים ואחור שחורות כעורב.
  • גם טוב לכוין ברצועות כי רצועה בגי' שע"א והם ב' פעמים א"ל במילואם העולים ש"ע והכולל -- הרי שע"א. והם סוד ש"ע נהורין הנודעים.


  1. ^ אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם - ויקיעורך
  2. ^ לא ידעתי בדיוק איך להגיה כאן. היות והגימט' של אלהי"ם דיודין עולה 300 (ש') ולא 360 (שי"ן), ועם כל זה הרב כנראה מקיש אליהם ביחד. וצע"ע -- ויקיעורך


דרושי תפילין דרוש העריכה

דרוש ה': --

  • נבאר בו טעם למה אנו מניחים התפילין ביום ולא בלילה?
  • וג"כ למה תפלה של יד קודמת לשל ראש כי לכאורה היה נראה לשום תחילה של ראש הקודמין לבא; מוחין דז"א קודם ביאת מוחין בנוקבא.
  • ואגב יובן למה נקשרת בשמאל
  • וגם למה אנו מניחין אותם קודם התפילה והרי בחינת התפילין הם הארת המוחין אחר שנכנסו בפנים ויצאו לחוץ בסוד אור מקיף, וכיון שהמוחין הפנימיים אינם נכנסים לגמרי עד זמן העמידה של ח"י ברכות א"כ איך ולמה קודמין התפילין לתפילה?
  • וגם מהו הטעם של חכמים הראשונים שהיו מניחים התפילין בראשם כל היום? כי הרי מאחר שכניסת המוחין אינם אלא ג' פעמים ביום בג' זמני התפילות כנודע -- א"כ בשאר היום שאין מוחין מהיכן יש תפילין?     וענין זה יתבאר בע"ה בסדר שכיבת הלילה [לקמן דף י"ג ע"ג דרוש ד'] ועיי"ש. גם בפרשת ויחי בשער המצות במצות אבילות נתבאר טעם פטור הקטן והאבל מן התפילין ופטור יום השבת. ומצאת שם כי תדרשנו ועי"ש:

ולבאר זה צריך שנבאר ענין אחד בתפילות כי הנה נתבאר אצלינו כי בכל תפילה ותפילה נכנסים המוחין ואחר התפילה חוזרים ומסתלקים. וראוי שתדע כי הענין אינו כפשוטו -- לומר שהמוחין עצמן שבאים הם הם מסתלקים והם הם שחוזרים ובאים בכל תפילה. לכן דע לך שאין כן הדבר, אבל הענין הוא כי בכל תפילה ותפילה באים מוחין חדשים גמורים לגמרי, בעבור כי אין לך כל תפילה ותפילה שלא יתחדש למעלה אור שפע חדש, לא ראי זה כראי זה כלל, ונמצא כי בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה באים מוחין אחרים חדשים לגמרי (כמבואר לקמן בע"ה, עיי"ש).

וכפי זה צריך שנודיע ונבאר מה שביארנו בסוד שכיבת הלילה כי אחר התפילה חוזרים להסתלק המוחין. א"כ להיכן הם מסתלקין ומה נעשה מהם?    אבל סוד הענין הוא כי אחר התפילה חוזרים להסתלק המוחין ההם ויוצאין מן רישא דז"א ועולים ועומדין על ראשו דז"א בבחינת אור מקיף על ראשו. אמנם כבר הודעתיך כי כל דבר קדושה ורוחניות אע"פ שמסתלק עם כל זה נשאר שם לעולם בחינת רשימו זעיר תמיד ואינו מסתלק משם. ונמצא כי אע"פ שאלו המוחין נסתלקו למעלה (בסוד מקיפין כנזכר) -- עם כל זה נשאר רשימו דילהון גו ז"א כל היום כלו ועל ידי זה אין זו"ן מתמעטין אלא נשארים כל היום כולו במדת גדולתם שהיו בעת תפילת שחרית בכח אותו הרשימו הקטן הנשאר בהם (אעפ"י שאינן מוחין גמורים). וכמו שיוצאים מרישא דז"א כך יוצאין אחר התפילה מרישא דנוקבא ועומדין לה בסוד מקיפין ג"כ. ואין נשאר בתוכה רק רשימו זעיר כל היום כנזכר, והוא מעמיד אותם בשיעור קומת גדלותם כל היום כולו.

וכאשר הוא לילה -- תיכף מסתלק מהם אף אותו הרשימו הנזכר, והרשימו דז"א יוצא אז תיכף בתחילת הלילה ונעשה אז אור מקיף על ראשו, והמוחין הפנימים שבו (שהיו בסוד מקיפין על ראשו כל היום כנזכר) הם עולים עתה למעלה יותר מן המקום ההוא. וכמו שביום בצאת המוחין הפנימיים ממנו אחר התפילה ועולים להיות בסוד מקיפין ואז המקיפין הראשונים העיקריים כנודע הנה הם עתה עולים ממקומם לתת להם מקום -- כן עתה בתחילת הלילה נתעלו כולם מדרגה אחר מדרגה והמקיפין הראשונים העיקריים עלו למעלה מאד, והמוחין הפנימיים עלו וישבו תחתיהן, והרשימו הזה שיצא בתחילת הלילה עלה וישב תחתיהן של המוחין הפנימיים והיה שם בסוד אור מקיף כנזכר.

וכדי שלא נאריך לא נוכל לבאר עתה מקומם ומדרגתם איך הם עולים כל אחד ואחד בפרטות. סוף דבר כי הרשימו דז"א עולה בתחילה הלילה ונעשה בחי' אור מקיף על ראשו אבל הרשימו דמוחין דנוקבא (הנקרא 'רחל עקרת הבית') הוא מסתלק בלילה ממנה ונכנס תוך גופא דז"א ממקום מוצאו שיצא בתחילה שהוא בחזה דז"א, ושם עומד בתוך ז"א ומשם הוא מאיר אליה למטה. ושם הוא עומד בבחינת מקיפים אל רחל נוקבא דז"א.

והרי ביארנו השינוי שיש בין היום ובין הלילה. ובזה נבא אל הביאור הנ"ל. כי הנה בכל היום אשר נשאר עדיין רשימו של המוחין תוך זו"ן הוא זמן תפילין דרישא ודרועא'; כי מכח אותו הרשימו יוצאים ג"כ בחי' תפילין. אבל בלילה שאין שם רשימו -- לא בז"א ולא בנוקבא כלל -- אז אין זמן תפילין; לא דרישא ולא דדרועא.

גם בזה תבין ענין התפילין מה עניינם. כי דע לך שאין נעשין התפילין אלא מאותו הרשימו הנשאר מן המוחין הראשונים שנסלקו אחר תפלה שקדמה, וכאשר אנו חוזרים ומתפללים תפלה אחרת בשחרית -- חוזרין ובאין מוחין אחרים חדשים והם בחינת מוחין ממש גו רישא דזו"ן. ואז הרשימו שעבר יוצא ונעשה בחי' התפילין. ולעולם אין התפילין אלא מבחינת הרשימו שהיה מן המוחין של אתמול, ואותם החדשים הבאים עתה בתפלת שחרית הם מוחין פנימיים ממש גו רישא דילהון. ולכן אנו מקדימין להניח תפילין קודם התפלה כי התפילין הם מן רשימו דאתמול שנעשה בחינת תפילין, ובתפלה באים אחר כך מוחין חדשים פנימיים.

גם לטעם זה עיקר מצות התפילין הוא בבקר בעת התפילה לפי שאז יש מוחין גמורים, אבל בשאר היום שאינם אלא מכח רשימו בלבד -- לכן אינה כל כך מצוה וחובה כמו בעת התפילה.

ועתה צריך שנבאר ענין הרשימו הזה שמסתלק בלילה ובו נבאר ג"כ פסוק "שימני כחותם על לבך כו'" אשר בספר הזוהר והתיקונים ביארוהו על תפילין של יד. והוא, דע כי יש חילוק בין ז"א לנוקבא. כי הרשימו דז"א מסתלק ועולה על ראשו אבל רשימו דמוחין דנוקבא נשאר תוך ז"א ממש תוך החזה שלו (אשר שם נתון לב ז"א) ומשם יוצאת הארת אל הנוקבא. וכבר ידעת כי כל הארות שמאיר ז"א אל נוקבא כולם הם על דרך זה. ונמצא כפי זה כי נוקבא לא הפסידה כמוהו. וזהו ענין הפסוק שימני כחותם כו' והוא לשון שאלת הנקבה אליו שישימנה כחותם כו' פירוש -- כי אלו המוחין הנכנסין תוך רישא דז"א הם מוחין עיקריים -- לפי שהם בחי' המוחין עצמן הנכנסין בו עם בחי' נה"י דאימא עצמה כנודע. אבל מוחין דרישא דנוקבא הם נקראים 'חותם' בלבד כי אינם רק הארת חותם הנחתם בה מן המוחין דרישא דז"א שהם מוחין עיקריים כנזכר.

והנה נודע כי ביום יש קירוב לז"א עם נוקבא לפי שיש בהם בחינת מוחין. אבל בלילה שהמוחין מסתלקים לגמרי (שאף הרשימו מסתלק) -- אז הוא זמן פירוד בין ז"א לנוקביה, לפי שהבחינה שהיתה מקשרת אותם היו המוחין הנמשכין ונתנים ממנו אליה ועתה בהסתלקותם יש פירוד ביניהם ואז היא שואלת אליו ואומרת לו שימני כחותם כו' ופי' אע"פ שעתה הארתך מסתלקת ממני -- עשה באופן שאותו החותם שלי (שהוא הרשימו של המוחין שלי הנשאר בי ביום ועתה גם הוא מסתלק) -- עשה באופן שתשים זה החותם והרשימו שלי על לבך, וישאר שם במקום החזה כנ"ל, ולא יסתלק לגמרי אל המקום אשר באו משם כאשר עשו המוחין שלך שנסתלקו לגמרי, אמנם ישארו על לבך כנזכר.    וטעם הדבר הוא מפני רוב האהבה שיש לי עמך. וזמ"ש "כי עזה כמות אהבה", ואיני יכולה להתפרד ממך לגמרי ולכן בהשאר אותו הרשימו שלי על לבך אז תוכל להמשיך לי הארה משם, משא"כ אם נסתלק יותר למעלה.

ונמצא כי כפי זה שבלילה הוא זמן המעטת זו"ן, שמתמעטים מגדלותם, והוא חוזר בסוד ו"ק בלבד והיא בסוד נקודה בלבד, ולכן התעוררות הדינים הם בלילה. מה שאין כן ביום כי אף אחר התפלה שמסתלקים המוחין ואינו נשאר רק הרשימו בלבד -- עם כל זה אינם מתמעטים אבל נשארין בגדולתם על ידי אותו הרשימו. ומה שכתבנו במקום אחר כי אחר התפלה הם מתמעטין -- אין הכונה לומר מיעוט ממש, אלא כיון שאין נשאר בהם רק הרשימו בלבד הרי זה נקרא 'מיעוט'; אבל נשארים הם בגדלותם כל היום. מה שאין כן בלילה. ואז בלילה היא אומרת אליו שימני כחותם כו', ואז בלילה נמצאת היא יתירה עליו לפי שהרשימו של המוחין שלו נסתלקו לגמרי אך רשימו דמוחין שלה נשאר קיים בחזה שלו שהוא על לבו ומאיר בה משם.


והנה תיכף בהתחלת הלילה מסתלק הרשימו שלו ושלה כנזכר, וכבר נתבאר אצלינו בענין שכיבת הלילה כי זיוג של חצות לילה הוא עם לאה, לא עם רחל הנקרא נוקבא דז"א האמיתית. ושם ביארנו ענין זה איך הוא, כי הנה רחל נוקבא דז"א יש בה י' ספירות והספירה העשירית שבה היא שורש עצמות שבה ואינה יכולה להתערב ולהתחבר עם לאה, אמנם הט' ספירות האחרות (הבאים לה על ידי תוספת) -- אלו הם יכולות להתערב ולהתחבר בפרצוף לאה, ועי"כ נגדלת לאה אחר חצות לילה בכל אורך ז"א כולו על ידי אלו הט' ספירות שלוקחת מרחל. ושם כתבנו כי היה ספק אצלי אם שמעתי ממורי ז"ל שהט' ספירות דרחל הם יורדים בלילה בעולם הבריאה או אם שמעתי שהספירה העשירית היא היורדת.

ועתה אבאר לך אמיתות הדבר בלתי ספק. ודע כי שני סברות אלו שמעתי ממוז"ל ושניהם הם אמיתיות. והענין הוא באופן זה, כי בחצי הלילה יורדת הספירה העשירית דרחל בעולם הבריאה בהיכל הז' העליון הנקרא 'היכל קדש קדשים' דבריאה כנודע ועומדת שם עד אור הבקר, וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וקוראה אל ז"א. וזהו סוד "אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל" כנזכר בפר' לך לך דף פ"ו ע"א (ח"א פו, א). וט' ספירות האחרות הם מתחברות עם פרצוף לאה ועל ידי כן נגדלת בכל קומת ז"א. ונשארין כך עד אור הבוקר. ובאור הבוקר מתמעטת לאה וחוזרת לשיעורה הראשון בלבד ועומדת באחורי ז"א במקומה כנודע. ואז אותם הט' ספירות שלקחה מן רחל הם יורדות למטה גם הם בעולם הבריאה להתחבר עם אותה הנקודה עצמית של רחל שירדה בחצות הלילה. ואז אותה הנקודה העשירית שירדה שם בחצות הלילה היא עולה עתה באצילות; לפי שבתחילה דחתה אותה לאה שהיתה מתפשטת ולוקחת מקומה (כנזכר שם במקומו), ועתה -- אשר כבר נתמעטה לאה כנזכר -- אינה דוחה אותה, ואז היא עולה למעלה באצילות. וגם טעם אחר יש בזה והוא כי על ידי עסק התורה שעוסקים ישראל הקמים אחר חצות לילה הם מוסיפים בה כח והיא עולה מעט מעט עד שנמצא כי באור הבוקר גמרה היא לעלות באצילות. אבל הט' ספירות ירדו למטה בבי"ע כנזכר.

ודע כי הנקודה העשירית הנזכר היא בחינת הכתר שברחל והיא שרשית ועיקרית בה, והט' ספירות האחרות הם התחתונות שמן החכמה שבה ולמטה, ואלו הם הבאים לה בסוד 'תוספת' (כמבואר אצלינו). ועיין היטב בברכת למשומדים כו' כי שם נתבאר דרוש זה היטב. וגם בברכת המפיל חבלי שינה כו'. וגם בדרוש א' של תפילת ר"ה בברכת אבות. וצ"ע שם כי נראה שהוא הפך ממה שכתוב כאן אבל הנקודה הקטנה לבדה היא היושבת בבריאה ועולה בברכת אבות ובהקדמת ברכת אבות דשחרית דחול כתבתי הנלע"ד בזה.

והנה באור הבקר עלה הכתר דרחל באצילות, ושאר הט' ספירות התחתונות ירדו למטה בבי"ע, ואז אותה נקודת הכתר דרחל -- להיותה שרש רחל ועצמותה -- לכן בעלותה באצילות יושבת עם ז"א פנים בפנים. ובפרט כי עתה נכנס בה אותו הרשימו שנסתלק ממנה בלילה (כנז"ל וכמו שנבאר). והענין הוא כי בלילה היא אומרת שימני כחותם על לבך (כנז"ל שיוצא רשימו דילה ועומד בחזה שבו) ובאור הבוקר היא אומרת לו "כחותם על זרועך" והוא כי בעלות ספירת הכתר שבה מן הבריאה לאצילות וחוזרת עמו פנים בפנים כנזכר הנה להיותה בחי' נקודה בלבד ואינה פרצוף שלם -- לכן מקום חזרתה הוא בזרועו השמאלי הנקרא 'גבורה' לפי שכל עצמה של הנוקבא היא גבורות כנודע ולכן היא מתקשרת עמו בזרועו השמאלי. וז"ס מ"ש בזוהר דיצחק אתער בלילה ואחיד לה לנוקבא בהדיה ובבוקר אז אתער אברהם כו'.

