שער הכוונות/דרושי תפילין/דרוש ה

דרושי תפילין דרוש העריכה

דרוש ה': --

  • נבאר בו טעם למה אנו מניחים התפילין ביום ולא בלילה?
  • וג"כ למה תפלה של יד קודמת לשל ראש כי לכאורה היה נראה לשום תחילה של ראש הקודמין לבא; מוחין דז"א קודם ביאת מוחין בנוקבא.
  • ואגב יובן למה נקשרת בשמאל
  • וגם למה אנו מניחין אותם קודם התפילה והרי בחינת התפילין הם הארת המוחין אחר שנכנסו בפנים ויצאו לחוץ בסוד אור מקיף, וכיון שהמוחין הפנימיים אינם נכנסים לגמרי עד זמן העמידה של ח"י ברכות א"כ איך ולמה קודמין התפילין לתפילה?
  • וגם מהו הטעם של חכמים הראשונים שהיו מניחים התפילין בראשם כל היום? כי הרי מאחר שכניסת המוחין אינם אלא ג' פעמים ביום בג' זמני התפילות כנודע -- א"כ בשאר היום שאין מוחין מהיכן יש תפילין?     וענין זה יתבאר בע"ה בסדר שכיבת הלילה [לקמן דף י"ג ע"ג דרוש ד'] ועיי"ש. גם בפרשת ויחי בשער המצות במצות אבילות נתבאר טעם פטור הקטן והאבל מן התפילין ופטור יום השבת. ומצאת שם כי תדרשנו ועי"ש:

ולבאר זה צריך שנבאר ענין אחד בתפילות כי הנה נתבאר אצלינו כי בכל תפילה ותפילה נכנסים המוחין ואחר התפילה חוזרים ומסתלקים. וראוי שתדע כי הענין אינו כפשוטו -- לומר שהמוחין עצמן שבאים הם הם מסתלקים והם הם שחוזרים ובאים בכל תפילה. לכן דע לך שאין כן הדבר, אבל הענין הוא כי בכל תפילה ותפילה באים מוחין חדשים גמורים לגמרי, בעבור כי אין לך כל תפילה ותפילה שלא יתחדש למעלה אור שפע חדש, לא ראי זה כראי זה כלל, ונמצא כי בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה באים מוחין אחרים חדשים לגמרי (כמבואר לקמן בע"ה, עיי"ש).

וכפי זה צריך שנודיע ונבאר מה שביארנו בסוד שכיבת הלילה כי אחר התפילה חוזרים להסתלק המוחין. א"כ להיכן הם מסתלקין ומה נעשה מהם?    אבל סוד הענין הוא כי אחר התפילה חוזרים להסתלק המוחין ההם ויוצאין מן רישא דז"א ועולים ועומדין על ראשו דז"א בבחינת אור מקיף על ראשו. אמנם כבר הודעתיך כי כל דבר קדושה ורוחניות אע"פ שמסתלק עם כל זה נשאר שם לעולם בחינת רשימו זעיר תמיד ואינו מסתלק משם. ונמצא כי אע"פ שאלו המוחין נסתלקו למעלה (בסוד מקיפין כנזכר) -- עם כל זה נשאר רשימו דילהון גו ז"א כל היום כלו ועל ידי זה אין זו"ן מתמעטין אלא נשארים כל היום כולו במדת גדולתם שהיו בעת תפילת שחרית בכח אותו הרשימו הקטן הנשאר בהם (אעפ"י שאינן מוחין גמורים). וכמו שיוצאים מרישא דז"א כך יוצאין אחר התפילה מרישא דנוקבא ועומדין לה בסוד מקיפין ג"כ. ואין נשאר בתוכה רק רשימו זעיר כל היום כנזכר, והוא מעמיד אותם בשיעור קומת גדלותם כל היום כולו.

וכאשר הוא לילה -- תיכף מסתלק מהם אף אותו הרשימו הנזכר, והרשימו דז"א יוצא אז תיכף בתחילת הלילה ונעשה אז אור מקיף על ראשו, והמוחין הפנימים שבו (שהיו בסוד מקיפין על ראשו כל היום כנזכר) הם עולים עתה למעלה יותר מן המקום ההוא. וכמו שביום בצאת המוחין הפנימיים ממנו אחר התפילה ועולים להיות בסוד מקיפין ואז המקיפין הראשונים העיקריים כנודע הנה הם עתה עולים ממקומם לתת להם מקום -- כן עתה בתחילת הלילה נתעלו כולם מדרגה אחר מדרגה והמקיפין הראשונים העיקריים עלו למעלה מאד, והמוחין הפנימיים עלו וישבו תחתיהן, והרשימו הזה שיצא בתחילת הלילה עלה וישב תחתיהן של המוחין הפנימיים והיה שם בסוד אור מקיף כנזכר.

