שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ס עמוד א

עד כמה מכירה כיון דנותן לה שכרה וכופה. רש"י במהדורא קמא. והא כתיבנא לעיל מה שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וכדבריהם כתוב במהדורא בתרא דוק ותשכח:
ושמואל אמר עד ל' מדפליג עלה רמי משמיה דשמואל ואמר כל זמן שמכירה מכלל דהשתא מסתמא קאמרינן ואף על גב דלא קיימא לן אי מכירה אי לא כיון דאית ליה שלשים יום כופה ומניקתו ורבי יצחק אמר רבי יוחנן חמשים יום ואפילו בסתמא נמי וקיימא לן כרבי יצחק משמיה דרבי יוחנן דקאמר עד חמשים יום כדפסק רב שימי בר אשי הלכתא כותיה בהדיא. ודברי הרב אלפסי זצ"ל. צ"ת הרא"ה ז"ל:
וכן פסק הריטב"א ז"ל וז"ל והלכתא כר' יוחנן חדא דהא איפסיקא הלכתא כותיה בהדיא ועוד דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואף על גב דשמואל עבד עובדא כסבריה אין מביאין ראיה ממעשה שלו לפסוק כמותו. ע"כ:

בשלמא רב ורבי יוחנן כל חד וחד כו'. יש לפרש דה"ק דקשיא ליה היכי פליגי אמוראי במציאות היכי הויא ומרחקא בינייהו כולי האי דלמר חמשים ולמר ג' חדשים ולמר שלשים יום והא איכא למברר האי מילתא לשיטת רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולהכי קאמר בשלמא רב ור' יוחנן לא מרחקא בינייהו כולי האי ויש תנוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד ג' חדשים ולמר כיון דיש תנוק חריף דמכיר בחמשים יום להכי קאמר חמשים יום ומר סבירא ליה כיון דיש שאינו מכירה עד שלשה חדשים לה"ק עד שלשה חדשים ומיהו מל' יום עד שלשה חדשים מרחקא טובא דהא ודאי למ"ד ג' חדשים ליכא שום תינוק שיכיר בל' יום דלרבי יוחנן מי משכחת לה תינוק שיכיר בל' יום כך יש לפרש וניחא דלא פרכינן עלה דשמואל מהמציאות הכי כה"ג מי משכחת לה דדילמא איהו ידע דמשכחת לה אבל השתא ניחא דפרכינן מדרבי יוחנן וכדכתיבנא. ומיהו רש"י במהדורא קמא כתב וז"ל בשלמא רב ורבי יוחנן כל ינוקא וינוקא לפום חורפיה מכיר את אימיה יש שמכיר בשלשה חדשים ויש שמכיר בחמשים יום אלא לשמואל מי איכא דמכיר בשלשים יום. ע"כ:
הני כללי הלכות דכייל יהודה אחי היינו רב יהודה תלמידיה דשמואל וכן יחזקאל הוה אמר משמיה דשמואל אי לאו דשמיע לה משמיה דשמואל לא הוה אמר. רש"י במהדורא קמא.
משמע מלשונו ז"ל דלעיל הוה גריס ורב יהודה אמר שלשים יום. ומיהו בנוסחי דוקני גרסינן ורב יהודה אמר שמואל אמר שלשים ואפשר דשוב מצא גירסא זו ולכך השמיט לשון זה במהדורא בתרא:
ההיא גרושה דאתיא לקמיה דשמואל שהכריחה בעלה שהיה כופה ומניקתו בשכר זיל בדקה אם בנה מכירה אם לאו הוה מהדר לבניה עלויהו דנשי היה נותנו בחיק כל אחת ואחת אם יכיר מתוכן את אמו. הוה ינוקא מסוי לאפה מסתכל בה. כבשתינהו לעינהא כדי שלא יכירנה. א"ל רב דימי נטוף עיניך. לשון קללה יבלעו עיניך חוץ לגולגולת. נטוף כדאמרן לקמן בני נטפי עינא. ל"א נטוף עיניך יזקפו עיניך כמו שפיל ואזל בר אווזא ועינוהי מיטייפי. סומא מנא ידע אם התינוק סומא כלומר במה הוא מכירה. בריחא ובטעמא דחלב. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל ההיא דאתיא לקמיה דשמואל פי' היתה גרושה והיתה צועקת על בעלה שלא היה רוצה לתת הבן להניק והיה בן חמשים יום ומעלה אמר ליה רב דימי זיל בדקה אם מכירה אם לא אותבה בדרא דנשי כלומר הושיבה בשורה אחת של נשים ולקח הבן והיה מחזר עמו על כל אחת ואחת ולא היה מתפייס באחת וכשהגיע לאם היה מסוי לאפה כלומר היה מסתכל בה והיא חשבה לרמותו וכבשתינהו לעיניה מיניה כדי שלא יכירנה ורב דימי הכיר ברמאותה ואמר לה נטוף עיניך קום דרי בריך כלומר זקפי עיניך והוליכי לבנך ולא יבא לידי סכנה. סומא דלא אפשר ליה בטביעות עינא מנא ידע ומהדרי בריחא ובטעמא כלומר על ידי ריח הפה או בטעם החלב יוכל להכיר. ע"כ:
עד כ"ד חדש במדרש מסמיך לה אהאי קרא לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא הכי הוו וב' יתירה הם ב' ימים היתרים על כ"ד חדש כדאמרינן חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ותו דאמרינן בפ"ק דתעניות דנ"ב שנה היו שנותיו של שמואל הרמתי וכתיב וישב שם עד עולם ומפרש בתלמוד ירושלמי עד עולמו של לוי דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב אלמא הא דכתיב עד הגמל הנער כ"א חדש הוו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובהאי לישנא בתרא כתבו תלמידי ה"ר יונה מכאן ואילך כיונק שקץ כלומר אסור להניקו כמו שאסור להאכילו דבר טמא שאין מאכילין את הקטן בידים דברים טמאים. ע"כ:
רבי יהושע אומר אפילו ד' וה' שנים אבל אם פירש לאחר כ"ד חדש מודה ר' יהושע דהוי כיונק שקץ והוא שפירש מתוך כחו אבל אם פירש מתוך חליו כלומר שלא היה יכול להניק מפני החולי מותר ולא פליג ר' יהושע אר' אליעזר אלא באיסור היניקה אבל אם האשה אינה רוצה להניקו יותר מכ"ד מודה דלא כייפינן לה דלא מחייבא טפי ואומרים רבני צרפת ז"ל דד' וה' לאו דוקא אלא אפי' יותר. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
והתוספות ז"ל לא כתבו כן אלא דבדוקא נקט ד' וה' מדפריך לקמן מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אפילו ד' וה' ולקמן מוכח דהאי מניינא דוקא דהא פרכינן עלה מאידך דקתני אפילו חבילתו על כתפו והא דלא פרכינן הכא כדפרכינן בעלמא השתא חמש יונק ארבע מבעיא משום דאיכא למימר דארבע בבריא וחמש בכחוש. ע"כ:
אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ קס"ד דשקץ ממש קאמר כלומר דאיכא איסורא דאורייתא והא דשרינן תוך כ"ד חדש מפני שסתם תנוק מסוכן אצל חלב תוך זמן זה. הריטב"א ז"ל:

ולפי שיטה זו אינה בהכרח לגרוס לקמן ואמר רב ששת כו'. דבלא רב ששת נמי רמי שפיר. ומיהו רש"י ז"ל כתב לקמן ואמר רב ששת גרסינן אלמא היינו עיקר קושיא דאפילו תימא כיונק שקץ מדרבנן קאמר אכתי קשיא מדרב ששת דאמר דאפילו מצות פרוש אין בו. ואפשר דלכך כתב רש"י נמי כיונק שקץ. כאילו יונק דבר משוקץ. פי' דאי הוה פריש כיונק מן השקץ הילכך הוה מצינא למימר דכ"ף הדמיון היינו דהאשה לא הויא שקץ ממש ומיהו דבר משוקץ הויא אפילו מדאורייתא אבל השתא דקא פריש כאילו יונק דבר משוקץ אלמא דלא הויא משוקץ ממש לכ"ע כנ"ל.
ומיהו בפרק דם שחיטה פליגי לישני בגמרא רב ששת אהיכא קאי דאיכא מאן דאמר דרב ששת ה"ק דם מהלכי שתים אפילו מצות פרוש אין בו ואפשר דלהאי לישנא נמי כ"ש בחלב דס"ל נמי לרב ששת הכין ולעולם תקשי מדרב ששת כנ"ל:
בהמה שהקלת במגעה פרש"י ז"ל שאינה מטמאה מחיים אדם שהחמרת במגעו שמטמא בחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע ור"ח ז"ל פירש הקלת במגעה דאילו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה טמאה שאינה מטמאתו אלא עד הערב והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה וכן יש לי לפרש שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים. הרשב"א ז"ל:

החמרת בחלבה. אין לפרש משום דכל היוצא מן הטמא טמא דא"כ מנא ליה דבאדם בשרו טמא עד דעביד ק"ו כיון דעיקר בנין הק"ו משום דכל היוצא מן הטמא טמא לכך פירש"י החמרת בחלבה כדאמרינן בבכורות גמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו. וקשה על פירושו דרבנן דדרשי התם בפ"ק דבכורות מגמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו הוא ניהו דדרשי גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור והכא דרשינן מגמל טמא הוא וכדפירש"י וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור ואין לומר דממעטינן מחד קרא כמה מעוטי וכמו שכתבו התוס' ז"ל בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד דהא רש"י גריס גבי חלב הוא וגבי דם זה אלמא דכל חד בעי מיעוטא באפי נפשה לכך פירשו התוס' החמרת בחלבה. כדדרשינן בבכורות מואת הגמל. פי' דהיינו כר"ש ומגמל גמל שני פעמים קא דריש אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה והילכך גמל טמא הוא אתא להתיר חלב מהלכי שתים כדאמרינן בשמעתין בברייתא דילן.
ואפשר ליישב פירושו של רש"י ז"ל דמשום דהני תרי מיעוטי כתיבי בחד קרא להכי מייתי להו לחלב ודם מהני מיעוטי. ומיהו עיקר ילפותיה דדם מדכתיב לעוף ולבהמה כדאיתא בפרק דם שחיטה בכריתות והשתא לא אייתר שום מיעוט דגמל טמא הוא אצטריך לרבנן למעט טמא הנולד מן הטהור ואת זה לא תאכלו אצטריך לחלב ולעוף ולבהמה אצטריך לדם ומשום דמההוא קרא דלעוף ולבהמה לא מצי למשרי דם לגמרי לכך אצטריך מיעוטא לחלב וכמו שכתבו התוס'. ואם תאמר ולכולהו פירושי מאי האי ק"ו והא איכא למיפרך מה לבהמה שכן בשרה טמא תאמר באדם שלא מצינו שבשרו אסור. ויש לומר דהיא גופה תיתי בק"ו ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בבשרה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בבשרו לכך אצטריך הוא וזה.
וכתבו בתוס' דבת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל. ואם תאמר בשלמא חלב כנגד דם הויא לה חלב שאינו שוה בכל שהרי בטהורה טהור אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה אבל חלב כנגד בשר דהיינו ברייתא דת"כ הרי חלב ובשר שוין הן דבטהורה טהורין ובטמאה טמאין. ויש לומר דה"ק אוציא חלב שאינו נוהג בכל פי' דאף על גב דהיה מן הדין דנאסור חלב משום אבר מן החי דליכא דאתי מחי ושריא רחמנא כדאיתא בפ"ק דבכורות אפילו הכי חלב בהמה טהורה טהור ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו'. ומיהו ה"ר אליקים פי' בפרק דם שחיטה חלב אין שוה בכל שאין לזכרים חלב דם מהלכי שתים שוה בכל בזכרים ובנקבות יש להם דם ע"כ. וקשיא להו לתוס' דפשו להו דרשות ומנלן למעט כולי האי. ותירצו בתוס' דמחד מיעוטא ממעטינן כמה דברים אלא דבת"כ דרשי מזה כמה מיעוטין ובגמרין דרשי להו מהוא. ומעתה פליגא ברייתא דילן אברייתא דפרק דם שחיטה דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה דלמה לן מיעוטא כלל לדם הא מחד מיעוטא נפקי שפיר חלב ודם ובשר וכדכתיבנא ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה:
וז"ל הרא"ש ז"ל הכא ממעט חלב ודם ובת"כ פרשת שמיני ממעט חלב ובשר והתם דריש מזה והכא דריש מהוא ואפשר בין לגרסת הספרים שלנו ובין לת"כ דמציא למעוטי חלב ובשר ודם כולהו מחד קרא וכן מצינו בהרבה מקומות שממעט מחד קרא כמה דברים במעילה פרק הנהנין ממעט כמה דברים מתמעול מעל והוי השתא פליגא אההיא ברייתא דכריתות פרק דם שחיטה דממעט דם מהלכי שתים מלעוף ולבהמה. מיהו יש ת"כ שכתוב בהן ת"ל זה והוא וכן יש ספרים דגרסי הכא זה והוא ואי גרסינן בשמעתין בשר כו'. עד כאן:
והקשו בתוספות דמנלן לאוקמה מיעוטא אדם דסברא הוא יותר לאוקמה אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג כן בין מחיים בין לאחר מיתה ואי סמיך אמיעוטא דפרק דם שחיטה דכתיב לעוף ולבהמה אם כן למה לי הני מיעוטי כלל השתא דם דאיסורו נוהג בכל שרייה רחמנא חלב ובשר לכ"ש. ותירצו בתוס' דקראי כולהו צריכי ואי הוה גרסינן בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר וליכא שום קושיא כלל דמההוא קרא דכריתות לא מצינא למשרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה הילכך אצטריך הכא למעוטי חלב וממנה נמי ממעטינן דם דהואיל ונתמעט מאיסור דם מעתה דם וחלב שוין ואצטריך מיעוטא אחרינא לבשר שאיסורו נוהג בכל טפי מדם וחלב מאחר דנתמעט מאיסור דם דבשר מן החי אסור ולא חלב ודם מאחר דאין כאן איסור דם דאיסור חי בדם ליכא דומיא דחלב. והשתא אפשר לתרץ ברייתא דשמעתין דלהכי נקיט דם בדרשיה לאורויי דדם נמי מהכא נפקא וכדכתיבנא ולאורויי דבשר נמי נפקא מהכא דבכה"ג דדם אתינן עלה דבשר דקס"ד שלא להוציאו משום דשוה בכל השתא אשמועינן דאפי' דם בלא דרשה דלעוף ולבהמה הוה אתיא כ"ש בשר וכיון שכן איכא למימר דמרמז לנו בדם אתרי מילי ולהכי נקט דם כדי לקצר וכדכתיבנא כנ"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל כתב הרמב"ם שבשר מהלכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימה הם דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן ויש מביאין ראיה מהא דאיתא במקצת נוסחי בספרי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו' לאו הוא דליכא הא עשה איכא ואי משום הא לא אריא דהא התם נמי דאמרינן ליה להאי לישנא גבי חלב ודם ואמר רב ששת אפילו מצות פרוש אין בו ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפילו בלאו יהא חייבין עליו. ואפשר לדון עליו שהוא מותר דאלו הוה אסור בשרו חלבו ודמו נמי הוה אסור דהא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשר אסור דמו נמי אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו כדאמרינן התם במסכת כריתות גבי דם שרצים שממעטינן ליה מכלל דם דאמרינן דאם התרו בו משום שרץ לוקה. והיינו מדינא אבל לא משכחת לה דודאי אם איתא דלישתרי הרי הוא טעון שחיטה. ובתר מיתה נמי הרי הוא אסור בהנאה דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה. ולא שני לן בין גוי לישראל ומיהו לא נהירא האי סברא דאם כן דבשרו מותר מן הדין אמאי אצטריך מיעוטא לדמו וחלבו. ותו מ"ט אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומ"ש מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן ליה מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמה טמאה והא איכא למיפרך מה לבהמה טמאה שכן בשרה אסור תאמר באדם שבשרו מותר.
אלא ודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא ואיסורו בלאו דהא אתי מדינא מבהמה טמאה והכי אשכחן בספרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו אלא יכול יהא דם מהלכי שתים והכי ודאי איתא. תדע דהא בהנהו נוסחי נמי דגרסינן ליה ממעטי' ליה להיתרא מאך את זה והכא מוקמינן ליה לחלב אלא ודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא וחד מוקמינן ליה לחלב וחד מוקמינן ליה לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור היכי שרינן דמו ומ"ש מדם שרץ יש לומר דלא דמי דדם שרץ לא אמעיט אלא מכלל דם מדכתיב וזה לכם הטמא ובהדיא אימעיט נמי מהלכי שתים ממיעוטא דזה דכתיב אך את זה לא תאכלו. ואי משום ההוא מיעוטא ה"נ דחייבים עליו משום בשרו כדם שרץ והיינו דהדר מעטיה רחמנא הכא למישרייה לגמרי. והא נמי סייעתא היא להאי סברא דאי כי קושיין תרי מיעוטי בדם מהלכי שתים למה לי אלא לאו כדפרישית. והאי דמוקמינן להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא אלא דמדינא הוה אתי לאיסורא חלבו ודמו ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו. כך פי' מורי החכם רבי יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נר"ו וזה הנכון. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

וכן כתב הריטב"א וז"ל ולענין בשר מהלכי שתים אשכחן נוסחא דגרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים טמא ודין הוא כו'. ולא פליגא אגמרא דילן דכולהו איתנהו ואפילו נפקי מחדא מיעוטא כי בכמה מקומות ממעט התלמוד דברים הרבה ממיעוט אחד וה"נ הוא טמא ולא בשרו ולא חלבו וכ"ש דהכא איכא תלת מיעוטי אך הוא זה חד לבשרו וחד לדמו וחד לחלבו. ומיהו שמעינן מההיא דבשר מהלכי שתים מותר מן התורה דליכא למימר דהתם מלאו בלחוד הוא דממעטינן ליה דדכותה דרשינן הכא בחלב ודם וממעטינן ליה לגמרי דלית ביה שום איסורא אבל יש אומרים דבשר מהלכי שתים אסור בלאו מק"ו דעביד תלמודא הכא דלא מייתי בגמרין היתרא אלא לדם וחלב אבל בשר אסור דאי לא למה לי קרא לדם וחלב שהרי היוצא מן הטהור טהור והתם בת"כ לא אשכחן בנוסחי דוקני דגרסי אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע דהתם אפילו בנוסחי דגרסי בשר ממעטינן ליה מדכתיב זה ואלו הכא דרשינן ליה למעט דם אלא ודאי משום דבשר אסור וה"א היוצא מן הטמא טמא כו' דממעטינן ליה מדין דם והתם ממעטינן ליה מדין בשר וכדאמרינן בכריתות [כ ב'] גבי דם שרצים דאף על גב דאימעיט להיתרא מכלל דם אמרינן שאם התרו בו משום בשר לוקה עליו להכי הדר כתב ביה מיעוטא אחרינא מאך את זה וזה נראה נכון ומיהו בלאו הכי נמי לא משכחת בשר מהלכי שתים להיתרא דאי בעודו חי הא איכא משום אבר מן החי ולא אשכחן דשרא לן מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם שם מעגלה ערופה. וזה ברור מפי רבינו ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
והר"ן ז"ל האריך בזה בפירושיו על ההלכות והעמיד דברי הרמב"ם ז"ל בדברים נכונים ראוים אליו ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל טמא גרסינן לגבי שרצים כתיב טמא הוא לכם שאינו שוה בכל יש חלב בהמה שמותר כגון חלב בהמה טהורה. ת"ל זה טמא וזה לכם הטמא ואמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח לרבות דם שרצים ואמר רחמנא זה דם טמא ולא דם מהלכי שתים ע"כ. ובמהדורא בתרא גריס הוא בחלב וזה בדם וז"ל הוא טמא. גמל גמל טמא הוא שאינו שוה בכל שהרי בטהורה טהור. זה טמא. מחד קרא נפקא ליה דכתיב ברישיה דקרא אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא הוא ע"כ כ"כ בספר מדויק. ולכך הקדים בברייתא מיעוטא דהוא ולא נקט סדר הכתוב משום דממיעוטא דהוא שמעינן היתר גמור וממיעוטא דזה לא שמעינן אלא דאינו בלא תאכל ומיהו באיסור עשה איתיה.
וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות אבל השתא דאקדים בברייתא מיעוטא דהוא וכולה שקלא וטריא דברייתא עלה קא מהדר ש"מ דבין חלב ובין דם אפילו מצות פרוש אין בו ולא תימא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דמכל מקום מחד קרא נפקא ליה מרישיה וסיפיה דקרא ש"מ דכולהו בחדא גוונא אימעיטו כך משמע לי מלשונו של רש"י ז"ל:
ואכתי איכא למידק אשמעתין דמדאצטריך הוא או זה למעט חלב של מהלכי שתים ש"מ דחלב בהמה טמאה אסור דאי חלב בהמה טמאה מותר למה לי מיעוטא למעט חלב מהלכי שתים וכיוצא בזה הקשו בתוס' בפ"ק דחולין בשמעתא בתוך תוכו ע"ש בכמה דוכתין וכיון שכן למה לי גמל הגמל אי נמי ואת הגמל ודרשה דגמל גמל לא הויא יתור גמור דהא כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בו אלא דאמרינן ביה בפרק קמא דבכורות דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכיון שכן לא אקשינן עלה קושיות מדאצטריך ומיהו או את הגמל אקשינן דלמה לי ואת דמדאצטריך טמא הוא ידעינן דחלב הטמא אסור ושמא אי לאו ואת הוה דרשינן טמא הוא להתיר חלב וה"ק הוא טמא ואין חלבו טמא ומיהו כיון דאיכא למדרשיה לדרשא אחריתי אין סברא למדרשיה הכי דכל היוצא מן הטמא טמא. ועוד דהתניא הטמאין לאסור צירן כו' כדאיתא בפרק קמא דבכורות. ויש לומר דאי לאו ואת הוה דרשינן טמא הוא כדדרשי לה רבנן הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא ור"ש דדריש ואת לאסור חלבו לא דריש האי אבל השתא דאית לן ואת לאסור חלב טמאה סברא טפי למדרש טמא הוא להתיר חלב מהלכי שתים מלמדרש להתיר טמא הנולד מן הטהור ואף על גב דהא אמרינן דלא יתור גמור הוא אלא משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן כנ"ל:
עוד כתב רש"י ז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש. מדרבנן. אין בו. דמדאורייתא שרי ורבנן נמי לא גזור ביה דאמרינן חלב בהמה טהורה טהור. ע"כ. ואפשר לפרשו דה"ק ורבנן נמי לא גזור דהא לא שייך למגזר דאמרי אינשי חלב בהמה טהורה הוא וטהור:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל החלב אסור דרך יניקה ומותר כשהוא כנוס והטעם שאסרו יותר דרך יניקה מפני שגזרו שמא יבא להתיר חלב טמא שיחשוב האשה אינה מעלה גרה וחלבה מותר ה"נ מבהמה שאינה מעלה גרה מותר להניק אבל כשהוא כנוס שיכול אדם לומר של עז או של רחל הוא לא גזרו ביה רבנן ובדם האדם הוא בהפך דהיכא שהוא כנוס אסור דאתו למימר דם בהמה וחיה הוא והיכא דלא פריש מותר דתניא דם שעל הככר כו'. ע"כ. הילכך ה"נ יש לפרש לשון רש"י ז"ל וכדכתיבנא. ומיהו אין במשמע לשונו כן. ונראה דהוקשה לו לרש"י ז"ל דאנן הא דייקינן לעיל מדכתב רש"י ואמר רב ששת גרסינן ע"כ. דעיקר קושיא מדרב ששת וכדכתבינן לעיל מעתה הוקשה לו לרש"י דמנליה דקאי רב ששת אחלב דילמא לא קאי אלא אדם דאיברא דמדאורייתא איכא לאחמורי בדם מבחלב כדאמרינן בברייתא ומיהו טפי איכא למגזר בחלב מבדם דהכל פורשין מהדם שנפשו של אדם קצה בו ולא מהחלב ולכך גזרו בחלב ולא בדם. ותירץ ז"ל דבחלב רבנן נמי לא גזור דהא אמרינן חלב בהמה טהורה טהור ולא גזרו ביה משום אבר מן החי אלמא כיון דהתיר רחמנא לא גזרו ביה רבנן ה"נ כיון דמן התורה שרי לא גזרו ביה רבנן כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב וז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש אין בו שאם יש לו דם בתוך פיו אינו מצווה לזורקו חוץ אפילו פרישה דרבנן אלא דם שבין השנים מוצצו ואינו חושש ע"כ. וטוב תקן במהדורא בתרא.
ורבינו אליקים ז"ל בפרק דם שחיטה כתב וז"ל אפילו מצות פרוש אין בו אלא כל זמן שהוא ראוי לתינוק שעדיין יונק ולא פירש לגמרי מותר אפילו לגדול למוצצו מן הדד בעודו בדד שלא פירש ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל שבשמועתינו משמע דכל היכא דלא פריש אסור לגדול לינק והוה ליה כיונק שקץ מדרבנן ואפילו בתוך כ"ד חדש. אבל במהדורא קמא כתב וז"ל דפריך אם נתלש החלב מן הדד של אשה והרי הוא בכלי מותר לגמעו אבל במחובר אסור ליונקו לאחר כ"ד חדש מדרבנן שלא יאמרו אשה זו אינה בת אכילה כבהמה טמאה האסורה באכילה וכשם שחלבה מותר כך חלב בהמה טמאה מותר. ע"כ:

גונח יונק חלב בשבת. איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פרק חרש [קיד א'] נוהגין היינו יונקין חלב מבהמה בי"ט ואוקימנא דאיכא צערא ושבת דאיכא איסור סקילה גזור בה רבנן וי"ט דלאו איסור סקילה לא גזור אלמא אף על גב דאיכא צערא בשבת אסור ואיכא למימר דפליגי רבנן עליה דר' מרינוס ואבא שאול דהתם דאמר כרבנן תדע מדאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי רבנן עליה וזהו דעת רבינו הגדול ז"ל ועיקר ומיהו ת"ק דאבא שאול משמע דאסר אפילו ביו"ט דקתני ומכלן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור כלומר אסור לינק משקצים ורמשים ואסור לינק בשבת ופירשו התם דגדול בעי אומדנא. נמצאו שלש מחלוקות בדבר ת"ק אסר בין ביום טוב בין בשבת ואבא שאול סבר ביום טוב מותר [ובשבת אסור ור' מרינוס סבר בין ביו"ט בין בשבת מותר והלכתא כוותיה]. ור"ת כתב וז"ל בספר הישר דצערא דהתם לאו דוקא אלא דבעי למשתי חלב כדאמרינן בשבועות [כו א'] נשבע על הככר ומצטער עליה מהו כלומר שהוא תאב לה ורוצה לאכלה אבל במקום צערא דגונח לא גזור ודיקא נמי דהתם לא אמרו ובמקום צערא לא גזור דמשמע דלאו משום צערא אלא משום קולא דיום טוב ולא נהירא דאי הכי אמאי אוקמה במקום צערא דמשמע דמשום האי צערא לא גזור בלא צערא נמי דמשום צערא דתאבון לא שרו ליה רבנן אי גזור בה כלל אלא מאי צערא דהתם נמי גונח וכיוצא בו ולא דמי לקוץ בר"ה דחשש חבלה נזק גדול הוא.

ור"ח כתב כאן האי צערא סכנה הוא כי היכי דלא תיקשי לך הא דיבמות ולאו מילתא היא. וי"א דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם כדאמרינן בפרק מרובה אין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח וכו' וכיון שכן אף על פי שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך מותר אבל התם בחולה שאין בו סכנה כלל אפילו לא ישתה לעולם. וכיוצא בה במסכת שבת בפרק תולין [קלט א'] אבל הכא כיון דאשתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מסתכן ולאו סכנה ממש היא דאי הכי לא הוה אמר שורה בצונן אלא דאי לא שתי לעולם מסתכן וכיון שכן לא שרו ליה בשבת אלא דלא ליתי לידי סכנה. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א גונח יונק חלב בשבת כו'. עיקר הפירוש משום דהוה ליה שבות דרבנן על ידי שינוי ומשום הכי לא גזרו ביה רבנן בחולה שאין בו סכנה אבל שבות גמור שלא בשנוי לא התירו בחולה שלא התירו בו אלא אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה כדאיתא בעירובין והיינו דאמרינן כל צרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם בשבת. והקשו הראשונים ז"ל מהא דאמרינן ביבמות אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה כו'.
ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי דליכא אלא צער תאבון בלחוד וכההיא דאמרינן במסכת שבועות נשבע על הככר ומצטער עליה מהו ולא נהירא חדא דאם כן הוה ליה לפרושי התם דצער תאבון בעלמא הוא ועוד דצער תאבון לא מעלה ולא מוריד להקל בשבילו כלום ואי שרינן ליה משום צורך יום טוב למה הזכירו דאיכא צערא. והנכון מ"ש רבינו אלפסי ז"ל דההיא דאבא שאול פליגא אהא דר' מרינוס כו'. ואפשר דאבא שאול סבר דחולב ביד איסורא דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגידולי קרקע וכסברא דר"א שבמסכת שבת גבי החולב והמגבן וכי הוי יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו ליה רבנן ולית הלכתא כותיה כדלית הלכתא כר"א דהתם כנ"ל. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא גונח מפליט מחולי הלב. יונק חלב מדד בהמה בפיו בשבת דזו היא רפואתו וכדאמרינן בתמורה בפ' יש בקרבן ובמרובה מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו אותו בכרעי המטה. מפרק הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדת דש הוא שמפרק התבואה מקשין כך שמעתי וכן איכא בתשובת רבינו משולם מפרק כלאחר יד הוא שהחולב אינו אסור אלא משום מפרק וזה מפרק כלאחר יד שהרי מפרקו בפיו. עד כאן:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל כתב רש"י ז"ל דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש ואיכא למידק דהא אמרינן בפ' כלל גדול אין דישה אלא בגידולי קרקע ור"ת ז"ל פירש מפרק דבד שאינו מגידולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק והר"ש בר אברהם פירש דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה. ע"כ:

צנור המקלח מים מגגות. ועלו בו קשקשים דורסן ברגלו וליכא למיחש משום מתקן ובמקום פסידא דגג או שצריך לאותן מים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכמה פירוש שאם חזר כיונק שקץ בתוך כ"ד חדש שנולד הולד לא תנשא ולא תארס דגזרינן אירוסין אטו נשואין ונשואין אסירי שמא תתעבר ונעכר החלב וימות בנה שזמן יניקתו כ"ד חדש. הן הן דברי כו' במחלוקת זה של רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו כמו כן ב"ש וב"ה ואני אכריע דבריו של כל אחד לאמתו לפי שאין החלב נעכר אלא לג' חדשים לעבורה דעד ג' חדשים אין עבורה ניכר ואין חיות כל כך לולד שבמעיה לעכור חלבה ואותן ג' חדשים ועשרים ואחד חודש דקודם הרי כ"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ואפשר דר' נתן ורבן שמעון בן גמליאל בפירושא דבית שמאי ובית הלל פליגי דודאי ר' מאיר ור' יהודה בהדיא פליגי לענין נשואין דר"מ קאמר בהדיא לא תארס ולא תנשא עד כ"ד חדש ורבי יהודה סבר עד י"ח חדש ומיהו בדברי ב"ש וב"ה איכא לפרושי דהכי קאמרי ב"ש אומרים כ"ד חדש פירוש שיעור היניקה כ"ד חדש ומיהו אינה צריכה להמתין מלהנשא כי אם כ"א חדש וב"ה סברי שיעור היניקה י"ח חדש ומיהו אינה צריכה להמתין מלהנשא אלא עד ט"ו חדש. א"נ איכא לפרושי דב"ש וב"ה בשיעור הנשואין נמי פליגי ור' נתן סבר דכי היכי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור הנשואין וכדקתני להדיא הרי זו לא תארס ולא תנשא כו' ה"נ פליגי ב"ש וב"ה דהן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה ורשב"ג סבר דב"ש וב"ה בשיעור היניקה פליגי ולדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש ולדברי האומר י"ח חדש מותרת להנשא בט"ו חדש והא דהשיב אביי לההוא אריסא דבעי ליארס בט"ו חדש מדר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה היינו לומר דשיעור היניקה אינה אלא י"ח חדש ועיקר סמיכותיה הוא מדמר עוקבא דאמר לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר ט"ו חדש כנ"ל:

דף ס עמוד ב

אריסיה דאביי כו'. א"ל חדא דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אביי אינשי ליה לשמעתיה דהא איהו אמר לעיל משמיה דשמואל לרב יוסף רבי' הלכה כר' מאיר בגזרותיו והא דר' מאיר חורא היא והיינו דאמר אביי לקמן אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל ולא מיסתייעא לי מלתא למימר כי אתא לקמיה דרב יוסף רביה רהט אביי בתר אריסיה בחלא ארץ חול שהרגל נשקע בתוכה ולא הדרכיה לא השיגו כמו כתרו את בנימן הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אל מקום מנוחתו השיגוהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אפי' ביעתא בכותח' פרש"י במהדורא קמא ביצה בחלב כותח' העשוי מנסיובי דחלבא בפרק אלו עוברין. משמע מתוך לשונו דבסתם ביצים מיירי וצריכין היתר כי היכי דלא נגזור אטו ביצים הנמצאות בתוך התרנגולת דאסור לאכלן בחלב דומיא דביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק אבל בערוך פיר' דלאו בסתם ביצה מיירי דאותם אינן צריכין היתר דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות איירי שמותר לאכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה. ואם תאמר אמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות ואפילו אם תחלק בין ביצת נבלה לאיסור בשר בחלב מ"מ קשיא אמאי פשטה הוראה זו כולי האי כיון דצריך לחלק וצריכה רבה.
ותירץ בה"ג דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו וכ"ת אם כן מאי אפילו דהא הוראה גמורה היא ויש לומר דפשיטא ודאי דיש לחלק בבשר עוף בחלב דרבנן וליכא למגזר בה מידי ומיהו קשיא אכתי אמאי פשטה הוראה זו יותר משאר הוראות הא פלוגתא היא ואיכא מ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה ודאי אסירא מידי דהוה אביצת נבלה ויש לומר דפשוטה היתה הוראה זו בימיהם שהכל היו נוהגין בו היתר וכן תירץ הריטב"א דהלכה רווחת היתה אצלם שהיו מותרות ובהדיא פרכינן מינה התם ביו"ט למימרא דהלכה פסוקה היא ע"כ. ור"ת תירץ דבביצת נבלה החמירו משום דנבלה דבר איסור וגזרו בביצה אטו נבלה עצמה אבל בשר עוף בחלב לא שייך להחמיר דאין איסור עד שתפול לתוך החלב ואז לא ידיע שנמצאת בתרנגולת ולא שייך למגזר אטו בשר:

נתנה בנה למניקה או גמלתו שהפרישתו או מת מותרת להנשא מיד כהא מתני' דהתם נתנתו למניקה מותרת לינשא. ואסר לי רב נחמן משום דחיישינן שמא תחזור ותטלנו לאחר שתנשא וימות. שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו שאין המניקה חוזרת בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתו וגם הם אינן חוזרין בהן מתוך חשיבותן וליכא למיחש למיתת הבן. א"ל רב פפי לרב פפא ורב הונא ואתון שבעיתון למשרייה מיד אמאי לא תסברו מהא דאסורה להנשא עד ג' חדשים. רדופה רגילה לילך לבית אביה ואין בעלה עמה. עקרה נעקרו כותלי בית הרחם. איילונית דוכרניתא דלא ילדה ואינה מביאה שערות לזמן שאר נשים. קטנה פחותה מי"ב שנה דאמרן לעיל פחות מכאן משמשת והולכת כדרכן שאינה ראויה לילד על ידיהן כולהו צריכות להמתין דלא פלוג רבנן דאע"ג דליכא למיחש בהני לולד אסורות להנשא מיד משום גזרה דשאר נשים שנישאו' מיד ומתעברות ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וגבי נתנה בנה למניקה נמי אסורה לינשא מיד גזרה אטו ההיא דלא נתנה ודאי דלא פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלעיל דשרא לדבי ריש גלותא דהנותנת בנה למניקה תנשא ולא גזר מידי והכא אמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו דגזר כל הני שאין ראויות לילד אטו ראויות לילד משום דהני ס"ל לרב נחמן שאינן ראויות לילד מחלפן אבל זו מניקה שלה מוכחת עליה ולא מחלפא נותנת בנה למניקה באינה נותנת. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל בגזרותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אף על גב דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכא נמי לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו. ע"כ. פירוש לאו משום גזרה נגעו בהו בהני כלל אלא משום דבסתם גזרו חכמים ולא פלוג רבנן והני דבי ריש גלותא לא שכיחי ובמלתא דלא שכיחי לא גזרו ביה רבנן הלכך לא נכנסו בכלל גזרתם מעיקרא. כן נראה לי:

אבל הריטב"א ז"ל פירש במהדורא קמא שכתבו וז"ל ואמאי לא תסברוה מהא דתניא כו'. עד ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' והכא נמי אית לן למגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לאו הכי הוה מותר ואילו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמודא מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרא הכא לדבי ריש גלותא ולא גזור אטו אינשי דעלמא.
והנכון בזה מה שתירצו בתוספות דכי גזרי ה"מ במילתא דלא מינכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראויה לילד אבל הכא כשמת או נתנה בנה למינקת הרי קברו יוכיח עליו והרי מניקתו מוכחת עליו ולא הוה קשיא לן בסוגיין אלא דהוה לן למגזר היכא דלא הדרא בה אטו היכא דהדרא בה דהא לא מינכר לאינשי אי הדרא בה או לא והיינו דשרי רב נחמן לבי ריש גלותא משום דהכל יודעין דלא הדרא בה הלכך באיניש דעלמא אפי' נשבעת המניקת או קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזרה דהא לא מינכר לאינשי וכן פי' רבינו יהודה ז"ל אבל יש מבעלי התוס' האחרונים שכתבו שאם נשבעה המניקת בדבר הרי היא כבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אין לפרש דהכא גבי מניקה גזרינן מת אטו לא מת וכן נתנה בנה למנקת אטו לא נתנה וכן גמלתו אטו לא גמלתו דאם כן היכי שרא רב נחמן לדבי ריש גלותא אלא ודאי מינכר בין נתנה ללא נתנה ובין מת ללא מת אלא גזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה למניקה שמא תחזור בה המינקת וגמלתו שמא רוצה להנשא ותגמלנו קודם זמנו והשתא ניחא דשרינן בי ריש גלותא דהתם משום דידיע לכל דלא הדרי וליכא למיטעי אבל בעלמא אפילו נתנה בנה ובשבועה וקנין ואז ודאי לא הדרא אפ"ה לא שרינן לה דאין הקנין והשבועה ידועין לכל ואתו לחלופי בדליכא שבועה וקנין. ע"כ:
וכן פסקו תלמידי רבינו יונה ז"ל דצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנתארסה וחוץ מיום שנולד בו דכ"ד חדש שלמים בעינן ובתר הכי נפיק לה זמן חיובא לדברי הכל ומותרת להנשא אבל בתוך כ"ד חדש אסורה להנשא ואף על פי שלא הניקה אותו מעולם ואפילו להתארס ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו ואפילו אשה שאינה מחוייבת להניק כגון שהכניסה לו שפחות א"נ אשה חשובה ואפי' היכא שאין לחוש שמא תחזור בה המניקה ולא מבעיא היכא שמכירה אלא אפילו היכא שאין מכירה דליכא סכנה כל כך שהרי יכולים למצוא לה מינקת אחרת אפ"ה אסור דדבר שיש בו סכנה יש לחוש אפי' לדבר רחוק ומהאי דאמרינן בגמרא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא דיראתם גדולה כמו שמצינו גבי חזקה ובעניינים אחרים והמיקל בזה ובכיוצא בזה עליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נח"ש. ע"כ:
ודע שרבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא ואפשר דמ"ה קאמר בגמרא והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואיכא למידק למה ליה למימר גמלתו אסור פשיטא לא הוה ליה למפסק אלא דמת מותר דאיסורא מידע ידיעא אלא ודאי דה"ק דוקא גמלתו אסור כיון דמעיקרא הוה משעבדא ליה אבל גרושה דלעולם לא משעבדא ליה מותר:
אבל הרא"ה ז"ל כתב דה"ה דנתגרשה אסור כדאמר ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת התם הוא דאיתיה לאבוה והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ונתגרשה דהתם דאיתיה לאבוה ממסמס ליה בביעי וחלבא והכ' ודאי אפילו כשאין מכירה איירינן והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למניקה אלמא דלא מכירה ואפ"ה אסורה דאף ע"ג דלא משעבדא ליה מדינא אלא בעודה תחתיו מ"מ כי היכי דמשעבדא ליה במכירה מפני הסכנה דלמא לא בעי למינק מאחריתי לאונוקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כה"ג לא מחייבא הכי נמי אף על פי שאינו מכירה אם לא היו מוצאין אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. ע"כ:
פסקה קמעא אוכלת הרבה פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות קמעא אוכלת הרבה משל עצמה כדי שימצא תינוק מה לינק. ע"כ:
אבל תלמידי רבינו יונה פירשו וז"ל פסקה קמעא אוכלת הרבה כלומר אם פסקה עם בעלה לתת לה דבר ידוע למזונות ואותו השיעור הוא דבר מועט מחייבין אותה להוציא משלה ולהרבות במאכלה כדי שיהיה לה חלב הרבה. ע"כ:
וכן פי' הרמב"ם בפרק כ"א מה' אישות דבאשה המניקה את בנה קא מיירי ואף על פי שתחלת הברייתא לא מיירי אלא באשה המניקה את בן חברתה בשכר דקתני הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. [וז"ל] פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב כו'. ע"כ:

והקשו עליו במה שכתב או תאכל מאכל רע כו'. שהרי שנינו ולא תאכל עמו דברים הרעים והרב המגיד ז"ל תירץ דמאי דאמרינן בגמרא היינו באינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ודאי צערה קודם שחייה קודמין. ומיהו אכתי קשיא טובא דאמאי לא הזכיר הרב ז"ל דינא דגמ' כלל ואין דרך הרב ז"ל אלא להעתיק לישנא דגמ' ושוב מחדש איהו מאי דבעי ואפשר דה"ק פסקה קמעא אוכלת הרבה דהיינו מזיק לולד דרוב המאכל מזיק ולא תאכל עמו דברים הרעים פי' דעם רוב המאכל לא תאכל דברים הרעים והיינו דקתני ולא תאכל עמו כו' דתרתי לא עבדא לאכול יותר מדאי ממאכלים רעים ומיהו כל אחד בפני עצמו מצי למעבד והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות כו' ע"כ ומיהו תרתי לא עבדא.
שוב מצאתי בלקוטי הגאונים ז"ל שכתבו בשם רבינו האיי גאון ז"ל הא דתנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו בנה אקטן קאי מאי עבדא ליה שבקא ליה ומאית ואי אבן כ"ד חדש קאי לא ידעי'. ופסקה קמעא אוכלת הרבה מאי פירושיה דאשכחן בה פירושא דלא מסתבר לן הכין נקיט לה בהני תרי מילי דהכי קא מגמר לן שלא תשכיר אשה עצמה להניק עד שתגמול את בנה או שבנה נטלו אביו ונתנו למינקת אחרת וכיוצא בזה ולעולם אם נטלה בן להניק לא תניק את בנה עמו ואם היה בו חולי וקשה לה שתאכל קמעא כדי צרכה והיא בחליה מצטערת אם לא תאכל הרבה כתאותה אינה חייבת לעשו' כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו לה מזונות כפי צרכה (ו)אין לה לתבוע אותם במה שהיא מתאוה אלא אוכלת משלה ואף על פי שמוסיף חלייה. עכ"ל שאלה ותשובה לר' האיי גאון.
וז"ל הר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל אם פסקה המינקת עם אביו של תינוק שיתן לה מזונות מועטין ואינן מספיקין לה אלא צריכה ליותר ממה שפסק לה אבי התנוק כופה אותה בב"ד שתאכל הרבה כדי צורך כל המניקות כדי שלא ימות התינוק ע"כ. הא קמן דכולהו הני רבוואתא אזלי בשיטת הר"מ ב"מ ז"ל.
וז"ל רבינו יהונתן הכהן ז"ל פסקה קמעא כלומר פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות מועטין אוכלת הרבה. מפרש בגמרא אוכלת משל עצמה כדי שימצא התינוק מה לינק דכיון דנתרצתה בכך מוטלין עליה מזונות התינוק ונסתלק האב משעבוד מזונותיו ונכנסה היא במקומו ע"כ. נקט לשון רש"י ופריך בהדיא על שיטת הרמב"ם:
ממציא לה טפי שתמציא דדיה מן החלב לבנה שימצנו כולו דהוה מותר לה שיש לה חלב בשפע יתר מדאי. הזיז שחת. אדמה כמשמעה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב חזיז הצמחין של חטים ושל שעורים כשהן רכין עד שלא יצאו השבלים קורא בערבי אל ג'ומאר כופרא בערבי אל טל"ע שמכי בצלים ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל כופרא תמרים שלא נתבשלו כל צרכן אפילו כמכא והרסנא כמכא כותח הרסנא ציר. אית ספרים דכתוב בה שמכא והרסנא בלע"ז אשקלאנש. ה"ג מינייהו פסקי חלבא יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין. נכפה חולי המפיל את האדם ומנענע כל איבריו. בני שמוטי שצוארן ארוך לכתפיה יותר מדאי. דדרכה על דמא דחמרא הפוסעת על דם חמור. נטיפי עיני שבולטין עיניהם חוץ לגולגלותן. עינני עיניהם יפים וגדולים. וחנני בעלי חן חינני רחמנים. זותני יפה תואר. ריחני ריחם טוב וכל אלו כשאכלם כשהיא מעוברת. דאכלה אתרוגא כשהיתה מעוברת. ע"כ במהדורא קמא: