ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף קא

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא מציעא | פרק ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קא עמוד א

עריכה

הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין. הרשב"א. האי דקאמר שנעקרו בגושיהן משום בתוך שלש נקט ליה דאמרינן הכל לבעל הזיתים ואם לא נעקרו בגושיהן מאי אית בהו לבעל הזיתים הלא ערלה הם. ויש עוד לומר דמשום לאחר שלש נמי אצטריך דלא מצי בעל הזיתים לומר זיתי גדלו אלא אם כן נעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה לומר זיתי גדלו ואין קרקעך צריך לי אלא שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי. הראב"ד ז"ל.

דאמר ליה אי נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת. ואם תאמר מכל מקום למה יכחישו קרקע שלו בחנם. ויש לומר דלאו בחנם הוא שהרי עתיד לחלוק בפירות לאחר שלש שאלו רצה בעל האילנות לעקרן אין שומעין לו כדתניא לקמן. הריטב"א.

ולימא ליה אי אגא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא. ואם תאמר מה טענה היא זאת ודאי אם אתה נטעת דין הוא שתאכל הכל אחר שלש אבל אלו הנטיעות שלי הם הילכך אוכל עמך אחר שלש ואתה לא תאכל עמי תוך שלש כי אלו נטעתם לא היית אוכל תוך שלש. ויש לומר מפני שיכול לומר לו נטיעות קטנות הייתי יכול ליטע ביציאה מועטת ולא היו מכחישין כל כך הקרקע והייתי זורע תחתיהם ולאחר שלש היו נעשות גדולות וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנא אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע מאי טעמא משום דאמר ליה קא מבטלת לה לארעאי. ואי אמרת הרי היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אם עשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעם כדין שתלא והא נמי הרי היא עשויה ליטע ונטעה. לא היא דהתם טרח בגווה בכל עבודת הקרקע אבל הכא לא טרח ולא מידי הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות. הראב"ד.

הוו קטיני וזרענא תותייהו. פירוש והוא הדין דהוה יכול למימר אי אנא נטעי נטענא אילני אמריני עדיפי מהני. אלא מהאי טענה דנקט עדיפא ליה. הריטב"א.

משום יישוב ארץ ישראל. פירוש ודוקא אחר שהשרישו בקרקע. כגון דא צריכא רבה. פירוש שאלמלא אמרה רבי יוחנן הוה אמינא דטעמא משום דאכחשו בארעיה ואפילו בחוץ לארץ נמי. הריטב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: שטף נהר זיתיו בגושיהן ונטען בתוך שדה חברו כל שלש שנים הראשונות חולקין בפירות בעל הקרקע ובעל האילנות ואינן אסורין משום ערלה לאחר שלש הכל לבעל השדה. ונראה לומר דאפילו הכי נותן לו דמי עצים שהיו שוים בשעה שנעקרו אף על פי שאכל עמו פירות של שלש שנים וצריך עיון. נעקרו בלא גושיהן נותן לו דמי עצים מיד ואסורים הן משום ערלה שלש שנים. ואם אמר בעל הזיתים זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו ובחוץ לארץ נמי נראה דאין שומעין לו כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים כדכתיב ודרשו את שלום העיר. ודילמא בבבל דוקא הוא דמצי עכובי עליה דלא ליקוץ וצריך עיון. עד כאן.

תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. פירוש מתניתין היא במסכת דמאי וכן לשונה: החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ותלמודא לא מייתי אלא דברי רבי יהודה משום סוגיא דעלה ודבעי למימר עלה אמר רבי ירמיה כגון דא וכו' לא מייתי דברי תנא קמא וכן דרך התלמוד להביא לפעמים משניות שלא כלשונן כדכתיבנא בפרק הספינה. סברוה מאי שדה אבותיו וכו' וקסבר רבי יהודה אין קנין לעכו"ם וכו' ומקבל כחוכר דמי וכו'. ואם תאמר למה לן למימר דסבר רבי יהודה אין קנין דילמא סבירא ליה יש קנין ואפילו הכי חוכר חייב לעשר מדרבנן דהא איכא מאן דסבר הכי במסכת מנחות וכיון דכן אף המקבל דמקבל כחוכר דמי. ויש לומר דשורת הדין מקבל לאו כחוכר כי למה לו לעשר חלקו של גוי אלא דכל היכא דחוכר חייב לעשר מה שנותן לגוי דבר תורה שלא יהא כפורע חובו בטבל מדאורייתא עושה רבי יהודה מקבל כחוכר אבל כל היכא דאמרת יש קנין לגוי אין חיוב החיכר אלא מדרבנן דכולי עלמא לא עשו מקבל כחוכר. ותנא קמא דאמר חוכר דוקא ולא מקבל אינו משום דסבירא ליה יש קנין אי נמי אפילו תימא דסבירא ליה אין קנין וחוכר מדאורייתא חייב לעשר סבירא ליה דליכא למגזר מקבל אטו חוכר. הריטב"א.

אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. פירוש וכיון דהגוי היה אנס קרקע עולם אינה נגזלת ובהא דכולי עלמא אין קנין לגוי להפקיעה מיד מעשר והיינו דאמרינן מאי איריא מציק דקרקע ברשות בעליה עומדת אפילו גוי שאינו מציק נמי פירוש דהא אמרת דאין קנין לגוי. ואם תאמר ומאי קושיא דמציק חייב לעשר מן התורה וכשאינו מציק אינו חייב אלא מדרבנן. יש לומר דהא ליתא דכל היכא דחוכר מדרבנן הוא דמחייב דיש קנין לגוי מקבל פטור מלעשר לדברי הכל כדפרישית לעיל. כך הגירסא בספרים ישנים: אלא דכולי עלמא יש קנין לגוי וכו' ומקבל לאו כחוכר דמי. ופירש רש"י דכולי עלמא יש קנין לגוי ואפילו חוכר פטור אי נמי אין קנין ואף על פי שחוכר חייב מקבל פטור דמקבל לאו כחוכר דמי. והקשו בתוספות חדא דלישנא דגמרא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אי נמי מקבל לאו כחוכר דמי. ועוד דאפילו תימא דיש קנין אפשר לומר דחוכר חייב לעשר מדרבנן מיהת. לכך פירשו דברים כפשטן דכולי עלמא יש קנין ומדאורייתא אפילו חוכר פטור מלעשר ומדרבנן הוא דמחייב וכיון דכן מקבל פטור דמקבל לאו כמוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסו רבנן איירי דחביבה ליה טפי אזיל ומקבל ליה פירוש דאלו בישראל דעלמא כיון שאינה נחלת אבותיו אם אתה מחייבו לעשר מימנע ולא מקבל לה מן הגוי ויפקע זכות השבט לגמרי אבל איהו גופיה לא מימנע ולפיכך אמרו שאפילו המקבל חייב לעשר מדרבנן. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: כדי שתהא בורה וכו'. פירוש ברורה ומוחזקת דמתוך שיקשה עליו המעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם היתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותה ויסלק הגוי ממנה ובהא פליגי דתנא קמא סבר דוקא מוכר חייב מדרבנן אבל מקבל פטור כל מקבל אפילו מקבל שדה אבותיו משום דיש קנין ואם כן חוכר נמי אינו חייב אלא מדרבנן ואם כן אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר ואי משום קנסא דקאמר רבי יהודה דלדידיה קנסוהו רבנן וכו' לית ליה האי טעמא. ואתא רבי יהודה למימר אף המקבל פירוש במקבל שדה בעלמא מן הגוי ודאי מודינא לך דפטור מן המעשר דיש קנין ואם כן חוכר אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו חוכר אבל מקבל שדה אבותיו מן המציק חייב לעשר דקנסוהו רבנן לדידיה. והאי דקאמר אף המקבל אמקבל שדה אבותיו מן המציק קאי והכי קאמר אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר מטעם קנס כדפירשתי. ובקונטרס פירש דהכי פירושו אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר פירוש יש קנין וחוכר פטור ומקבל לאו דוקא אי נמי אין קנין דהשתא חוכר מחייב מכל מקום מקבל פטור דלאו כחוכר דמי. ולא נהירא חדא דאם כן חסר מן הספר. ועוד קשה דהא כי נמי אמרינן דיש קנין מכל מקום מחייב חוכר מדרבנן כמו לוקח. לכך נראה כדפירשתי עד כאן.

ואמרו ולדידיה מאי טעמא קנסוהו. ופרקינן כדי שתהא ברורה בידו שיטרח ליקח אותה מן הגוי כשרואה שהוא מפסיד בקבלנותה. ויש שפירש דההיא דמציק נמי משום קנסא הוא ובשדה אבותיו ממש ואידך נמי במציק דוקא והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו וליה אמר רבי יוחנן כל המציקין שנו מתוך שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה עד כאן.

ולא נהירא מדקתני הכא סתם מן הגוי ולא קתני מציק כדאיתא בברייתא ולא פירש בגמרא דילן שיהא נמי במציק. והנכון דההיא דמציק בכל אדם היא ומאי שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב דכולי עלמא אין קנין וחוכר חייב מן התורה וגזרו במקבל אטו חוכר אבל אידך דלאו מציק יש קנין וחוכר חייב מדרבנן בכל אדם ומקבל חייב גם כן כשהיא שדה אבותיו וכדמפרש תלמודא ואזיל ולא תימא אפילו בשדה אבותיו ממש לא קנסו במקבל כלום אבל חוכר הייב אפילו באיניש דעלמא. ואם תאמר כיון דאכרחינן הכא דלרבי יהודה יש קנין אמאי לא מייתינן לה לראיה בפרק השולח דפליגי אמוראי יש קנין או לא ומייתי התם כמה מתניאתא. ויש לומר דהא איכא למידק דלרבי יהודה אין קנין והא במציק הא באידך ברייתא וכדברי הירושלמי וכיון דמצי למידחי הכי לא בעי לאיתויי ראיה מינה ומדרבנן נמי לא מייתי דיש קנין או אין קנין דדילמא סבירי להו אין קנין ואפילו הכי לא גזרו ולא קנסו במקבל כלום ואף על פי שחוכר חייב מדאורייתא אי נמי סבירי להו לעולם יש קניה ולפיכך לא גזרו במקבל כלום. הריטב"א.