ונמצא כי בזרועו השמאלי עומד הכתר דרחל פנים בפנים עם ז"א ועל זה נאמר "כחותם כל זרועך" כי היא נקשרת עמו בזרועו בחוץ ואינו בתוכו על לבו. אבל בחינת הרשימו של המוחין שלה אשר יכולים לכנס תוך ז"א עצמו עליו נאמר "שימני כחותם על לבך" כי מקומו הוא נתון בלבו דז"א בפנימיותו ממש ויושב שם עד אור הבקר. וכשעלה הכתר דרחל ונקשר בחוץ כחותם על זרועו -- אז יוצא אותו הרשימו דמוחין דרחל מתוך פנימיות ז"א מלבו ממש (שהוא כנגדה) ויוצא לחוץ ונכנס תוך רישא דכתר דנוקבא דז"א, ושם משמש זה הרשימו בסוד מוחין של הנקודה ההיא.

ואז בהכנס אותו הרשימו תוך אותה הנקודה -- אז נקרא אותה הנקודה "תפילין של יד". פירוש -- כי אותה הנקודה נקשרת בזרוע השמאלי דז"א במקום הקיבורת (שהוא מכוון כנגד הלב ממש) כדי לקחת אותו הרשימו שלה העומד שם בפנים כנזכר ואז נעשים בראשה בחינת תפילין. נמצא שבערך ז"א נקרא 'תפילין של יד' ובערך נוקבא נקרא 'תפילין של ראש' שלה ממש. ובזה לא יקשה לך מאמרי הזוהר אם התפילין של יד הם תפילין דזרוע ז"א או אם הם תפילין דנוקבא; כי הכל אמת. והם תפילין גמורים ממש בראש רחל כענין תפילין שבראש ז"א.

והנה מן הראוי היה שכמו שהאיש מניח תפילין כדמיון תפילין של ראש ז"א -- כן גם האשה תחייב בתפילין כדמיון הנוקבא דז"א שמנחת תפילין בראשה כנזכר. אבל הטעם הוא לפי שאלו התפילין דראשה דרחל הם בהיותה בבחינת נקודה א' בלבד, ואין בה עדיין פרצוף כלל, ולכן אינה נרמזת בענין התפילין רק הז"א אשר הוא מקשר עמו אותה הנקודה בזרועו עם אותה התפילין שבה ונקרא 'תפילין של יד דז"א'. וביאר הטעם ואמר "כי עזה כמות אהבה", וכיון שאהבתינו היא עזה מאד ראוי שתשימני בתחלה כחותם על לבך בלילה בבחינת אותו הרשימו ואח"כ באור הבוקר תשימני (בבחינת נקודת הכתר הזה) כחותם על זרועך -- בחוץ, בסוד תפילין ש"י, כי הרי היא עזה כמות אהבה.

והנה אחר שהנחנו תפילין של יד, אח"כ צריך להניח תפילין של ראש. והענין הוא כי בראות ז"א אשר הרשימו של המוחין דנוקבא שהיו עומדים על לבו בפני' בלילה -- חזר באור הבוקר על ידי עסק התורה של התחתונים שעסקו בלילה כנזכר, ועלתה נקודת הכתר שלה למעלה ונקשרה בזרוע על ידי עסק התורה של התחתונים שעסקו כנזכר, ואותו הרשימו ג"כ נכנס בנקודה ההיא בכח המצות שעושים התחתונים בהניחם תפילין ש"י וגם על ידי הברכה של להניח תפילין ואז נעשית בה בחי' תפילין -- אז מתקנא גם הוא בה, וממשיך ושואב בו גם את הרשימו שלו שנסתלק ממנו בלילה, ונכנסו בו ונעשים בו תפילין של ראש. וגם זה על ידי מצות תפילין שמניחין התחתונים, כי אין דבר נעשה למעלה אלא בכח מעשה התחתונים. וזהו מה שכתב "קשה כשאול קנאה".


  • והרי נתבאר איך תפילין ש"י קודמת לתפילין של ראש.
  • גם נתבאר איך כל בחינת תפילין קודמים אל התפלה כי במצוה המעשית ובברכתה בעת הנחת התפילין הספיק לתת בהם מכח אותו הרשימו שעבר בחי' תפילין דיליה ודילה, ואח"כ על ידי מצות התפלה והק"ש באים מוחין אחרים חדשים לצורך זיווג זו"ן ואינם המוחין של התפי' כנ"ל.
  • גם נתבאר איך התפילין של יד הם בחי' רשימו דמוחין של רחל עם בחינת דעת שלה ג"כ שהוא הקשר דתפילין של יד (כמבואר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו באורך, ועיי"ש) וכל זה נקרא 'מוחין'. אמנם פרצוף רחל עצמו אינו נרמז לפי שהיא נקודה אחת בלבד כנזכר ולכן אין אנו עושין רמז וזכר אלא על התפילין שלה בלבד שהם המוחין עצמן שלה אשר הם מוחין שלימים בבחינת שלימות כל פרצוף רחל כולו כנזכר. אבל רחל עצמה שנתמעטה בסוד נקודה א' -- אין אנו עושין זכר לה, ולכן אין הנשים חייבות בתפילין רק נקרא תפילין של יד טפל אל ז"א; יען כי היא נקשרת ונתונה בזרוע שמאל כנזכר.

וזה סוד הפסוק "רשפיה ר'שפי א'ש ש'להבת י'ה", ר"ת ראש"י. והענין הוא כי הנקודה הזאת הוא הכתר דרחל כנזכר ונקרא ראש"י של הנקבה, והיא הנקשרת בזרוע השמאלי הנקרא גבורה שהוא בחינת אש. וזהו סוד רשפיה כו'. וביאר ואמר מה הם אלו התפילין שלה? ואמר שהם "שלהבת יה" כי הארות ושלהביות היוצאות מן 'יה' שהם אבא ואמא. כמבואר אצלינו באורך בהקדמת ביאור אדרת האזינו כל בחינת אלו התפילין שלו ושלה מה עניינו. ושם ביארנו כי הד' פרשיות דתפילין של יד הם ממוחין דחו"ב דאבא וממוחין דחו"ב דאימא אשר בז"א. ונמצא כי אבא ואמא נקראים 'יה'. וגם המוחין עצמן הם בחינת חו"ב הנקרא 'יה'. וזהו "שלהבת יה".


ונבאר עתה ענין שאר הט' ספירות דרחל שירדו בבקר בבי"ע מה נעשה מהם.    והנה אח"כ על ידי תפלה של שחר שמתפללין התחתונים הם מעלים אותם מעולם לעולם עד שמתפללין ברכת אבות. ואז בברכת אבות עצמה אנו מעלים הט' ספירות האלה עד אחורי ז"א ושם נעשית פרצוף רחל (מחכמה שלה ולמטה) פרצוף גמור אחור באחור עם ז"א. ואחר שעלו שם אלו הט' ספירות אז חוזרת הנקודה ההיא (שהיא כתר דרחל, שהיתה עד אז עומדת פנים בפנים עם ז"א כנודע בזרועו השמאלי), וחוזרת אל האחור, ומתחברת עם הט' ספירות תחתונות שבה ונתקנת עמהם יחד על ידי המוחין החדשים שבאו לה מחדש. ואז בברכת אבות עצמה חוזרת אחר כך פעם שנית הנקודה ההיא המחוברת עם כל הט' ספירות, וכל הי' ספירות שלה ביחד חוזרים פנים בפנים עם ז"א ועם יעקב כנודע. ואז יעקב עומד בקו ימין (בחסד ונצח דז"א), ורחל עומדת בקו שמאל (שהוא גבורה והוד שבו), במקום שהיתה הנקודה דכתר שבה בתחילה קשורה בסוד תפילין של יד בזרועו השמאלי. ושם הם מזדווגים יעקב ורחל בימי החול כמבואר אצלינו.

ומעתה אל תתמה אם כתבתי כאן שזו הנקודה עומדת פנים בפנים עם ז"א מעת הנחת תפילה של יד ושם בביאור ברכת אבות כתבנו כי אין רחל עומדת קודם ברכת אבות אלא בבחינת אחור באחור ובברכת אבות היא חוזרת פנים בפנים.    ויובן זה במה שכתבנו כי הנקודה היא לבדה עומדת פנים בפנים תמיד, ושאר הט' ספירות הם אחור באחור עד בברכת אבות, ואח"כ בברכה זו עצמה חוזרת כל הי' ספירות שלה ביחד לעמוד פנים בפנים כנ"ל. [ אבל בביאור ברכת אבות דראש השנה נראה בהפך ממה שכתבנו כאן כי המלכות עומדת בסוד הנקודה קטנה בבריאה והיא לבדה עולה בברכת אבות עד הכתר דז"א אחור באחור, ואח"כ נעשית פרצוף ג"כ בבחינת אחור באחור. ]

[ ודע כי כל ענייני התפילין של ראש ושל יד נתבארו באורך גדול בהקדמת ביאור אדרת האזינו. ]
  • עוד טעם ב' להניח תפילין קודם התפלה כי לכאורה היה ראוי להניחם אחר התפילה לפי שהתפילין נעשים מבחי' מוחין הפנימים שיוצאים מבחינת אור מקיף בבחינת התפילין כנודע, ואם המוחין אינם באים אלא בתפלה -- איך התפילין באים קודם התפילה?    אך הענין הוא כי התפילין הם בבריאה ושם הוא בבחינת אלו המוחין מאותם שירדו בלילה אל עולם הבריאה. ואפשר כי זהו בחינת הרשימו של יום אתמול שירד בלילה בבריאה כנ"ל בדרוש שקדם.
  • עוד טעם שני למה קדמו תפילין של יד לתפילין של ראש עם היות שהמוחין שלו קודמין למוחין שלה -- דע כי תחילה נעשין לנקב' מוחין מצד הבריאה כמבואר אצלינו כי תפילין של יד הוא בבריאה, ואנו עושין לז"א מוחין שלו בעולם האצילות, ואח"כ נמשכין אליה ונעשין לה מוחין מן האצילות. והוא כי אחר שהנחנו תפילין של ראש (שהם בבחינת ד' מוחין שלו שהם ד' פרשיות בראשו שהם הקרקפתא), והנה אח"כ נמשכין ממנו שתי רצועות המקיפות את ראשו (בחינת חסדים וגבורות), ונמשכין דרך אחורי הראש, ושם אנו עושים קשר אחד (והוא בחי' הת"ת כי שם הוא קשר כל הספירות כנודע), ושם נרשמת בחי' המלכות כי שם מקומה אחורי החזה דז"א כנגד הת"ת שבו. ולכן בקשר ההוא עושין צורת ד' גדולה שהוא סוד ד' של 'יהודה' (כנרמז אצלינו). ומשם נמשכין עוד שני הרצועות בסוד נצח והוד, ואז על ידה נמשכין עד התפילין של יד ונעשים שם מוחין לנקבה בסוד האצילות.

וענין קשירת תפילין של יד בזרוע השמאלי -- זה יובן במה שכתבנו באדרת נשא דף ק"ל ע"ב (שעמ"ר דף קל:) בענין ב' נקבי דפרדשקא דמנקב שמאלא דידיה עתיד לאתרקא רוחא דחיי על מלכא משיחא -- שהוא נוקבא דז"א.


טעם לסדר הנחת תפילין.    כבר ידעת שהתפילין הם סוד אור מקיף. והנה צרך‏[1] "לאושטא שמאלא" כנזכר בזוהר; והכונה הוא להורות כי ז"א מניח שמאלו תחת ראשה וימינו תחבקנה, בסוד יד ימין הכורך את הרצועה סביב הזרוע השמאל. וסוד הדבר הוא לפי שהנקבה עדיין היא למטה ואין קומתה כשיעור קומתו עדיין, אבל ראשה הוא במקום החזה דז"א. ונמצא כי ראשה נתון בין זרועותיו. ונמצא שהחיבוק הזה אינו חיבוק גמור אלא חיבוק בראשה בלבד.

וזהו סוד ב' פסוקים הנזכר בשיר השירים; האחד "שמאלו תחת ראשי", והב' "שמאלו תחת לראשי".

  • וכנגד החיבוק הנזכר שהוא בראשה בלבד אמר "שמאלו תחת ראשי" כי ראשה נתון שם בשמאלו,
  • וכנגד חיבוק האמיתי הנעשה בברכת אתה גבור שאז החיבוק הוא בגופא ממש (לפי שכבר הגדילה. ונמצא כי שמאלו הוא נתון עתה בגופה שהוא במקום שהיה בתחילה מקום ראשה, ועתה הוא מקום גופה ממש), וזהו "תחת לראשי" -- כלומר שהוא מחבקה ונותן זרועו תחת המקום שהיה בתחילה "ראשי" (אבל עתה הוא 'גופי'). מה שאין כן בתחילה שזרועו היה נתון 'תחת ראשה' ממש וראשה שוכב על זרועו. אבל עתה גופה שוכב על זרועו וזרועו נתון למטה ומחבק גופה מלמטה וימינו למעלה. וגופה נתון בין שני הזרועות -- זה למעלה וזה למטה. וכבר ביארנו כי בהיותה כן שראשה אצל החזה שלו נמצא שהד' פרשיות של תפילין שלה הם סוד תנה"י דז"א (כמבואר אצלינו בתיקונים דף ל ע"ב בענין קרית ארבע ד' שמהן דיליה ועי"ש).


סדר הנחת התפילין.   

  • בתחילה יקשור תפילין של יד בזרועו השמאלי על הקיבורת ויכסה זרועו בטלית כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע.
  • ואח"כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז' כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה (כמבואר אצלינו עניינם).
  • ואחר שיכרוך הז' כריכות -- אז יניח תפילין של ראש; ולא קודם הכריכות.
  • ואחר שכבר הניח תפילין של ראש (שהוא בעלה) -- אז יתן לה הבעל קדושין שהם סוד כריכות הרצועה סביב האצבע האמצעי הנקרא 'אמה', כדרך הטבעת העגול של הקידושין הניתן באצבעה. וצריך לכרוך שם ג' כריכות. והכריכה העליונה תהיה בפרק האמצעי של האצבע הזה, וב' כריכות תחתונות בפרק התחתון המחובר אל כף היד. שלא כדברי המתייהרים לכרוך כל הג' כריכות בפרק התחתון ושיבוש הוא בידם.

ומורי ז"ל היה נזהר שלא להוציא תפילין של ראש מכיסן עד שיניח תפילין של יד ויקשרנו למעלה במקום הקיבורת. ואח"כ לא היה חושש מלהוציאם אע"פ שלא כרך עדיין הז' כריכות סביב זרועו כנ"ל. אבל ודאי שצריך לכרוך הז' כריכות האלו קודם שיניח תפילין של ראש בראשו.

ובענין הרצועות ראיתי מקפידין להניחן תלויות ולא להניחם באבנט כדי שלא יגיעו לארץ אם הם ארוכות. ומורי ז"ל אמר לי כי אדרבא ראוי הוא להניחם באבנט, דהיינו לשום קצוות הרצועות תחת האבנט כדי שלא יגיעו לארץ.


