שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נג עמוד א

ואסורין לזרים: פירש רש"י משום מעשר קתני לה. וחייבין עליה מיתה וחומש איצטריך לאשמועינן דבתרומה וביכורים איכא מיתה וחומש. ועוד תנא מיתה משום כהן טמא האוכלה במיתה. ועוד איצטריך לאשמועינן דאפילו במקום שמעשר אסור באכילה כגון חוץ לחומה ליכא מיתה וחומש ובירושלמי מפרש דאיצטריך לאשמועינן ואסורים לזרים משום פחות מכשיעור.

ומכל מקום מה שאין כן במעשר דאפילו בשיעור שרי. ותימה מה חידוש בא להשמיענו כאן מאי שנא מכל איסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לרבי יוחנן כדאיתא ליה ולריש לקיש וכו'. ויש לומר דאיצטריך משום דמרבינן חצי שיעור מכל חלב וסלקא דעתך אמינא דומיא דחלב דאיסורו שוה בכל ולריש לקיש נמי סלקא דעתך אמינא הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמשמע לן הך מתניתין דאין חילוק. הרמב"ן.

והם נכסי כהן: פירש הקונטרס לקדש בו אשה מה שאין כן במעשר וסתם משנה כרבי מאיר. ונראה לי דאתיא ככולי עלמא והכי פירושו נכסי כהן ליקח בהם עבדים וקרקעות וכו'. הרא"ש.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב: פירש רש"י דלא בעינן אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעינן ומאי ברוב ברביית ששים כשאר איסורין. והרשב"א הקשה דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בששים דאלו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה וביכורים בטלין ברוב כלומר ברביית אחד ומאה לפיכך פירש דברוב קאמר ממש כלומר חד בתרי. ומכאן הכריח כדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטיל ושם בפרק גיד הנשה יתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן.

ועולין באחד ומאה וכו': ככתוב בתוספות. ויש להביא ראיה מההיא דאמר בפרק יוצא דופן אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה מדרבנן. וגם יש לדחותו דדילמא מה שחשבוהו חכמים בתרומה ליפטר מן החלה אף על פי שיש בחולין כדי חיוב חלה על התרומה פירוש ולהכי אמרינן חלה זו מדרבנן אבל הא דאסיר ליה באכילה ולא מבטל ברובא הוי מדאורייתא. ומיהו מדאמר בסוף הערל והוא שרבו חולין על התרומה פירוש ולהכי אמרינן שאני אומר שאר מותר מן התורה משמע דבו ממש ואין לחוש במאי דחשיב הכא מעלה דרבנן דהכי נמי קתני וטעונין רחיצת ידים שהוא מדרבנן. משאנץ.

ואם איתא דחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין: כלומר על ידי פדיון. וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל. פירוש במין במינו דאלו בשאינו מינו בטל בששים כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי וכדברי רבי בפרק בתרא דעבודה זרה ואם תאמר ולוקמה להא בשנתערב בשאינו מינו. יש לומר דהא ליתא דאם כן תרומה נמי עולה בששים כדאיתא בפרק כל הבשר.

ואם תאמר והא פלוגתא דרבבן ורבי שמעון היא בדבר שיש לו מתירין ודילמא הא מתניתין רבנן היא דסבירי להו דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל. יש לומר דהא ליתא מדקתני עלה באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם כלומר לפי שאין לו פדיון ואינו בר אכילה ואין לו מתירין אלמא האי תנא רבי שמעון היא. הריטב"א.

והרא"ש בתוספותיו הקשה וזה לשונו: והרי טבל דיש לו מתירין ואמרינן שלהי עבודה זרה טבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר כיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על פי שיש לו מתירין וראייה מהירושלמי דמסכת שביעית פרק ג' ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון משום רבי יהושע אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם. מיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתר הכי וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם.

