שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

איבעיא להו חומשא מעכב או וכו':    ואם תאמר ותפשוט ליה מהא דתנן בכמה דוכתי מעשר שני והקדש שנפדו ואוקימנא בשנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמשמע לן שאין החומש מעכב. יש לומר דההיא לאו מהכרחא דמתניתין מוקמינן לה בהכי אלא דסמכינן אמסקנא דהכא דאלו ממתניתין הוה אמינא שנפדו לגמרי שנתן קרן וחומש ודקאמרת פשיטא איירי דקתני רישא שלא נפדו לרבותא דמפרש התם נקט סיפא שנפדו. הריטב"א.

דמר סבר חומש מעכב ורבי סבירא ליה חומש לא מעכב אלא דבחול חייש לפשיעותא:    והא דקאמר נראין דברי רבי יהושע בחול לאו מטעמיה דטעמא דרבי יהושע משום דחומש מעכב וטעמא דרבי משום דחייש לפשיעותא וחומש לא מעכב. עד כאן משאנץ.

והכא בחיישינן לפשיעותא קמיפלגי:    ואם תאמר מעיקרא דקאמר דפליגי בחומש מעכב או לא אם כן קשה דמאי טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי אליעזר בשבת וכו' אי קסבר חומש מעכב אם כן אפילו בשבת נמי אמאי יאכל ואי קסבר חומש לא מעכב אם כן בחול נמי יאכל. ויש לומר דהוא ידע שפיר דרבי קסבר דחומש לא מעכב אלא דבחול חייש לפשיעותא דאי סבירא ליה חומש מעכב לא הוה מפליג והא דקאמר נראין דברי רבי יהושע בחול לאו מטעמיה דטעמא דרבי יהושע משום דחומש מעכב וטעמא דרבי משום דחייש לפשיעותא. וקשה לי כיון דידע טעמא דפשיעותא היאך סלקא דעתיה לאיתויי תנאי לימא דבחייש לפשיעותא פליגי. ונראה לי דלא מסתבר ליה למימר דמשום פשיעותא יחמיר רבי יהושע לאסור אפילו בשבת. ומשני דבפשיעותא פליגי והכי קאמר נראין דברי רבי אליעזר לרבי יהושע בשבת שדברי רבי יהושע לא היו אלא בחול אבל בשבת מודה הרא"ש.

והא תניא נתן לו את הקרן:    נראה דלא גרסינן לו מדאיצטריך למידק דפליגי בהקדש מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר דהוה ליה למידק מדקתני לו דמשמע נתן לו לגזבר. ומיהו נראה דגרסינן לו מדלא תירץ דהאי דקאמר וכו' ככתוב בתוספות. אבל אי גרסינן לו ניחא ואף על גב דמדקדק מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר אלו קסמיך. הרא"ש

הכל מודים בשבת וכו':    פירוש והני הוו חדא ועוד דצריכי אהדדי דתרווייהו טעמא בעינן כחדא דאי משום טעם שבת לחוד אפילו במעשר נמי ואי משום טעם גזברים תובעים אפילו בחול נמי אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

ונתן הכסף וקם לו:    ואם תאמר אי כסף דוקא וכו' ככתוב בתוספות ואיכא מאן דפריש דבגזרה שוה נפק לן מפדיון הבן שאינו נפדה אלא במטלטלין חומש הקדש מהו שיתחלל על הקרקע. תימה דהא בהאי קרא חמישה כסף ערכך כתיב ואם כן דרשא דדרשינן על החומש הוא גם כן. ויש מתרצים בתוספות דאנן לא דרשינן אלא מכסף ערכך דהיינו קרן. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש: והא דמיבעיא ליה חומש מהו שיתחלל על הקרקע אף על גב דבהאי קרא דכסף כתוב חומש מכל מקום כסף משמע דאערכך דוקא קאי ויש לפרשו דהכי קאמר קרא ויסף חמישית מכל דבר על כסף ערכך. הרא"ש.