בענין כונת התפילין.    ביארנו לעיל בסדר הכונה בד' אותיות 'הויה' שיש בהם ד' יחודים (כנ"ל בדרוש הציצית), ועיי"ש. אמנם הנלע"ד יותר באמיתות הוא שצריך לכוין ליחד בתחלה ב' אותיות י"ה זו בזו ואח"כ יכוין להעלות ה' תתאה עד אות ו' (שהוא חיבור נוקבא בז"א), ואח"כ יכוין להוריד ה' ראשונה עד אות ו' (כי הוא סוד נתינת המוחין).     עוד תתבאר הכונה הנז' ביתר שאת -- כבר ביארנו לעיל בדרוש הציצית ענין ד' מצות עשה הרמוזים בד' אותיות 'הויה', והם: ק"ש, ותפילין, וציצית, ותפלה. וכוונת כל אחד מהם תתבאר במקומה גם כן ב"ה, ונבאר עתה כונת התפילין.

הנה תניח תחילה תפילין של יד מיושב ולא מעומד.

  • וקודם שתברך הברכה תכוין לחבר ב' אותיות 'יה' -- שהם סוד התעוררות אבא ואמא להזדווג יחד כדי להמשיך מוחים אל זו"ן (כדי שמהם יבואו התפילין כנודע).
  • ואח"כ תכוין להעלות ה' תתאה עם אות הו' (כזה הו) אל ה' ראשונה בסוד העלאת מ"ן.
  • ואח"כ תכוין להוריד ה' ראשונה אל שתי אותיות ו"ה -- שהוא סוד כניסת המוחין על ידי נה"י דאימא עילאה ברישא דזו"ן.
  • ואח"כ תקשור התפילין ותברך עליהם.

וזה סדר ההויה הנזכר: יה הוה הוה.

ותכוין על דרך שנבאר בתפילין של ראש. והוא שתכוין תחילה בסוד עיבור ראשון אל 'אהיה' פשוט, ואח"כ בד' פרשיותיה אל סוד היניקה אל שם 'הויה' פשוט, ואחר כך בבית שלה בסוד עיבור שני דגדלות אל שם אדני במילואו -- 'אלף דלת נון יוד'. ואח"כ תכוין כי ג' שמות הנזכר (אהיה הויה אדני) עולים גי' יב"ק, והם סוד 'הויה אלהים' שהם סוד המלכות בסוד "מעבר יבק".

ואח"כ בהניחך תפילין של ראש תכוין באופן אחר. כי תחילה תכוין בסוד עיבור ראשון לשם 'אהיה' במילוי יודין. ואח"כ תכוין לסוד היניקה שהוא 'הויה', והוא ד' מוחין (שהם חכמה ובינה וחו"ג). ותכוין למה שהודעתיך בדרוש הציצית כי כל אחד מד' מוחין כלול מד', ולכן תכוין אל ד' שמות יה"ו במילואין בסוד ע"ב ס"ג מ"ב ב"ן (והוא מוח החכמה), ואח"כ תכוין אל ד' שמות אה"י מן שם 'אהיה' (והשנים הראשונים יהיו במילוי יודין, והשלישי באלפין, והרביעית בההין). וטוב לשלב ולחבר יה"ו הראשון עם אה"י הראשון. וכן על דרך כל הד' יה"ו עם ד' אה"י.

והנה ד' שמות אה"י הם בגי' תפילין. ואל זה תכוין באומרך ברכת "להניח תפילין" -- אל ד' אה"י אלו. גם תכוין במילת "תפילין" אל שם "פסתם" והוא שם של כ"ב כנודע והוא ג"כ בגי' תפילין.

[ ואמנם ח' שמות האחרים (שיש בד' מוחין דחסד ובד' דגבורה) -- מספקא לן אם צריך לכוין בהם. והנלע"ד כפי דברי מורי ז"ל שאין צריך לכוין אלא בחכמה ובינה אבל בחו"ג הם כלולים בהם (על דרך מ"ש כיוצא בזה בענין הק"ש במלת "אחד" עיי"ש). ]
  • ואח"כ תכוין אל שם 'אהיה' דיודין אל סוד עיבור השני דמוחין דגדלות.
  • ואח"כ תכוין אל ג' שמות הנ"ל שהם 'אהיה הויה אהיה' העולים בגי' חיים והם סוד חיי המלך כנ"ל. וגם הם בגי' בינה להורות כי כל זה נמשך מן הבינה אל ז"א כנודע. והם גם כן כ"א אזכרות וד' פרשיות וד' בתים כמבואר אצלינו לעיל בדרוש אחר.
  • ואח"כ תכוין ותחבר אל שני הכונות (שהם יב"ק דתפילין של יד וס"ח דתפילין של ראש) שכולם בגי' ק"ף כמנין ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה.


והנה נודע מ"ש חז"ל שאסור להסיח דעתו מתפילין ואפילו בהיותו מתפלל. ובכל רגע צריך לחזור ולכוין בהם -- זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח -- אבל בכל שאר התפילה צריך לכוין בהם בכל רגע. ולכן כדי שלא תטרד בכונה בהיותך מתפלל שאר התפילה עשה זאת איפא, ובעת שתניח ותקשור התפילין תכוין כל הכונות הנזכר ואח"כ בשאר שעות היום או בשאר התפילה תכוין כונה זו בקצרה באופן זה:

  • תכוין תחילה בתפילין של ראש בג' שמות אהיה הויה אהיה פשוטים
  • ואח"כ תכוין בתפילין של יד שהם ג' שמות אהיה הויה אדני פשוטים
  • ותכוין כי חבור כולם ביחד הם בגי' ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה. והכונה זו תכוין בכל רגע ורגע אפילו בעת שאתה מתפלל שאר התפילה. חוץ מכשאתה מתפלל תפלת י"ח או בעת שאתה עוסק בתורה כנ"ל שאז אתה פטור מכוונת אלו.


דע כי צריך להתפלל כל התפילה אחר שתניח תפילין. ואחר שתגמור "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה לך" -- אז תסיר בתחילה תפילין של יד מיושב (כדרך שהנחת אותו מיושב כנזכר), ואח"כ תסיר תפילין של ראש מעומד, ואח"כ תסיר הטלית. כי כמו שהנחת הטלית קודם התפילין -- כך יהיה הטלית בראשך עד אחר שתסיר התפילין. וצריך לחלוץ תפילין של יד מיושב על כל פנים.


  1. ^ לכאורה צ"ל "צריך" -- ויקיעורך


דרושי תפילין דרוש ועריכה

דרוש ו' - בענין תפילין דר"ת

דע כי מורי ז"ל בתחילה היה מניח תפילין דרש"י ור"ת ביחד ומתפלל בהם תפילתו בשחרית, כמו שנזכר בפרק הקומץ כי מקום יש בראש להניח בו ב' זוגות. ובמנחה לא היה מניח אלא תפילין דר"ת. ואח"כ עשה זוג תפילין דרש"י כסברת "שמושא רבא" שהם אצבעיים על אצבעיים וחריצין שקועין עד מקום המעברתא באופן שיהיה כל בית ובית חלוק ומפורד מחבירו. ובעת התפירה היו חוטי הגידים מפסיקים ועוברים בתוך החריצים ממש מצד זה לצד זה.

ובבוקר היה לובש שני זוגות דרש"י ור"ת, ובמנחה של שמושא רבא לבד. והיה אומר דתפילין אלו דשמושא רבא הם כפי שני הסברות דרש"י ור"ת ועולים במקום ב' הסברות כי מוחין דאבא ואמא (שהם תפילין דרש"י ור"ת) שניהם מתחברים יחד ונעשין זוג תפילין אחד. וזהו טעם היותם אצבעיים -- כנגד אבא ואמא.

