שער הכוונות/דרושי תפילין/דרוש ו

דרושי תפילין דרוש ו

דרוש ו' - בענין תפילין דר"ת

דע כי מורי ז"ל בתחילה היה מניח תפילין דרש"י ור"ת ביחד ומתפלל בהם תפילתו בשחרית, כמו שנזכר בפרק הקומץ כי מקום יש בראש להניח בו ב' זוגות. ובמנחה לא היה מניח אלא תפילין דר"ת. ואח"כ עשה זוג תפילין דרש"י כסברת "שמושא רבא" שהם אצבעיים על אצבעיים וחריצין שקועין עד מקום המעברתא באופן שיהיה כל בית ובית חלוק ומפורד מחבירו. ובעת התפירה היו חוטי הגידים מפסיקים ועוברים בתוך החריצים ממש מצד זה לצד זה.

ובבוקר היה לובש שני זוגות דרש"י ור"ת, ובמנחה של שמושא רבא לבד. והיה אומר דתפילין אלו דשמושא רבא הם כפי שני הסברות דרש"י ור"ת ועולים במקום ב' הסברות כי מוחין דאבא ואמא (שהם תפילין דרש"י ור"ת) שניהם מתחברים יחד ונעשין זוג תפילין אחד. וזהו טעם היותם אצבעיים -- כנגד אבא ואמא.

ואמנם אופן הנחתם הוא זה, כי תחילה יכניס בזרועו תש"י דרש"י ואח"כ תש"י דר"ת. ושניהם יניחם במקום הנקרא 'קיבורת' של פרק העליון שבזרוע השמאלי. ודרש"י יהיה למעלה סמוך כלפי צד הכתף ודר"ת סמוך לפרק אמצעי. וכן בתש"ר יניח בתחילה דרש"י ואח"כ יניח דר"ת למעלה מרש"י. וכן גם הקשר של תפילין דרש"י יניח בעורף יותר למטה מן הקשר תש"ר דר"ת. וטעם הקדמת הנחת תפילין דרש"י הוא לפי שבתחילה קודמין ליכנס מוחין דאימא ואח"כ נכנסין מוחין דאבא (שהם תפילין דר"ת כמשי"ת בע"ה). ולכן כשאתת כורך הרצועות סביב הזרוע תשים הרצועה דר"ת תחת הרצועה דרש"י באופן שלא תתגלה הרצועה דר"ת כי כן אורות אבא מכוסים באורות אימא.

והנה נתבאר לעיל מה שצריך לכוין בתפילין דרש"י. אמנם דרבינו תם לא קבלתי ממורי ז"ל מה שצריך לכוין. אבל מה שהבנתי מדבריו הוא זה שיכוין בשל ראש בג' שמות אהי"ה יהה"ו אהי"ה, ובשל יד אהי"ה יהה"ו אדנ"י -- אשר חיבור ששה שמות אלו הם בגימטריה ק"ף כמנין ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה. ואין הפרש בין דרש"י לר"ת אלא בענין ההויה. כי כפי סדר רש"י היא כסדרה וכפי סדר ר"ת היא בסוד יהה"ו הויות אהדדי. [ ואל תתמה אם יש בתפילין דר"ת 'אהיה' מאחר שהוא מוחין דאבא -- כי כבר הודיעני מורי ז"ל שכשנכנסין מוחין דאבא והם תוך מוחין דאימא נקראים 'אהיה' כמותם ממש. ]

גם נלע"ד שצריך לכוין בד' שמות "יהו" במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (כמבואר אצלינו בתפילין דרש"י) אלא משום דתפילין דר"ת הם מוחין דאבא והם בסוד ד' אותיות גמורים (כנ"ל בדרוש הציצית) -- לכן צריך בד' הויות גמורות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן אלא שצריך להקדים שם ב"ן לשם מ"ה בסוד הויות אהדדי.

וזהו ענין ביאור תפילין דר"ת. הנה בזהר פר' פנחס ברעיא מהימנא (דף רנ"ח ע"א) וכן במקומות הרבה בתקונין הוזכרו שני אלה הסברות דרש"י ור"ת. ושם אמרו כי תפילה דר"ת הם תפילין דעלמא דאתי ותפילין דרש"י הם תפילין דהאי עלמא. ולכן תפילין דר"ת הם הויות אהדדי בסוד שם יהה"ו היוצא מראשי תיבות י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע.

ודע כי פ"א שמעתי ממורי ז"ל כי ענין הפרש שיש ביניהם הוא תלוי בחקירה אם נכנסה תחילה עיטרא דגבורה או דחסד ברישא דז"א. כי כפי סברת רש"י נכנסת תחילה עיטרא דחסד שהיא פרשת "שמע" -- ולכן קודמת ל"והיה אם שמוע" שהיא עיטרא דגבורה. ולסברת ר"ת הוא להפך. ואחר כך פעם אחת שמעתי ממנו באופן אחר, והוא זה הדרך שנבאר עתה בע"ה. ונלע"ד שזה הדרך מפרש הדרך הראשון הנזכר, ולא פליגי ושניהם אמת. ובזה נבין דרש"י ור"ת לא פליגי וב' הסברות הם דברי אלקים חיים שלא כדברי החושבים שסברא אחד היא האמת והאחרת בטילה -- חלילה מלהאמין דבר זה.

וזהו ששמעתי בדרך השני. הנה במקומות רבים ביארנו שיש לז"א שני בחינות מוחין; והם ד' מוחין מסטרא דאבא וד' מוחין מסטרא דאימא. ומן המוחין דאבא יוצאין תפילין דר"ת וממוחין דאימא יוצאין תפילין דרש"י. ובהכי לא פליגי ושניהם אמת דברי אלקים חיים. והענין הוא במה שנודע שהיסוד דאימא הוא רחב ויש בו מקום לסבול ולהכיל בתוכו תרין עטרין דדעת (שהם החסדים וגבורות) ביחד, באופן זה: כי החסדים הוא מצד פנים והגבורה מצד אחור. והיסוד דאבא מפסיק ביניהם ומכריע בין החו"ג דיסוד דאימא.

ואמנם כאשר נבקעים נה"י דאימא לצאת מתוכן ההארות בסוד תפילין -- נבקעים בתחלה עליונים שהם חו"ב ואח"כ נבקע היסוד ואז בולטין כסדרן במצח ז"א -- חכמה, ואח"כ בינה, ואח"כ החסדים שהם מצד פנים, ואח"כ הגבורות שהם מצד האחור. ואלו הם ד' פרשיות דתפילין דרש"י ז"ל. אבל תפילין דר"ת הם ממוחין דאבא. והוא כי הנה היסוד שלו צר מאד (שהוא ארוך, ואינו רחב כיסוד הנקבה), ואין מקום להכיל החו"ג. ובתחילה נכנסין החסדים לתוכו -- יען הוא עיטרא מעולה מעטרא דגבורה -- ואחריו נכנסם עטרא דגבורה. וכיון שהמקום צר -- דוחין הגבורות את החסדים למטה ויוצאין מפי היסוד לחוץ.

ואמנם ודאי הוא שאינם יוצאין לחוץ ממש שהרי נתבאר אצלינו שהיסוד דאבא מתפשט עד היסוד דז"א וארכם שוה ואם כן אי אפשר שיצאו לחוץ מיסוד ז"א. אבל הענין הוא כי עתה בעת כניסת ראש היסוד דאבא בראש ז"א עתה הוא שיוצאין לחוץ בסוד התפילין. אבל אחר שנתפשט כולו בתוך ז"א -- אז אין הדבר כן -- אלא כמו שיתבאר בע"ה.

וסוד הענין הוא באופן זה. כי החסדים מגיעים עד מקום עטרת היסוד דאבא, ונודע כי עד שם יש ב' עורות מלבישין את היסוד אבל במקום העטרה כבר נכרת ונסתלק עור אחד ע"י הפריעה ולא נשאר רק מסך א' של בשר כנודע. ובהגיע החסדים למקום ההוא -- נוקבים המסך הדק והזך ההוא ויוצאים לחוץ ושרשם נשאר בפנים מפני היותם עוברים דרך המסך. משא"כ אילו היו יוצאין ממש דרך פי היסוד לחוץ היו יוצאים לגמרי.

והנה ביארנו בדרוש הציצית שהחו"ג דאימא הם שמות של "אהו" אך החו"ג דאבא הם שמות שלמים מד' אותיות "אהוה". והנה אח"כ כשנכסים הגבורות תוך היסוד דאבא -- גם להם קצר המצע מהשתרע, ולכן יורדין הההין אחרונות של שם 'אהוה' של הגבורות למטה עם החסדים; לפי שהיסוד דאבא הוא דכורא והוא צר מאד ואינו מכיל אותם למעלה. והנה החסדים הם עומדים מן העטרה ולמעלה מחוץ ליסוד, ומקיפין אותו מבחוץ סביב. וזהו שכתוב "והבוטח בה' חסד יסובבנו" -- כי מעלת הבטחון הוא באבא, ולכן שכרו הוא 'חסד יסובבנו' כדמיון חסדים דאבא שסובבים היסוד שלו סביב כנזכר.

ונמצא כפי זה כי ביסוד דאימא יש חו"ג דאימא וגם חסדים דאבא; אבל ביסוד דאבא לא יש אלא גבורות שלו בלבד. ומזה הטעם נקרא היסוד "יה" (כמבואר אצלינו בסוד מספר רפ"ח ניצוצין) כי יש בו ט"ו חסדים וגבורות כמנין י"ה.

והנה בהכנס נה"י דאבא תוך רישא דז"א -- אז נבקעים גם הם על ידי קוצא דשערי דאריך אנפין המכה באחורי רישא דז"א, ונבקעין אלו הנה"י דאבא ואז יוצאות הארת המוחין לחוץ בסוד תפילין דר"ת (כדמיון יציאת התפילין דרש"י ממוחין דאימא). והנה סדר יציאתם הוא כך:

תחילה הוא יוצא מוח החכמה,
ואח"כ הבינה,
ואח"כ עיטרא דגבורה (שהוא בתוך היסוד דאבא) (וזהו ענין הויות אהדדי שהם בינה וגבורה),
ואחר שיצאו הגבורות לחוץ כבר נפנה המקום והחסדים יש להם מקום לעלות. ומה שהיו בתחילה מקיפים סביב היסוד הנה עתה חוזרים ונכנסים לפנים תוך העטרה ממקום שיצאו ועולים החסדים יותר אל היסוד בתוך פנימיותו במקום שהיו הגבורות עומדות, ואז גם הם יוצאות משם לחוץ ובולטים במצח אחר שיצאו הגבורות.

וזה הוא סוד פ' שמע (שהיא חסד) אחר פרשת והיה אם שמוע (שהיא גבורה) כסברת ר"ת ז"ל.

ועתה צריך לדעת כי הנה החסדים בהיותם מקיפים סביב היסוד למה לא יצאו משם לחוץ במצח דז"א טרם יציאת הגבורות? ולמה הטריחו עצמן לחזור ולהכנס תוך היסוד ולחזור ולצאת לחוץ? כי בענין זה הוכרחו להתעכב ביציאתו עד שיצאו הגבורות? אבל הטעם הוא כי אי אפשר לחסדים לצאת לחוץ אלא בהיותם מלובשים בתוך נה"י דאבא -- כי מהם נעשים בתים של התפילין -- ולכן הוכרחו לחזור ולכנס תוך נה"י דאבא כדי שיקחו מהם ויצאו לחוץ מלובשים.