הקדש אין מתחלל על הקרקע הא דאמרינן לקמן בונין בחול ואחר כך מקדישין שהיו חוזרין ומחללין על הבנין מעות של הקדש ואפילו למאן דאמר בפרק קמא דחולין דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין הכשר זרעים והוא הדין נמי לענין הקדש ואם כן היאך מחללין עליו. ויש לומר שהיה הבנין עומד ליעקר אם לא מתחלל עליו ההקדש כי צריך לבנותו משל הקדש אם כן חשוב הוא כתלוש.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: ויש לומר דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין מעילה. עד כאן.

תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין:    ולא מן הלקט ולא מן השכחה והפאה וההפקר ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו משום דכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש כלומר דבר שהיה ראוי להיות ממנו תרומה. הראב"ד.


משלם חומש על חומש:    על כרחך צריך לאוקמא בשנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו דאי אמלוה לא משלם חומש דבעינן דומיא דפקדון כדאמרינן לעיל ומכל מקום איצטריך קרא דסלקא דעתך אמינא כיון שעל ידי תשלומי חומש קאתי וכו' ככתוב בתוספות כדאשכחן גבי תרומה דאיצטריך לאשמועינן דמשלם חומש על חומש אף על גב דכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וחלה עליו קדושת תרומה סלקא דעתך אמינא דאין משלם חומש על חומש כיון דמחמת חומש קאתי. ועוד יש לומר דאפילו בלא נטלו ממנו מיחייב הכא חומש כיון דתחלתו בא על ידי פקדון הוה ליה כפקדון. הרא"ש.

אחד הסך פירש רש"י דסיכה בכלל שתיה כדנפקא לן במסכת יומא מדכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' והקשה רבינו תם דהא פרישנא התם דההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא וכן מוכיח בפרק רבי עקיבא. ופירש רבינו תם דבסיפרי דריש ליה מדכתיב וגם לרבות הסך. הריטב"א.

הא דאיבעיא לן בהקדש אי מוסיף חומש על חומש לא קא מיבעיא לן אלא בהקדש קרקע אבל במטלטלין הא כתיב בהו ואם גאול יגאל ויסף חמישיתו על ערכך ואי שדית וא"ו דויסף אחמישיתו הוה ליה חמישיות כדרך שאמרו בתרומה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ותוספות לקמן בסמוך.

כתב רש"י דלא גרסינן הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה וכו'. אבל רבינו חננאל גריס לה וזה לשונו: שאלתו של רבא בהקדש הוא שכתוב בו ויסף חמישית כסף ערכך עליו ותנן הנהנה שוה פרוטה מוסיף חומש אבל חומש על חומשה לא תנן ובזאת שאל רבא אם נתן את הקרן ולא נתן את החומש היש עליו לתת חומש על חומש כאשר יש עליו בגזל ובתרומה ופרט את ספיקו ואמר טעמא מאי גבי תרומה כתיב ויסף חמישיתו וחייב חומש על חומש או דילמא בתרומה כתיב חמישיתו שדית ליה וי"ו דויסף הואיל ומופנה הוה ליה חמישיתיו אבל בקודש חמישית כסף ערכך כתיב ומי שדית ליה לוא"ו דויסף הוא וטרם תאמר התשובה הוספנו לשאול ותיפוק לי דהוה ליה הקדש שני ואין מוסיף חומש כרבי יהושע בן לוי ונדחה זו האמרונה דאמר ליה רב פפא הכי אמר רבא חומש וכו' ואחך כך באת התשובה דאמר רב טביומי משמיה דרבא תניא ויסף חמישית כסף ערכך וכו' עד כאן.

אף על גב דכי שקלת לוא"ו וכו':    רש"י כתב דאין גורעין ומוסיפין להפסיק את התיבה ולא נראה דהא אמרינן פרק ז' דבכורות גבי מרוח אשך דגורעין ומוסיפין ודורשין אפילו באמצע התיבה דשקלינן לאלף דאשך. ושדינן בין ריש ובין וא"ו דמרוח והחית שדינן בהדי שך והוה ליה או מראו חשך. לכך נראה דהיינו טעמא דהכא משום דחמשיות אין זה תיבה בשום מקום. תוספות חיצוניות. ועיין בפירוש רש"י שם.

והריטב"א כתב וזה לשונו: יש לומר דהתם גבי מרוח אשך לא מוספינן ולא מחדשינן שום דינא בהדי דרשא אלא גלוי פירושא דקרא בעלמא אבל הכא דדרשינן דין מחודש להוסיף חמישיות איתא לפירוש רש"י. ובתוספות פירשו דלא דרשינן חמשיות כיון שאין זה מקרא בשום מקום. עד כאן.

אף על גב דכי שקלת לוי"ו דויסף וכו':    ואף על גב דגבי הקדש נמי כתיב חמשיתו יוסיף עליו גבי בהמה טמאה לא ילפינן מינה בית. משאנץ.

מקיש חומשו לכסף ערכו:    ואם תאמר למה ליה לעיל האי קרא דעליו לאשמועינן דחומש אינו אלא ממטלטלים תיפוק ליה מהך היקשא דאין היקש למחצה. ויש לומר דהך היקשא לא הויא אלא גבי מקדיש בית ושדהו ובהו כתיבא וליכא למיגזר מינה לתרומה ומעשר. תוספות חיצוניות.

שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים:    שהיא של בדק הבית דלא משתעי קרא בפסולי המוקדשין אלא בבהמה טמאה ממש כדדרישנא בתורת כהנים. משאנץ.

אלא תחלת הקדש למעוטי מאי:    הוה מצי למיפרך דעל כרחך ליכא לאוקומיה במעילה דהא קרא במעילה לא משתעי אלא פריך ליה מיניה וביה דאפילו מילתיה נמי לא מתוקמא לענין מעילה. תוספות חיצוניות.

דילמא לענין חומש קאמר:    פירש רש"י הך מעילה לאו מעילה ממש קאמר וכו' ואיכא למידק אמאי קתני כולה לשמים אי למעוטי קדשים קלים מחומש ליתא דהיכי דמי אי בתמימי דכוותה נמי בקדשי קדשים שכולן לשמים לא שייך בהו חומש דלית בהו פדיון. ואי בשהוממו אפילו קדשים קלים אית בהו חומש בפדיונם כדאמרינן בפרק התודה. ואיכא למימר כרוך ואימא תרווייהו והכי קאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומוסיפין חומש בפדיונה אף כל שהוא תחלת הקדש וכולה לשמים מועלין בה ומוסיפין חומש. אינה תחלת הקדש אף על פי שכולה לשמים ומועלים בהנאתה אין מוסיפין חומש בפדיונה. אינה כולה לשמים אף על פי שהיא תחלת הקדש אין מועלין ונקט לשון מעילה למעילה ממש ולפדיון משום רביה נמי מוסיף חומש ולישנא דשוה לתרווייהו נקט דאלו לפדיון לחודיה לא משני בדיבוריה למקרייה מעילה.

ובשם רבינו תם אמרו דאתי למעוטי שדה מקנה שאינו מוסיף חומש דאי לאו קרא הוה אמינא מה מצינו בשדה אחוזה שמוסיף חומש אף בשדה מקנה כן ואף על גב דהוו להו שדה אחוזה ומעשר שני כתובים הבאים כאחד סבירא ליה מלמדין והשתא הוו להו שלשה ואין מלמדין והכי אמרינן במסכת ערכין פרק יש נערכין משום דהוי מעשר ושדה אחוזה ובהמה טמאה שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. הרמב"ן.

וקשה לפירוש רבינו תם דהאי קרא בבהמה טמאה כתיב ולא בקרקעות. ועוד בפרק יש בערכין נפקא לן מקרא אחרינא דאין מוסיף חומש בשדה מקנה. הרא"ש.