וזה לשון הרמב"ן: וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר. פירוש ולפיכך חלקו של ישראל חייב. ואם תאמר חלקו של גוי לא לעשר. מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבירא לן אין קנין לגוי ואפילו חלק שנותן לגוי משום דכפורע חובתו דמי וקיימא לן פורע חובו חייב לעשר כדאמרינן בגיטין פרק השולח הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר. ורישא דמתניתין קתני המקבל שדה מישראל מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם. החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו'. ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכך חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע ומקבל פטור. ורבי יהודה סבר מקבל כחוכר לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דסבירא ליה אין קנין. ומיהו למאן דסבירא ליה יש קנין לגוי אפילו חוכר פטור והיינו דאמרינן במסכת גיטין פרק השולח האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וכו' פטורין מן המעשר משום דסבירא ליה לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו לישראל פטור ואלו מאן דסבירא ליה אין קנין ודאי חייבת והכי מוכח בהדיא פרק השולח אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפיכך פטור חכירו אי נמי מתוקמא ההוא בסוריא שיש קנין ורישא בתוספתא בסוריא מתניא. ואסיקנא אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואפילו חוכר נמי פטור ומקבל לאו כחוכר דמי שאלו היה כחוכר כל מקבל שדה ממציק היה חייב לעשר שהרי קרקע אינה נגזלת ולא קנאה הגזלן בין ישראל בין גוי כדאמרינן במסכת סוכה וכיון שלא קנאה גוי מציק חוכר ממנו חייב והכא פטר רבי יהודה כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה אבותיו שמע מינה משום דמקבל לאו כחוכר דמי ומתניתין נמי במציק והיינו שדה אבותיו כלומר שדה שהיא של אבותיו וזה אנסה מהם כן פירש רבנו תם. ובדין הוא דמצי למימר מקבל כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אברהם ולא משום קנסא אלא מדינא והאי דלא אמר הכי משום דדייקינן לישנא טפי למימר מאי שדה אבותיו אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישית דאלו שדה אברהם הוה ליה לפרושי במציק דממאי משמע דבמציק קאמר ולפיכך הוצרך לומר מקבל לאו כחוכר דמי. ואפשר עוד לומר דכי קסלקא דעתין למימר אין קנין לגוי בארץ ישראל קרי ליה שדה אבותיו למימר אף על פי שהיא ברשות אחרים ירושה היא לו מאבותיו אבל השתא דאמרינן יש קנין לגוי אימר לא שייך למימר שדה אבותיו אלא בשדה אבותיו ממש. ואי קשיא נמי לימא לעולם אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי הילכך כל מקבל פטור בר ממקבל ממציק דקנסוהו רבנן אבל בגוי. דלאו מציק אף על פי שאין לו קנין לא קנסוהו. ואיכא למימר קנסא לאו לגוי מציק הוא משום שגזלה אלא לישראל כדי שתהא בורה בידו כלומר שתהא ברורה ומוחזקת בידו ויחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף דמים ויסלק הגוי ממנה ואפילו בגוי דלאו מציק קנסינן ליה לישראל בכך מאחר שאין קנין בה כענין ששנינו המוכר שדהו לנכרי לוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם ההיינו דלא לשתקען בידי גוים. אי נמי הכא דדחויי מדחה ליד מסברא קמא והכי קאמר לא לעולם יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי והוא הדין דאית לך לאוקמה בהנך תרי גווני דאמרן לעיל וכן עיקר. והשתא דאמרינן דרבי יהודה סבר דיש קנין מתניתין דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו' איכא למימר דרבי יהודה מפלג פליג והכי קאמר להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו. אי נמי רבנן נמי במציק מיירי ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעולם ורבי יהודה קמהדר אף מקבל נמי בשדה גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשרו וכולה במציק. ובירושלמי נחלקו בה לתנא קמא אם ממדת הדין אי משום קנס ומקשה מאן דאמר תפסת מדת הדין בחוכר מגוי ניחא מאן דאמר קנס בידו אמר רבי יוחנן מן המציקין שבו מוכרו שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה ורש"י מפרש דהכי קאמר דכולי עלמא יש קנין ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי. ולאו ראיה דאפילו כשתמצא לומר יש קנין מציק אין לו קנין דהא גזלן הוא כדפירש רש"י עצמו וקיימא לן דקרקע אינה נגזלת וכיון שכן אם תמצא לומר מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפילו מקבל שדה אברהם והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו אבותיו ממש ומשום קנסא אי נמי אין קנין ומקבל לאו כחוכר. ואפשר דהכי קאמר דכולי עלמא או אין קנין או יש קנין ומתניתין היינו טעמא משום דמקבל לאו כחוכר ולא תפשוט מינה לא אין קנין ולא יש קנין דטעמא דמתניתין משום דמקבל לאו כחוכר דמי הילכך חלק גוי פטור מן הדין אלא בשדה אבותיו ממש קנסא הוא דקנסוהו רבנן ולישנא דגמרא הכי קאמר לא לעולם יש קנין בעלמא וכל שכן אי אין קנין והכא טעמא דקנסא משום דמקבל לאו כחוכר והאי טעמא בתרא הוא תירוצא דמילתא וזהו דעת ר"ש. עד כאן.

כתוב בספר המאור אלא לעולם יש קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי. פירוש אי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר ולאו עליה רמי לעשורי מנתיה דגוי דלא פרע וכו' עד ועבוד רבנן תקנתא כדי שתהא בורה בידו וימכרנה לישראל ולעולם איכא למימר דיש קנין וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם: מי שמע כזאת כי הגוי שעשה טובה לישראל שהזמין לו מעותיו בשעת דחקו ולקחה ממנו מדעתו נקנוס את הגוי שתהא בורה בידו ומה חטא ואלו אמר לדידיה קנסוהו רבנן מפני שמכרה לגוי היה אפשר ואף על פי שאינו מספיק שאם אבותיו חטאו הוא מה חטא או שמא אף אבותיו לא חטאו כי מפני הדוחק מכרוהו ולא מצאו לישראל שיקחנה אבל הגוי לא חטא שיהא ראוי לקנסו ואם תאמר דבשגזלה הגוי מישראל מיירי הא לא אפשר דלא אמרינן יש קנין או אין קנין אלא בזמן שקנה שדה בדמים מיד בעליו ישראל אבל בגזלה ואונס דברי הכל אין קנין דהא קיימא לן דקרקע אינה בגזלת והלוקח מסקריקון אפילו חזר ולקחה מבעליה ישראל לא קנסוהו כל שכן שהסקריקון עצמו לא קנאה והלוקחה מן הלוקח אפילו עד מאה גם הוא לא קנאה ואפילו הוא ישראל אלא מתקנתו של רבי האחרונה ואף על גב דקיימא לן דגוי קונה מישראל בחזקה מדכתיב וישב ממנו שבי כדאמרינן בפרק השולח. הני מילי לענין מעשה ידיו אבל לא לענין הגוף וכן קרקע לא קני לה לגופה כלל וכל פירותיו נחשבין כגזלה כדאמרינן גבי הדס של לולב במסכת סוכה דאמר רבא להנהו אוונכרי ליגזזו אינהו דקיימא לן קרקע אינה בגזלת הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש ברשותא דידהו ושינוי רשות בידא דידן. ותו לא מידי בין תבין. וכבר אמרו במסכת גיטין דרך אחרת במוכר שדהו לנכרי שעשו לו תקנה אחרת שלא תשתקע השדה ביד גוי ולא על דרך קנס הגוי. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור וטעמא דמקבל ליה ממציק דלית ליה קנין בגויה ומקבל כחוכר דמי ובעי עשורי ומיתן ליה וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם: אין הספרים המדוייקים כן אלא ומקבל לאו כחוכר דמי. ובאמת וברור בעבור יראת הקושיא שקשה חכירות של כאן עם החכירות של מסכת גיטין ואינה מתפרקת כי אם נעמיד אותה של גיטין בסוריא ואני הוא המעמיד ומצאתי אותה בפירוש והראיתי אוחה לרב אדוני חמי ושמח עליה. גם מה שכתב וחלק את הלשונות כאן שדה אבותיו ממש וכאן שדה אברהם יצחק ויעקב ורבי יהודה הוא דתני להו לתרווייהו ורישא דהא מתניתין דהכא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ומוקי לה במסקנא דיש קניה ואפילו הכי בחוכר חייב ואפילו בלא שדה אבותיו אלמא חוכר כדידיה דמי וקשיא בהדי ההיא דגיטין אלא על כרחך ההיא בסוריא והא בארץ ישראל כדפרישנא. גם כל מה שחלק בין מציק לקונה גם אני כתבתי אותו זה כמה שנים בחבור המצות הנוהגת עתה בארץ לותיק רבי אשר בר שאול כאשר הייתי בנרבונא. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי וכו'. אמר אברהם: זהו שבוש הגמרא כי מתחלה מקבל כחוכר דמי אמרו. עד כאן.

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה. פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה היינו שנותן לו כשתלי העיר ומשמע אפילו יתר על ההוצאה. והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה שההנהו. עוד אבי תמה והלא בעל חוב נוטל את השבח ואינו נותן לו אלא הוצאה בלבד ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. ויש לומר שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר וכן כתב גם הריא"ף. והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האיי גאון פירש במו"מ בשער ז' ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: איתמר היורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. פירוש ששמין השבח וההוצאה ונוטל הפחות שבהן וכן פירש רש"י וכן מפורש בתוספות בכתובות. וכתב הרז"ה פירוש כשנוטל הוצאה אף על פי שהוא שכר פועלים ביוקר אין נותנים לו אלא בפחות שהיו נוטלין פועלים באותה שעה וכן אם עשה המלאכה על ידי עצמו ואם עשה על ידי פועלים בזול אין נותנים לו אלא כפי מה שהוציא ומיהו שקיל אגר טרחיה בזול. וכשנוטל הוצאה ואי אפשר לנו לדעת אם הוזילו לו אינו נוטל אלא בשבועה. ושמואל אמר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה. פירש רש"י שנותנים לו כשאר שתלי העיר כפי מנהג המדינה וכדאוקימנא בשדה שהיא עשויה ליטע והיינו דאמרינן בעובדא דבסמוך אמר ליה זיל שם ליה וידו על העליונה דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעבד חבריה הוה ליה לדידיה שדה העשויה ליטע ששמין לו וידו על העליונה ומעיקרא דאמר ליה סתמא זיל שם ליה משום דלא הוה ידע אם עשויה ליטע אם לאו כיון דאמר ליה לא בעינא אמר ליה אם כן דשדה שאינה עשויה ליטע זיל שם ליה וידו על התחתונה. וקשה למרי דאפילו בשדה העשויה ליטע למה תהא ידו על העליונה כשבא ליטול כשתלי העיר כיון דשלא מדעת בעלים ירד בה. ויש לומר דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו ודאי נימא להו במאי דעבד וכאלו ירד מדעתם דמי. אבל הרז"ה פירש דאפילו בזו אין לו בשבח שהוא יתר על ההוצאה כלום אלא שאומדים כמה אדם רוצה ליתן למי שיקבל על עצמו מלאכה אחת לעשותה ולא יצטרכו בעלים לטרוח בה להכניס ולהוציא פועלים כי בודאי אדם נותן בכך הוצאה מרווחת בעין יפה. ומיהו אף בזו אם עשאה על ידי פועלים ישבע כמה הוציא ואם הוציא יותר מן הראוי אין שומעין לו אלא ששמין כמה ראוי להוציא במלאכה זו ומוסיפין לו שכר טרחו ומה שהיה נותן בעל הבית שמצא מלאכה עשויה וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. עד כאן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה וכו'. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונותן לו את ההוצאה. וזהו ידו על התחתונה דקאמר להו רב בשמעתין. והרב ז"ל פירש ידו על העליונה שנותן לו דמי הבנין עד גמירא. ולי נראה דהא דשמואל דאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' כעין שתלא קאמר שנותנין לו כמנהג השתלים שבמדינה אבל בבנין אין לו אלא ההוצאה כמו שפירש הרב וזהו דמי הבנין עד גמירא. גם יש עוד לומר שנותן לו שכר ביטולו וטרחו אם טרח בו וזהו כענין שכתב שתלא וכל זה נכנס בכלל דמי הבנין שכתב הרב. ומה שכתב הרב בשם הגאון במי שאמר טול עציך ואבניך שומעין לו ואמר נראין דבריו. אני בעניותי איני רואה את דבריו כי כל חרבות נתנו ליבנות וזה מויק הוא ואין שומעין לו אבל יושב בו צד שיתן לו יציאותיו. עד כאן.

והא דרב פפא לאו בפירוש איתמר וכו'. פירוש הא דאמר רב פפא דלא פליג רב מכלל מעשה שבא ליד רב אמרה דההוא דאתא לקמיה דרב וכו' שבתחלה אמר לו שום ליה וידו על התחתונה וכד חזייה דקגדר ומנטר ליה אמר ליה שום ליה וידו על העליונה וסבר רב פפא דשדה העשויה ליטע כמאן דגדר לה ומנטר לה הוא דכיון דלנטיעה קיימא מינח ניחא ליה. ויש נוסחא אחרת דגרסי הכי והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' ותרווייהו חד טעמא נינהו הא דרב שאמרנו שמודה לשמואל בשדה העשויה ליטע לא שמעו ממנו בפירוש אלא מכללא ממה שאמר לו בסוף כדחזייה דמנטר להו וכו' כדפרישנא. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: והא דרב לאו בפירוש וכו'. פירוש מכללא איתמר דאמר ליה זיל שם ליה וידו על התחתונה ומשום דהוה ליה שדה שאינה עשויה ליטע. והוא הדין נמי דמצי למשמע מכללא דבשדה העשויה ליטע כשמואל סבירא ליה דהא בסופו אמר ליה גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לומר דמימרא גופה דרב מכללא איתמר. ואפשר נמי דלישנא קלילא נקטיה והכי קאמר הא דרב ופירושא דפריש ולה רב פפא מכללא איתמר והיינו דלא אמרינן עלה ואי מכללא מאי כדאמרינן בשאר דוכתי דהא בדרב פפא לא שייך למפרך הכי. וקשיא לי כי אמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה ואמר לא בעינא למה שתק לו רב. ויש לומר משום דסבירא ליה דיכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך ולא אמרו ששמין לו וידו על התחתונה אלא כשלא אמר כן. ומיהו בשדה העשויה ליטע אינו יכול לומר טול עציך ואבניך לדברי הכל. וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן. וה"ר פינחס הלוי פירש דכי אמר ליה זיל שום ליה עד שיראה מה שיטעון אמר ליה לא בעינא כלומר לא בעינא אלא שיטול אילניו ואמר ליה כעושה פשרה זיל שום ליה וידו על התחתונה מיהת אמר ליה הא נמי לא בעינא בתר דגדר אמר ליה גלית אדעתך זיל שום ליה וידו על העליונה או לעקור אילני או שתשום לו כדינו ואלו מעיקרא קודם שאמרת לו לא בעינא היתה ידך על העליונה לתת לו הוצאה או לומר לו עקור אילניך אבל עכשיו אבדת דינך כי כשאמרת לו לא בעינא נתת לו רשות בבית דין לעקור ואינך יכול לחזור בך שזה כאומר לחברו בבית דין רצונך השבע וטול וכשחזרת וגדרת וגלית דעתך דניחא לך נתחייבת לתת לו שומת מלאכתו הילכך ידו על העליונה. וזה הפירוש נכון דאתי שפיר לישנא דידו על העליונה והיינו נמי דלא גמרינן מהכא מידי לפירושא דרב פפא והיינו דאמרינן מכללא איתמר משום דכי אמר ליה רב זיל שום ליה וידו על התחתונה לא אמר אלא כמפשר ושמא אין הדין כך וקמשמע לן תלמודא לעיל דבדוקא קאמר ליה מפני שכן הדין לכל הפחות כל היכא דלא אמר ליה עקור אילנך. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן: הא דאמר ליה רב לההוא זיל שום ליה סתמא קאמר ליה לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו ואמר ליה ההוא גברא לא בעינא כלומר אני לא הייתי נוטעה ואמר ליה שום ליה וידו על התחתונה ואמר ליה לא בעינא נראה לי דהכי קאמר ליה לא בעינא יטול עציו ונטיעותיו וילך לו ואשתיק רב עד דחזייה דקא גדר לה דדינא קאמר ליה כיון דלא בעי נטיעות שאם רצונו בשדה לבן אינך רשאי לכופו ליקח נטיעותי של זה וכיון דחזייה לבסוף דגדרה אמר ליה גלית דעתך דניחא לך ודעתך לנוטעה ושום ליה וידו על העליונה שאם אין דעתך לנטעה ובשדה לבן אתה רוצה אמאי מנטרת לה הרי יש עליו ליטול עציו ונטיעותיו. ומכאן למדנו שאם אמר בעל השדה או בעל העצים יטול עציו ואבניו שומעין לו שאם אתה אומר אין שומצין לו למה אישתיק רב עד דחזייה דגדרה וכי גדרה נמי מנא לן דניחא ליה דילמא לא ניחא ליה כיון שעל כרחך אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה גדר ומנטר לה וכי ישום לזה ויחזור ויעקור אלא ודאי כי אמר לא בעינא יטול עציו ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קאמר ליה לא הוה ליה לנטורה וכיון דמנטר לה גלי אדעתיה דניחא ליה. וכן דעת רבינו הגדול דלמאריה ארעא שומעין לו אם אמר טול עציך ונטיצותיך ואבניך בין בבית בין בשדה דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא ליישוב ארץ ישראל שאם בא לקוץ אין מוחין בידו לפיכך שומעין לו בכולם. ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה. ע"כ. וכי מסקינן נמי בגמרא דכי אמר עצי ואבני אני נוטל שבבית שומעים לו איכא מאן דאמר הני מילי בחורבה שאינה עשויה ליבנות אבל בחורבה העשויה ליבנות אין שומעין לו דמיד זכה בעל הקרקע בבנין שמתחלה על דעת כן בנה אבל בחורבה שאינה עשויה ליבנות דשמין לו וידו על התחתונה הוא שיכול לחזור בו שיכול לומר שמתחלה כשבנה על דעת ליטול כל הוצאתו נתכוון. כן כתב הרא"ה.

אבל מדברי הרשב"א נראה דאפילו בחורבה העשויה ליבנות יכול לומר עצי ואבני אני נוטל כל זמן שלא קדם בעל הקרקע ואמר דמיהם אני נותן דבכהאי גוונא כיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה וכו'. הר"ן. וזה לשון הרשב"א: נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו חצרו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו והוה ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דבבא בתרא כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי. כן נראה לי. ובשדה העשויה ליטע אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה. ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוה ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר. אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו דאי לא היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע וכן כתב הראב"ד. עד כאן. וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: היורד לתוך שדה חברו בשדה שאינה עשויה ליטע וכן בתשובה היורד לתוך ביתו שאינו צריך עכשיו לבנות בה ונטע או בנה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. ובשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה כגון זו ליטע אותה באילנות אלו ונותן לו. ואי אמר ליה בעל השדה עקור אילנך שקול וזיל אפילו בשדה העשויה ליטע דינא קאמר ליה. ואי הדר גדר להו ומנטר להו להנהו אילנות אחר שהניחה זה ונתרשל בעקירתה גלי אדעתיה דניחא ליה על דנטעינהו ושמין לו כשדה העשויה ליטע בין בשדה שלא היתה עשויה ליטע בין שהיתה עשויה ליטע וידו של נוטע על העליונה ליטול עציו או ליטול שכרו ואפילו בשדה נמי דאמרינן בסמוך דלא מצי בעל אילנות למימר אילני אני נוטל משום כחשא דארעא הכא כיון דאיהו הוה בעי מעיקרא לאערומי עליה דנוטע אי בעי נוטע השתא למעקרינהו לא מצי עכובי עליו דהא אמר ליה רב זיל שום ליה וידו על העליונה וצריך עיון. היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה ליטול השבח או ההוצאה בתשובה לגאון ואין כאן מקום לשבועה. ואי אמר עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא כלישנא בתרא ואפילו בחוץ לארץ מצי בעל השדה עכובי עליה. ואי אמר ליה בעל הבית לבעל בנין טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא וכו'. ואי שביק ליה בעל הבנין ונתרשל בסתירת הבנין למחזי מאי כולי עביד בעל הקרקע הבנוי ואתא בתר הכי וגדריה ונטר ליה גלי אדעתיה דניחא ליה ומחייבינן ליה למיתב ליה כל דמי הבנין עד גמירא כי היכי דאמרינן בההיא דלעיל.


דף קא עמוד ב

עריכה

אבל בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא. ושמע מינה דדוקא לאחר שהשרישו דאיכא כחשא ומינה למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל בהכי מיירי דהא אמרינן דליכא בינייהו אלא חוץ לארץ ומיהא שמעינן לארץ ישראל האמור לעיל דמיירי בשהשרישו כדפירשתי לעיל. הריטב"א ז"ל.

בהלכות שדרו ממתיבתא וכו'. ויש לנו ללמוד מדברי המחברים האלו דבנטיעות אם אומר לו בעל הקרקע טול נטיעותיך משדה שלי דלא בעינא נטיעות כלל דיכול למימר דהשתא בבנין אבנים דלית ליה למימר שום טענה גלויה ומפורסמת שיטול עציו ואבניו אפילו הכי שמעינן ליה קל וחומר בנטיעות דיכול להטעים דבריו משום דיותר שוין לו זריעות השדה מפירות אילנותיו דשומעין לו ויש סיוע ממעשה דרב דכי אמר ליה נמי זיל שום ליה וידו על התחתונה אפילו הכי אהדר ליה לא בעינא ויטול נטיעותיו ויצא ושתיק ליה רב שמע מינה דדינא קאמר ליה. וצריך עיון איך למדו מן המתיבתא מטענה של בונה שמוחל ברצונו טרחו ועמלו והוצאתו טענה של בעל הקרקע שאומר לו טול עציך ואבניך להכעיסו ולהפסידו טרחו ועמלו דלא דמי לנטיעות דהתם בא לו מחמת טענה. ה"ר יהונתן.

כתוב בספר המאור מה שהשיב הריא"ף ז"ל על מה שכתב רבינו האיי ז"ל בספר המקח וכו'. עד דלעולם שמין לו כרב דאמר ליה לההוא גברא זיל שום ליה וידו על התחתונה ואף על גב דאמר ליה לא בעינא ואין לחלוק בדין בין בית לשדה וכו'. וכתב עליו הראב"ד זשל וזה לשונו: אמר אברהם תמה אני מה ראיה יש לו מכאן שהרי אף על פי שאמר לא בעינא הרי אמרו בשדה אין שומעין לו משום הכי בין שאמר הוא זיתי אני נוטל בין שאמר לו הלה טול זיתיך שמין לו וידו על התחתונה מעתה אין הפרש בין בית לשדה אלא מה שהפרישו בגמרא דבבית שומעין לזה ולזה ובשדה אין שומעין לזה ולזה ולדבריו הרי יש ביניהן שני הפרשין דבשדה אין שומעין לו ובבית שומעין לזה אבל לא לזה והנה הוא הפך מדבריו ויפה עשה הגאון שחזר בו.

עוד כתוב בספר המאור ופירוש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות. אמר אברהם: זה הפירוש לא בא לכלל מעולם שלא מצינו הפרש בין האומנין והפועלים בין טובים לרעים. עד כאן.

מאי שנא בימות הגשמים וכו'. פירש רש"י דקסלקא דעתין דטעמא מפני ששכר לימות הגשמים וקמשמע לן דסתם ימות הגשמים עד הפסח ולהכי פרכינן דאם כן סתם ימות החמה נמי עד החג. אלא לעולם כשהשכיר סתם לחדשים ובימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא למיגר. הריטב"א.

להודיעו קתני. והכי פירושו המשכיר בית לחברו סתם כלומר שאמר לו בכל חדש וחדש תתן לי כך וכך אך לא פסקו זה עם זה כמה חדשים ידור בביתו אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה כלומר צריך להודיעו בי"ג באלול שהוא חדש חסר ובששה עשר ימים שנשתיירו מאלול ובארבעה עשר ימים מתשרי לפני החג שהן בין הכל שלשים יום באלו הימים יבקש בית הראויה לו לדור בה. וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות אפילו בימות החמה אין יכול להוציאו אלא עד שלשים יום משעה שהודיעו משום דזמן מועט כזה יצטרך לבקש ולחזור אחר בית דירה. אבל זה החילוק יש בין בימות החמה לימות הגשמים דבימות הגשמים אין יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה ואם לא הודיעו קודם לכן שלשים יום בימות החמה אין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ולא סגי ליה בהודעת שלשים יום אלא אם כן הודיעו בימות החמה אבל בימות החמה כל זמן שיודיענו שלשים יום קודם שיוציאנו יכול להוציאו ואפילו באמצע ימות החמה. והוא הדין נמי כי קתני שנים עשר חדש בכרכין להודעה קתני שצריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא. וכן נמי כי קתני שלש שנים להודעה קתנק שצריך להודיעו קודם שיוציאנו. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הרמב"ן: אמר רב יהודה צריך להודיעו קתני והכי קאמר. פירש רש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירות בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן שלשים יום והיינו ט"ו באלול. וממילא שמעינן דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו. ויש מפרשים בימות החמה נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח שלשים יום ואם לא הודיעו אינו יכול להציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילתא היא דהא במתניתין ימות הגשמים תנן ודוקא תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמים קאמר ואי סלקא דעתך ימות החמה נמי לישמעינן ימות החמה וכל שכן ימות הגשמים אלא שמו מינה כפירוש רש"י עיקר.

והראב"ד כתב דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי וזה לשונו: אמר רב יהודה להודיעו קתני והכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם פירוש לחדשים ולא אמר לו לשנה זו ולא עד יום פלוני אינו יכול להוציאו מן החג וכו'. פירוש כך היא פשוטה של משנה זו המשכיר בית לחברו משנכנס בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו בימות החמה מעיקרא שלשים יום אבל בימות החמה יכול להוציאו בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי. ובכרכים צריך להודיעו מתחלה שנים עשר חדש ואם הודיעו ולא נזהר אף על פי שנכנס בימות הגשמים מוציאו דאיהו פשע אנפשיה. עד כאן. ונראה לי דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט"ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין שלשים יום קודם החג יצורך ימות הגשמים ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור אבל מאותו ומן ואילך לא ימצא ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: להודיעו קתני. פירש רש"י ז"ל דשלשים יום ושנים עשר חדש דקתני להודעה הוא והכי קאמר המשכיר בית לחברו וכלו ימי השכירות וכו' אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה שיחפש אחר בית וצריך להודיעו באלול שלא ירחיב לו זמן ושיחפש לו בית וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות בתוך ימי החמה שצריך להודיעו שלשים יום קודם לכן כדי שיטרח אחר בית ומיהו בשלשים יום סגי כיון דימות החמה הוא והדר קתני דבכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו. עד כאן תורף דברי רבינו ז"ל. והוא הנכון. אלא כי מה שנראה מלשונו דמיירי מתניתין אפילו בקובע זמן לשכירות זה אינו דהתם לא צריך הודעה וכדברירנא. ויש שפירש שאף בימות החמה אינו יכול להוציאו בימות הגשמים ולא בימות החמה אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם כניסת ימות החמה או קודם כניסת ימות הגשמים. ואינו נראה כן מלשון רב יהודה. ופירוש רש"י י"ל הוא יותר נכון בזה. עד כאן.

אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול וכו'. והא אנן שלשים יום תנן. פירוש דדייקינן מדרב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים הוא דאינו יכול להוציאו הא לא נכנס יכול להוציאו והלא אמרנו שצריך להודיעו שלשים יום מתחלה. ושני ליה הכי נמי קאמר אם נכנס מהני שלשים יום אפילו יום אחד בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד הפסח. הראב"ד. וקשה לי רב אסי מאי קמשמע לן מתניתין היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירושא דמתניתין קמשמע לן לימא לה אמתניתין כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ולא קשיא לעולם פירושא דמתניתין קמשמע לן וטובא איכא בתלמודא כהאי גוונא וחדא מינייהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתניתין קמשמע לן ואף על גב דמימרא באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפרק המפקיד אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי רבינו חננאל ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמים הגיע מאי טעמא כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמין ומתניתין כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרינן בגמרא הכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב אסי אם נכנס יום אחד מימות הגשמים אינו יכול להוציאו. והוה משמע דכל שהודיעו קודם שנכנסו ימות הגשמים בהכי סגי ולהכי פרכינן דהא הנך שלשים יום להודעה תנן וכדפריש רב יהודה ומתניתא דתניא כוותיה. ופרקינן דהכי קאמר אם נכנס יום אחד פירוש וקמשמע לן רב אסי דשלשים יום גמורים בעינן ולא סגי לן ברוב שלשים יום דנימא דשלשים יום דתנן רוב שלשים קאמר. אי נמי דרב אסי דיוקא דמתניתין קמשמע לן וכדרב יהודה ואיהו אמתניתין אמרה ולא אדרב יהודה.

וכשם שהמשכיר צריך להודיעו בזמנים אלו הנזכרים זמנים חלוקים זה מזה כן השוכר צריך להודיעו למשכיר וכו'. וזמן ההודעה צריך עית אי בעינא לחנות של צבעים ושל נחתומין שלש שנים להודיע למשכיר או לא מי אמרינן מצי למימר משכיר אלו אודעתן שלש שנים הייתי טורח בביתי להכניס נחתומין וצבעים ששוכרים ביוקר ושוכרים הבית לזמן מרובה מה שאין כן בשאר בעלי אומניות ואף על גב דשאר בני אדם סגי להו בהודעה של שלשים יום לחנונים ולצבעים לא סגי להו בהני לפי שהם צריכים בתים רחבות הרבה ולא ימצאו בחדש ימים אלא בשלש שנים. ה"ר יהונתן.

לא צריכא דאיקור בתי. פירש רש"י דכל דאיקור בתי מרבה הוא לו בדמים לכל ימות הגשמים וכן דעת כל המפרשים. אבל מרי לא ניחא ליה דהא כיון שלא הודיעו הרי הוא כאלו השכירו לו עד הפסח ולמה ירבה לו בשכרו. לכך פירש דהכא בשהודיעו מיירי שהוא מניחו שם שלשים יום לחפש לו בית דכיון שכן. ואיקור בתי יש לו גם כן להרבות בדמים כי למה ידור בביתו בזול בעל כרחו שלא פשע מלהודיעו וכן פירש הא דאמרינן דכי נפל ביתא דמשכיר או דכלליה לבריה דמפיק ליה תוך שלשים יום של הודעה כשהודיעו כדאמרו רבנן. אבל רש"י ושאר המפרשים כתבו דאפילו בימות הגשמים מוציאו ואף על פי שלא הודיעו ונראין דברי רבינו. הריטב"א.

זבניה משכיר לביתיה או יהביה במתנה אמר ליה שוכר לההוא לוקח או מקבל מתנה לא עדיפת וכו'. קשיא לי מאי קמשמע לן פשיטא. ויש לומר דהא נמי אפשיטא דאמרינן מעיקרא קאי. עוד יש לומר דקמשמע לן אף על גב דזבניה לצורך מזונותיו כאלו יהביה או אורתיה. ומיהו בירושלמי נחלקו בזה דרבי אמי אמר לא עלה על דעת וכו' ולפום גמרא דילן הלכה כרבי אילא ורבי זעירא וכן בדין אף לפי הירושלמי דהא רבי אמי יחיד לגבי רבים הוא וכן פסק בספר העיטור. הריטב"א.

כלליה לבריה. פירוש המשכיר תיקן את ביתו הדר בו להשיא בו אשה לבנו והוא צריך לבית אחר לדור בו. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: כלליה לבריה. פירוש שצריך המשכיר לעשותו בית חתונה לבנו. חזינה אי הוה אפשר ליה לאודועיה הוה ליה לאודועיה ואי לא כלומר שנעשה החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר תופת בתה אמר ליה לא עדיפת מנאי. ודוקא בשוכר סתם וכדכתיבנא לעיל. עד כאן.

ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ומיהו הני מילי בשלא שכרו לזמן ידוע אלא ששכרו סתם ולא הודיעו ובא להוציאו אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה ואפילו לצורך עצמו דשכירות ליומיה מכירה היא והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זירא ורבי אילא תרויהון אמרין מכל מקום מכור הוא לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד דימלי אטולסוס דיליה כלומר הזמן שלו. אתא עובדא קומי רבי נסא ולא קביל. מה ופליג. פירוש בתמיה והא מסתבר טעמייהו דרבי זירא ורבי אילא והיכי פליג עליהון. ומשני לא אלא ברתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא הוה ליה למפרקה ובגין כן אורי כרבי אמי. עד כאן.

ומשמע דקיימא לן כרבי זעירא ורבי אילא חדא דרבים נינהו. ועוד דמתמהינן אמר רבי נסא דסלקא דעתך דפליג עלייהו. הר"ן.

בהלכות ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום. כלומר מי ששוכר בית לחברו סתם אלא זה הלשון אמר לו ללינה אין פחות מיום אחד אף על פי שיש לומר זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפילו הכי אמרינן לילה ויום רצה לומר דכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לשביתה להוסיף יום אחד בא על לינה שהיה יכול לומר ללינה וזהו עניינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת. לנישואין אין פחות משלשים יום דכל נישואין לא פחיתי שמחה דידהו משלשים יום כדקאמרינן בכתובות כל שלשים יומין בין אמר מחמת הילולא וכו' ואמרינן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ה"ר יהונתן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המשכיר בית סתם לחברו ולא קבע זמן עמו לכמה שנים הוא משכירה לו אלא דאמר לו בכך וכך לשנה כל כמה דתיקום בגווה מוגרנא לה גבך אינו יכול להוציאו בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג וכו'. והמשכיר בית בסתם כרכים אינו יכול להוציאו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שנה תמימה קודם לכן. ונראה לומר דבין אודעיה באמצע ימות החמה או באמצע ימות הגשמים או בתחלתן כי שלים שתא מיהא מצי לאפוקיה לאלתר ולא מצי עכוביה עליה אפילו חד יומא. וצריך עיון. חנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיע זה לזה שלש שנים קודם מפני שהיקיפן מרובה כרבי שמעון בן גמליאל דכיון דיהיב בגמרא טעמא למילתיה מיחזי דהלכתא כוותיה והשוכר גם הוא צריך להודיע למשכיר שלש שנים מקודם כדי שיטרח וימצא נחתום או צבע שירצה להניח חנותו שהוא עומד בו ויבא ויעמוד בזה לפיכך צריך הוא לזמן ארוך כזה לפי שגם הנחתום והצבע שיכנס בחנות זה יצטרך לאותו זמן ארוך כדי לתבוע הקפותיו ולהודיע למכיריו שדעתו לצאת מחנות זה. ורבינו הגדול זק"ל לא פסק הלכה כדברי מי ומסוגיא דשמעתא לא מצינא למידע פסקא דדינא דליכא בגמרא מידי אחרינא אלא תנא מפני שהיקיפן מרובה והרמב"ם לא זכר דין חנות נחתומין וצבעין כלל. וצריך עיון.

ואפשר לומר דכיון דבמתניתין לא יהיב רבי שמעון בן גמליאל טעמא למילתיה לית לן למסמך אכלל דכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'. דלא אמרינן הכי אלא היכא דיהיב טעמא למילתיה. וכן כתב רבינו הגדול זק"ל בבתרא וצריך עיון.

ירושלמי ולא כתבו רבינו הגדול המשכיר בית לחברו ורצה המשכיר למכרו אמר רבי אמי לא עלה על דעת וכו'. אבן גיאת. היכא דמית משכיר ברעב אי לית ליה מידי אחרינא לזבוני וכן נמי היכא דנשבה הוא או בניו וצריך למכור בית זה לפדיונו ולא מצא מי שיתן מעותיו באותו בית עד שיצא השוכר מתוכו מצי לאפוקיה לאלתר ומוריד בו הלוקח מיד. עד כאן דברי הרב.

תוספתא: השואל חלוק מחברו לילך לבית האבל או לבית המשתה כל אותו היום. לבית האבל ובית המשתה שלו אין פחות משבעה ימים רבי שטעון בן אלעזר אומר אין פחות משני שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שניה. גת כל שעת הגת. בד כל שעת הבד. ובית היוצר אין פחות משנים עשר חדש. אמר רבי נחמיה במה דברים אמורים בעפר שחור אבל לבן צובר גרנו ומסתלק. עד כאן.

האי מעשה דההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו'. אייתי ליה הכא משום דההיא איתתא אפיקתיה לחמרא לאלתר ולא אודעתיה כלל ואף על גב דאמרינן בכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא או בכל מקום בימות הגשמים שלשים יום ושואל כשוכר דמי אי נמי בעל לא גרע משוכר. הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות אושלא ליה ביתא כאשר עשה כן יעשה לו. הראב"ד. אפיקתיה ואותיבתיה לההוא חמרא בשוקא ואשתפיך חמרא ופטרוה דייני לההיא איתתא דכאשר עשה כן יעשה לו וכו'. הרמ"ך ז"ל.

מתניתין: המשכיר חייב בדלת. לפי שאפילו לא ישכרנו לאחר צריך הוא שיסגרנה שלא יהיה מערת פריצים ושלא תהא אשפה ליפנות שם. אבל דבר שאינו מעשה אומן נמצא שאינו צורך הבית אלא למי שהוא דר שם משום הכי עליו לתקנו. ה"ר יהונתן ז"ל. אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא שכל אדם רגיל לעשות אותם מלאכות בביתו הכל על השוכר לעשות ואינו מחשב כלום למשכיר לפחות משכרו אף על פי ששכר פועלים לעשות מלאכות אלו וכיוצא בהן. הרמ"ך ז"ל.

גמרא: לפתוח לו חלונות כשהיו שם חלונות ונסתמו ולא נפרצו פצימיהן או שהיה בית אפל וצריך לאורה. הראב"ד ז"ל.

להעמיד לו סולם וכו'. ואף על פי שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפילו הכי השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה אדם דר בו לא היה צריך למעקה. ה"ר יהונתן ז"ל.

הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו'. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בה דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

חובת הדר היא. אין לפרש דמדאורייתא הדר בו חייב במזוזה אפילו אין הבית שלו דהא תניא בפרק התכלת השוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב והיינו מדרבנן משום דנראה כאלו הוא שלו כטלית שאולה דכל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והיינו מדרבנן דמן התורה טלית שאולה פטורה דכסותך כתיב והכא נמי ביתך כתיב ולא בית אחרים. ואף על גב דאמרו בפרק ראשית הגז אלא ביתך למה לי כדרבא ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש וכו' תרי ביתך כתיבי והכי פירושו חובת הדר היא כלומר אדם שיש לו בתים ואינו דר בהם אינו חייב לקבוע בהן מזוזה הילכך זה השוכר אם ירצה יעשה מזוזה. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות פרק קמא דעבודה זרה (דף כ"א ע"א). וזה לשון הריטב"א ז"ל: חובת הדר היא. פירש ר"י דמדאורייתא תרתי בעינן שיהא הבית שלו ושידור בו ומדרבנן חובה לכל הדר בו ואף על פי שאינו ביתו והביאו ראיה מפרק רבי אליעזר דמילה שאמרו שם שאני טלית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן וכבר כתבתיה שם. עד כאן.

אפשר בגובתא דקניא. כתב רש"י ז"ל ותולה אותה. ולא מחוור דהא אמרינן בפרק הקומץ רבה תלאה במקל סכנה ואין בה מצוה. אלא הכי קאמר אפשר בגובתא דקניא וקבע לה בסיכי. הר"ן ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו דהתם מיירי שנותנה מבחוץ והכא מיירי כשנותנה בתוך חלל הקנה ותולה הקנה דהשתא אינה נראית מבחוץ. ועוד יש לומר דהכא לא יתלה הקנה אלא יהא קנה קבוע ולא יהא זז ממקומו. עד כאן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ח/דף_קא"