וכדי שלא נאריך לא נוכל לבאר עתה מקומם ומדרגתם איך הם עולים כל אחד ואחד בפרטות. סוף דבר כי הרשימו דז"א עולה בתחילה הלילה ונעשה בחי' אור מקיף על ראשו אבל הרשימו דמוחין דנוקבא (הנקרא 'רחל עקרת הבית') הוא מסתלק בלילה ממנה ונכנס תוך גופא דז"א ממקום מוצאו שיצא בתחילה שהוא בחזה דז"א, ושם עומד בתוך ז"א ומשם הוא מאיר אליה למטה. ושם הוא עומד בבחינת מקיפים אל רחל נוקבא דז"א.

והרי ביארנו השינוי שיש בין היום ובין הלילה. ובזה נבא אל הביאור הנ"ל. כי הנה בכל היום אשר נשאר עדיין רשימו של המוחין תוך זו"ן הוא זמן תפילין דרישא ודרועא'; כי מכח אותו הרשימו יוצאים ג"כ בחי' תפילין. אבל בלילה שאין שם רשימו -- לא בז"א ולא בנוקבא כלל -- אז אין זמן תפילין; לא דרישא ולא דדרועא.

גם בזה תבין ענין התפילין מה עניינם. כי דע לך שאין נעשין התפילין אלא מאותו הרשימו הנשאר מן המוחין הראשונים שנסלקו אחר תפלה שקדמה, וכאשר אנו חוזרים ומתפללים תפלה אחרת בשחרית -- חוזרין ובאין מוחין אחרים חדשים והם בחינת מוחין ממש גו רישא דזו"ן. ואז הרשימו שעבר יוצא ונעשה בחי' התפילין. ולעולם אין התפילין אלא מבחינת הרשימו שהיה מן המוחין של אתמול, ואותם החדשים הבאים עתה בתפלת שחרית הם מוחין פנימיים ממש גו רישא דילהון. ולכן אנו מקדימין להניח תפילין קודם התפלה כי התפילין הם מן רשימו דאתמול שנעשה בחינת תפילין, ובתפלה באים אחר כך מוחין חדשים פנימיים.

גם לטעם זה עיקר מצות התפילין הוא בבקר בעת התפילה לפי שאז יש מוחין גמורים, אבל בשאר היום שאינם אלא מכח רשימו בלבד -- לכן אינה כל כך מצוה וחובה כמו בעת התפילה.

ועתה צריך שנבאר ענין הרשימו הזה שמסתלק בלילה ובו נבאר ג"כ פסוק "שימני כחותם על לבך כו'" אשר בספר הזוהר והתיקונים ביארוהו על תפילין של יד. והוא, דע כי יש חילוק בין ז"א לנוקבא. כי הרשימו דז"א מסתלק ועולה על ראשו אבל רשימו דמוחין דנוקבא נשאר תוך ז"א ממש תוך החזה שלו (אשר שם נתון לב ז"א) ומשם יוצאת הארת אל הנוקבא. וכבר ידעת כי כל הארות שמאיר ז"א אל נוקבא כולם הם על דרך זה. ונמצא כפי זה כי נוקבא לא הפסידה כמוהו. וזהו ענין הפסוק שימני כחותם כו' והוא לשון שאלת הנקבה אליו שישימנה כחותם כו' פירוש -- כי אלו המוחין הנכנסין תוך רישא דז"א הם מוחין עיקריים -- לפי שהם בחי' המוחין עצמן הנכנסין בו עם בחי' נה"י דאימא עצמה כנודע. אבל מוחין דרישא דנוקבא הם נקראים 'חותם' בלבד כי אינם רק הארת חותם הנחתם בה מן המוחין דרישא דז"א שהם מוחין עיקריים כנזכר.

והנה נודע כי ביום יש קירוב לז"א עם נוקבא לפי שיש בהם בחינת מוחין. אבל בלילה שהמוחין מסתלקים לגמרי (שאף הרשימו מסתלק) -- אז הוא זמן פירוד בין ז"א לנוקביה, לפי שהבחינה שהיתה מקשרת אותם היו המוחין הנמשכין ונתנים ממנו אליה ועתה בהסתלקותם יש פירוד ביניהם ואז היא שואלת אליו ואומרת לו שימני כחותם כו' ופי' אע"פ שעתה הארתך מסתלקת ממני -- עשה באופן שאותו החותם שלי (שהוא הרשימו של המוחין שלי הנשאר בי ביום ועתה גם הוא מסתלק) -- עשה באופן שתשים זה החותם והרשימו שלי על לבך, וישאר שם במקום החזה כנ"ל, ולא יסתלק לגמרי אל המקום אשר באו משם כאשר עשו המוחין שלך שנסתלקו לגמרי, אמנם ישארו על לבך כנזכר.    וטעם הדבר הוא מפני רוב האהבה שיש לי עמך. וזמ"ש "כי עזה כמות אהבה", ואיני יכולה להתפרד ממך לגמרי ולכן בהשאר אותו הרשימו שלי על לבך אז תוכל להמשיך לי הארה משם, משא"כ אם נסתלק יותר למעלה.

ונמצא כי כפי זה שבלילה הוא זמן המעטת זו"ן, שמתמעטים מגדלותם, והוא חוזר בסוד ו"ק בלבד והיא בסוד נקודה בלבד, ולכן התעוררות הדינים הם בלילה. מה שאין כן ביום כי אף אחר התפלה שמסתלקים המוחין ואינו נשאר רק הרשימו בלבד -- עם כל זה אינם מתמעטים אבל נשארין בגדולתם על ידי אותו הרשימו. ומה שכתבנו במקום אחר כי אחר התפלה הם מתמעטין -- אין הכונה לומר מיעוט ממש, אלא כיון שאין נשאר בהם רק הרשימו בלבד הרי זה נקרא 'מיעוט'; אבל נשארים הם בגדלותם כל היום. מה שאין כן בלילה. ואז בלילה היא אומרת אליו שימני כחותם כו', ואז בלילה נמצאת היא יתירה עליו לפי שהרשימו של המוחין שלו נסתלקו לגמרי אך רשימו דמוחין שלה נשאר קיים בחזה שלו שהוא על לבו ומאיר בה משם.


והנה תיכף בהתחלת הלילה מסתלק הרשימו שלו ושלה כנזכר, וכבר נתבאר אצלינו בענין שכיבת הלילה כי זיוג של חצות לילה הוא עם לאה, לא עם רחל הנקרא נוקבא דז"א האמיתית. ושם ביארנו ענין זה איך הוא, כי הנה רחל נוקבא דז"א יש בה י' ספירות והספירה העשירית שבה היא שורש עצמות שבה ואינה יכולה להתערב ולהתחבר עם לאה, אמנם הט' ספירות האחרות (הבאים לה על ידי תוספת) -- אלו הם יכולות להתערב ולהתחבר בפרצוף לאה, ועי"כ נגדלת לאה אחר חצות לילה בכל אורך ז"א כולו על ידי אלו הט' ספירות שלוקחת מרחל. ושם כתבנו כי היה ספק אצלי אם שמעתי ממורי ז"ל שהט' ספירות דרחל הם יורדים בלילה בעולם הבריאה או אם שמעתי שהספירה העשירית היא היורדת.

ועתה אבאר לך אמיתות הדבר בלתי ספק. ודע כי שני סברות אלו שמעתי ממוז"ל ושניהם הם אמיתיות. והענין הוא באופן זה, כי בחצי הלילה יורדת הספירה העשירית דרחל בעולם הבריאה בהיכל הז' העליון הנקרא 'היכל קדש קדשים' דבריאה כנודע ועומדת שם עד אור הבקר, וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וקוראה אל ז"א. וזהו סוד "אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל" כנזכר בפר' לך לך דף פ"ו ע"א (ח"א פו, א). וט' ספירות האחרות הם מתחברות עם פרצוף לאה ועל ידי כן נגדלת בכל קומת ז"א. ונשארין כך עד אור הבוקר. ובאור הבוקר מתמעטת לאה וחוזרת לשיעורה הראשון בלבד ועומדת באחורי ז"א במקומה כנודע. ואז אותם הט' ספירות שלקחה מן רחל הם יורדות למטה גם הם בעולם הבריאה להתחבר עם אותה הנקודה עצמית של רחל שירדה בחצות הלילה. ואז אותה הנקודה העשירית שירדה שם בחצות הלילה היא עולה עתה באצילות; לפי שבתחילה דחתה אותה לאה שהיתה מתפשטת ולוקחת מקומה (כנזכר שם במקומו), ועתה -- אשר כבר נתמעטה לאה כנזכר -- אינה דוחה אותה, ואז היא עולה למעלה באצילות. וגם טעם אחר יש בזה והוא כי על ידי עסק התורה שעוסקים ישראל הקמים אחר חצות לילה הם מוסיפים בה כח והיא עולה מעט מעט עד שנמצא כי באור הבוקר גמרה היא לעלות באצילות. אבל הט' ספירות ירדו למטה בבי"ע כנזכר.

ודע כי הנקודה העשירית הנזכר היא בחינת הכתר שברחל והיא שרשית ועיקרית בה, והט' ספירות האחרות הם התחתונות שמן החכמה שבה ולמטה, ואלו הם הבאים לה בסוד 'תוספת' (כמבואר אצלינו). ועיין היטב בברכת למשומדים כו' כי שם נתבאר דרוש זה היטב. וגם בברכת המפיל חבלי שינה כו'. וגם בדרוש א' של תפילת ר"ה בברכת אבות. וצ"ע שם כי נראה שהוא הפך ממה שכתוב כאן אבל הנקודה הקטנה לבדה היא היושבת בבריאה ועולה בברכת אבות ובהקדמת ברכת אבות דשחרית דחול כתבתי הנלע"ד בזה.

והנה באור הבקר עלה הכתר דרחל באצילות, ושאר הט' ספירות התחתונות ירדו למטה בבי"ע, ואז אותה נקודת הכתר דרחל -- להיותה שרש רחל ועצמותה -- לכן בעלותה באצילות יושבת עם ז"א פנים בפנים. ובפרט כי עתה נכנס בה אותו הרשימו שנסתלק ממנה בלילה (כנז"ל וכמו שנבאר). והענין הוא כי בלילה היא אומרת שימני כחותם על לבך (כנז"ל שיוצא רשימו דילה ועומד בחזה שבו) ובאור הבוקר היא אומרת לו "כחותם על זרועך" והוא כי בעלות ספירת הכתר שבה מן הבריאה לאצילות וחוזרת עמו פנים בפנים כנזכר הנה להיותה בחי' נקודה בלבד ואינה פרצוף שלם -- לכן מקום חזרתה הוא בזרועו השמאלי הנקרא 'גבורה' לפי שכל עצמה של הנוקבא היא גבורות כנודע ולכן היא מתקשרת עמו בזרועו השמאלי. וז"ס מ"ש בזוהר דיצחק אתער בלילה ואחיד לה לנוקבא בהדיה ובבוקר אז אתער אברהם כו'.

ונמצא כי בזרועו השמאלי עומד הכתר דרחל פנים בפנים עם ז"א ועל זה נאמר "כחותם כל זרועך" כי היא נקשרת עמו בזרועו בחוץ ואינו בתוכו על לבו. אבל בחינת הרשימו של המוחין שלה אשר יכולים לכנס תוך ז"א עצמו עליו נאמר "שימני כחותם על לבך" כי מקומו הוא נתון בלבו דז"א בפנימיותו ממש ויושב שם עד אור הבקר. וכשעלה הכתר דרחל ונקשר בחוץ כחותם על זרועו -- אז יוצא אותו הרשימו דמוחין דרחל מתוך פנימיות ז"א מלבו ממש (שהוא כנגדה) ויוצא לחוץ ונכנס תוך רישא דכתר דנוקבא דז"א, ושם משמש זה הרשימו בסוד מוחין של הנקודה ההיא.

ואז בהכנס אותו הרשימו תוך אותה הנקודה -- אז נקרא אותה הנקודה "תפילין של יד". פירוש -- כי אותה הנקודה נקשרת בזרוע השמאלי דז"א במקום הקיבורת (שהוא מכוון כנגד הלב ממש) כדי לקחת אותו הרשימו שלה העומד שם בפנים כנזכר ואז נעשים בראשה בחינת תפילין. נמצא שבערך ז"א נקרא 'תפילין של יד' ובערך נוקבא נקרא 'תפילין של ראש' שלה ממש. ובזה לא יקשה לך מאמרי הזוהר אם התפילין של יד הם תפילין דזרוע ז"א או אם הם תפילין דנוקבא; כי הכל אמת. והם תפילין גמורים ממש בראש רחל כענין תפילין שבראש ז"א.

והנה מן הראוי היה שכמו שהאיש מניח תפילין כדמיון תפילין של ראש ז"א -- כן גם האשה תחייב בתפילין כדמיון הנוקבא דז"א שמנחת תפילין בראשה כנזכר. אבל הטעם הוא לפי שאלו התפילין דראשה דרחל הם בהיותה בבחינת נקודה א' בלבד, ואין בה עדיין פרצוף כלל, ולכן אינה נרמזת בענין התפילין רק הז"א אשר הוא מקשר עמו אותה הנקודה בזרועו עם אותה התפילין שבה ונקרא 'תפילין של יד דז"א'. וביאר הטעם ואמר "כי עזה כמות אהבה", וכיון שאהבתינו היא עזה מאד ראוי שתשימני בתחלה כחותם על לבך בלילה בבחינת אותו הרשימו ואח"כ באור הבוקר תשימני (בבחינת נקודת הכתר הזה) כחותם על זרועך -- בחוץ, בסוד תפילין ש"י, כי הרי היא עזה כמות אהבה.

והנה אחר שהנחנו תפילין של יד, אח"כ צריך להניח תפילין של ראש. והענין הוא כי בראות ז"א אשר הרשימו של המוחין דנוקבא שהיו עומדים על לבו בפני' בלילה -- חזר באור הבוקר על ידי עסק התורה של התחתונים שעסקו בלילה כנזכר, ועלתה נקודת הכתר שלה למעלה ונקשרה בזרוע על ידי עסק התורה של התחתונים שעסקו כנזכר, ואותו הרשימו ג"כ נכנס בנקודה ההיא בכח המצות שעושים התחתונים בהניחם תפילין ש"י וגם על ידי הברכה של להניח תפילין ואז נעשית בה בחי' תפילין -- אז מתקנא גם הוא בה, וממשיך ושואב בו גם את הרשימו שלו שנסתלק ממנו בלילה, ונכנסו בו ונעשים בו תפילין של ראש. וגם זה על ידי מצות תפילין שמניחין התחתונים, כי אין דבר נעשה למעלה אלא בכח מעשה התחתונים. וזהו מה שכתב "קשה כשאול קנאה".


  • והרי נתבאר איך תפילין ש"י קודמת לתפילין של ראש.
  • גם נתבאר איך כל בחינת תפילין קודמים אל התפלה כי במצוה המעשית ובברכתה בעת הנחת התפילין הספיק לתת בהם מכח אותו הרשימו שעבר בחי' תפילין דיליה ודילה, ואח"כ על ידי מצות התפלה והק"ש באים מוחין אחרים חדשים לצורך זיווג זו"ן ואינם המוחין של התפי' כנ"ל.
  • גם נתבאר איך התפילין של יד הם בחי' רשימו דמוחין של רחל עם בחינת דעת שלה ג"כ שהוא הקשר דתפילין של יד (כמבואר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו באורך, ועיי"ש) וכל זה נקרא 'מוחין'. אמנם פרצוף רחל עצמו אינו נרמז לפי שהיא נקודה אחת בלבד כנזכר ולכן אין אנו עושין רמז וזכר אלא על התפילין שלה בלבד שהם המוחין עצמן שלה אשר הם מוחין שלימים בבחינת שלימות כל פרצוף רחל כולו כנזכר. אבל רחל עצמה שנתמעטה בסוד נקודה א' -- אין אנו עושין זכר לה, ולכן אין הנשים חייבות בתפילין רק נקרא תפילין של יד טפל אל ז"א; יען כי היא נקשרת ונתונה בזרוע שמאל כנזכר.

וזה סוד הפסוק "רשפיה ר'שפי א'ש ש'להבת י'ה", ר"ת ראש"י. והענין הוא כי הנקודה הזאת הוא הכתר דרחל כנזכר ונקרא ראש"י של הנקבה, והיא הנקשרת בזרוע השמאלי הנקרא גבורה שהוא בחינת אש. וזהו סוד רשפיה כו'. וביאר ואמר מה הם אלו התפילין שלה? ואמר שהם "שלהבת יה" כי הארות ושלהביות היוצאות מן 'יה' שהם אבא ואמא. כמבואר אצלינו באורך בהקדמת ביאור אדרת האזינו כל בחינת אלו התפילין שלו ושלה מה עניינו. ושם ביארנו כי הד' פרשיות דתפילין של יד הם ממוחין דחו"ב דאבא וממוחין דחו"ב דאימא אשר בז"א. ונמצא כי אבא ואמא נקראים 'יה'. וגם המוחין עצמן הם בחינת חו"ב הנקרא 'יה'. וזהו "שלהבת יה".


ונבאר עתה ענין שאר הט' ספירות דרחל שירדו בבקר בבי"ע מה נעשה מהם.    והנה אח"כ על ידי תפלה של שחר שמתפללין התחתונים הם מעלים אותם מעולם לעולם עד שמתפללין ברכת אבות. ואז בברכת אבות עצמה אנו מעלים הט' ספירות האלה עד אחורי ז"א ושם נעשית פרצוף רחל (מחכמה שלה ולמטה) פרצוף גמור אחור באחור עם ז"א. ואחר שעלו שם אלו הט' ספירות אז חוזרת הנקודה ההיא (שהיא כתר דרחל, שהיתה עד אז עומדת פנים בפנים עם ז"א כנודע בזרועו השמאלי), וחוזרת אל האחור, ומתחברת עם הט' ספירות תחתונות שבה ונתקנת עמהם יחד על ידי המוחין החדשים שבאו לה מחדש. ואז בברכת אבות עצמה חוזרת אחר כך פעם שנית הנקודה ההיא המחוברת עם כל הט' ספירות, וכל הי' ספירות שלה ביחד חוזרים פנים בפנים עם ז"א ועם יעקב כנודע. ואז יעקב עומד בקו ימין (בחסד ונצח דז"א), ורחל עומדת בקו שמאל (שהוא גבורה והוד שבו), במקום שהיתה הנקודה דכתר שבה בתחילה קשורה בסוד תפילין של יד בזרועו השמאלי. ושם הם מזדווגים יעקב ורחל בימי החול כמבואר אצלינו.