ור"י תירץ דאין הכי נמי דהשתא הוה סלקא דעתיה למעוטי מכולה לשמים קדשים קלים ואפילו חטאות ואשמות דלאו כולן לשמים נינהו כיון דאית להו לבעלים כפרה בגוייהו והוה סלקא דעתיה למעוטינהו מחומש בפדיונם אם הוממו. ומיהו לא קאי במסקנא אלא שקלא וטריא דתנא הוא דאי לאו דאיתרבו מקרא אחרינא הוה ממעטינן להו מחומש מקרא דבבהמה הטמאה דהכי איתא בתורת כהנים הך ברייתא מה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה וכי מה יש לנו לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים בין של יחיד בין של צבור תלמוד לומר ואם כל בהמה וזו היא הברייתא שהביאו מקצתה כאן. הר"ן. ובזה הפירוש הסכימו כל המפרשים.

וזה לשון הריטב"א: הקשו בתוספות על פירוש רש"י דאם כן דמועלין דקתני היינו תוספת חומש מאי האי דקתני וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים וכו'. ותירצו דהאי ברייתא יכול קאמר לומר דמהאי דרשא דבהמה ממעטינן קדשים קלים מחומש אבל התם במסקנא נפקא מדכתיב ואם וכו'.

ומיהו עדיין קשה אמאי נקט תנא לשון מעילה משום חומש ליתני בהדיא מוסיפין חומש. ועוד דלמאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דמעילה ממש קאמר תיקשי לן דהא האי קרא דדרשינן בחומש מיירי ולא במעילה לכך הנכון כדפירש רבינו תם דהא מועלין תרתי קתני מעילה ממש ותוספת חומש דומיא דמעילה ונקט לישנא קלילא ומעיקרא סלקא דעתיה דממעט קדשים קלים וסוף הקדש מתרווייהו בין ממעילה ובין מחומש והדר אמר ליה דדילמא לא ממעט לסוף הקדש אלא מחומש לחוד וכרבי יהושע בן לוי והכי קאמר דתחילת הקדש וכולה לשמים איכא תרתי מעילה וחומש למעוטי סוף הקדש דאית ביה מעילה ולית ביה חומש ולמעוטי קדשים קלים דאית בהו חומש ולית בהו מעילה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: ומה שפירש הקונטרס דקרי ליה לחומש מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש אינו מחוור דאמאי תלי חומש במעילה דאטו לא כתיב חומש אלא במעילה. ואומר רבינו תם דמועלים בה אחד מן הצדדים הוא והכי פירושא דברייתא מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועלים בה מוסיף חומש אף כל שהוא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועלים בה מוסיפים חומש ובתרווייהו גרסינן ומועלין בוא"ו ובתורת כהנים מוכיח כן דקתני ברישא ומועלין בה והדר קתני וכולה לשמים.

והרא"ש כתב וזה לשונו: ואין לחוש מה שלא הזכיר חומש בברייתא משום שלא היה צריך כי בענין חומש איירי. וקשה לפירוש רבינו תם דלמאי הילכתא קתני ומועלין בה הא שלמים מוסיף חומש אף על פי שאין מועלין בהם. ואין לומר דאיצטריך למעוטי גדולי הקדש וכמאן דאמר דאין מעילה בגידולין וממעטינן להו טפי משלמים משום דקדשים קלים חשיבי בני מעילה משום דמועלים באימורין אחר זריקת דמים. דהא למאן דאמר אין מעילה בגידולין אפילו בהנאה לא אסירי מדאורייתא כדמוכח בפרק לא יחפור גבי שרשי אילן הקדש ובפרק קמא דסנהדרין ובגיטין פרק השולח גבי המקדיש עבדו אין מועלין בשערו ובעבודה זרה ובמעילה גבי קן שבראש אילן של הקדש ובפרק מקום שנהגו שהיו מתירין אנשי יריחו אפילו מדרבנן.

ור"מ תירץ דאתא למעוטי דישון מזבח הפנימי והחיצון והמנורה דאסירי בהנאה מדאורייתא וכולם לשמים ואין מועלים בהם כדתנן במעילה פרק ולד חטאת דישון מזבח הפנימי והחיצון לא נהנין ולא מועלין וקאמר בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו ובירושלמי דיומא פרק ב' משמע דאסירי בהנאה מדאורייתא ועוד איכא חלב המוקדשין וביצי תורים דתנן פרק ולד חטאת לא נהנין ולא מועלין ומוכח התם דאסירי בהנאה מדאורייתא. עד כאן.