ואם באנו להגיה נוכל להגיה בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. ומיהו מתוך גמרא הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר וצריך להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך והרי שביעית שאין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם סוף פרק כלל גדול שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם עד כאן לשונו.

וזה לשון תוספות שאנץ: וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ואם תאמר הרי טבל דיש לו מתירין אמר בסוף עבודה זרה הטבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר דכיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על גב דיש לו מתירין וכן אשכחן בפרק הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הא ליכא נותן טעם מותר אף על גב דקונמות חשיב דבר שיש לו מתירין בסוף הנודר מן הירק.

ומיהו יש לדחות דילמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנותן טעם כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא היה דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין אסור טפי דנותן טעם מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל. ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים.

ומיהו יש להביא ראיה מן הירושלמי דמסכת שביעית פרק שלש ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. ומיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתרה וכל שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא שלא במינו בנותן טעם.

ואם באנו להגיה הירושלמי נוכל להגיה ברישא בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. מיהו גמרת הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר ויש להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך התם התיבון הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם בסוף פרק כלל גדול אמר בשביעית כל שהוא שביעית אוסרה כל שהו במינה ושלא במינה בנותן טעם.

ומיהו עדיין קשה הא דמפרש התם בעבודה זרה טעם דטבל במשהו במינו משום דכהיתרו כך איסורו תיפוק לי משום שיש לו מתירין. ותירץ רבינו תם דאיצטריך היכא דאין יכול למצוא טבל אחר עד שיהו הפירות מרקיבין דאף על פי שאם היה מוצא היה חשוב יש לו מתירין עכשו שאינו מוצא הוי כדבר שאין לו מתירין כדמשני הכא דלית ליה מעות הראשונות והתם בטורח יכול למצוא פירות שיהיו ראוים לעשר על זה שנתערב כדאשכחן בהקומץ רבה גבי רבי שמעון שזורי שנתערב לו טבל וחולין ואמר לו רבי טרפון לך וקח מן השוק ועשר עליו או לך קח מן הגוי דמטבל גמור אינו יכול לעשר דחייב מדאורייתא וזה שנתערב פטור והוה מן החיוב על הפטור. עד כאן.

ובאיזה מעשר אמרו: כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה בין שבא ממעשר הרבה דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.

ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין: פירש רש"י ז"ל בשלמא לדידן משכחת לה בשאין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא וכשנטמא דלאו בר אסוקי ומיכליה בירושלים הוא אלא לחזקיה קשיא. ואינו מחוור דאכתי לא הוה משמע לן דאיירי כשנטמא דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכי.

לפיכך פירש רבינו תם דלעולם כשלא נטמא וכי תימא אם כן ליסקיה וליכליה והוה ליה דבר שיש לו מתירין ליתא דלא מיקרי מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא טורח גדול אבל כאן שיש טורח להעלותו פעם תערובתו לאו מתירין מיקרי ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אף על פי שיש לו היתר בהגעלה. והא דאקשינן לקמן ונהדר וניעייליה בירושלם דאלמא כל היכא דאפשר למיסק דבר שיש לו מתירין הוא. לא קשיא דהתם משום הכי מקשיה דמדקתני שנכנס לירושלם ויצא משמע דאפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ובכהאי גוונא מקשיה ליהדר וליעייליה שהרי אין טורח בהעלאתו.

אי נמי יש לומר דמשום הכי לא חשבינן ליה יש לו מתירין מפני שיכול להעלותו משום דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מעשר שני לא קאי להעלותו בירושלים בעינו אלא לפדותו ולהעלות דמיו וכי אקשיה בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס שם פעם אחת שוב אין לו פדיון ועל כרחך לאסוקי קאי. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר בלאו דחזקיה נמי היכי ניחא לדידן דהא אית ליה מתירין לאכלו בירושלם וכי תימא דאיירי בשנטמא וכדפירש רש"י והא מדכתב הא לקמן מכלל דהשתא סבירא ליה דבטהור עסקינן.