ואמנם אופן הנחתם הוא זה, כי תחילה יכניס בזרועו תש"י דרש"י ואח"כ תש"י דר"ת. ושניהם יניחם במקום הנקרא 'קיבורת' של פרק העליון שבזרוע השמאלי. ודרש"י יהיה למעלה סמוך כלפי צד הכתף ודר"ת סמוך לפרק אמצעי. וכן בתש"ר יניח בתחילה דרש"י ואח"כ יניח דר"ת למעלה מרש"י. וכן גם הקשר של תפילין דרש"י יניח בעורף יותר למטה מן הקשר תש"ר דר"ת.    וטעם הקדמת הנחת תפילין דרש"י הוא לפי שבתחילה קודמין ליכנס מוחין דאימא ואח"כ נכנסין מוחין דאבא (שהם תפילין דר"ת כמשי"ת בע"ה). ולכן כשאתת כורך הרצועות סביב הזרוע תשים הרצועה דר"ת תחת הרצועה דרש"י באופן שלא תתגלה הרצועה דר"ת כי כן אורות אבא מכוסים באורות אימא.

והנה נתבאר לעיל מה שצריך לכוין בתפילין דרש"י. אמנם דרבינו תם לא קבלתי ממורי ז"ל מה שצריך לכוין. אבל מה שהבנתי מדבריו הוא זה שיכוין בשל ראש בג' שמות אהי"ה יהה"ו אהי"ה, ובשל יד אהי"ה יהה"ו אדנ"י -- אשר חיבור ששה שמות אלו הם בגימטריה ק"ף כמנין ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה.    ואין הפרש בין דרש"י לר"ת אלא בענין ההויה. כי כפי סדר רש"י היא כסדרה וכפי סדר ר"ת היא בסוד יהה"ו הויות אהדדי.     [ ואל תתמה אם יש בתפילין דר"ת 'אהיה' מאחר שהוא מוחין דאבא -- כי כבר הודיעני מורי ז"ל שכשנכנסין מוחין דאבא והם תוך מוחין דאימא נקראים 'אהיה' כמותם ממש. ]

גם נלע"ד שצריך לכוין בד' שמות "יהו" במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (כמבואר אצלינו בתפילין דרש"י) אלא משום דתפילין דר"ת הם מוחין דאבא והם בסוד ד' אותיות גמורים (כנ"ל בדרוש הציצית) -- לכן צריך בד' הויות גמורות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן אלא שצריך להקדים שם ב"ן לשם מ"ה בסוד הויות אהדדי.

וזהו ענין ביאור תפילין דר"ת. הנה בזהר פר' פנחס ברעיא מהימנא (דף רנ"ח ע"א) וכן במקומות הרבה בתקונין הוזכרו שני אלה הסברות דרש"י ור"ת. ושם אמרו כי תפילה דר"ת הם תפילין דעלמא דאתי ותפילין דרש"י הם תפילין דהאי עלמא. ולכן תפילין דר"ת הם הויות אהדדי בסוד שם יהה"ו היוצא מראשי תיבות י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע.

ודע כי פ"א שמעתי ממורי ז"ל כי ענין הפרש שיש ביניהם הוא תלוי בחקירה אם נכנסה תחילה עיטרא דגבורה או דחסד ברישא דז"א. כי כפי סברת רש"י נכנסת תחילה עיטרא דחסד שהיא פרשת "שמע" -- ולכן קודמת ל"והיה אם שמוע" שהיא עיטרא דגבורה. ולסברת ר"ת הוא להפך. ואחר כך פעם אחת שמעתי ממנו באופן אחר, והוא זה הדרך שנבאר עתה בע"ה. ונלע"ד שזה הדרך מפרש הדרך הראשון הנזכר, ולא פליגי ושניהם אמת. ובזה נבין דרש"י ור"ת לא פליגי וב' הסברות הם דברי אלקים חיים שלא כדברי החושבים שסברא אחד היא האמת והאחרת בטילה -- חלילה מלהאמין דבר זה.

וזהו ששמעתי בדרך השני. הנה במקומות רבים ביארנו שיש לז"א שני בחינות מוחין; והם ד' מוחין מסטרא דאבא וד' מוחין מסטרא דאימא. ומן המוחין דאבא יוצאין תפילין דר"ת וממוחין דאימא יוצאין תפילין דרש"י. ובהכי לא פליגי ושניהם אמת דברי אלקים חיים. והענין הוא במה שנודע שהיסוד דאימא הוא רחב ויש בו מקום לסבול ולהכיל בתוכו תרין עטרין דדעת (שהם החסדים וגבורות) ביחד, באופן זה: כי החסדים הוא מצד פנים והגבורה מצד אחור. והיסוד דאבא מפסיק ביניהם ומכריע בין החו"ג דיסוד דאימא.

ואמנם כאשר נבקעים נה"י דאימא לצאת מתוכן ההארות בסוד תפילין -- נבקעים בתחלה עליונים שהם חו"ב ואח"כ נבקע היסוד ואז בולטין כסדרן במצח ז"א -- חכמה, ואח"כ בינה, ואח"כ החסדים שהם מצד פנים, ואח"כ הגבורות שהם מצד האחור. ואלו הם ד' פרשיות דתפילין דרש"י ז"ל.    אבל תפילין דר"ת הם ממוחין דאבא. והוא כי הנה היסוד שלו צר מאד (שהוא ארוך, ואינו רחב כיסוד הנקבה), ואין מקום להכיל החו"ג. ובתחילה נכנסין החסדים לתוכו -- יען הוא עיטרא מעולה מעטרא דגבורה -- ואחריו נכנסם עטרא דגבורה. וכיון שהמקום צר -- דוחין הגבורות את החסדים למטה ויוצאין מפי היסוד לחוץ.

ואמנם ודאי הוא שאינם יוצאין לחוץ ממש שהרי נתבאר אצלינו שהיסוד דאבא מתפשט עד היסוד דז"א וארכם שוה ואם כן אי אפשר שיצאו לחוץ מיסוד ז"א. אבל הענין הוא כי עתה בעת כניסת ראש היסוד דאבא בראש ז"א עתה הוא שיוצאין לחוץ בסוד התפילין. אבל אחר שנתפשט כולו בתוך ז"א -- אז אין הדבר כן -- אלא כמו שיתבאר בע"ה.

וסוד הענין הוא באופן זה. כי החסדים מגיעים עד מקום עטרת היסוד דאבא, ונודע כי עד שם יש ב' עורות מלבישין את היסוד אבל במקום העטרה כבר נכרת ונסתלק עור אחד ע"י הפריעה ולא נשאר רק מסך א' של בשר כנודע. ובהגיע החסדים למקום ההוא -- נוקבים המסך הדק והזך ההוא ויוצאים לחוץ ושרשם נשאר בפנים מפני היותם עוברים דרך המסך. משא"כ אילו היו יוצאין ממש דרך פי היסוד לחוץ היו יוצאים לגמרי.

והנה ביארנו בדרוש הציצית שהחו"ג דאימא הם שמות של "אהו" אך החו"ג דאבא הם שמות שלמים מד' אותיות "אהוה". והנה אח"כ כשנכסים הגבורות תוך היסוד דאבא -- גם להם קצר המצע מהשתרע, ולכן יורדין הההין אחרונות של שם 'אהוה' של הגבורות למטה עם החסדים; לפי שהיסוד דאבא הוא דכורא והוא צר מאד ואינו מכיל אותם למעלה. והנה החסדים הם עומדים מן העטרה ולמעלה מחוץ ליסוד, ומקיפין אותו מבחוץ סביב. וזהו שכתוב "והבוטח בה' חסד יסובבנו" -- כי מעלת הבטחון הוא באבא, ולכן שכרו הוא 'חסד יסובבנו' כדמיון חסדים דאבא שסובבים היסוד שלו סביב כנזכר.

ונמצא כפי זה כי ביסוד דאימא יש חו"ג דאימא וגם חסדים דאבא; אבל ביסוד דאבא לא יש אלא גבורות שלו בלבד. ומזה הטעם נקרא היסוד "יה" (כמבואר אצלינו בסוד מספר רפ"ח ניצוצין) כי יש בו ט"ו חסדים וגבורות כמנין י"ה.

והנה בהכנס נה"י דאבא תוך רישא דז"א -- אז נבקעים גם הם על ידי קוצא דשערי דאריך אנפין המכה באחורי רישא דז"א, ונבקעין אלו הנה"י דאבא ואז יוצאות הארת המוחין לחוץ בסוד תפילין דר"ת (כדמיון יציאת התפילין דרש"י ממוחין דאימא). והנה סדר יציאתם הוא כך:

  • תחילה הוא יוצא מוח החכמה,
  • ואח"כ הבינה,
  • ואח"כ עיטרא דגבורה (שהוא בתוך היסוד דאבא) (וזהו ענין הויות אהדדי שהם בינה וגבורה),
  • ואחר שיצאו הגבורות לחוץ כבר נפנה המקום והחסדים יש להם מקום לעלות. ומה שהיו בתחילה מקיפים סביב היסוד הנה עתה חוזרים ונכנסים לפנים תוך העטרה ממקום שיצאו ועולים החסדים יותר אל היסוד בתוך פנימיותו במקום שהיו הגבורות עומדות, ואז גם הם יוצאות משם לחוץ ובולטים במצח אחר שיצאו הגבורות.

וזה הוא סוד פ' שמע (שהיא חסד) אחר פרשת והיה אם שמוע (שהיא גבורה) כסברת ר"ת ז"ל.

ועתה צריך לדעת כי הנה החסדים בהיותם מקיפים סביב היסוד למה לא יצאו משם לחוץ במצח דז"א טרם יציאת הגבורות? ולמה הטריחו עצמן לחזור ולהכנס תוך היסוד ולחזור ולצאת לחוץ? כי בענין זה הוכרחו להתעכב ביציאתו עד שיצאו הגבורות?    אבל הטעם הוא כי אי אפשר לחסדים לצאת לחוץ אלא בהיותם מלובשים בתוך נה"י דאבא -- כי מהם נעשים בתים של התפילין -- ולכן הוכרחו לחזור ולכנס תוך נה"י דאבא כדי שיקחו מהם ויצאו לחוץ מלובשים.

והנה כל זה הוא בתחילת הכנסתם, אבל אחר שנעשה מהם בחי' התפילין והם יורדים עוד ומתפשטים נה"י דאבא תוך ז"א -- אז אותם המוחין המתפשטים תדיר (כנודע שבכל רגע נמשך התפשטות שפע המוחין מן אבא ואמא אל ז"א) ואז ע"י אותו השפע הנמשך אח"כ בהתמדה הם חוזרים להפך;

  • כי תחילה נכנסים הגבורות ויוצאות לחוץ תוך יסוד דאימא
  • ואח"כ נכנסים החסדים ונשארים בפנים הפך ממה שהיה בתחילה כנ"ל.
  • ובענין זה יתבאר מה שכתבנו בענין דרוש עשרה הרוגי מלוכה שאמרנו שהם בחינת העשרה גבורות דאבא ואמא אשר כולם עומדים תוך היסוד דאימא. והנה זה הוא הפך מן הנז"ל. ובמה שכתבנו עתה יתיישב ולא פליגי אהדדי.
  • ובזה תבין מה שמובא בזוהר דתפילין דר"ת נקרא תפילין דעלמא דאתי. פירוש: כי כיון שהם ממוחין דאבא אם כן הם גדולים מן אימא (הנקרא "עלמא דאתי" כנודע) ואלו הם תפילין דידה ממש שהם למעלה ממנה.
  • גם זהו מ"ש שם כי זה סוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והוא כי נודע כי עטרא דחסד הוא דדכורא דז"א והם נמשכין בסוד התפשטות הה' חסדים אל יסוד. ואלו הם סוד הצדיקים. ואמנם עיטרא דגבורה הוא למעלה מהם שהיא עיטרא דנוקבא, כי פרשת "והיה אם שמוע" קודמת לפרשת "שמע". וזהו סוד ועטרותיהם בראשיהם, כי המלכות נקראת 'עטרא' כנודע, והגבורה שהיא בחינת המלכות נקראת ג"כ 'עטרה'; והיא למעלה מראשיהן. משא"כ התפילין דסברת רש"י אשר עטרה (שהיא הגבורה) היא תחת הזכר בהאי עלמא שהוא עולם זו"ן אשר היא יושבת תחתיו.

והרי נתבאר איך התפילין דר"ת הם בסוד שם יהה"ו ומוחין דאימא הם בסוד יהוה. אמנם כל שאר הפרטים אין הפרש בין תפילין דרש"י לדר"ת.

עוד ירצה כי כבר ידעת כי זווג אבא ואמא הוא לצורך זו"ן לתת להם מוחין. והנה המוחין הם חכמה ובינה, וחסדים וגבורות (הנקראים תרין עטרין). אמנם חכמה ובינה הם לצורך ז"א שהוא זכר, ונודע כי כשהאשה יולדת זכר היא מזרעת תחילה -- אם כן נמצא שאימא הזריעה תחילה טיפת המוח הנקרא 'בינה' ואח"כ נתן בה אבא טיפת מוח הנקרא 'חכמה'. וכבר נודע שהנכנס ראשון יוצא אחרון. וע"כ בתחילה נולד חכמה (שהיא פרשת קדש לי) ואח"כ נולדה הבינה (שהיא פר' והיה כי יביאך). אבל תרין עיטרין (שהם חו"ג) הם לצורך נוקבא דז"א. והנה היולדת נקבה הוא מזריע תחילה. ואם כן נמצא שאבא הזריע תחילה וכשבא זמן הלידה נולדה הנקבה תחלה שהיא גבורה -- פרשת "והיה אם שמוע" ואחר כך נולד הזכר (שהוא החסד פר' שמע). ואלו הם התפילין כסברת ר"ת ז"ל והסיבה היא זו כאמור.


דרושי תפילין דרוש זעריכה

דרוש ז': בענין תפילין. מחודש בקיצור בכל ענייניו.

אחר עטיפת הציצית יניח תפילין. והמניח הוא ז"א בסוד מה שאמרו חז"ל שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפילין עצמם הם בסוד המוחין שלו. כי הנה נתבאר אצלינו כי בתחילה הם ד' מוחין ואח"כ (כשמתלבשין תוך נה"י דאימא, טרם שנכנסין תוך ז"א עצמו) חוזרים להיות שם בסוד ג' מוחין בלבד.

ואחר שנכנסים בז"א נמשך קוצא-דשערי-דאריך אחורי רישא דז"א (במקום העורף) ומוציא הארת הד' מוחין לחוץ במקום המצח דז"א וגם מוציא הארת מלבושיהם (שהם נה"י דאימא). ולכן הם ד' פרשיות כנגד הארת ד' מוחין עצמן והד' בתים כנגד הארת מלבושיהן (שהם נה"י כנזכר). ואע"פ שאינן רק ג' -- עם כל זה הוצרכו להתחלק לד' בתים כדי להלביש בחוץ את ד' הארות המוחין. גם טעם אחר לזה והא כי נודע כי זו"ן היו בתחילה ביחד בסוד העיבור תוך אימא אבל הז"א היה בחינת ג' גו ג' (בסוד נה"י גו חג"ת), ונוקבא היתה שביעי להם (בבחינת העטרה קשורה ביסוד). וכשנולדו ויצאו לחוץ -- חזר הז"א להיות בסוד ו' קצוות גמורים, גם נוקביה נתפשטה וירדה במקומה. ולכן היו הבתים ד' כנגד נה"י ומלכות.

ולהורות אל סוד העיבור הנז' נמצאו כאן כ"א אזכרות כמנין אהי"ה בתש"ר וש"י. והענין הוא כי בהיותם בסוד העיבור היה הז"א בסוד ג' קוים לבד -- ג' גו ג', והמלכות בסוד עטרה כנזכר -- הרי שבעה; וכל א' מאלו השבע נכלל בכל אחד מהג' קוים הנזכר והרי הם ג' פעמים שבעה -- הם כ"א. ולהיות כי אימא הנקרא 'אהיה' ובתוכה היה העיבור -- ולכן נרמזו האזכרות בסוד מספר 'אהיה'.

וא"ת אם כן יהיו כ"א שמות של 'אהיה' ולא שם 'הויה'?    הטעם הוא כי שם 'אהיה' מורה בחי' התפשטות אמנם ההויה מורה על היותו כמו שהוא עתה טרם שנתפשט במוחין.

והנה הבטישא דקוצא דשערי הנזכר לא הועילה רק להוציא הארה בלבד של המוחין, ואינה אלא בזמן שבהמ"ק קיים. אבל אחר החורבן כבר נתבאר אצלינו כי המוחין דגדלות מסתלקין וחוזר ז"א לקטנות בכל יום ויום (בסוד "חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא"). ואמנם בשעת ק"ש ותפלה יש בנו כח להחזירם בו ואחר התפלה מסתלקין אבל עכ"ז נשאר שם כל היום קצת רשימו של הארה, ולכן כל היום הוא זמן תפילין. אבל בלילה מסתלק אפי' הרשימו ולכן לילה לאו זמן תפילין הוא.

וענין הרצועות דתפילין של ראש הם נ"ה דאימא שעומדים בסוד אור מקיף על ראשו של ז"א, ועי"ז נמשכת הארה כל היום עד הלילה כנזכר.

וענין המעברתא של ראש ושל יד הוא סוד ג' שמות אהיה הויה אדני שמספרם יב"ק[1]. ואלו הג' עומדים בתוך המעברתא, וזהו סוד "ויעבר את מעבר יבק".


אמנם תש"י הוא בנוקבא דז"א. והענין הוא כי קשר תש"ר היא לאה ותש"י היא רחל נוקבא דז"א. ועניינה כי נה"י דז"א נעשו מוחין בראש דרחל כנודע וקוצא דשערי דרישא דז"א נמשך עד רישא דרחל (על דרך הנ"ל) ומכה בערפה ויוצאים ד' הארות מוחין שלה במצחה. ולפי שהראש שלה היא מאחוריו דז"א כנגד הלב -- לכן אנו מניחין תש"י בזרוע שמאלי דז"א בפרק הג' שהוא כנגד הלב דז"א.    ועוד טעם אחד והוא כי הדעת דרחל הם הה"ג הניתנים לה מן היסוד דז"א כנודע והוא עומד למטה והדעת הוא מקומו יותר למעלה כנגד הלב דז"א ולכן צריך להעלות ולקשר תש"י בזרוע שמאל כנגד הלב כי עי"כ הה"ג העומדות למטה ביסוד דז"א יעלו בסוד אור חוזר למעלה עד הלב במקום זרוע שמאלי הנקרא גבו' וגם הם ה"ג מסוג של הגבורות ג"כ ואז יאירו הה"ג בסוד אור חוזר ויהיו למעלה כנגד הלב ברישא דנוקבא וז"ס מ"ש בזוהר פינחס דבעי לאזדהרא דלא יעדי יוד שהוא קשר תש"י מן התפילין עצמם. והטעם הוא כי היוד הזאת שהוא קשר של תפילין ה"ס היסוד כנ"ל של הה"ג שממנו נעשה דעת הנוקבא ולפי שהוא תחתון למטה צריך להעלותו למעלה עם התפלה עצמה היושבת למעלה כנגד הלב ולקשרו שם שלא ירד ממקומו וע"ז נאמר שימני כחותם על לבך כו' כמבואר אצלינו וע"ש גם ענין פסוק זה הוא כי הנה שני בחי' היו כאן הא' הוא ענין בטישת קוצא דשערי דז"א בראש הנקבה אשר אינו מכה רק בחו"ב שלה בלבד כי עד שם מגיע קוצא דשערי בלבד שהוא עד החזה דז"א אבל בדעת שלה שהוא יותר תחתון לפי שנעשה מן היסוד שלו כנז' אין קוצא דשערי מגיע שם ולא בטש ביה. בחי' הב' היא לתועלת הדעת שלה גם הוא להעלותו עד מקום הלב וזה נעשה ע"י הקשירה דיוד קשר עם התפילה עצמה כנז' ולכן כנגד הבטישה בתרין מוחין כתיב שימני כחותם על לבך כי שם מקומם וכנגד קשירת גבורות הדעת ולהעלותו ולקושרו בזרוע שמאל אמר כחותם על זרועך ונתן טעם לכל זה ואמר כי עזה כמות אהבה אהבת ז"א לנוקבא ולכן מעלה אותה ומחברה עמו כענין חיבור האשה בבעלה וענין זה נקרא אהבה ממש ואחר שכבר הניחה הנקבה תפלה שלה בתחילה משום אהבה הנז' אז מתקנא בה הז"א ומניח גם הוא התש"ר וז"ס קשה כשאול קנאה והרי נתבאר טעם למה מקדימין תש"י לתש"ר. וא"ת והרי גם אימ' הנעשי' תש"ר לז"א גם היא אוהבת אותו כאם על בנה. והתשובה היא כי תש"ר אינה אלא מכח בטישת קוצא דשערי דא"א כנז' ואינו עושה אותן מפני אהבה שיש לו עם ז"א כי ז"א ברא דאו"א הוא ולא דא"א ולא עשה זה מחמת אהבה רק מחמת כי חפץ חסד הוא הוא דייקא כי א"א הנקר' הוא חפץ תמיד לעשות חסד עם זולתו ולכן התש"י הנעשית לסיב' אהב' גמורה שיש לז"א עמה כאהבת איש לאשתו משתדל לתקנה בתחי' ונקדמת ואז הז"א נותן בה אותו הרשימו שלה שנשארה בו ועושה אות' בחי' תש"י כמבואר אצלינו ואח"כ מתקנא בה ואז א"א בטש ביה משום כי חפץ חסד הוא ומחזיר בו גם הרשימו של המוחין שלו שנסתלק בכל לילה כנ"ל ונעשית בו תש"ר אח"כ ובביאורינו למעל' יובנו כל אלו הדברים על מתכונתם וע"ש.

והנה נתבאר אצלינו כי כאשר לאה מתפשטת בכל אחורי קומת ז"א אחר חצות לילה מאותו האור הגדול לוקחת רחל מוחין בהיות' בבוקר למטה בעולם הבריאה וגם לסיבה זו מניחין תש"י בתחי' לפי שנעשית מן ההארה הנז' אשר קבל' רחל מן לאה אחר חצות לילה אבל התפילין דז"א ש"ר נעשים מכח ההארה הנמשכת ע"י ישראל הקמים בחצות לילה ועוסקים בתורה ולכן נעשי' אח"כ ואחר היות שניהם זו"ן בבחי' התפילין אז אומרי' ק"ש כמשי"ת לקמן בע"ה בענין הק"ש והנה ד' פרשיות דתש"י הם כנגד ד' אותיות הויה והבית כנגד אדני וה"ס זו"ן ובשעת הקשירה יכוין שקושר הנוקבא עם ז"א כדי לייחדם אח"כ בק"ש במלת אחד ר"ל א"ח ד' שהם זו"ן קשורים יחד בשני קשרים קשר יד וקשר יו"ד וה"ס שני יודין שבשם יאהדונה"י בסוד פותח את ידיך וקרינן ביה יודיך. ע"כ הגיעו דרושי התפילין:


  1. ^ ע"פ הגהת הר' שמואל וויטל. ובדפוס כתוב 'אהיה הויה אלקים' ואינו נכון -- ויקיעורך