ומעתה אל תתמה אם כתבתי כאן שזו הנקודה עומדת פנים בפנים עם ז"א מעת הנחת תפילה של יד ושם בביאור ברכת אבות כתבנו כי אין רחל עומדת קודם ברכת אבות אלא בבחינת אחור באחור ובברכת אבות היא חוזרת פנים בפנים.    ויובן זה במה שכתבנו כי הנקודה היא לבדה עומדת פנים בפנים תמיד, ושאר הט' ספירות הם אחור באחור עד בברכת אבות, ואח"כ בברכה זו עצמה חוזרת כל הי' ספירות שלה ביחד לעמוד פנים בפנים כנ"ל. [ אבל בביאור ברכת אבות דראש השנה נראה בהפך ממה שכתבנו כאן כי המלכות עומדת בסוד הנקודה קטנה בבריאה והיא לבדה עולה בברכת אבות עד הכתר דז"א אחור באחור, ואח"כ נעשית פרצוף ג"כ בבחינת אחור באחור. ]

[ ודע כי כל ענייני התפילין של ראש ושל יד נתבארו באורך גדול בהקדמת ביאור אדרת האזינו. ]
  • עוד טעם ב' להניח תפילין קודם התפלה כי לכאורה היה ראוי להניחם אחר התפילה לפי שהתפילין נעשים מבחי' מוחין הפנימים שיוצאים מבחינת אור מקיף בבחינת התפילין כנודע, ואם המוחין אינם באים אלא בתפלה -- איך התפילין באים קודם התפילה?    אך הענין הוא כי התפילין הם בבריאה ושם הוא בבחינת אלו המוחין מאותם שירדו בלילה אל עולם הבריאה. ואפשר כי זהו בחינת הרשימו של יום אתמול שירד בלילה בבריאה כנ"ל בדרוש שקדם.
  • עוד טעם שני למה קדמו תפילין של יד לתפילין של ראש עם היות שהמוחין שלו קודמין למוחין שלה -- דע כי תחילה נעשין לנקב' מוחין מצד הבריאה כמבואר אצלינו כי תפילין של יד הוא בבריאה, ואנו עושין לז"א מוחין שלו בעולם האצילות, ואח"כ נמשכין אליה ונעשין לה מוחין מן האצילות. והוא כי אחר שהנחנו תפילין של ראש (שהם בבחינת ד' מוחין שלו שהם ד' פרשיות בראשו שהם הקרקפתא), והנה אח"כ נמשכין ממנו שתי רצועות המקיפות את ראשו (בחינת חסדים וגבורות), ונמשכין דרך אחורי הראש, ושם אנו עושים קשר אחד (והוא בחי' הת"ת כי שם הוא קשר כל הספירות כנודע), ושם נרשמת בחי' המלכות כי שם מקומה אחורי החזה דז"א כנגד הת"ת שבו. ולכן בקשר ההוא עושין צורת ד' גדולה שהוא סוד ד' של 'יהודה' (כנרמז אצלינו). ומשם נמשכין עוד שני הרצועות בסוד נצח והוד, ואז על ידה נמשכין עד התפילין של יד ונעשים שם מוחין לנקבה בסוד האצילות.

וענין קשירת תפילין של יד בזרוע השמאלי -- זה יובן במה שכתבנו באדרת נשא דף ק"ל ע"ב (שעמ"ר דף קל:) בענין ב' נקבי דפרדשקא דמנקב שמאלא דידיה עתיד לאתרקא רוחא דחיי על מלכא משיחא -- שהוא נוקבא דז"א.


טעם לסדר הנחת תפילין.    כבר ידעת שהתפילין הם סוד אור מקיף. והנה צרך‏[1] "לאושטא שמאלא" כנזכר בזוהר; והכונה הוא להורות כי ז"א מניח שמאלו תחת ראשה וימינו תחבקנה, בסוד יד ימין הכורך את הרצועה סביב הזרוע השמאל. וסוד הדבר הוא לפי שהנקבה עדיין היא למטה ואין קומתה כשיעור קומתו עדיין, אבל ראשה הוא במקום החזה דז"א. ונמצא כי ראשה נתון בין זרועותיו. ונמצא שהחיבוק הזה אינו חיבוק גמור אלא חיבוק בראשה בלבד.

וזהו סוד ב' פסוקים הנזכר בשיר השירים; האחד "שמאלו תחת ראשי", והב' "שמאלו תחת לראשי".