ורבינו תם תירץ דכיון דאיכא טורח להעלותו לירושלם לא חשיבא דבר שיש לו מתירין וכו' והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן במסכת שביעית דטבל במינו במשהו ופירשו טעמא משום דכהיתרו כך איסורו ותיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי משום דזימנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנות או להביאו ממקום אחר ולא חשיב דבר שיש לו מתירין. ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כך איסורו כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסברי דדבר שיש לו מתירין בטיל וכדפריש התם ברוכתא. אבל יש לדון כדברי רבינו תם דכיון דמעשר שאין בו שוה פרוטה אינו תייב להעלותו לירושלם ולא חשיב דבר שיש לו מתירים כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי. עד כאן.

וניתי מעשר דאית ליה ונצרפינהו: משמע דהך קושיא לאו לחזקיה מקשה לה דלכולי עלמא נמי קשיא ולכולי עלמא פרכינן אעיקר ברייתא. ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמשמע לן שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושבמעשר חצי פרוטה מצטרף אפילו על מה שנתחלל אבל אנן סהדי שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד היא. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: וליתי מעשר דאית ליה ובצרף. פירוש ויפדה הכל ביחד אותו מעשר שיש לו בעין עם זה שנתערבה בחולין. ואם תאמר ולדידן נמי תיקשי הכי. ויש לומר דלדידן מעשר שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיון כלל ואפילו על ידי צירוף אבל לחזקיה דאמר שיש לו פדיון וחייב לעשות כן על מעות הראשונות כל שכן שיש לו לפדותו בצירוף מעשרותיו והוה ליה דבר שיש לו מתירין. עד כאן.

מהא דאקשיה וניתי מעשר דאית ליה ונצרף משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות: ותמיהא לי דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונות ודחי דלית ליה דלא פריק מיד הוה ליה לאקשויי וניתי השתא וניפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונות. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צירוף ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא נייתי ונצרף ולבסוף אקשי ליה נייתי מעשר בפרוטה ומחצה והיינו דומיא דחזקיה וכי דחינן דחצי פרוטה לא תפסה מידי ואיסר נמי לא דילמא אתי לאיתויי פרוטות כיון דעשייה ממש בכוונה לחלל עליו תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין דכל דמכוון לעשר איכא למיחש. הריטב"א.

דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי: פירוש מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף. יש מפרשים משום דמעורב ברוב קרי ליה דרבנן ואם כן אפילו יש בו שוה פרוטה נמי ולקמן קרי ליה דאורייתא. הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן כי זה פחות משוה פרוטה הנשאר כיון שהיה בתחלת הפרשתו שוה פרוטה דאורייתא הוא וזה שלא היה מתחלתו כי אם פחות משוה פרוטה הוא דרבנן וכי מייתי ההיא פחות משוה פרוטה לצרופי בהדי האיך דמערב ומפקריה הוא סבור שהכל מחולל ואוכל אותו שהוא דאורייתא חוץ לחומה קשיא לן דגרסינן במכות פרק אלו הן הלוקין כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והיא שנת מעשר שני בירושלם. אכלה לוקה אחת. זר שאכלה לוקה שתים. טעמא דבירושלם הא בגבולין לוקה שלוש כלומר משום זר שאכל תרומה ומשום מעשר ראשון טבל ומשום מעשר שני חוץ לחומה והא הכא דתאנה קאמר והיאך אפשר למעשר של תאנה אחת שיהא בו שוה פרוטה וקאמר שלוקה עליו. ויש לומר שאותה תאנה נמי ממקום חיוב באה שיש לשם טבלים הרבה. והא דלא אקשי הכא ונסקיה לירושלם וניכליה ואמאי בטל בריב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה הוא לא מטרחינן ליה ולקמן דפריך משום דכבר העלהו הכניסו ויצא ולהכי לא אקשי ליה ניהדריה ויכליניה. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. פירש רש"י שזה המעורב כבר נתבטל מן התורה חד בתרי וכחולין גמורין הן מן התורה. ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי דלית ליה מעשר אחרינא אלא דניתא ליה לתרוצי דאפילו אית ליה דאורייתא ודרבנן לא מצרפי. עד כאן.