והנה כל זה הוא בתחילת הכנסתם, אבל אחר שנעשה מהם בחי' התפילין והם יורדים עוד ומתפשטים נה"י דאבא תוך ז"א -- אז אותם המוחין המתפשטים תדיר (כנודע שבכל רגע נמשך התפשטות שפע המוחין מן אבא ואמא אל ז"א) ואז ע"י אותו השפע הנמשך אח"כ בהתמדה הם חוזרים להפך;

כי תחילה נכנסים הגבורות ויוצאות לחוץ תוך יסוד דאימא
ואח"כ נכנסים החסדים ונשארים בפנים הפך ממה שהיה בתחילה כנ"ל.

ובענין זה יתבאר מה שכתבנו בענין דרוש עשרה הרוגי מלוכה שאמרנו שהם בחינת העשרה גבורות דאבא ואמא אשר כולם עומדים תוך היסוד דאימא. והנה זה הוא הפך מן הנז"ל. ובמה שכתבנו עתה יתיישב ולא פליגי אהדדי.
ובזה תבין מה שמובא בזוהר דתפילין דר"ת נקרא תפילין דעלמא דאתי. פירוש: כי כיון שהם ממוחין דאבא אם כן הם גדולים מן אימא (הנקרא "עלמא דאתי" כנודע) ואלו הם תפילין דידה ממש שהם למעלה ממנה.
גם זהו מ"ש שם כי זה סוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והוא כי נודע כי עטרא דחסד הוא דדכורא דז"א והם נמשכין בסוד התפשטות הה' חסדים אל יסוד. ואלו הם סוד הצדיקים. ואמנם עיטרא דגבורה הוא למעלה מהם שהיא עיטרא דנוקבא, כי פרשת "והיה אם שמוע" קודמת לפרשת "שמע". וזהו סוד ועטרותיהם בראשיהם, כי המלכות נקראת 'עטרא' כנודע, והגבורה שהיא בחינת המלכות נקראת ג"כ 'עטרה'; והיא למעלה מראשיהן. משא"כ התפילין דסברת רש"י אשר עטרה (שהיא הגבורה) היא תחת הזכר בהאי עלמא שהוא עולם זו"ן אשר היא יושבת תחתיו.

והרי נתבאר איך התפילין דר"ת הם בסוד שם יהה"ו ומוחין דאימא הם בסוד יהוה. אמנם כל שאר הפרטים אין הפרש בין תפילין דרש"י לדר"ת.

עוד ירצה כי כבר ידעת כי זווג אבא ואמא הוא לצורך זו"ן לתת להם מוחין. והנה המוחין הם חכמה ובינה, וחסדים וגבורות (הנקראים תרין עטרין). אמנם חכמה ובינה הם לצורך ז"א שהוא זכר, ונודע כי כשהאשה יולדת זכר היא מזרעת תחילה -- אם כן נמצא שאימא הזריעה תחילה טיפת המוח הנקרא 'בינה' ואח"כ נתן בה אבא טיפת מוח הנקרא 'חכמה'. וכבר נודע שהנכנס ראשון יוצא אחרון. וע"כ בתחילה נולד חכמה (שהיא פרשת קדש לי) ואח"כ נולדה הבינה (שהיא פר' והיה כי יביאך). אבל תרין עיטרין (שהם חו"ג) הם לצורך נוקבא דז"א. והנה היולדת נקבה הוא מזריע תחילה. ואם כן נמצא שאבא הזריע תחילה וכשבא זמן הלידה נולדה הנקבה תחלה שהיא גבורה -- פרשת "והיה אם שמוע" ואחר כך נולד הזכר (שהוא החסד פר' שמע). ואלו הם התפילין כסברת ר"ת ז"ל והסיבה היא זו כאמור.