  • וכנגד החיבוק הנזכר שהוא בראשה בלבד אמר "שמאלו תחת ראשי" כי ראשה נתון שם בשמאלו,
  • וכנגד חיבוק האמיתי הנעשה בברכת אתה גבור שאז החיבוק הוא בגופא ממש (לפי שכבר הגדילה. ונמצא כי שמאלו הוא נתון עתה בגופה שהוא במקום שהיה בתחילה מקום ראשה, ועתה הוא מקום גופה ממש), וזהו "תחת לראשי" -- כלומר שהוא מחבקה ונותן זרועו תחת המקום שהיה בתחילה "ראשי" (אבל עתה הוא 'גופי'). מה שאין כן בתחילה שזרועו היה נתון 'תחת ראשה' ממש וראשה שוכב על זרועו. אבל עתה גופה שוכב על זרועו וזרועו נתון למטה ומחבק גופה מלמטה וימינו למעלה. וגופה נתון בין שני הזרועות -- זה למעלה וזה למטה. וכבר ביארנו כי בהיותה כן שראשה אצל החזה שלו נמצא שהד' פרשיות של תפילין שלה הם סוד תנה"י דז"א (כמבואר אצלינו בתיקונים דף ל ע"ב בענין קרית ארבע ד' שמהן דיליה ועי"ש).


סדר הנחת התפילין.   

  • בתחילה יקשור תפילין של יד בזרועו השמאלי על הקיבורת ויכסה זרועו בטלית כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע.
  • ואח"כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז' כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה (כמבואר אצלינו עניינם).
  • ואחר שיכרוך הז' כריכות -- אז יניח תפילין של ראש; ולא קודם הכריכות.
  • ואחר שכבר הניח תפילין של ראש (שהוא בעלה) -- אז יתן לה הבעל קדושין שהם סוד כריכות הרצועה סביב האצבע האמצעי הנקרא 'אמה', כדרך הטבעת העגול של הקידושין הניתן באצבעה. וצריך לכרוך שם ג' כריכות. והכריכה העליונה תהיה בפרק האמצעי של האצבע הזה, וב' כריכות תחתונות בפרק התחתון המחובר אל כף היד. שלא כדברי המתייהרים לכרוך כל הג' כריכות בפרק התחתון ושיבוש הוא בידם.

ומורי ז"ל היה נזהר שלא להוציא תפילין של ראש מכיסן עד שיניח תפילין של יד ויקשרנו למעלה במקום הקיבורת. ואח"כ לא היה חושש מלהוציאם אע"פ שלא כרך עדיין הז' כריכות סביב זרועו כנ"ל. אבל ודאי שצריך לכרוך הז' כריכות האלו קודם שיניח תפילין של ראש בראשו.

ובענין הרצועות ראיתי מקפידין להניחן תלויות ולא להניחם באבנט כדי שלא יגיעו לארץ אם הם ארוכות. ומורי ז"ל אמר לי כי אדרבא ראוי הוא להניחם באבנט, דהיינו לשום קצוות הרצועות תחת האבנט כדי שלא יגיעו לארץ.


בענין כונת התפילין.    ביארנו לעיל בסדר הכונה בד' אותיות 'הויה' שיש בהם ד' יחודים (כנ"ל בדרוש הציצית), ועיי"ש. אמנם הנלע"ד יותר באמיתות הוא שצריך לכוין ליחד בתחלה ב' אותיות י"ה זו בזו ואח"כ יכוין להעלות ה' תתאה עד אות ו' (שהוא חיבור נוקבא בז"א), ואח"כ יכוין להוריד ה' ראשונה עד אות ו' (כי הוא סוד נתינת המוחין).     עוד תתבאר הכונה הנז' ביתר שאת -- כבר ביארנו לעיל בדרוש הציצית ענין ד' מצות עשה הרמוזים בד' אותיות 'הויה', והם: ק"ש, ותפילין, וציצית, ותפלה. וכוונת כל אחד מהם תתבאר במקומה גם כן ב"ה, ונבאר עתה כונת התפילין.

הנה תניח תחילה תפילין של יד מיושב ולא מעומד.

  • וקודם שתברך הברכה תכוין לחבר ב' אותיות 'יה' -- שהם סוד התעוררות אבא ואמא להזדווג יחד כדי להמשיך מוחים אל זו"ן (כדי שמהם יבואו התפילין כנודע).
  • ואח"כ תכוין להעלות ה' תתאה עם אות הו' (כזה הו) אל ה' ראשונה בסוד העלאת מ"ן.
  • ואח"כ תכוין להוריד ה' ראשונה אל שתי אותיות ו"ה -- שהוא סוד כניסת המוחין על ידי נה"י דאימא עילאה ברישא דזו"ן.
  • ואח"כ תקשור התפילין ותברך עליהם.

וזה סדר ההויה הנזכר: יה הוה הוה.

ותכוין על דרך שנבאר בתפילין של ראש. והוא שתכוין תחילה בסוד עיבור ראשון אל 'אהיה' פשוט, ואח"כ בד' פרשיותיה אל סוד היניקה אל שם 'הויה' פשוט, ואחר כך בבית שלה בסוד עיבור שני דגדלות אל שם אדני במילואו -- 'אלף דלת נון יוד'. ואח"כ תכוין כי ג' שמות הנזכר (אהיה הויה אדני) עולים גי' יב"ק, והם סוד 'הויה אלהים' שהם סוד המלכות בסוד "מעבר יבק".

ואח"כ בהניחך תפילין של ראש תכוין באופן אחר. כי תחילה תכוין בסוד עיבור ראשון לשם 'אהיה' במילוי יודין. ואח"כ תכוין לסוד היניקה שהוא 'הויה', והוא ד' מוחין (שהם חכמה ובינה וחו"ג). ותכוין למה שהודעתיך בדרוש הציצית כי כל אחד מד' מוחין כלול מד', ולכן תכוין אל ד' שמות יה"ו במילואין בסוד ע"ב ס"ג מ"ב ב"ן (והוא מוח החכמה), ואח"כ תכוין אל ד' שמות אה"י מן שם 'אהיה' (והשנים הראשונים יהיו במילוי יודין, והשלישי באלפין, והרביעית בההין). וטוב לשלב ולחבר יה"ו הראשון עם אה"י הראשון. וכן על דרך כל הד' יה"ו עם ד' אה"י.

והנה ד' שמות אה"י הם בגי' תפילין. ואל זה תכוין באומרך ברכת "להניח תפילין" -- אל ד' אה"י אלו. גם תכוין במילת "תפילין" אל שם "פסתם" והוא שם של כ"ב כנודע והוא ג"כ בגי' תפילין.

[ ואמנם ח' שמות האחרים (שיש בד' מוחין דחסד ובד' דגבורה) -- מספקא לן אם צריך לכוין בהם. והנלע"ד כפי דברי מורי ז"ל שאין צריך לכוין אלא בחכמה ובינה אבל בחו"ג הם כלולים בהם (על דרך מ"ש כיוצא בזה בענין הק"ש במלת "אחד" עיי"ש). ]
  • ואח"כ תכוין אל שם 'אהיה' דיודין אל סוד עיבור השני דמוחין דגדלות.
  • ואח"כ תכוין אל ג' שמות הנ"ל שהם 'אהיה הויה אהיה' העולים בגי' חיים והם סוד חיי המלך כנ"ל. וגם הם בגי' בינה להורות כי כל זה נמשך מן הבינה אל ז"א כנודע. והם גם כן כ"א אזכרות וד' פרשיות וד' בתים כמבואר אצלינו לעיל בדרוש אחר.
  • ואח"כ תכוין ותחבר אל שני הכונות (שהם יב"ק דתפילין של יד וס"ח דתפילין של ראש) שכולם בגי' ק"ף כמנין ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה.


והנה נודע מ"ש חז"ל שאסור להסיח דעתו מתפילין ואפילו בהיותו מתפלל. ובכל רגע צריך לחזור ולכוין בהם -- זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח -- אבל בכל שאר התפילה צריך לכוין בהם בכל רגע. ולכן כדי שלא תטרד בכונה בהיותך מתפלל שאר התפילה עשה זאת איפא, ובעת שתניח ותקשור התפילין תכוין כל הכונות הנזכר ואח"כ בשאר שעות היום או בשאר התפילה תכוין כונה זו בקצרה באופן זה:

  • תכוין תחילה בתפילין של ראש בג' שמות אהיה הויה אהיה פשוטים
  • ואח"כ תכוין בתפילין של יד שהם ג' שמות אהיה הויה אדני פשוטים
  • ותכוין כי חבור כולם ביחד הם בגי' ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה. והכונה זו תכוין בכל רגע ורגע אפילו בעת שאתה מתפלל שאר התפילה. חוץ מכשאתה מתפלל תפלת י"ח או בעת שאתה עוסק בתורה כנ"ל שאז אתה פטור מכוונת אלו.


דע כי צריך להתפלל כל התפילה אחר שתניח תפילין. ואחר שתגמור "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה לך" -- אז תסיר בתחילה תפילין של יד מיושב (כדרך שהנחת אותו מיושב כנזכר), ואח"כ תסיר תפילין של ראש מעומד, ואח"כ תסיר הטלית. כי כמו שהנחת הטלית קודם התפילין -- כך יהיה הטלית בראשך עד אחר שתסיר התפילין. וצריך לחלוץ תפילין של יד מיושב על כל פנים.


  1. ^ לכאורה צ"ל "צריך" -- ויקיעורך