וניתי איסר דילמא אתי וכו': ואם תאמר אם כן בעלמא היאך מחללין על איסר נגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות. יש לומר דלאו גזרה הוא אלא הכי קאמר כיון דזימנין דאתי לאיתויי פרוטות ניחא להו לרבנן דליבטיל ולא נחמיר עליה כדין דבר שיש לו מתירין כיון דזימנין דנפיק מינה חורבא אבל ודאי לכתחלה מחללין על איסרין ולא גזרינן וכן נראין דברי רש"י.

ומכל מקום איכא למידק דהכא משמע דאין מחללין בפרוטות דהא אמרינן דחצי פרוטה לא תפסה וכיון שכן אי היה מחלל אפרוטות דילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפסה כיון דאי אפשר לצמצם ונמצא אותו חצי פרוטה נאכל במוץ בלא פדיון ואלו ברלש פרקין משמע בהדיא דמחללין מעשר שני על הפרוטות. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהתם הוא שמכוון להתפיס כל הפרוטות כלומר שיהו כולן נתפסות בקדושת מעשר ובכהאי גוונא תפיס כוליה שאין אונאה בחילול אבל כל שהוא מכוון להתפיס חצי פרוטה ושתהא חציה חולין בכהאי גוונא הוא דאמרינן דלא תפסיה. הר"ן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: דילמא אתי לאיתויי פרוטות. ואם תאמר אמאי לא גזרינן דילמא אתי לאיתויי פרוטות וכו'. ויש לומר דהקונטרס דקדק בזה דפ"ה דהכי פירושו דילמא אתי לאיתויי פרוטות ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פריטה נאכל בלא חלול וטוב לנו שיבטל ברוב אבל היכא דלא אפשר למעבד הכי ודאי עבדינה כדפירשתי דמייתי איסר. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין וכו'. ואם תאמר שאין גזירה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוון בפדיון אותה מחצה אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא אי הכי תיקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות ומחצה אי נמי בשתי פרוטות וניתי איסר וניחיל עליה ונשאר להם הדבר בקושיא.

אבל הרמב"ן נ"ר תירץ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי והכי קאמר מעשר זה מבטלים אותו ברוב לפי שאין חכמים מצווים עליו לצרף ולחללו עכשו שמא יבא לידי איסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מיקרי כדאיתא בפרק הנודר ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיכוון להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכהאי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות דלא דייקי בגמרא אלא במכוון שתהא פרוטות חציה נתפסה וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונות דאלמא המותר חולין בידו ולא אתפסיה במעשר הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהיו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחילול. עד כאן לשון הרב נ"ר.

ולא ירדתי לסוף פירושו דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר ואליבא דידיה הוא דשקלינן וטרינן ולדידיה מאי איכא למימר ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות אמאי בטל ברוב. ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר מדינא קאמר משמע ולא משום דמשייר חציה לחולין. וצריך עיון לענין הא דחזקיה. תמיה לי אמאי לא תסייעיה ממתניתין דקא מייתי לקמן בסמוך דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים. עד כאן לשון הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר והא אשכחן בעלמא דאדם מחלל מעשרותיו על פרוטות כדתנן הפורט וכו'. ויש לומר שאם יש לו מעשר במאה פרוטות ותצי פרוטה יביא צ"ט פרוטות ואיסר ואותה פרוטה וחצי מתפסי בחדא על האיסר. וכי תימא דנגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות יש לומר דכי גזרינן הני מילי במעשר זה המעורב שאין פדיונו אלא מדרבנן ואין אנו רוצים להחמיר בדינו לעשותו דבר שיש לו מתירין כיון דאית ליה שום גזירה אבל במעשרות דעלמא שפדיונן מדאורייתא וזימנין דלא מזדמני ליה איסרין לפדותו עליהם לא גזרינן פרוטות לחוד כן תירצו בתוספות ונכון הוא והא ודאי כיון שטורח להביא איסר עם הפרוטות היא המוכחת דלא אתי לאחלופי לחלל עם פרוטות לחוד.

ורבינו הגדול הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דאנן לא אמרינן הכא דחצי פרוטה לא תפסה בפרוטה אלא מפני שבא להתפיסה בחציה בלבד כדי שיהא העודף לפדות עליו מעשר המעורב אליבא דחזקיה אבל בעלמא שבא להתפיס חצי שוה פרוטה העודף במעשרותיו על פרוטה הא ודאי שפיר תפסה כיון שהמעשר שהוא מביא לפדות דרך כלל יש בו שוה פרוטה מה שאין כן במעשר שאין בו שוה פרוטה בתחלתו דההוא ודאי אפילו לחזקיה לא תפיס בתחלה לא באיסר ולא בפרוטה ולא בשום מטבע. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ותימא מתניתין דמייתי לעיל הפורט סלע וכו'. היאך חלל מתחלה על הפרוטות הא אמרינן לעיל לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם וכו' ככתוב בתוספות. מיהו אהך גזרה דבסמוך יש לתמוה היכי דמי אי גזרינן שלא יחלל מעשר שוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהיה לו עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור הכי וכי תימא דלא גזרינן אלא היכא דבא לעשות תקנה למעשר זה שנתערב מה טעם יהיה לדבר זה.

ונראה לי דאינו כן דהא דאמרינן לעיל לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו לאו שלא יוכל לצמצם כלל קאמר אלא אי אפשר לצמצם לשער ערך הכרי של מעשר בצמצום בלא טורח ואין אדם רוצה לטרוח ומשער מאומד ומוסיף מעות אבל היכא שהוא מחלל על הפרוטות הוא יכול לשער שיהא המעשר כשיעור הפרוטות ודי בשיעורו כי לא נתנה תורה למלאכי השרת.

וה"ר שלמה מטריו"ש תירץ דבמילי דרבנן אמרינן כל שעתא לקולא בפרק הקומץ רבה לא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דתיהוי ליה תקנתא אבל הכא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין וליבטל ברוב ולהכי נמי קאמר בשלהי עבודה זרה טעמא דטבל לא בטיל משום דכהיתרו כך איסורו דלא סגי ליה בטעמא דפריש בנדרים משום דיש לו מתירים דיכול ליקח מן השוק דמהאי טעמא לא הוי דבר שיש לו מתירין וחיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי ולא צריכינן לכל שינויי דחיקי שפירש רבינו תם לשנויי אמאי לא צריכינן לטעמא דכהיתרו כך איסורו. וניחא נמי הכא מה שגמגמו בתוספות אמאי גזרינן הכא דילמא מייתי פרוטות מעלמא דאיכא למימר דדוקא הכא גזרינן כדי שלא יהיה לו מתירין וליבטיל ברובא וכן ניחא לקמן דהכא לא פליג בין נפלו מחיצות ללא נפלו. ובסוף פרק חלק מסיק אמילתא אחריתי כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות וכו' דהכא דוקא אמרינן לא פלוג כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין.

וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו אהך גזרה דבסמוך גופה יש לתמוה היכי דמי דגזרינן ושלא יחלל מעשר בשוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתא לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור לזה וכי תימא הכי נמי דווקא בשיש מעשר שוה מאה פרוטות ומחצה אין יכול לחללו על סלעים ואיסרים דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור ולא יתחלל אותו שוה חצי פרוטה העודף דחצי פרוטה לא תפסה ונמצא אוכל שוה חצי פרוטה של מעשר חוץ לירושלים בלא פדיון אלא מה יעשה יחלל השוה מאה פרוטות על סלעים ואיסרים ויוותר דמי שרגילים לעשות שאין אדם מצמצם מעותיו ואחר כך יחלל אותו חצי פרוטה היתרה על מעות הראשונות הללו כדקאמר חזקיה מעשר שני שאין שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות זו היא תימה גדול לומר כן דמה לי בענין זה מה לי מחל בתחילתו הכל בבת אחת אלא ודאי לא גזרינן דאם כן אין תקנה עוד למעשר בפדיון ואם כן הרי גזרינן נמי הכא.

וכי תימא דשייך לגזור טפי בשבא לחלל מעשר בפרוטה ומחצה דאדם שיש לו רוב מעשר אין לחשב חצי פרוטה העודף בשביל כך והוא הדין לענין חילול ואפילו מייתי פרוטות אין לחוש לאיסור דאורייתא אכתי תיקשי ליה הכא דנייתי מעשר בשתי פרוטות ונחיל על איסר דאפילו מייתי פרוטות אין כאן למעשר דאורייתא וכי תימא דילמא אתי לאיתויי מעשר בפרוטה ומחצה ויחלל על פרוטות חדא דזה דומה גזרה לגזרה ועוד אין גזרה זו מפורשת בתלמוד. ומיהו מצינו למימר דכולה חדא גזרה היא ולא חשש להאריך לפרש כל זה. אבל אכתי קשה דאם כן מעשר שוה ב' פרוטות או ג' לא יהיה לו עוד תקנה להתחלל מטעם זה אם לא נאמר דאין שייך לגזור בו אלא דווקא היכא דבא לעשות מעשר זה שנתערב ומח טעם יהיה בדבר. עד כאן.

בשנטמא: הוה מצי למפרך מאי איריא יצא אלא דאידך פירכא עדיפא ליה. ולקמן דאוקמא כרבי יהודה ולא הוה ליה שום פירכא הדר פריך מאי איריא יצא שנאמר כי לא תוכל שאתו. ואם תאמר והא קרא חוץ לירושלים כתיב כי ירחק ממך המקום. הריטב"א.

דנפיל מחיצות: ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דשבועות דאוכלין קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה וכו' וכן משמע נמי בפרק אלו הן הלוקין דלמאן דאמר קדשה מעלה אדם בזמן הזה במעשר שני ואוכלן בירושלים. ויש לומר דהכא כמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא ואף על גב דכל זמן שבית המקדש קיים דמסתבר דכל הקדשות קיימות אפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא כמו למאן דאמר קדשה לאחר חורבן יש לפרש דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית. אלא אההיא דחלק קשה טפי דמסיק לה גבי מעשר שני של עיר הנדחת ואי דחרב הבית הא אין דנין דיני נפשות אם לא נגמר מקמי הכי. עד כאן משאנץ.

דף נג עמוד ב

הא דאמרינן הכא לא פלוג רבנן במחיצות קשיא עלה מהא דגרסינן בפרק חלק וכו': וככתוב בתוספות ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן אפילו נפול נמי אינו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלים והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפלו מחיצות והוא חוץ לירושלים לא גזור.

ואם תאמר הכא ניפקיה ונפרקיה דהוה ליה חוץ לירושלים ונפלו מחיצות. איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכי דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכהאי גוונא אמרינן בנדרים אמאי דאקשינן וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלים.

ולי נראה דהתם כגון דנפלו מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזרו רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפלו מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסינן במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט. הרמב"ן.

לא פלוג רבנן: תימה דבסוף חלק אמרינן בהדיא דפלוג וכך הוא שם המסקנא גבי עיסה של מעשר שני דרבי מאיר פוטר מן החלה וחכמים מחייבין ואמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה ופריך מהא דקתני גבי עיר הנדחת מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו דהיכי דמי אי דאסקוה לירושלים הא קלטו מחיצות פירוש ואפילו באכילה שרי אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו פירוש אלמא לאו ממון גבוה הוא ואפילו שרפה היה טעון אלא משום זילותא לא הוה בשרפה כדקאמר התם גבי תרומה תרקב אף על גב דממון כהן הוא. ומסיק לעולם דאסקוה לירושלים וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא. ובלא הך שמעתין קשה פשט ההלכה שלשם.

והנה אפרשנה כולה דקשיא ליה מעיקרא אי דאסקוה לגוה פירוש לירושלים הא קלטוה מחיצות אליבא דמאן פריך אי לרבי מאיר דפטר מן החלה משום דממון גבוה הוא ואין זה עריסותיכם אלא הוי כגלגול הקדש דפוטר כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל מה צריך להזכיר קליטת מחיצות בפשיטות היה יכול להקשות האמר רבי מאיר ממון גבוה הוא אפילו בירושלים כל שכן בגבולין ובאכילה נמי שרי דאין זה שללה אלא שלל שמים כי היכי דלא קרינן ביה עריסותיכם. ואי פריך אליבא דרבנן דמחייבין בחלה משום דמעשר ממון הדיוט הוא וקרינן ביה עריסותיכם אם כן מאי קשה ליה הא קלטוה מחיצות מכל מקום שללה קרינן ביה כי היכא דקרינן ביה עריסותיכם ולכך קתני יגנז דאפילו שרפה היה טעון אי לאו משום זילותא כדמפרש.

ונראה לי דאף על גב דחשיב ממון בעלים כיון דקלטוה מחיצות אסור להוציאה חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעות הנכנסות לירושלים יוצאות ופירות הנכנסין אינן יוצאין. ואמרינן התם לעיל ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה פירוש שהם בתוך מהלך יום שיכול לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שקובצין שלל העיר לרחוב לשורפו והשתא האי מעשר דקלטוה מחיצות אפילו אותה העיר קרובה לירושלים אין זה נקבצים לתוכה שהרי אסור להוציאו ולא חייל עליה איסור עיר הנדחת אלא לאו בגבולים וקשיא לרב חסדא.

ומשני לעולם דעיר הנדחת אחרת ואסקוה לגוה והכא במאי עסקינן שנטמא פירוש ולכך יגנזו כיון דנטמא דמעשר טמא אסור באכילה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא ומיד היה יכול להקשות מאי איריא עיר הנדחת אפילו דעלמא נמי כמו שמקשה לבסוף אלא האמת מקשה מתחלה אמאי יגנוז ליפרקוה דאף על גב דאחר פדייה מותר להוציאו חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית הלל אומרים הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. מכל מקום לא חשיב שללה כיון דעדיין לא נפדה מידי דהוה אמעשר בגבולים.

ומשני בלקוח וכרבי יהודה דאמר יקבר ופריך אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפילו בעלמא נמי אלא לעולם בטהור וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא כו' דהשתא קשה למה ליה למימר דנפלו מחיצות הא כיון דאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן אם כן חייל עליה איסור עיר הנדחת שפיר דחשוב מן הנקבצין לתוכה וכי תימא כל זמן שהמחיצות קיימות ועדיין המעשר בתוכה קליטתו מדאורייתא והאי דמחיצה לקלוט דרבנן היינו דחזר המעשר ויצא חוץ לירושלים ועל זה אתמר מילתא דרבא בפרק אלו הן הלוקין גבי פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים. אין לומר כן חדא דמשמע דרבא אמתניתין דמסכתא מעשר שני קאי דקתני פירות הנכנסין אינן יוצאין ועלה קאי רבא ואמר דמה ששנינו דמחיצה לקלוט היינו מדרבנן.

ועוד קשה למה ליה לאסוקי כי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא והלא בכך מתרץ הכל מיד כשאמר דנפלו מחיצות דכיון דמחיצה לקלוט דרבנן ומדאורייתא הן נקבצים לתוכה חייל עלייהו איסור עיר הנדחת ולכך יגנזו. ונראה לומר דאף על גב דמחיצה לקלוט דרבנן לא קרינן ביה נקבצים לתוכה כיון שאסרו לו חכמים להוציא כדאשכחן בריש כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושיו והילכך אי לא נפלו מחיצות לא חל עליו איסור עיר הנדחת לכך צריך להעמידה דנפלו מחיצות וכי גזור רבנן שיהא אסור להוציאו היינו היכא דאיתנהו למחיצות אבל כי ליתנהו למחיצות לא קרינן ביה נקבצים לתוכה.

והא דאמרינן בשמעתין דלא פלוג היינו לענין פדייה דבשום ענין אינו נפדה דגזרו רבנן שלא יפקיע קדושתו כיון דקלטו מחיצות ואם היה פודהו הרי הוא מפקיע קדושתה אבל לענין להוציאו חוץ מירושלים היכא דמחיצות קיימות אמור מפני שמפקיע קדושתו אבל נפלו מחיצות אין כאן הפקע במה שמביאו. ולא היה יכול לתרץ בלא נפלו מחיצות וכגון שנכנס לירושלים ויצא. דכיון שהוא זקוק לחזור ולהעלותו בירושלים על כרחך אין זה נקבצים לתוכה אבל היכא דנפלו מחיצות נקבצים לתוכה קרינן ביה דאינו מחוייב בשביל כך לבנות חומות ירושלים. וזה אין להקשות מאי שנא נפלו מחיצות מהיכא דלא נכנס מעולם דחשיב ליה רב חסדא ממון גבוה לכולי עלמא כיון דאסור באכילה דהא נמי הרי הוא עכשיו אסור באכילה. דלא דמי דכיון דנכנס והותר מיד באכילה ונעשה ממון הדיוט שוב לא יעשה ממון גבוה וחומש מעכב אפילו יהיה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כמו בהקדש מכל מקום צריך להזכיר את החומש ויאמר הוא וחומשו מחולל על הפרוטה. עד כאן משאנץ.

לא מבעיא יש בו דקלטר מחיצות דאויייתא קלטו ליה מחיצות אבל אין בו דרבנן וכו': משמע בשאין בו שוה פרוטה אין לו פדייה אלא מדרבנן וחזקיה מדרבנן קאמר. ואף על גב לפי מאי דפרישנא לעיל דהכל תלוי בכסף אפשר לפרש דמדאורייתא אית ליה פדייה על מעות הראשונים מכל מקום פשטיה דקרא משמע ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה אלא שלפי שיטת התלמוד דקאמר דפרוטה ומחצה לא תפסה שתי פרוטות אנו צריכים לפרש תלוי בכסף כדפרשינן לעיל מכל מקום גם צריכים לומר דפחות משוה פרוטה לאו בר פדייה הוא מדאורייתא דאי איתיה בפדייה לא מסתבר להחמיר בכסף שלא יהא נתפס אם לא שתקדש בו פרוטה מאחר שהמעשר עצמו מתחלל בפחות משוה פרוטה וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והא דקאמר לעיל דאורייתא בדרבנן לא מצטרפי לחצי פרוטה שאינה מעורבת קרי דאורייתא לפי שראויה להצטרף עם שאר מעשר. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון ואם יפדה אותו אין לו חומש מן התורה אבל מדרבנן יפדה ויש לו חומש. ע"כ.

הבעלים אומרים בעשרים וקשה דהכא משמע שהבעלים פודין אותו בשוויו ואמאי והא בקרא כתיב בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ויש לומר דמיירי בכור הקדש דשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג. ואם תאמר כיון דמיירי בזמן הזה אם כן אמאי פודהו בשוויו הא בזמן הזה יכול לפדותו אפילו בפחות משוה פרוטה וכו'. ויש לומר דמיירי בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בבית שני וכו'. תוספות חיצוניות. עיין תוספות ערכין ריש פרק המקדיש את שדהו.