שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף לג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לג עמוד אעריכה

א"כ בטלת לא יוסיף כתוב בקונטרס ותימא לי כי אמרת איפכא נמי תיקשי לך בעדים זוממים א"כ בטלת ריבויא דיד ביד וחובל בחבירו נמי בטלת כאשר עשה כן יעשה לו ועוד דאיכא נמי ריבוי דכן ינתן בו וא"כ סמי חדא מקמי תרתי ונחייבהו ממון ואין לומר דהנהו איכא לקיומינהו דהנהו נמי איכא לקיומינהו וכדמפרש לקמיה וגם אין לומר דהמקשה היה טועה והיה סבור דהנהו כולהו ליכא לקיומינהו דהא מתני' היא הבוגרת אין לה מכר ולא קנס ועוד דגבי עדים זוממים נמי וכי לא ידע דאיכא לקיומי בבן גרושה והא משנה שלימה היא במסכת מכות ע"כ. ולי לא אקשינן א"כ בטלת אלא אמאי דמפרש בהדיא כגון ערות אחותך וגו' ולא יוסיף נמי הא אמרינן שהוא אזהרה למכה את חבירו והיה אם בין הכות נמי הא מוקמינן לה במסכת מכות בעדים זוממין ואילו הריבוין דיד ביד וכן ינתן בו לא יתפרשו להדיא דאדרבא מלישנא דקרא כפשטו משמע דלאו היינו ממון ודמי לג"ש דתחת דאתינן עלה דהכי נמי איכא למימר דהנהו ריבויי אתו לדרשא אחריתי והיינו כשיטת התוס' ז"ל דכתבינן לעיל דמאי דפריך חובל בחבירו נמי היינו לר' יוחנן דאהדרי' לקושיא דמעיקרא ומיהו רש"י ז"ל כתב ופרכינן חובל בחבירו דע"כ בממון נדון כו' אלמא דריבויא דחובל לא אתי אלא להאי דרשא ולא לדרשא אחריתי וכבר הארכנו בזה לעיל ומ"מ יש לנו לומר דלא יוסיף פן יוסיף מפורש להדיא טפי מריבוייא והיה נראה לחלק בין מלקות לממון דגבי מלקות דוקא הוא דאמרינן א"כ בטלת ולא לגבי תשלומין וממון. ודע שכתבו רש"י והראב"ד ז"ל בפ' השוכר את הפועלים דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם פירושו היינו לומר דלא מגבינן מיניה בבי דינא ולא נחתינן לנכסיה אבל חובה עליו לשלם ואנן זיל הב ליה אמרינן ליה לצאת ידי חובתך ואינו יוצא מידי עבירה עד שישלם עיין שם גבי אתנן אסרה תורה ובזה היינו מפרשים כולה שמעתא אבל אין הפנאי מסכים עתה להאריך. והקשה הריטב"א ז"ל מאי שנא דהוקשה לר' יוחנן באחותו א"כ בטלת ולא הוקשה לו כן בחובל ועדים זוממים ותירץ דבשלמא חובל בחבירו לא כתיב לאו דידיה בהדיא דהא מלא יוסיף פן יוסיף נפקא עדים זוממין נמי לרבנן לא כתיב לאו דידהו בהדיא דהא מלא יוסיפו לעשות נפקא ואין זה לאו מפורש דאיכא לאוקמה להכרזה כדמוקים רבי מאיר ופשטיה הכין משמע וכיון דכן מסתייה דנוקמיה בכל דהו אבל ערות אחותך לא תגלה דהוי לאו מפורש וכתיב סתמא לית לן לדחוקי באחותו בוגרת דוקא כל היכא דאפשר למדרשיה כפשטיה בשום צד ע"כ. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא נמי דג"ש מצי לאוקמה לדרשא אחריתי מה שאין כן בריבוין דחובל ועדים זוממין ומיהו אם נפרש דאכתי לא אסיק אדעתין דאיכא לאוקמי הג"ש למידי אחריתי הא ודאי דנצטרך לתירוצו של הרב ז"ל ומיהו התוס' לא כתוב כן וכדכתיבנא ועוד יש לפרש דלאו דלא יוסיף וקרא דוהיה אם בין הכות הרשע לא מפרש בהדיא באיזה חבלה ובאיזו עדות קא מיירי להכי מצינן לאוקמי דמיירי בהכאה שאין בה שוה פרוטה ובעדות בן גרושה אבל אחותו הרי כתיב בהדיא ערות אחותך זו היא סברת רבי יוחנן ומהדר תלמודא דאיכא למימר נמי איפכא דלאו דלא יוסיף ליכא לאוקמה בחדא גוונא דהיינו בהכאה שאין בה שוה פרוטה וכן והיה אם בן הכות הרשע ליכא לאוקמה בעדות פסלות לבד ואילו ערות אחותך הא מצינן לאוקמה באחותו בוגרת ובאחותו בעולה והני טובא הוו ולא מפקי' מכללא אלא אחותו נערה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הכא נמי באחותו מצית לאוקמה מלקות דידיה בבוגרת אבל נערה לישלם ולא לילקי כו' ע"כ. ועוד איכא רבותא טפי באחותו דאילו לאו דלא יוסיף וקרא דוהיה אם בן הכות אם בטלת מלקות הרי קרא בטל לגמרי דלא אתא דלא יוסיף והיה אם בן הכות אלא למלקות ומיהו קרא דערות אחותך לא אתא למלקות לחודיה אלא לכרת נמי ואם בטלת בקצתם לענין מלקות הרי הלאו קיים בהם לענין כרת ובמקצתם מיירי נמי לענין מלקות ואין זו דוחק כל כך ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הכא נמי באחותו מצית לאוקמי מלקות דידיה כו' ולעיל כתב אלא ע"כ כיון דרבייה קרא לתשלומין איכא לאוקמה לעונש ומלקות דלאו דידיה כמעידין כו'. פי' דעונש המלקות מפורש להדיא. וגבי חובל שאין שם לעולם אלא מלקות לא הזכיר הרב ז"ל מלקות כלל אלא כתב וז"ל וחובל בחבירו נמי מוקמינן ליה בשאין כו' כנ"ל:

א"כ בטלת והיה אם בן הכות כו'. והאי דלא נקט בטלת לא תענה ברעך עד שקר משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. שיטה ישנה. והא כתיבנא לעיל אמאי נקט רש"י לעיל לא תענה עיין עליו לעיל. מבעי ליה לכדאביי הקשו בתוספות כיון דאיצטריך תחת להך דרשא אם כן מנלן מיטב ותירצו דיליף מנתינה או מכסף ועיין שם בפ"ק דמסכת ב"ק מה שפירש"י ז"ל ומה שכתבו המפרשים ז"ל שם ותבין קושית התוס' ז"ל ותירוצם ז"ל. ואם תאמר ואכתי מצית למדרש ההיא דאביי וג"ש דתחת דהא הוה מצי למכתב ונתן האיש אשר עינה והוה דרשינן ליה לדאביי מיתורא דאשר עינה ואייתר נמי תחת לג"ש וליכא לאקשויי דדילמא כוליה לג"ש אתא דהא לא הוה מצי למכתב תחת לחודיה דהא הוה מצי למכתב בדוכתא אחריתי ולא לכתוב אשר עינה ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה וי"ל דאי לא הוה כתיב תחת אשר עינה אלא אשר עינה לחודיה אדרבה הוה אמינא אפכא דחמשים אמר רחמנא מכל מילי דבושת ופגם בכלל עינוי הויא אבל השתא דכתיב תחת אשר עינה משמע דחמשים כסף נתחדשו תחת קנס העינוי אבל בושת ופגם שהוא כשאר חולין לא כלל כאן ומיהו דרשא דרבא מייתורא דהשוכב עמה דרשינן לה כיון דלא נקט לשון עינוי וע"כ הנאת שכיבה קאמר ולא מצינן למדרשיה אלא מיתורא ולא ממשמעות כדדרשינן לאביי דהא לא כתיב תחת אשר שכב דלשתמע הכין. וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח:

ועולא נפקא ליה מדרבא לשיטת תוספות ז"ל דכתיבנא לעיל דכי קאמר ור' יוחנן כו'. מבעי ליה כו' מהדר לתרוצי קושיא דמעיקרא דמ"ט לא אמר כעולא אם כן משמע דרבא סבר כעולא כיון דר' יוחנן גופיה הוא דריש כעולא אי לאו משום דמבעי ליה לכדאביי אבל לשיטתנו דפרישית לעיל לרש"י ז"ל לא משמע מינה הכין כלל וקל להבין וקשה לרשב"א ז"ל לשיטת התוס' דבפ' השוכר את הפועלים משמע להדיא דרבא סבר כר' יוחנן וכתבו התוס' דלמאי דפירשו לעיל דלמסקנא דוקא בהני תלת אית ליה לעולא דממונא משלם ולא לקי אתי שפיר דבעלמא סבר כר' יוחנן דלוקה ואינו משלם כדדריש ר' יוחנן וסמיך ליה ארבעים יכנו פי' לפי' דעולא אית ליה מסברא דבכל דוכתא מלקא לקי ממונא לא משלם אלא בהני תלת דגלי בהו קרא דממונא משלם ורבי יוחנן אית ליה איפכא מסברא ממונא משלם מלקא לא לקי ואתא הסמיכות ולמדך דמלקא לקי ממונא לא משלם בכל דוכתא ורבא כיון דסבר דלצאת ידי שמים חייב לשלם אפילו לאחר שידענו דלוקה ואינו משלם אלא ודאי היינו כרבי יוחנן דדריש ארבעים יכנו. דאי מסברא הוה לן למימר דאינו משלם כלל ואפי' לצאת ידי שמים והא כתיבנא לעיל מה דס"ל לרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל בפ' הפועלים א"נ יש לפרש דלעיל קאמרו התוספות ז"ל מצינו למימר לפי המסקנא דלא קאמר עולא ממונא משלם וכו' אלא בהני תלת דגלי וכו' ולא פשיטא להו כולי האי דמנא ידעינן בעלמא דמלקא לקי וכו' אי משום דכתיב ארבעים יכנו אם כן מאי בעי עלה דרבי יוחנן מנא ליה והא עלה דעולא נמי מיבעי ליה בעלמא מנא ליה ולא תתרץ דקא בעי מנא ליה לר' יוחנן אפי' הכא וכדפרישנא לעיל דהא בתוספת הרא"ש ז"ל ותוס' שאנ"ץ ז"ל לא פירשו כן וכדכתיבנא לעיל אלא ודאי לא פשיטא ליה דסבירא ליה לעולא הכין מעיקרא מספקא לן והתוספות ז"ל לעיל מצינו למימר הוא דקאמרי אבל לבתר דידעינן הסמיכות מפשט פשיטא לן דסבירא ליה לעולא הכי ורבא נמי ודאי סבירא ליה ולא מספקא לן בהכי כלל ולכך האריכו התוספות הכא בסיום לשונם ז"ל דוק ותשכח כנ"ל:

רבי אלעזר אומר עדים זוממים וכו'. משום דלאו בני התראה וכו' כתב הרא"ה ז"ל וז"ל משום דלאו בני התראה נינהו אי משום דרבא אי משום דאביי מ"מ כיון שאין בהם התראה תו לא צריכי קרא דממון משלמים ולא לקו דכיון דאיכא בהו שתי רשעיות ואי אפשר לקיומי בהו אלא חדא מנייהו הא פשיטא דההיא דאתיא להו מדינא מקיימינן ליה והיינו ממון ולא מלקות דאתי בהו בלאו דינא כל היכא דאיכא למענשינהו במידי אחריתי אבל היכא דלא אפשר דליכא עונש אחרינא ודאי מלקינן להו והא דאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי הכי איתא נוסחא דספרים ופירושא משום דפרכה אביי לדרבא דאמר דלא אפשר למעבד בה התראה ואם כן מנלן תו דלא בעו התראה אימא דבעו התראה היינו דקאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דודאי עדים זוממים לא צריכי התראה דהא אינהו בעי למקטל בלא התראה ובעינא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ואכתי בין לאביי בין לרבא לא צריכי קרא דהא לכלהו ליכא בעדים זוממים התראה דכר' אלעזר שפיר אתיא דממון הוא דאיכא לחיובינהו דאתי בהו מדינא ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וז"ל ר' אלעזר אומר עדים זוממים דממונא משלמי ולא לקי. לא צריכי קרא דסברא היא דמלקות לא שייך בהו. דלאו בני התראה נינהו. קודם עדות כדמפרש רבא ואזיל הלכך אי איכא למיענשינהו לא וכו' ע"כ. ומשמע לי לדעת רש"י ז"ל דדוקא לרבא דאית ליה דלא שייך בהו התראה הוא דאמרינן דלא צריכי קרא דסברא הוא דכיון דאין עונש הגוף בלא התראה והכא לא מצית למיקם בהו מלקות בדיניה בהתראה הלכך ממונא משלם ולא מלקות אבל לאביי לעולם צריכי קרא תדע דלקמן אתקיף רב סמא עלה דאביי מבן גרושה וקשיא אמאי לא אתקיף עלה ממעידין אנו שחייב לפלוני מאתים זוז דאתיין עלה דאי הוה אמרינן דלקי לאו מכאשר זמם הוו לקו דהא לא זממו להלקותו אלא להפסידו ממון ומעתה התראה הוו בעו ואי לאו קראי דלעיל לא הוה ידעינן דממונא משלם מלקא לא לקי ואמאי קאמר אביי דלא צריכי קרא אלא ודאי לאביי קרא מצרך צריכי והא דקאמר אביי לאו מילתא היא וכו' אי פירוש בכל מאי דהוה ס"ל מעיקרא דהעדים צריכין התראה וקראי מצרך צריכי אלא ממאי דקאמר שיהו עדים זוממים צריכין התראה ומיהו לעולם לדידי קרא דלעיל צריכא והיינו טעמא משום דמפיק ליה מקרא האי דלא בעו התראה מדכתיב כאשר זמם וכדבעינן למכתב קמן הלכך איכא למימר כי היכי דאחמור רחמנא בהו דלא תיבעי התראה הכי נמי דין הוא שידונו במלקות דהיינו חמורה ולא בממון ולהכי אצטריך קרא דממונא משלם ולא לקי וכבר כתבינן לעיל דהגליון התוספות כתב דס"ל לר' יוחנן דממונא קולא הוה ואפי' לדידן דמפרשינן לעיל דאפשר דרבי יוחנן ס"ל ממונא לחומרא מ"מ לא מצינן למימר דלא איצטריך קרא לאשמועינן דממונא משלם מלקא לא לקי דדילמא הא איצטריך קרא לאשמועינן משום דממונא לקולא וכדכתבינן כיון דהתורה הוא שהחמירה דלא ליבעו התראה תדע דלעיל חשבינן חומרא הא דאין צריכין התראה וקולא הא דלא עשו בו מעשה והיינו משום הא דאין צריכין התראה הויא חומרא שהחמירה תורה על זה אבל לא עשו מעשה היינו חומרא שהחמירה תורה אלא הכא הויא מעשה. והרא"ה ז"ל לא כן פירש לעיל וכדכתיבנא ומיהו אנן הכי מצינן לפרושי ואתיא ההיא דלעיל כדאביי דשמעתין אבל לרבא הוי ליה ההיא דאין צריכין התראה כההיא דלא עשו מעשה דאי אפשר בלאו הכי ורבי אלעזר נמי כרבא שייכא ואף ע"ג דאתקיף עלה אביי ורב אחא אפשר דס"ל לרבי אלעזר כיון דלא שייך בהו התראה קודם העדות בשאר עבירות דעלמא אע"ג דבתוך כדי דבור שייך א"נ ע"י רמיזא וכדקאמר רב אחא מ"מ מסתבר דכי איתא ממון ומלקות ממונא משלם ולא מלקינן ליה ע"י התראה כי האי ואיפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל דלאו בני התראה נינהו. קודם עדות כדמפרש רבא וכו' כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל רבי אלעזר אמר עדים זוממים ממונא משלמי מלקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו כלומר היכא דאיכא תרתי ואי איפשר לחייבו אלא משום רשעה אחת ע"כ ממונא משלמי ולא לקי הואיל ובעלמא לא אשכחן מלקות בלא התראה אלא מיהו היכא דליכא ממון כגון בבן גרושה או בן חלוצה ע"כ מלקא לקו וחידוש הוא שחדשה תורה בעדים זוממים דאע"ג דליכא התראה לילקו ונפקא מוהיה אם בן הכות הרשע והיינו דאמר ר' אלעזר ממונא משלמי מלקא לא לקו ולא קאמר עדים זוממים לא לקו כלומר היכא דאפשר לחייבן ממון לא מלקינן להו ולא דיינינן להו כחדוש. ע"כ. וקרובים דבריו לדברי הרא"ה ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה משום דלאו בני התראה נינהו אם תאמר בבן גרושה ובן חלוצה היכי לקו בלא התראה יש לומר חדוש הוא שחדשה תורה בעדים זוממים דבלא התראה לקו מיהו אנן דמספקא לן בממון ומלקות אי לקי או משלם דתרווייהו שייכי ביה ודאי עדיף לן למעבד ביה חיוב ממון ולא מלקות כיון דליכא התראה ובכל התורה אין מלקות בלא התראה אלא דבבן גרושה או בן חלוצה חדשה התורה אם בן הכות אע"ג דליכא התראה. הראב"ד ז"ל. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל דלאו בני התראה נינהו פי' דאע"ג דכשמעידין על האדם שהוא בן גרושה או בן חלוצה הם לוקין בלא התראה התם משום דלא אפשר למפטרינהו לגמרי אבל כל היכא דאיכא ממון דאפשר לחיובינהו ההיא עדיפא דליחייבו ממון מלחיובינהו מלקות שלא בהתראה. עד כאן:
וכולהו בחדא שיטתא אזלי ורש"י ז"ל חילק בין היכא דמצי למענשינהו מכאשר זמם להיכא דלא מצי למיעבד בהו הזמה ובגמר דבריו כתב הרב ז"ל אבל היכא דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך בהו מלקות ולא כתב הרב ז"ל אבל היכא דמצית וכו' לא מלקינן להו משמע דסבירא ליה ז"ל דתליא שייכות המלקות במאי דמצי למעבד בהו הזמה ולא ידעתי היכי תליא וצ"ע בזה ולא יכולתי להאריך עוד בזה כעת עד יסכים הפנאי עמדי בעזר האמיתי:
נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי פי' דאע"ג דאמרינן התם שמאיימין את העדים ולא חיישינן דילמא פרשי התם באיום בעלמא דלא חיישי להו סהדי כדאמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי ודכותה אבל לומר להם שאם יוזמו יהרגו איכא למיחש דפרשי שמא יוזמו בשקרי. הריטב"א ז"ל:
ולי נראה דשניא היא ההיא דמאיימין את העדים דהויא קודם שיעידו והכא קודם שיעידו לא הויא התראה דאמרי אשתלינן וכדאמרינן בסמוך וכדאמרי הכא לא הויא התראה וכן פרש"י ז"ל אמרי אשתליין שכחנו ההתראה הרי שבטלה. ובשעת מעשה פרשי ולא מסהדי וכיון דלאחר שהתחילו להעיד מתרי בהו פרשי ולא מסהדי לפי שיאמרו וכי חשודין אנו בעיניכם וזהו שכתב רש"י ז"ל פרשי ולא מסהדי. אפי' אמת הואיל ואנו חשודין בעיניכם מה לנו ולצרה. ע"כ. אלמא דמשום דהויא ההתראה בשעת מעשה להכי אמרי' פרשי וכו' משום דאמרינן הואיל וחשודין וכו' והאיום הויא קודם העדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' עדות. ומיהו בפ' י"ב מהלכות סנהדרין גבי דיני נפשות כתב אמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו מאיימין ב"ד עליהם וכו'. משמע לאחר שהעידו מאיימין עליהם. וי"ל דלגבי דיני נפשות הא ק"ל בתו' האיום שעושין להם שמא תאמרו מה לנו ולצרה וכי ש"ת מה לנו לחוב בדמו וכו' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכך לא פרשי. ואם תאמר אם כן הכא נמי בשמעתין יתרו בהם ויאמרו להם שמא תאמרו וכו' כדאמרינן גבי דיני נפשות כדי שלא יפרשו וי"ל דא"כ לא הויא התראה מעליא והויא ליה הפסק בין התראה למעשה:
נתרי בהו לבסוף אין פירושו בסוף העדות דא"כ מאי פריך מאי דהוה הוה אלא פירושו לאחר שהעידו דכל בשעת מעשה אין חילוק אם בתחלה אם בסוף דלעולם איכא לאקשויי פרשי ולא מסהדי:
מאי דהוה הוה פי' רש"י דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור ושיטה ישנה כתוב נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה פי' אפי' שתקי לבסוף כשיתרו בהם אין התראה מועלת על מה שנעשה. ואין לומר נתרי בהם לבסוף ולא נחייבם עד שיחזרו ויאמרו אמת העדנו דלעולם לא יחזרו לומר כן כמו שאתה אומר בתחלת העדות נתרי בהו בשעת המעשה פרשי ולא מסהדי ע"כ:
ה"ג מתקיף לה רב אחא וכו' ונתרי בהו מעיקרא וכו' מתקיף לה אביי ונתרי בהו בתוך כדי דבור וכו' והכין גרסי המפרשים ז"ל ומיהו רש"י גריס איפכא אתקפתיה דאביי קודם אתקפתיה דרב אחא:
ונתרי בהו מעיקרא ונרמיזינהו רמוזי דכיון דלא מתרי בהו בב"ד לא פרשי ומסהדי ומשום דמרמזי להם בב"ד נמי לא פרשי כיון דלא אמרינן להו בפירוש. הרשב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתבו בלשון רך שלא יקפידו. וז"ל הריטב"א ז"ל ונתרי בהו מאתמול ולמחר נרמוז להו רמוזי פי' דהשתא כיון דברמיזה בעלמא אמרינן להו לא פרשי מלאסהודי. ע"כ:
ונתרי בהו תוך כדי דיבור פירוש ואפי' לאחר שנחקרה עדותן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ויכולין לחזור בהם דבכל מילי תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדיש ומגדף כדאיתא התם ביש נוחלין. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל ונתרי בהו תוך כדי דבור דקי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי כלומר תוך כדי דבור של עד שני ואינהו נמי יכולין לחזור בהם תוך כדי דבור של התראה דכיון דלא לקו בלא התראה נמצאת ההתראה כצורך העדות וכל כדי דבור דעדות כדבור דמי וכאותה שאמרו בריש פרק שבועת העדות [לא ב'] גבי כפרו שניהם כאחד והא אי אפשר לצמצם ואוקמה רבי יוחנן שכפרו שניהם כאחת בתוך כדי דבור ופרכינן שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוו וא"ל כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו ואפי' חזר בו שני תוך חזרתו של ראשון חזרתו חזרה דכולה מילתא כעדות דמיא. והקשה הראב"ד ז"ל דלמה לי התראה תוך כדי דבור אפילו אתרו בהו לאחר כמה דיכולים הם לחזור בהם תוך כדי דבור של התראה דהא לא נגמר חיוב עדותם עד דמתרין בהם כדאמרינן ותירץ היינו טעמא משום דלאחר כדי דבור יכולים לומר אשתליין מה שהעדנו. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה ונתרי בהו תוך כדי דבור פי' נתרי בהו תוך כדי דבורם והם יכולים לחזור בהם תוך כדי התראתם כדאמרינן בפ' שבועת העדות כל אחד ואחד תוך כדי דבורו של חבירו ואין ההתראה מספקא למהוי אחר כדי דבור ואם תאמר והא התראת ספק לא הויא התראה ואין אנו יכולין להתרותם אלא מספק ויש לומר התראה ודאי מקריא כיון שאנו מתרין בהם שאסור להעיד שקר ואם יעידו שקר ענשם כך וכך. והקשה הרא"ה ז"ל לאביי כיון שהוא סבר ליה דעד דמתרין בהו לא נגמר חיוב עדותן ובין מתרים בהו תוך כדי דבור ושתק כאלו מתחלה דמי אמאי לא אקשינן נמי ונתרי בהם אפי' אחר כדי דבור וכיון דשתקו ולא חזרו בהם נתחייבו על עדות הראשון ותירץ דלאחר כדי דבור מצו אמרי אשתליין מה שהעדנהו. ע"כ:
לאו מילתא היא דאמרי' פי' כי מלשונו של אביי היה נראה דדינא הוא דליבעו התראה תוך כדי דבור והשתא הדר ביה דודאי לא בעו התראה. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא לעיל מה שכתב הרא"ה ז"ל בזה. וכתוב בשטה ישנה הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דודאי עדים זוממי' אינם צריכים התראה דהא בדיני נפשות ודאי לא בעו התראה דהא אינהו קטול בלא התראה הלכך בן גרושה ובן חלוצה נמי בלא התראה לקו. וכשמעידים על איש פלוני שחייב מאתים זוז אי הוה אמרי דלקו בלא התראה הוו לקו כדמסיק. ומפרש דמשפט השוה לכלכם אמר רחמנא, הלכך כשמעידים על חיוב ממון והוזמו דאיכא ממון ומלקות עדיף לן לחיובי ממון ולא מלקות בלא התראה ע"כ:

ה"ג דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה וכו'. ולא גרסינן כגרסת הספרים דגרסי דאינהו קטול בלא התראה כו' דמשתמע דאמאי דקטלי עדים בפועל קא מתמה מי איכא מידי דאינהו קטול בלא התראה וכו' ואי הכי קשיא דמאי קא מתמה ואינהו בעו התראה גדולה מזאת הוה ליה לאתמוהי ואינהו לא מיקטלי כלל כדקי"ל הרגו אין נהרגים דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. אלא ודאי הא לאו קושיא היא כלל דכך היא גזרת הכתוב. אלא ודאי דה"ק מי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל וכו' פי' דלא עבידנא להו כדבעו למיעבד וקרא כתיב ועשיתם כאשר זמם והכי מסיק ואזיל הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם והיינו עיקר קושיא והאריך כולי האי משום דהעדים הא קאמרי דאתרו ביה ושפיר מקיים בהו כאשר זמם אפילו תימא דעבדינן בהו התראה. לכך האריך וקאמר מי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל וכו'. דמכל מקום הא בעו למיקטל בלא התראה שלא היה ולא נברא ההתראה שהעידו עליה. ומיהו עיקר קושיא מה דמסיים ואזיל הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם. תדע דקא אתקיף עליה. אלא מעתה בן גרושה וכו' ואי מסברא קאמר לה מעיקרא דלא בעו התראה אין לחלק בינייהו כלל וכיון דבדיני נפשות קטלינן להו בלא התראה הוא הדין בבן גרושה. אבל השתא דמפקינן ליה מקרא מכאשר זמם פריך אלא מעתה בן גרושה וכו' דלא מכאשר זמם נפקא וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מעתה דהאי דלא בעי התראה משום כאשר זמם הוא מלקות וכו' כן נ"ל:
משפט השוה לכלכם פי' בענין אחר כגון בלאו דלא תענה משפט שוה יש בין שנתחייב בו מיתה או למי שנתחייב בו מלקות. מיהו לשאר איסורין יש משפט א' שאינו בחובל ועדים זוממים דבעלמא בממון ומלקות מלקא לקי. שיטה ישנה:

רב שישא בריה דרב אידי אמר החובל בחבירו וכו'. פי' כיון דלעדים זוממים ל"צ קרא מעתה לא ידעינן מקרא דלעיל דהחובל בחבירו ממונא משלם מלקא לא לקי אפי' בדאתרו ביה דקראי דעדים זוממים וחובל בחבירו בהדי הדדי תלו וכמו שפירשו התוס' לעיל דאי לאו יד ביד עדים זוממים לא הוה ידעינן דקרא דכי ינתן בו מיירי באתרו ביה הלכך השתא דמפקינן עדים זוממים מסברא קרא יד ביד לא אתיא להם מעתה צריכין אנו למידרש מהכא תיתי חובל בחבירו דאפי' כדאתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי. ולשיטת הרא"ש ז"ל קאי רב שישא בין עלה דרבא ובין עלה דאביי. ומיהו לשיטתו לא קאי אלא עלה דרבא דלאביי הא כתבינן לעיל דשפיר צריכי קרא דעדים זוממים כנ"ל ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:

ואמר רבי אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר פי' במצות שיש בו מיתת ב"ד דהא כתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ממש או דמיירי קרא שיש אסון באיש המתנצא עמו או שיש אסון באשה וכמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה ולאפוקי ממאן דאמר מאי נפש ממון והיינו מאי דמחדש רבי אלעזר דאי לא לכ"ע הוא מצות שבמיתה האיש או האשה דהא כתיב ואם אסון יהיה והיינו דאמרינן היכי דמי אי דאתרו ביה וכו'. ופשוט הוא זה. הריטב"א ז"ל:

ואיכא למידק למה ליה לאתויי אדרבי אלעזר ליתי הא דאמרי רבנן נפש ממש ובהכי סגי וכדאמרינן לקמן הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש ולכאורה יש לתרץ דרבנן לא קאמרי בהדיא נפש ממש אלא קאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה ואמרינן בפ' אלו נשרפים דהיינו טעמייהו כדאמר רבי אלעזר במצות שבמיתה וכו'. וכדאיתא התם ולכך מייתי הא דרבי אלעזר דהיינו עיקר טעמייהו. עוד נראה לי לפרש דאף על גב דהוה מייתי דנפש ממש קאמר אכתי לא הוה מייתי כלל דדילמא קרא דקאמר ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש הוא דמיירי בדהתרו ביה וה"ק ואם אסון יהיה ואתרו ביה ונתת נפש תחת נפש. ומיהו מאי דכתיב לעיל מיניה וכי ינצו אנשים יחדיו וגו' ולא יהיה אסון ענוש יענש דילמא מיירי בדלא אתרו ביה להכי מייתי מדרבי אלעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ואשמועינן דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלמא דמעיקרא דכתיב וכי ינצו אנשים יחדיו מיירי בדאתרו ביה דאי לא אתרו ביה אמאי מקטיל ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא שאני הכא משום דנתחייב מלקות על זה דהיינו לאותו שנתנצא עמו. א"נ לאשה משום דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וה"נ לענין מלקות אבל התשלומים היינו דמי הולדות אינו אלא לבעלה ולהכי לא אתי חיוב מלקות של זה ופוטר תשלומים של זה אבל היכא דמלקות והתשלומים הוי לאחד כגון חובל בחבירו דילמא מלקא לקי ממונא לא משלם תדע דאיכא לאקשויי היכי משלם ממון כיון שכיון להרוג ה"ל רודף ומתחייב בנפשו וקלב"מ אלא מאי אית לך למימר דמשום הכי משלם ממון משום דהויא מיתה לזה ותשלומים לזה וכדקאמר התם בפ' בן סורר דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה ויש לומר דעיקר תירוצו התם בפר' בן סורר היינו כשיכולים להצילו באחד מאבריו ולא שני להו בין מיתה לזה ותשלומין לזה למיתה ותשלומין לאחד וכדאסיק התם אלא לא שנא וכבר כתבו התוס' לעיל בשמעתא דרבי נחוניא בן הקנה דלדעת רז"ל כיון שהולדות הן כגוף האשה חשוב מיתה ותשלומין לאחד עיין בתוס' לעיל בדבור המתחיל רב אשי אמר בזר שאכל וכו' כנ"ל:
אי דלא אתרו ביה כתב רש"י ז"ל אם דלא אתרו ביה. אם תמיתנו תהרג. פי' אי דאמר אל תהרגנו לא מצינן למימר מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דאדרבה בכלל לשון זה משמע דלא קא מתרו ביה אלא שלא יהרגנו ומיהו אי בעי להכותו ולחבול בו לבד שפיר עביד אבל אי קאמרי אם תמיתנו תהרג אינם נותנים לו רשות על ההכאה אלא הכי קאמרי ליה תמיתנו תהרג ואם תכנו תלקה ואינהו קא מתרו שלא יעשה בו חבלה כן נראה לי:

ממאי דמותרה לדבר חמור וכו'. ואם תאמר פשיטא דהוי דכיון שקבל עליו למות כ"ש שיקבל עליו ללקות. ואין לומר דהיינו טעמא משום דניחא ליה ליהרג ע"מ שיהרג שונאו תמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר אבל לא ניחא ליה להכות שונאו ע"מ שילקוהו דהא תנן בפ' אלו הן הנשרפין חייבי מיתות שנתערבו ידונו בקלה וקאמר בגמרא ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל והתם פשיטא לן דכיון דהתרו בו לסקילה וקבל עליו כ"ש שאם התרו בו לחנק על אותו דבר עצמו שהיה מקבל ואפ"ה בעי למימר מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל ואיכא למימר גזרת הכתוב הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין חמורה בין קלה. כן כתבו בתוספות והרא"ש ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל. וז"ל וממאי דמותרה כו' דילמא לא הוי פירוש דגזרת הכתוב הוא שיהא צריך התראה לאותו עונש עצמו שנענש עליו ע"כ. ורש"י ז"ל כתב לעיל לדבר חמור. מיתה. הוי מותרה לדבר הקל. שאם יכנו ולא ימות ילקה ואפ"ה. ע"כ. פי' לפי' מתחלה נשמר דלא נימא דהחומרא היינו חומר העבירה דאי הכי לא מצינן למימר דהוי מותרה לעבירה קלה דדילמא העבירה קלה חמורה היא בעיניו כיון שאין הנאתו מרובה שאינו הורג שונאו ועוד דעיקר ההתראה היינו עונש העבירה ולא חומר שלה ולהכי כתב ז"ל לדבר חמור. מיתה. ושוב נשמר דלא נימא דבתר אומדן דעתיה הוא דאזלינן דכיון שקבל העונש החמור יקבל גם כן העונש הקל דאדרבה איכא למימר אפכא וכמו שכתבו התוס' דעל ההריגה קבל ההתראה ולא על ההכאה משום תמות נפשי עם פלשתים לכך פירש ז"ל דלענין דינא קא מיירי שהדין כן דהוי מותרה לדבר הקל שאם יכנו ולא מת ילקה ועל דרך שכתבו התוס' והריטב"א ז"ל דגזרת הכתוב הוא ובין מאי דקאמר הוי מאי לא הוי הכל מגזרת הכתוב כנ"ל:


דף לג עמוד בעריכה


דדילמא מלקות חמור ואם תאמר ואמאי קא פריך בלשון דילמא כיון דקא מייתו מדרב דאמר אלמלא נגדוהו כו'. ויש לומר דהוה משמע ליה דדילמא נחלק בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ולהכי נקט לה בלשון דילמא ואהדר ליה דפשיטא ודאי דיש לחלק הכין ואין ספק בזה כלל והיינו דקא מהדר ליה ולא שני לן בין הכאה שיש לה קצבה כו' פי' כיון דשני לך מהא דלהכי קא אמרת דילמא אמאי לא פשיטא לך לגמרי. אבל קשה כיון דאסיק אדעתיה חילוקא דלקמן דאלימא טובא דתלמודא אסיק הכי אמאי לא קאמר הכא נמי את"ל הוי כדאמר בקושיא קמייתא ממאי דמותרה לדבר חמור כו' ואת"ל הוי רבותיה דהך קושיא בתרייתא מקושיא קמייתא כי היכי דאמרינן בקושיא קמייתא ואת"ל הוי דמשום הכי לא קשיא לן האי קושיא הכי נמי איכא למימר בקושיא בתרייתא ומאי אלימותיה דהך פירכא בתרייתא מקמייתא לכך נ"ל דלא אסיק אדעתי' חילוקא דלקמיה כלל ומשום הכי קאמר דילמא משום דהוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן נתנה לאנשי עיר הנדחת ומיהו לא אלימא הך שינויא עד דנימא עליה ואת"ל מיתה חמורה דהא איכא לדחויי דאה"נ דמיתה חמורה אבל לענין בני אדם חמירא ליה מלקות ממיתה משום אורך היסורין ולהכי מייתי ראיה מחנניה מישאל ועזריה הלכך אהני לן האי סברא דעיר הנדחת כדי שלא להקשות בפשיטות אלא בלשון דילמא ומיהו לא אלימא כולי האי לומר ואת"ל כנ"ל. ואפשר דלהכי כתבו התוס' ז"ל דילמא מלקות חמור הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן נתנה לאנשי עיר הנדחת כו'. ודוק שתפסו בקושיא ולא בשינויא:

וז"ל הריטב"א ז"ל ממאי דמיתה חמורה כו'. פי' אף על גב דדיני תורה פשיטא דמיתה חמורה אנן הכי קאמרינן ממאי (דאיכא) דהתראת מיתה חמירא להו לאינשי דילמא התראת מלקות חמירא להו דבמיתה לא חייש דמימר אמר תמות נפשי עם פלשתים אבל למלקות לא ניחא ליה דלא לקטלוהו וללקי הוא בה מלקות דידיה חמיר מחבלא דחבריה. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה דילמא מלקות חמירא. ואם תאמר הא ודאי מיתה חמורה שניתנה למגדף ולעובד עבודת גלולים בפרק ד' מיתות בית דין ליתא דאף על גב דודאי חמירא מיתה שהרי אובד נשמתו אבל מלקות חמירא על בני אדם לפי שמתבזה בחייו ונפיש נמי צעריה. ע"כ:
אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא רש"י פירשה בתמיה כלומר דילמא ח"ו אפילו הלקום מי פלחו לצלמא ויש מי שפירש בניחותא ודרך גוזמא קאמר ויש מי שפירש פלחו ממש לפי שלא היתה ע"ג אלא אנדרטא של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו והא דאמרי ליה לאלהך לית אנחנא סגדין למי שאתה עושה כמו אלוה לית אנחנא סגדין והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש ואילו ע"ג היכי אמרו ומה ראו אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור כל שכן חנניה מישאל ועזריה אלא משום דקדושת ה' בלבד לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע"ג היתה מסרו נפשם עליה וכן מוכיח במדרש חזית ששם אמרו ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לן מה אתון בעון אמרין ליה דיהון אמרין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל ולפיכך (אמר) אמרו מה ראו שהפילו עצמן לכבשן האש שהיו יכולים להסתלק משם אלא שמסרו עצמן לקדוש ה'. הרשב"א ז"ל:
ועוד הביא ראיה תלמידו ז"ל דאמרינן בריש פ"ק דע"ג יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ג יבא נבוכדנצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה דלא פלחו לצלמא אלמא לאו ע"ג היתה:

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן אלמלי נגדו לחנניה כו'. פלחו לצלמא לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא קאמר אי נמי לאו ע"ג היתה אלא אנדרטא היתה ולכבודו של נבוכדנצר ואף על גב דכתיב לאלהך, שאתה עושה אותו כאלוה קאמר והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה כו' שהפילו עצמן לכבשן האש ואי ע"ג היתה היכי אמרינן מה ראו כו' הרי אמרו יהרג ואל יעבור ומשום הכי נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים כו' לומר לך דהא קדושת ה' בלחוד הוא דטעו בה אנשי וכע"ג דמיא להו ולקדש את ה' בפני עם הארץ עשו כן ולא כדברי המפרש שהיה להם להרוג את עצמן. ושוב מצאתי במדרש חזית ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע כו' אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לון מה אתון בעין אמרין ליה דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל כו' אגדה וזה הוא העיקר שהיו יכולים להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדוש ה' היו מתכוונין. ע"כ:

וז"ל הרא"ה תלמידו אלמלי נגדינהו כו'. איכא דאמרי דגוזמא קאמר כלומר דילמא אי נגדוהו לא מצו למיקם בהימנותייהו וליתא דא"כ למה ליה לרב למימר הכי. ור"ת ז"ל פי' דהיינו טעמא משום דהצלם שהקים נבוכדנצר לאו ע"ג גמורה היא אלא לכבוד כעין אנדרטי של מלכים והיינו דאמר נמי התם בפסחים מה ראו כו' ואמרו נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ואילו ע"ג הוא טעמא בעי אלא כדאמרן והיינו דמפרש טעמא משום דנשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים כלומר שלא נתכוונו אלא לקדש את ה' לפי שהיו מישראל סבורים שהוא ע"ג וכוונתם לשם ע"ג ואילו לא מסרו חנניה כו' עצמן היו סבורים שהתירו פרושים את הדבר אפילו כפי כוונתן תדע שאילו הוה ע"ג האיך היה אפשר שלא היו אחרים באותו הדור בכל ישראל שמסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע"ג אלא לאו ודאי כדפרישנא. ע"כ:

וז"ל שיטה אחרת ישנה אלמלי נגדוהו כו'. יש מפרשים דצלם דנבוכדנצר אנדרטי הוה ומשום הכי אמרינן נמי במקום שנהגו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן כו' ומפני קדוש שם שמים מסרו עצמן אף ע"פ שלא היו חייבים כל כך מן הדין אבל לא היו סובלין יסורים שקשין כל כך. ורש"י פי' התם מה ראו שהיו מדברים לפני נבוכדנצר בגאוה. שיפלו בתוך כבשן האש כו' לקדש שם שמים. והרא"ה ז"ל פירש דהא דאמרינן אלמלי נגדוהו כו' אההיא דהתם קאי כלומר מה ראו שלא שמעו לדברי יחזקאל שאמר חבי כמעט רגע כו' והכניסו עצמן בספק כי האי דשמא נגדינהו לא היו יכולין לסבול היסורין. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל עיקר הפירוש כדפר"ת משום דצלמא דנבוכדנצר לאו ע"ג היה דא"כ דכ"ע כשם שיהרג ואל יעבור כך ילקה כל יסורים שבעולם ואל יעבור אלא אנדרטא של נבוכדנצר [העשוי לכבוד היה והיינו דאמרי' התם מה ראו חנניא מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם] כדאי' במגלה מפני שהשתחוו לצלם ופרכינן וכי משוא פנים יש בדבר ואמרינן הם עשו לפנים שהשתחוו לצלם אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים. והכי נמי מוכח מקרא שאמרו לו לנבוכדנצר לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד דאלמא תרי מילי נינהו. עד כאן:
ובקונטריסין כתוב וז"ל אלמלא נגדוהו פי' ה"ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים ויפה פי' ומה שהקשה עליו ר"ת ז"ל מר' עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח. נ"ל דלא קשה מידי דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה וההיא הויא כמו נוטל את נפשך. אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו' פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא ע"כ. ולא נהירא דקרא ה"ק אפילו הוא נוטל את נפשך ובכלל הויא היסורין ומה שכתבו התוס' הוא עיקר:
ולא שאני לך כו' פי' הכאת המלקות אף על גב דאפשר שלא יכו כי אם חמשה או עשרה מכות פחות ממלקות ארבעים מכל מקום כיון דהרשות בידו להכות כמה שירצה אין אדם יכול לסבול אפילו פחות מארבעים דירא הוא פן יוסיפו להכותו אבל מלקות ארבעים כיון דידע שלא יוסיפו גם הוא מתחזק וסובל כנ"ל:
מתקיף לה רבי יעקב מנהר פקוד הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש פי' לאו היינו דוחקייהו דרבנן משום אתקפתא דרב אשי דלעיל דהא רבי יעקב לא חייש כלל להך אתקפתא דרב אשי דלדידיה נמי דמייתי לה מקרא דאם יקום להתהלך בחוץ וגו' קא קשיא הך אתקפתא דרב אשי ואלימא נמי טפי לדידיה וכדבעי לפרושי לקמן בס"ד. אלא היינו דוחקייהו דרבנן דהיכי קא יליף מההיא קרא דמשלם ואינו לוקה דילמא שניא היא דולדות דלא היתה ההתראה בענין הולדות ולהכי לא קפטר ליה ממלקות דאידך אדמי ולדות וכדאקשינן לעיל אבל בחובל בחברו דהויא מלקות ותשלומין לא הרי לעולם אימא לך דלוקה ואינו משלם ומכל מקום מצינן לתרוצי דלא שנא וכדכתיבנא לעיל והיינו דקאמר וכו' פי' אף על גב דאיכא לאקשויי וכדכתיבנא מכל מקום ניחא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין כו' אית לן למידק לאוקמא קרא כשהתרו בו ולמילף דאף על גב דאיכא התראה כו' ע"כ. פי' אף על גב דדייקינן ומוקמינן קרא כשהתרו בו אכתי לאו פשיטא כולי האי למילף מינה לבעלמא דאף על גב דאיכא התראה כו' וכדכתיבנא מכל מקום ניחא דילפינן ודוק שכתב רש"י ולמילף דאף ע"ג דאיכא כו' כנ"ל ויצאנו בזה ידי חובותינו ממאי דרגילנא לפרושי בכל דוכתא דקאמר תלמודא הניחא למ"ד כו' דיש לו גם כן קצת דוחק ולכך הוצרך לומר הניחא ובלאו הכי צריך לפרש הכא כן דלמה ליה למימר הכא הניחא כלל והא רב ששת מעיקרא אליבא דרבנן הוא דקאמר לה דטעמייהו דרבנן היינו כדרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה וכו' כדאיתא בפרק הנשרפין מעתה למה ליה למיהדר ולמימר הניחא לרבנן וכו' ובמאי דכתבינן ניחא וכנ"ל. ואיכא למידק בפרק הנשרפין גבי פלוגתא דרבנן ורבי אמרינן דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דלדידיה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומממון. והקשו בתוספות שם דתנא דבי חזקיה במאי מוקי ליה לקרא לא בממון ולא במיתה. ותירצו דקרא ה"ק אם יהיה אסון כלומר דין אסון שנתכוון לאשה עצמה ונתת נפש תחת נפש ממש עיין שם. ומעתה לא מצינו למילף מהאי קרא דאף ע"ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה דדילמא סיפא דקרא דכתיב ואם אסון יהיה וגו' הוא דמיירי בהתראה אבל רישיה דקרא דכתיב ואם לא יהיה אסון ענוש יענש מיירי בדלא אתרו ביה דכיון שכן קשיא אמאי לא קאמר נמי אלא לחזקיה מאי איכא למימר. ומיהו התוספות תירצו לקמן גבי פלוגתייהו דר' יוחנן וריש לקיש אליבא דרב דימי בחייבי מיתות שוגגים ודאי דלתנא דבי חזקיה לא קאי קרא דאסון אאשה אלא אחברו שנתכוון לו ולא איירי קרא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ובזה מצינן לאתויי ראיה לתנא דבי חזקיה נמי דאף על גב דאיכא התראה משלם ואינו לוקה דוק ותשכח. ובחדושי סנהדרין להר"ן ז"ל תירץ בשם ה"ר דוד כונפיר ז"ל דחזקיה לא ס"ל דרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא במצות שלא במיתה שלא היה כדי להמית בהכאה זו ולפיכך כשנהרגה האשה פטור עליה כדין נתכוון להכותו על מתניו שלא היה בו כדי להמית דפטור. אבל נראה ודאי דכיון שלא היה בו כדי להמית שחייב לשלם ממון ליורשיו כדין מזיק דלענין נזקין לא בעי כוונה דאדם מועד לעולם תנן ואפי' לחזקיה דפטרו בכל ענין מממון היינו דוקא כשיש בהכאה כדי להמית אבל כשאין בו כדי להמית אינה בכלל אדם אלא בכלל נזיקין הוא ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כדדריש רבי בגמרא ע"כ. והילכך לשיטה זו יש לומר דבכלל מאי דקאמר אלא לרבי דאמר ממון מאי איכא למימר איתא נמי לדחזקיה דאיהו נמי מוקי לה בממון. וניחא דנקט הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש אלא לרבי דאמר ממון וכו' ולא נקט הניחא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. אבל לשיטת התוספות יש לדייק קצת דקאמר הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש דמשמע דבהכי תליא ניחותיה דקאמר נפש ממש ומשום הכי שפיר משלם ואינו לוקה. ואכתי איכא למימר דסיפא דקרא דכתיב נפש ממש מיירי בהתראה ורישא דקרא דמיירי בממון מיירי בלא התראה כלל לכך כתב רש"י ז"ל הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין באלו הנשרפין נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וכדכתבינן ונתת נפש מעתה שפיר ילפינן דבעלמא משלם ואינו לוקה דע"כ כוליה קרא מיירי בדאתרו ביה וכדאתינן לעיל אדרבי אלעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר וכדכתבינן לעיל כן נראה לי:
אלא לרבי (מאיר) דאמר ממון מאי איכא למימר כתב רש"י ז"ל וז"ל אלא לרבי דאמר. התם נתכוון להרוג את זה והרג א"ז אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם. מאי איכא למימר. (חובל בחברו) מהיכא תיתי חובל בחברו לתשלומין אף כשהתרו בו. ע"כ. ואיכא למידק אפילו תוקמא קרא בדאתרו ביה נמי ליכא למילף מהכא דבעלמא לוקה ומשלם אפילו בדאתרו ביה כיון דסבירא ליה לרבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מאי אהני ליה התראתו של זה שנתכוון לו לזה שחייב לו הממון. וי"ל דלרבנן דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב הוא דאמרינן דקרא איירי בהכי וכדר' אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר והשתא אשמועינן קרא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דלא שמעינן לה בשום דוכתא אלא מהכא. והיינו טעמייהו דרבנן דאי לא תימא הכי קשיא פשיטא דאם אסון יהיה ונתת נפש ממש. ומיהו לרבי לא אתא קרא לאשמועינן הכא דין נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דמוארב לו נפקא כדאיתא בפרק הנשרפין. מעתה למה ליה למימר דכי כתיב קרא וכי ינצו אנשים דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר פי' שנתכוון להרוג את זה והרג וכו' אלא עיקר קרא אתא לאשמועינן כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה ליורשיה ובלא אתרו ביה. אבל כי אתרו ביה לעולם אימא לך דלוקה ואינו משלם. והיינו דנקט הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש וכו' ולא נקט הניחא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלא לרבי דאמר פטור דאי הכי הוה משמע דרבי מוקי קרא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כו' אלא דמשלם ממון והא ליתא וכדכתיבנא וניחא נמי דלא נקט רבנן וכ"ש דהיינו עיקר פלוגתא דפליגי במתניתין דמתכוון לזה והרג את זה דעיקר קושיא היינו משום דאוקי קרא בממון וכדכתיבנא כנ"ל:
ובפירושי רש"י ז"ל המדויקים כתוב נוסחא אחרינא וז"ל אלא לרבי דאמר התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי אשה ואף על גב דלא אתרו ביה אבל התרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם דמהיכא תיתי חובל בחברו לתשלומין ואף כאן כשהתרו ע"כ. והך נוסחא דייקינן שפיר טפי וכדכתיבנא. ואכתי איכא למידק ומאי קשיא ליה הא רב שישא ה"ק דלרבנן לא אצטריך דרשא דלעיל דכי ינתן בו דמהאי קרא דוכי ינצו נפקא ונימא נפקא להו חובל דממונא משלם מלקא לא לקי מהכא ומיהו אה"נ דרבי אצטריך ליה דרשא דלעיל דכי ינתן בו. ויש לומר דהא פרישנא לעיל דרב שישא קאי אדר' אלעזר דלעיל מיניה דקאמר דלעדים זוממין לא צריכי קרא. ומעתה אין לנו ראיה לחובל בחברו דאפילו בהתרו ממונא משלם וכו' דהא אמרינן לעיל כדאמר רבי אלעאי בפירוש רבתה תורה וכו'. וכתבו בתוספות ז"ל לעיל דאי לאו קרא דיד ביד דעדים זוממין לא הוה ידעינן מקרא דחובל אפילו כדאתרו ביה וכדכתבינן לעיל ולכך הוצרך רב שישא לאתויי מקרא אחרינא דחובל בחברו ממונא משלם וכו' דמקרא דלעיל לא ידעינן אפילו בדאתרו ביה וכיון שכן פריך שפיר לרב מאי איכא למימר דמהיכא תיתי חובל בחברו בתשלומין אפילו כשהתרו וזהו שכתב רש"י ז"ל מאי איכא למימר מהיכא תיתי חובל בחברו בתשלומין אפילו כשהתרו בו ע"כ כנ"ל:

מהכא אם יקום והתהלך בחוץ וגו' וכי תעלה על דעתך וכו'. ואיכא למידק בלא הך דרשא כלל מפשטיה דקרא שמעינן לה דהא כתיב אם יקום וגו' ונקה המכה הא לא יקום אלא שמת לא נקה אלא דמקטיל ואי דלא אתרו ביה אמאי מקטיל. ויש לומר דאי לאו דמוקמינן להאי קרא לענין חבישה לא הוה שמעינן דמקטיל דדילמא קרא ה"ק אם יקום והתהלך וגו' ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם לא יקום לא נקה המכה בנתינת שבתו ורפא ירפא אלא צריך ליתן דמי כולו. אי נמי הוה אמינא דקרא מיירי בשוגג ולענין גלות ומיהו השתא דמיירי לענין חבישה סבירא לן דאין חובשין אלא לקטלא אבל לממון ואפילו לענין גלות אין חובשין כלל הילכך ע"כ מיירי קרא בדאתרו ביה כנ"ל. ורציתי לדייק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב אלא מלמד שחובשין וכו' ובגמר לשונו סיים ואם מיית קטילנא ליה. פי' דהא נמי מחבישה ילפינן לה דאם מיית קטילנא ליה. ושוב מצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד מדוייק מפורש בו כמו שכתבתי וז"ל ואם מיית קטילנא ליה כיון דאמר חובשין ש"מ אי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חובשין אותו ע"כ. וזכיתי להבין דבריו על לשון סתום ואכתי איכא למידק דרבי נחמיה אית ליה בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת פטור ודריש לקרא הכי ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת שהוא פטור פי' ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפילו מת לאחר מכאן שחזר והכביד. וקשה ממה נפשך אי שמעינן נמי מדרשא דר' נחמיה דאפילו בדאתרו ביה משלם ואינו לוקה דהא קרא אתא לאשמועינן ונקה המכה ממיתה ואפילו מת לאחר מכאן שחזר והכביד ואי בדלא אתרו ביה פשיטא דונקה המכה דאין כאן חיוב מיתה ועדיפא נמי מר' נחמיה דלר' נחמיה לא מצינן לאוקמה קרא לענין גלות דפשיטא ודאי כיון דקם על משענתו דאין כאן שום גלות דהא אמרינן במי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכמו שהקשו התוס' ז"ל בסמוך ולהכי מייתי הכא דרשא דרבנן למימר דאפילו מדרבנן שמעינן הכי דאין חבישה אלא לענין מיתה וכדפי' ומכל מקום אתקיף עליה לקמן דדילמא חובשין לגלות ולא תילף מהכא דאפילו כשהתרו משלם ואינו לוקה ואסקינן בקושיא דלא בתיובתא משום דאיכא לתרוצי דאין חבישה לגלות דאפי' למיתה אי לאו דילפינן לה מהכא לרבנן ולר' נחמיה ממקושש לא היינו חובשין כלל והשתא דשמעינן חבישה מהכא איכא למימר תפסת מועט תפסת כו' ודוקא לענין מיתה ולא לענין גלות כנ"ל:

מתקיף לה רב אשי ממאי דמותרה כו'. פי' עלה דהך דרשא דרב יעקב קשיא טפי לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב איכא למימר דכי היכי דמהניא התראה מגברא לגברא כך מהניא מעונשא לעונשא אבל לרבי דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כי היכי דלא מהניא מגברא לגברא הכי נמי לא מהניא התראה א' מעונשא אעונשא אחריתי ורב יעקב לתרוצי אדרבי קא אתי הילכך אתקיף עליה רב אשי שפיר ממאי דמותרה לדבר חמור וכו' ואידך קושיא נמי ממאי דמיתה חמורה כו' אלימא טפי עלה דרב יעקב דהא האי דרב יעקב איירי בחד גברא דהיה מריב עמו והילכך איכא למימר דמלקות חמירא ליה כיון דלא קטליה לשונאו שהיה מריב עמו והוא לוקה טפי הוה ניחא ליה להמית את שונאו הגם שימיתוהו על דרך תמות נפשי עם פלשתים. ומיהו לעיל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה הא ודאי לגבי הולדות דאתינן עלייהו מיתה חמורה דהא לא היתה זאת האשה שונא לו מתמול שלשום עד שנאמר תמות נפשי עם פלשתים והילכך ודאי אם מיתה קבל עליו כל שכן מלקות לגבי זאת האשה דרדף אותה להכי חזר רב אשי לאתקיף עלה הא דרב יעקב אף על גב דכבר אתקיף עלה דרב שישא לעיל ואפי' תימא דרב אשי לא אתקיף אלא אחדא מינייהו ותלמודא הוא דמייתי לה תרווייהו מכל מקום צריך לתרץ אמאי מייתי לה תלמודא הך שקלא וטריא תרי זימני. ובמאי דכתיבנא ניחא כנ"ל. וכיוצא בזה דקדקו בתוספות בפרק שני דחולין דאמאי חזר והקשה קושיות שכבר תירץ עיין תוספות חולין (וכו') דף מ"א בשמעתא דאוסר דבר שאינו שלו:
ודילמא מאי ונקה מגלות הקשו בתוספות האיך אפשר לאוקמי קרא בגלות דהא אמרינן שחובשים אותו מכלל שלא מת הנהרג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו דאמרינן התם שחט שנים או רוב שנים אינו גולה על ידו חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו דהתם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אוירא ומזיק ליה פירכוס ויש הכאות אחרות הרבה שאין הרוח והפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. ועוד יש לומר דמעיקרא דסבור דקרא במזיד אייתר לו ונקה המכה ואצטריכנא לאוקמי שחובשין את ההורג אבל השתא דאוקימנא לה בגלות לגופיה אצטריך דאי מייתי עלה ואף על גב שלא נתכוון לו אלא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ואף על גב דכתיב ברישא דקרא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לדיני אומדנות אייתו כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין בפרק הנשרפין ואלו לענין גלות אייתו שלא מת לאלתר נקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינן למידרש השתא אלא יתורא דונקה המכה למה לי כנ"ל. הריטב"א ז"ל. ורש"י לא פי' כן:
והקשה מורי יצ"ו האיך אפשר דאי מיית גולה כיון דבכוונה הכהו דכתיב וכי יריבון אנשים והכה איש וגו' וקרוב למזיד ואינו גולה. אפשר דה"ק דילמא בשוגג פי' והכה איש את רעהו שהיה מתכוון להכות חברו והכה רעהו העובר ביניהם ואצל חברו היה שוגג קרוב למזיד אבל אצל זה הוא שוגג גמור. שיטה ישנה:

ר"ל אמר הא מני ר"מ וכו'. ואיכא למידק מאי קא משני ר"ל והא עיקר מאי דאקשה בריש שמעתין היינו משום דקי"ל אדם לוקה ומשלם וכדקאמר וקי"ל דאינו לוקה ומשלם ולא הקשה סתמא אסתמא בלחוד וכיון שכן מאי קא משני ר"ל הא מני ר"מ היא והא המקשן ה"נ קאמר דלר"מ ל"ק אלא דלרבנן דקי"ל כוותייהו קשיא. וי"ל דר"ל לא מיהדר אמאי דקשיא ליה לתלמודא דקי"ל אינו לוקה ומשלם אלא רומיא לבד ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ר"ל מיהדר ארומיא דרמינן בריש שמעתין וכו' כן כתוב בפירושי רש"י ז"ל כתיבת יד ולפירושים שלנו כתוב ר"ל מיהדר אשינויא דרומיא וכו'. וכפי זאת הנוסחא נמי מצינן לתרוצי מה דאקשינן דר"ל לא מיהדר לתרוצי מאי דרמינן מעיקרא אלא לדחויי שינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין וכדקאמר תלמודא לקמן בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דקא מוקים לה כרבנן אלא ר"ל לא אמר כר' יוחנן כו'. ואיכא למידק עוד מאי קאמר הא מני ר' מאיר היא והא תרווייהו מתני' מיתוקמי שפיר כר' מאיר וההוא דמכות דהא דקתני אלו הן הלוקין אף ע"ג דמשלמי היינו כר' מאיר דאית ליה לוקה ומשלם. ויש לומר דר"ל לא קאי אלא עלה דר' יוחנן ור' יוחנן לא משני אלא מתני' דמוקי לה בדלא אתרו ביה. אבל מתני' דמכות כדקאי קאי בדאתרו ביה ומיהו עולא עביד איפכא דלא עביד אוקמתא אלא במתני' דמכות דמוקי לה באחותו בוגרת והילכך ר"ל דקאי עלה דר' יוחנן להכי קאמר הא מני ר' מאיר היא כו'. ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ר"ל מיהדר שינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני' דמכות אדכתובות. פי' לפי' דכי קאמר תלמודא ורמינהי אלו הן הלוקין כו' רמינן ממתני' דמכות אדכתובות ומתני' דכתובות אדמכות ודלא כפירוש התוספות שפי' לעיל דממתני' דהכא קא קשיא ליה למתני' דמכות אלא תרווייהו קא קשיא ליה וכדפרישנא לעיל ועולא מיהדר לשנויי רומיא דמתני' דכתובות אדמכות ומוקי לה הא דמכות באחותו בוגרת ומתני' דכתובות שביק לה כפשטה באחותו נערה וכדקתני אלו נערות ור' יוחנן מיהדר לשנויי רומיא דרמינן מתני' דמכות אדכתובות ומוקי לה האי דכתובות בדלא אתרו ביה ומתניתין דמכות שביק לה כפשטא בדאתרו ביה דאין מלקות בלא התראה ור"ל אהך שינויא דר' יוחנן קא מיהדר ומוקי מתני' כר' מאיר כנ"ל:
ועוד אפשר לומר דבשמעתין דבסמוך עסקינן דקשיא הא דרבי יעקב מנהר פקוד ונמצא דלא ידעינן משום קרא חובל בחברו דמשלם ולא לקי דקרא דכי ינתן בו ליכא לאוכוחי מיניה אפילו בדאתרו ביה כיון דעדים זוממין לא צריכי קרא וכדכתיבנא לעיל בארוכה. מעתה הדרינן לקושיין דלעיל והרי חובל בחברו כו' וסמיכות דארבעים יכנו לא סלקא כהוגן והדרינן למימר מנא ליה לר' יוחנן הא והשתא קא מיהדר ר"ל לדחויי נמי עיקר שינויא דרומיא דרמינן כו'. ועוד נראה לומר דלהכי קאמר הא מני ר' מאיר אי משום דרישא דמתני' דהכא ע"כ היינו כרבי מאיר דקתני אלו נערות אין קטנה לא וכדדייקינן בריש שמעתין כנ"ל:

הא מני ר"מ היא דאמר לוקה כו'. ואם תאמר והא מתני' מדקתני הבא על אחותו כו' יש להם קנס דקא מיהדר ותני זימני אחריתי יש להם קנס משמע דדוקא קנס הוא דאית להו ולאו מידי אחרינא. ויש לומר דשפיר אתיא כר' מאיר ומתני' לדיוקי טעמא דר' מאיר קא אתיא דהא טעמא דר' מאיר היינו משום דלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין והכא נמי דכותה דבמקום דרבינן להו תשלומין אינן מביאן לידי מכות והשם המביאן לידי מכות אינו מביאן לידי תשלומין הילכך חלקן התנא בתרתי הכא במתני' קתני דינא דקנס וקא הדר נמי למתני' יש להם קנס לומר דהכא בהאי קרא דקנס אין רמז למלקות כלל והתם במכות קתני דינא דמלקות שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין וזהו שכתב רש"י ז"ל הא מני. מתני' דקתני בעל אחותו נותן קנס רבי מאיר היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. ע"כ ודוק שרש"י כתב הא מני כו' נותן קנס והביא ז"ל הטעם דשלא השם המביאו לידי מכות כו' כך נראה לי:

אי ר"מ אפילו בתו נמי. הקשה הרא"ש ז"ל דאמאי לא פריך הכי לעיל ברישא ברבי כדאוקי מתני' כר"מ דקתני נערה ולא קטנה. ותי' דנטר ליה עד הכא משום דניחא ליה למיפרך ממת ומשלם על לוקה ומשלם ולי איברא ודאי דאי הוה אתינא לשנויי מתני' דממזרת אתיא כר' מאיר והוה פריך עלה תלמודא אי ר' מאיר אפילו בתו קושית הרב ז"ל הויא קושיא אלימתא והוה צריכנא לתירוצו ז"ל אבל השתא דמהדרינן לאוקמי מתני' דקתני בעל אחותו נותן קנס כרבי מאיר מעתה פריך שפיר אפילו בתו נמי וליכא לשנויי רישא ר' מאיר וסיפא רבנן דהא במתני' דאחותו גופא קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד וה"ל כאלו מתני' דאחותו גופא קתני הבא על בתו פטור מן הקנס וליכא לשנויי רישא ר"מ וסיפא רבנן ולהכי פריך הכא תלמודא שפיר אי ר' מאיר אפילו בתו נמי. ומיהו אמאי דאוקי בריש פרקין רישא דמתני' כר"מ ליכא לאקשויי כלל דאיכא למימר רישא ר' מאיר וסיפא רבנן כנ"ל. יש ללמוד כן מתירוצו של הרא"ש עצמו שתירץ בריש שמעתין על מאי דקשיא לן אמאי נטר למיפרך ורמינהו כו' עד הבא על אחותו דוק ותשכח לעיל. ויש לדייק כן מלשון רש"י שכתב וז"ל הא מני. מתני' דקתני בא על אחותו נותן קנס. ועוד כתב ז"ל אפילו בתו נמי. דמיקטל עלה לישלם דהא לא פטר ליה ר"מ משום דקלב"מ ואמאי תנא מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס. ע"כ. פי' כיון דאוקי מתני' דאחותו כר' מאיר לכך פריך עליה אפילו בתו נמי ולאו דוקא מבתו פריך אלא ממאי דמקטיל עלה והילכך מרישא גופא קשיא דהא קתני בה אף על פי שאין בהכרת אין בהם מיתת ב"ד וה"ל כמאן דקתני בה בהדיא הבא על בתו פטור מן הקנס. ועוד קשיא ליה לרש"י ז"ל מאי הכריעה דתלמודא דקא פריך אפילו בתו נמי דתניא גנב וטבח בשבת כו'. מעיקרא הוה ליה לאתויי אי רבי מאיר אפילו בתו נמי דתניא גנב וטבח כו'. ותירץ ז"ל דמעיקרא פריך מסברא דכיון דלא פטר ליה גבי מלקות משום דקלב"מ מעתה אפילו בתו נמי דמה לי רבה מיניה טובא ופורתא מכל מקום הרי רבה מיניה ולא אמרינן קלב"מ ואם תשאל ומאי פריך מסברא דילמא שאני בתו דכתיב אם לא יהיה אסון ענוש יענש וכדקתני מתניתין דבתו דלקמן להדיא. תשובתך אילו הוה תני עלה דבתו דאין להם קנס שנאמר אם לא יהיה אסון גו' אה"נ דהוה אמרינן הכי דשניא היא דגלי קרא ומיהו במתני' לא קתני הכי אלא מעיקרא תני הבא על בתו פטור מן הקנס בלא קרא כלל ושוב תני וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר אם לא גו' ומצינן למימר דתני הכי לרבותא דאפילו המתחייב בנפשו דחמיר איסוריה אין משלם ממון וכל שכן מלקות דלא חמיר איסוריה וכדאמר התם בגמרא עלה דהא דקתני מתני' שנאמר לא יהיה אסון וגו' עיין שם. ואפשר דלהכי כתב רש"י ואמאי תנא מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס. דוק ותשכח. ומכל מקום מעיקרא פריך תלמודא מסברא דלר"מ נמי אמרינן מת ומשלם והיינו דהאריך תלמודא וקאמר ולא והתניא כו' פי' מעיקרא פריך ולא בתמיה מסברא ועוד והתניא כו'. כנ"ל:
גנב וטבח בשבת ואיכא למידק אמאי שני בלישניה דגבי שבת וע"ג קתני גנב וטבח בהדי הדדי ואלו גבי שור הנסקל קתני גנב שור הנסקל וטבחו ולא קתני גנב וטבח שור הנסקל. ויש לומר דשבת וע"ג משום הטביחה הוא דפליגי ר"מ ורבנן דמשום דטבח בשבת חייב מיתה וכן לע"ג אבל שור הנסקל גניבתה הוא דלא הויא מידי ובהכי לא פליגי ר"מ ורבנן להכי קתני גנב שור הנסקל וזהו שכתב רש"י ז"ל וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לע"ג. שור הנסקל. לקמן פריך הא לא שוי מידי. כנ"ל. ועוד הוקשה לו לרש"י ז"ל דהכא אמרינן גנב וטבח בשבת חייב ולקמן נקט רבה כי האי לישנא גופא לפטורא דקאמר גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גנבה כו'. ותירץ ז"ל דכל חד וחד מתפרש לפום דוכתיה דהכא נקט לה בהדי ע"ג וכי היכי דלגבי ע"ג אין חייב מיתה אלא בטביחה דאי גנב לשם ע"ג אין כאן מיתה אבל בטביחה שהיא אחד מד' עבודות איכא מיתה ה"נ גבי שבת בטביחה איכא חיוב מיתה ולא בגנבה אבל לקמן ע"כ בגנבה נמי איכא חיוב מיתה וליכא לפרושי מימרא דרבה בענין אחר עיין שם וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לע"ג. ע"כ ודוק:
בטובח על ידי אחר פי' רש"י ז"ל הגנב צוה לשלוחו לשחוט. ע"כ. משמע דהשליח יודע שהוא גנבו והיינו דפריך וכי זה חוטא וזה מתחייב וכתבו התוס' בפרק מרובה (דף עט א') דיבור המתחיל נתנו לבכורות בנו דהוה מצי לשנויי דהשליח סבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק"ק היכי יליף מה מכירה על ידי אחר וכו' דילמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא ייתור. כן כתבו התוס' שם ועיין הרא"ש ז"ל שם:
מה מכירה על ידי אחר פי' ואף על פי שאחר גרם עיקר המכירה אינו נענש אף טביחה על ידי אחר אינו נענש ובדוכתא פירשתי בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שטה ישנה מה מכירה על ידי אחר שהוא ע"י מוכר וקונה אף טביחה אף על גב דכולהו הני לאו על ידי אחר הא איכא דטבח על ידי אחר כיון דדומיא דמכירה הוה מחייבי על ידי אחר דדרך מכירה להיות על ידי סרסור ע"כ:
או לרבות השליח אם תאמר או מיבעי ליה לחלק וי"ל סבר לה כרבי יונתן א"נ אי איתא לחלק הוה ליה למיכתב ומכרו וטבחו ולא הוה צריך או. שיטה ישנה:
וז"ל תוספות תלמידי הרב אלפס ז"ל בפרק מרובה או לרבות את השליח דלא מיבעי או לחלק כרבי יאשיה ורבי נתן דריש ליה מתחת ונראה דמאו דריש דאו שה מוקי ליה לקמן לרבות כלאים. ע"כ:
מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי וכו' פירוש תינח דמרבינן השליח מהו ומתחת כיון דהשליח אתי מכח המשלח איכא למימר דדוקא כשמחייב המשלח אילו עביד אז ודאי כדעבד לה השליח נמי חייב דשלוחו של אדם כמותו אבל מי איכא מידי דאלו עביד לה המשלח לא מיחייב ואילו עביד לה שליח יהא חייב המשלח ומי עדיפא כח השליח טפי מהמשלח עצמו:

עביד איהו לא מיחייב אין לפ' דס"ד דמר זוטרא דלא מיחייב כלל ואפילו לצאת ידי שמים ומשני לאו משום דלא מיחייב וכו'. פירוש דלא מיפטר לגמרי דלצאת ידי שמים מיהא חייב דלא מיפטר אלא משום דקלב"מ וכדאמרינן גבי אתנן אסרה תורה וכדכתיבנא לעיל דהא ודאי ליתא חדא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהרי הוה חייב לצאת ידי שמים ועוד דבשלמא בממון איכא למימר דחייב לצאת ידי שמים דמי פטרו מחיובא דחבריה אלא דב"ד לא נחתי לנכסיה וכדכתיבנא לעיל דקלב"מ אבל קנסא דהא קניס ליה רחמנא מאיזה טעם נאמר שיתחייב לצאת ידי שמים דיו במאי דקנסי ליה רחמנא דמקטיל והלכך ודאי מר זוטרא הכי נמי קאמר דלא מיחייב כלל כיון דהוי קנסא ומשני דאה"נ דאינו חייב כלל ואפילו לצאת ידי שמים ומכל מקום מיהו הרי חיובא רמי עליה אלא משום דקלב"מ פטרינן וכיון שכן כל היכא דליכא למימר קלב"מ הדרא חיובא עליה דהיינו היכא דהויא על ידי שליח וכן כתוב התוספות ז"ל. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל עביד איהו לא מיחייב. קנס דהא מיקטל. וכן כתוב בפירושי רש"י ז"ל כתיבת יד המדוייקים ועוד כתב ז"ל לאו משום דלא מיחייב הוא. דחיובא רמיא עליה אלא משום דקלב"מ. ע"כ ודוק ותשכח:

אי בטובח על ידי אחר מאי טעמייהו דרבנן וכו'. ואין לומר דבהכי פליגי דר"מ אית ליה או לרבות את השליח ורבנן לית להו לרבות את השליח דהא אדמפלגי בשבת לפלגו בחול. וכן כתב הרא"ה ז"ל דלא משמע לן דפליגי רבנן אדרשה דרבי ישמעאל ורבי חזקיה מדלא פליגי אלא בשבת משמע דטעמייהו משום שבת ע"כ. ואכתי איכא לאקשויי דילמא פליגי רבי מאיר ורבנן באתקפתי' דמר זוטרא ובשנויי דרבנן סברי אף על גב דבטבחו שלוחו נמי חייב היינו דוקא בחול אבל בשבת דאלו עביד איהו לא מיחייב כי עבד נמי שליח לא מיחייב ור"מ סבר כיון דמאי דלא מיחייב דלא הויא אלא משום דקלב"מ הילכך משלם תשלומי ד' וה'. וכיוצא בזה כתבו התוספות פרק המפקיד (דף לה ע"ב) דפליגי תנאי בדברי המקשה והמתרץ עיין שם. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל לא בעי למימר דרבנן לא דרשי או תחת לרבות את השליח דלא משמע ליה דפליגי בהכי ע"כ. וכיוצא בזה כתבו בתוספות ז"ל לקמן ובזה מתורץ הכל ומיהו לא נהירא ונראה לי לתרץ לשיטת הרא"ה ז"ל דלהכי לא אמרינן דפליגי באתקפיה דמר זוטרא ובשנוייא דאי הכי לא הוה ליה למיתני גנב וטבח סתם אלא הוה ליה למיתני להדיא וטבח על ידי אחר כיון דהיינו עיקר פלוגתייהו אבל השתא דתני גנב וטבח משמע דלכ"ע מאי דטבח על ידי אחר כאילו טבח הוא עצמו דמי ואפשר דלהכי האריך תלמודא וקאמר אי בטובח על ידי אחר וכו' פירוש אי מאי דקתני בברייתא גנב וטבח דמשמע על ידי עצמו מוקמי לה בטובח ע"י אחר דעלמא משמע דלא שאני לו כלל בין טביחה על ידי עצמו לטביחה על ידי שלוחו מעתה מאי טעמייהו דרבנן דפטרי והאריך עוד תלמודא וקאמר דפטרי משום דאי פלוגתייהו משום דהויא טובח על ידי אחר לא אתיא שפיר לשון פטור דלשון פטור משמע דנכנס בגדר החיוב אלא דפטרי ליה רבנן אבל אי לא מקרי טביחה אלא ע"י עצמו הרי לא נכנס לכלל חיוב כלל דהרי לא טבח כלל ולמאי דמשנינן דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אתי שפיר דהרי טבח אלא דפטרי ליה רבנן משום דהוי שחיטה שאינה ראויה ואין זה הכרח ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא הכרח גמור כנ"ל:

מאן חכמים ר"ש היא וכו'. פירוש דפליגי רבנן ור"ש באותו ואת בנו ואין להקשות דכרבנן דבאותו ואת בנו נמי אתיא דע"כ לא פליגי רבנן גבי אותו ואת בנו אלא כדמפרש התם טעמא דנין שחיטה משחיטה וכו' אבל הכא גבי תשלומי ד' וה' דכתיב טביחה דילמא ילפי רבנן טביחה מטביחה. דהא בפ' מרובה גבי תשלומי ד' וה' נמי פליגי ואם תקשי אהכא ואהתם בפ' מרובה דמאי טעמא דרבנן הרי אית לן למילף טביחה מטביחה כבר תרצוה התוספות ז"ל. ואם תשאל למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר מאן חכמים רבי שמעון היא לישני בקוצר דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. תשובתך דבפרק כסוי הדם שנאה ר' דברי ר"ש בלשון חכמים הילכך הכא נמי בברייתא שנאה בלשון חכמים והיינו דקאמר מאן חכמים רבי שמעון ומכל מקום קרי להו חכמים דהמה רבי שמעון משום דר' שנה באותו ואת בנו כלשון רבי שמעון ורבי מאיר כלשון חכמים כנ"ל. ואפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכתב ר"ש. בפרק מרובה ובכסוי הדם ובאותו ואת בנו. ע"כ. והקדים פרק כסוי הדם לאותו ואת בנו אף על גב דכסדר המשניות הויא איפכא: