שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כב עמוד אעריכה

וכן ירדן שנטל וכו':    פירש בירושלמי לענין קדושת הארץ שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן כדכתיב הירדן וגבול ומשום הכי קאמר הכא שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב גבול הארץ הרי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים על חוץ לארץ יחשב שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן כדכתיב הירדן וגבול והשתא ירדן דנקט דוקא. וכן מוכיח בפרק בתרא דערכין דרבי אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר. ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה דירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל. הרשב"א והרא"ש. ודייקא נמי מדכתיב ברובא דנוסחאי הא קא חזו ליה ולא קאמרינן להו אלמא לא גרסינן ירדן. הרמב"ן.

בשלמא גזלן וירדן וכו':    נראה לי דלא גרסינן ירדן דמנא לן דידע אי בעי ידיעה אלא ודאי ירדן לכולי עלמא לא בעי ידיעה דהוי כעין שלוליתו של נהר דשרייה רחמנא וכשאינו יכול להציל כלל דאז היא אבודה ממנו ומכל אדם ולאו מתורת יאוש נגעו בה וכדפרשינן לעיל ואי נמי גרסינן לה הוי בענין שהיה יכול להציל על ידי הדחק והכי קאמר בשלמא ירדן אפשר דידע ליה ובהכי מיירי או דסתם ירדן יש לו קול ומדלא מציל מיד אייאש וכדלקמן גזלן הא ידע ליה בודאי אלא גנב הא לא ידע ליה כיון דקרי ליה גנב. שיטה.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והנכון כמו שפירש בירושלמי דהא לענין קדושת ארץ ישראל היא. שהירדן מתחומי ארץ ישראל והכתוב תלה התחום בו והא דאמרינן בסמוך בשלמא גזלן וירדן גזלן נקטיה בדוקא וירדן באשגרת לישן דהאי ירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל והכי קאמר בשלמא גזלן הוי דומיא דירדן בהא משום דהא קא חזא ליה ואיכא יאוש מדעת אלא גנב הא לא קא חזי ליה ויאוש שלא מדעת הוא וקשיא לאביי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תא שמע הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן וכו'. וכן ירדן.

בירושלמי מפרש על נחל ירדן ממש כי הוא תחום בין ארץ ישראל לארץ סיחון ועוג ופעמים שהוא מתפשט והולך דרך אחרת ומניח את מקומו ומרחיב את הגבול לאחר וממעט לאחד. מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. והגבול תלוי בו משום דכתיב הירדן וגבול ואיידי דתנא בהנך מה שנטל נטל וכו' תנא נמי הך בהדייהו. עד כאן.

וכן כתב הר"ן דאיידי דקתני בגנב וגזלן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תנא נמי דירדן בהדייהו דדמי להו למילתיה בהכי ולאו משום דבחדא גוונא מיתנו. עד כאן.

ואיכא דקשיא ליה הכא אמאי לא אקשי מההיא דאפליגו רבי שמעון ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גניבה יאוש בעלים היא ורבי שמעון לא סבר הכי אלמא לרבנן יאוש שלא מדעת הוי יאוש.

ולאו קושיא דהתם בשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה. שבודאי ידעו בעלים דנגנב ונתייאשו אבל הכא מדקתני נטל מזה ונתן לזה קשיא לן דמשמע שלא נשתהה בידו הגניבה אלא שנטל מזה ונתן לזה מיד. והוי יודע דהא מני רבי שמעון היא למאי דאוקימנא בליסטים מזויין ולמאי דקא סלקא דעתין מעיקרא הא מני רבי היא דאמר גנב הרי הוא כגזלן וקיימא לן בגזלן כרבי שמעון כדאיתא בפרק הגוזל בתרא. הרמב"ן.

שטף נהר וכו':    רש"י גריס מפני שנתייאשו וכל פירוש שלו הוא כמו התוספות אלא שהגירסא משתנה משום שרש"י הילך לשיטתו שכל שטיפת נהר יש לו קול ולכך אין יכול לגרוס אם נתייאשו דלעולם מתייאשים בשאין מרדפין. וצריך לומר הא סתמא פירוש בעלמא בלא שטיפת נהר וכי משני ביכול להציל פירוש ביש בו סימן ולכך בעלמא כי האי גוונא חייב להחזיר ולכך מקשה על פירוש רש"י כמו שנפרש בעזרת השם. והתוספות גורסים אם נתייאשו.

כתוב בתוספות ועל זה לא היה אומר הא סתמא וכו' מה שלא הביא ראיה מן הסיפא דקאמר בהדיא היו בעלים מרדפים וכו' דהייתי יכול לדחוק ולומר דאפילו זוטו של ים כל זמן שרודף אחריו לא מייאש וקרא דמיעט זוטו של ים היינו סתמא ואף על פי שאין האמת כן מכל מקום לא הוי ראיה ברורה מסיפא.

עוד כתוב בתוספות ואפילו אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום. פירש כן דאם לא כן מנא ליה לדקדק הא סתמא דנימא דבא לדקדק רק אמרו אין אנו מתייאשים. ולפי האמת אין להקשות דנימא דבא לדקדק זה בלא סתמא יש לומר דאם כן מאי איריא סיפא בעלים מרדפים לימא אמרו אין אנו מתייאשים דהוי רבותא טפי.

עוד כתוב בתוספות ומשני ביכול להציל וכו'. והא דקאמר אם נתייאשו היינו הפירוש אם אמרו אנו מתיאשים ולאפוקי אם שתקו אבל רש"י דגריס מפני שנתייאשה לדידיה הקשו התוספות לקמן. עוד כתוב בתוספות דילמא אם נתייאשו אתי לאפוקי היו שם ורדפו וכו' אף על פי שזה הוא בסיפא דרך לומר בסיפא בהדיא מאי דאתי מדיוקא דרישא לכך מתרצים דלא ליתני ייתורא דרישא בשביל דיוקא כיון דמסיפא ידעינן ליה בפירוש.

עוד כתוב בתוספות ואין להקשות דנידוק מסיפא איפכא וכו'. ואין להקשות אם כן קשיא רישא לסיפא ונימא נעשה ועוד קשה אם נדוק איפכא הא סתמא הרי אלו שלו אם כן יקשה דלשתוק מייתורא דרישא וליתני סתמא שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו כמו שפירש תוספות תחילה. ויש לומר אין הכי נמי כך מקשים תוספות מאי אמרת אי דייקת טיפא אם כן ליתני רישא סתמא הרי אלו שלו גם עתה כי אתית למידק מרישא הא סתמא חייב להחזיר אם כן ליתני רישא סתמא הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר דהוי סיפא סתמא וממילא רישא דקאמר אם נתייאשו היינו מפרשים על המסתבר דהיינו היו שם ולא רדפו אנן סהדי שמתייאשים וכיון דסוף סוף אי דייקת מרישא קא סתמא לא אז קשה דליתני בסיפא בסתם חייב להחזיר ואי דייקת מסיפא הא סתמא הרי אלו שלו מדקדק דליתני רישא בסתם הרי אלו שלו אז טוב לומר דסיפא דוקא שבא לדקדק ולפרש אם נתייאשו דהיינו הפירוש איך שנוכל לתלות ולומר בשום ענין שנתייאשה דהא סוף סוף לא ידעינן דיוקא דרישא היאך הוא אלא מכח סיפא דהא אי לאו סיפא הוה אמינא דאם נתייאשו היינו אפילו סתמא ואתא לאפוקי רק מרדפין כך נאמר עדיין כדי שלא יקשה אם באת לדקדק מרישא הא סתמא לא אם כן ניתני בסיפא בסתם אם נתייאשו הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר כדפירשתי דאז היה משמע סיפא בכל ענין יחזיר מדקתני בסתם ורישא במסתבר דודאי נתייאשו כגון שהיו שם ולא רדפו וזה מתרצים תוספות דאפילו כי דייקינו מרישא הא סתמא לא אין להקשות דליתני סיפא בסתם ואם לאו דאז לא היינו יודעים דאיירי באין יכול להציל פירוש באין בו סימן אלא הוה אמינא דאיירי ביש בו סימן ואם נתייאשו פירושו שיאמרו אנו מתייאשים. אבל אין זה שייך לומר דליתני סיפא סתמא או אין הבעלים שם חייב להחזיר דזהו לגמרי ענין אחר.

ואין להקשות היאך נוכל לדקדק מסיפא הא סתמא לא דילמא מרדפי הוי רבותא טפי דדילמא הוה אמינא סתמא חייב להחזיר משום דהוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש אבל מרדפין הוה אמינא כיון שהם שם אנן סהדי אף על פי שמרדפין הם מתייאשים. יש לומר חדא דליתני בסתם הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר כדפירשתי דמשמע בכל ענין מלבד שהיו שם ולא רדפו המסתבר ועוד אי מרדפין לא מהני אם כן הוי כזוטו של ים אם כן סתמא נמי הוי שלו. אי נמי יש לומר דכך מקשים תוספות אי דייקת מרישא הא סתמא לא אם כן ליתני סיפא סתמא שלא היו שם חייב להחזיר וממילא כל שכן מרדפין כדפירשתי. וכי תימא השתא נמי דדייקת מסיפא איפכא אם כן ליתני רישא סתמא שלא היו שם הרי אלו שלו דנוכל לומר אם נתייאשו היינו הפירוש שלא היו שם דאנן סהדי אם ידעו נתייאשו וכי תימא אם כן ליתני בסתם ברישא הרי אלו שלו דגם השתא קשה דליתני סיפא בסתם תייב להחזיר כדפירשתי.

תוספות הקשו לפירוש רש"י ז"ל דמרישא גופה מצי למידק דאיירי באין יכולין להציל מדקתני מפני שנתייאשו אלמא מסתמא ידעינן שנתייאשו אם כן על כרחך באין בו סימן מיירי. ונראה דעת רש"י ז"ל דאי לאו סיפא הוה אמינא דרישא איירי ביש בו סימן ובזוטו של ים דליכא עקולי ופשורי ולכך הא בעלים כהאי גוונא סתמא לא. אבל התוספות מקשים דהא דקאמר ביכול להציל אם כן צריך לומר בדאיכא עקולי ופשורי ויש לו סימן זה יכול לסתור מן הרישא אבל דעת רש"י ז"ל אי מרישא הוה פריך אז הוא משני כדפירשתי לכך פריך מסיפא דליכא לשנויי.

עוד כתוב בתוספות ותו מנלן הא סתמא לא. פירוש דילמא היא גופה קמשמע לן דמסתמא מיאשי. ונראה דעת רש"י מדקאמר מפני שנתייאשו הוה ליה למימר מפני שמתייאשים אי סתמא נמי שלו אלא משמע דוקא הכא דמסתמא כבר נודע להם דיש לו קול וכבר נתייאשו הא בעלמא כהאי גוונא שעדיין לא נודע להם לא. אבל התוספות קשה להם דנימא אגב אורחיה קמשמע לן דאפילו היו שם ואמרו אין אנו מתייאשים אנן סהדי שנתייאשו אף על פי שאין בו כל כך חידוש מכל מקום אגב אורחיה כיון דבלאו הכי הוא אמת שנתייאשו נקטיה גם לאשמועינן זה. גליון.

וזה לשון תלמיד הר"פ: שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו. הכי גריס ר"ח מפני שהבעלים מתייאשים מהם טעמא דנתייאשו הבעלים פירוש דהיינו אבידה דודאי מייאש כגון שטיפת נהר שיש לה קול ובודאי ידעו בה הבעלים ונתייאשו מינה. הא סתמא כגון אבידה אחרת ולא ידעו הבעלים ואף על גב דלכי ידע מייאש כגון דבר שאין בו סימן דומיא דשטיפת נהר וקשה לרבא. ומשני כשיכולים להציל והיכי דמי כגון דבר שיש בו סימן ולא מיאשי. ולא נהירא כיון דמיירי בשיכולין להציל מאי קאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהם אדרבה אינם מתייאשים כלל כיון שיכולים להציל.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס דפירש הא סתמא פירוש ולא ידעו בתחילת השטיפה ולא בשעת מציאה לא אמרינן הרי אלו שלו ואף על גב דאי הוה ידע ליה בשעת מציאה הוה מייאש מינה מכל מקום כיון דלא רדפו מתחילת שטיפה דמשמע ומיירי באינו יכול להציל. ולא נהירא דלכאורה משמע דלא פריך אלא לרבא כמו שאר פירכי ולפירוש זה מצי פריך שפיר אפילו לאביי דהא אביי אמר דיאוש שלא מדעת דנהר הוי יאוש כיון דאינה מצויה אצל כל אדם. ועוד קשה דקאמר בסיפא אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר ומה מועיל רדיפה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.

לכך נראה לי דמיירי בנהר דמיתקיל כמו נהר בירן דאמרינן לקמן שיש בו מכשולות הרבה וסתימות של גדר שעושין לדגים והשתא ניחא דהוי אבידה מצויה שפיר. ואם תאמר אם כן מאי קאמר אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא לא מיאש כיון דמיתקיל. יש לומר דמיאש מינה משום דעצים ואבנים אין בהם סימן. ואם תאמר מאי קאמר אם היו בעלים רודפים אחריהם חייבים להחזיר מה יועיל רידוף כיון דאין בהן סימן. ויש לומר דמיירי בסמוך למקום הבעלים. שאינם מרוחקין כל כך דשם בעלים עליהם.

ואומרים העולם קורות פלוני הם ואם כן אם ירדוף אחריהם תגיעם סמוך למקומן יוכל להצילם אבל אם יתרחקו לא יוכל להציל דלא ימצא מכירים ואין לו סימן שיתן להם והכי. פירושו טעמא דנתייאשו הבעלים שידעו ולא רדפו בשעת שטיפה ואם כן איאוש מינהו דמשמע ליה השתא דמיירי שאינו יכול להציל בשלא רדף בתחילת שטיפה הא סתמא שלא ידעו לא בשעת שטיפה ולא בשעת מציאה. לא הוי יאוש אף על גב דאי הוו ידעי לה השתא בשעת מציאה הוו מתייאשי מינה כיון שלא רדפו אחריהם בתחילת שטיפה דהא אינו יכול להציל כדפירש אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו שאינה מצויה כדפירש ר"י. ומשני שיכול להציל השתא גם כי לא רדף אחריהם בתחילת שטיפה. והשתא פירושא דאם נתייאשו לא הוי כדמעיקרא דידעו בתחילת שטיפה ולא רדפו דמשום הכי לא אייאש דהא אפילו לא רדפו בתחילת שטיפה מכל מקום הם יכולין להציל השתא אלא הכי פירושא אם נתייאשו הבעלים דשמעיניה בפירוש דאייאש. הא סתמא לא פירוש דלא שמעיניה דאיאש דאף על גב דהיה בשעת שטיפה ולא רדפו מכל מקום אם לא נתייאשו הבעלים אסור דהא הם יכולים להציל השתא ואפילו יאוש שלא מדעת ליכא.

מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי:    דסלקא דעתין דהיינו דקאמרינן דיכול להציל בריוח ומשני שיכול להציל על ידי הדחק פירוש בשלא רדפו בתחילת שטיפה אינם יכולין להציל בריוח אלא על ידי הדחק מרדפין לא אייאש אין מרדפים אייאש. והכי פירושה אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו טעמא דנתייאשו פירוש שידעו בתחילת שטיפה ולא רדפו ומדלא רדפו שמע מינה דנתייאשו דמאי אמרת דהן סומכין על מה שיכולין להציל אחרי כן על ידי הדחק ובודאי לא נתייאשה הא ליתא דודאי אין לך אדם שיוכל להציל בריוח ויניח בדעת כדי להציל על ידי הדחק אלא ודאי אי דידע בתחילת שטיפה יש לנו לומר דמיאש. הא סתמא פירוש שלא ידע משעת שטיפה לא הוי יאוש דודאי כי ידע ליה לא אייאש דהא דלא הציל בריוח היינו משום דלא הוה ידעי לה בתחילת שטיפה ואם כן יעשה הצלה על ידי הדחק ואפילו יאוש שלא מדעת ליכא. עד כאן לשון תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תא שמע נטל נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן. כן גריס רש"י ז"ל ופירש שהבעלים מתייאשים מהן בסתמא ואם תאמר אם כן היכי דייקינן עלה הא סתמא לא והא גופה דמתניתין בסתמא מיירי. ויש לומר דהכי קאמר מפני שהבעלים ודאי יודעים לאלתר ומתייאשים דסתם שטיפת נהר קול יש לו הא סתמא באבידה דעלמא שאין לה קול לאלתר דאפשר דלא ידעי בעלים לאלתר לא משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקשה דהא סתם עציו ואבניו דבר שאין בו סימן הוא.

ופרקינן הכא במאי עסקינן בשיכולין להציל ופירוש וכי דייקית מינה דבעלמא סתמא לא תידוק יתה בטעמא דאין לה קול דטעמא דקתני הא סתמא במילתא שהבעלים יכולין להציל דכדבר שאין בו סימן הוא חשוב דלא מיאשי בעלים מינה ודכולי עלמא בכי הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והפירוש הזה דחוק מאד. ועוד הקשו בתוספות מהא דפרכינן אי הכי אימא סיפא אם היו בעלים מרדפין וכו' דמשמע דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דמיירי בשאין יכולין להציל רישא ניחא והא ליתא.

והנכון כגירסת מקצת ספרים דגרסי נטל נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הלי אלו שלו וכן גורס ר"י. והמקשה היה סובר דהא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו לא סוף דבר שנתייאשו ממש אלא ששמעו בדבר דכיון דכן מסתמא נתייאשו כיון שאין בו סימן ועמדו במקומן ולא רדפו וקתני סיפא שאם היו הבעלים מרדפים אחריהם לאלתר ששמעו הרי אלו חייבין להחזיר דאף על גב דאין בו סימן הם סבורים דישיגו ויקדמו הם לכל אדם ואף על פי שאין יכולין להציל כי דרך הנהר שישלחנו לפעמים בשדה של אחרים ואולי יזכו בו קודם לכל אדם או שיביאו עדים שהוא שלהן כי הרבה בני אדם ראו אותם בשדה שלהן וכעין חזותן מוכיח עליהן דמי.

ופרכינן מרישא שפיר דדוקא ששמעו לאלתר ועמדו במקומן דהוה ליה יאוש מדעת הא סתמא שלא שמעו בדבר לאלתר לא ואף על גב דלכי שמעו מיאשי דמכל מקום הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא שמיה יאוש וקשיא לרבא. והאי נהר לאו שלוליתו של נהר דאם כן כי בעלים מרדפין אחריה אינו כלום דרחמנא אפקריה אלא הכא אינה אבודה מכל אדם דאפשר לאדם שיטרח הרבה שיצילנה מן הנהר הזה או שהנהר יניחנה אחר כך באחד מן המקומות מה שאין כן בשלוליתו של נהר דמיירי שבא שטף גדול פתאום שמוליך הדבר על הרוב למקום שאין מצילין ומי שמציל ממנו הוא חדוש גדול.

ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכולין להציל פירוש וכיון שכן הא דקתני אם נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו ממש הא לאו הכי אלא ששמעו ושתקו לא זכה בו המוצאו דמימר אמרי בעלים כל היכא דבעינא מצילנא ולא מיאש והכא פרכינן שפיר מסיפא דאלו מרישא לא קשיא ליה דהא קתני דדוקא נתייאשו ממש הא סתמא חייב להכריז אבל סיפא קשיא דאי בשיכולין להציל אימא סיפא אם היו בעלים מרדפין אחריהן חייב להחזיר ולמה לי מרדפין אפילו אין מרדפין נמי אלא ששתקו ולא נתייאשו בפירוש אבל לדידן דסלקא דעתין דמיירי בשאין יכולים להציל דוקא נקט שהיו מרדפין אחריהן שאם אינן מרדפין ודאי מיאשי כיון שאין יכולין להציל. וליכא למימר לדידן כיון שאין יכולין להציל כי מרדפין מאי הוי דליהוי כמרדף אחר זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהא פרשינן שאין זה דומה להם כלל ואוקימנא בשיכולין להציל על ידי הדחק. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל בהשמטה שבסוף הפרק. תא שמע שטף נהר קוריו וכו' פירש רש"י הרי הן שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם הא סתמא לא וקשיא לרבא לשון רש"י. וגירסתו סתומה מאד והכי פירושו לפי לשונו דמקשה קא סלקא דעתיה דטעמא דרישא מפני שהבעלים מתיאשים מהם לאלתר דסתם שטיפת נהר יש לו קול. ומעתה דייקינן הכי הא סתמא דאבידה דעלמא שאין לה קול לאלתר אסור ואף על גב דבסופו מיאש לפי שאין בו סימן דומיא דקורות עצים ואבנים.

תא שמע דיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן אסור וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכולין להציל ולא דמוקמי רישא ביכולין להציל דאם כן לא מיאשי בעלים כלל והיכי קתני הרי הן שלו אלא הכי פירושא דכי דייקת מרישא הא סתמא שאין לה קול כדקאמרת כי היכי דתידוק הכי דודאי בדבר שאין בו סימן לא שני לן אליבא דרבא בין יש לה קול לאלתר בין שאין לה קול אלא לאחר זמן אלא טעמא דרישא דהרי הן שלו משום דאין יכולין בעלים להציל מסתמא. ומעתה הכי אית לך למידק הא סתמא באבידה דעלמא ביכולין להציל בין בשטיפת נהר בין באבידה דעלמא כגון אבידה שיש לה סימן שיכול להציל על ידי סימן.

ואקשיה אי הכי דקתני סיפא אם היו בעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל למה לי מרדפין. והכי פירושא כיון דאמרת דלית לן למידק חיוב חזרה ואיסורא אלא ביכולין להציל דוקא אם כן לדידך לא משכחת היתרא בשטיפת נהר באנפי אחרינא. ומעתה סיפא דקתני חייב להחזיר ביכולין להציל אית לן לאוקמי על כרחך ואם כן למה לי בעלים מרדפין אחריהן. ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק. זו היא שיטת רש"י למבין לשונו. ומיהו אין מתחוור דקשיא לה לשון הכא במאי עסקינן וכן לשון אי הכי דאיהו מפרש להו אדייקותא ולישנא לא משמע אלא אגופא דרישא. וכן קשה דמפרש הא סתמא באבידה דעלמא ולא משמע לישנא אלא בסתם דנהר גופה. לכך גירסתו ופירושו אינו נכון. עיין במקומו.

וגם הרשב"א דחה פירושו של רש"י וזה לשונו: ואינו מחוור דאם כן כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא רישא גופה קשיא והכי הוה ליה למפרך אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דילמא לא מיאש וכי תימא כיון דאינו מציל נתיאש אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן. אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא לא וקסלקא דעתין דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים דמסתמא כיון דשמעו נתיאשה דדבר שאין בו סימן הוא ואינן יכולים להציל עד שיחסרו המים ויניחום במקום אחר ואין הבעלים יכולים ליתן בהם סימן. הא סתמא כלומר שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר לא ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל וקא סלקא דעתיה ביכולין להציל להדיא קאמר כגון שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש ומאי נתיאשו הבעלים דקתני בשנתיאשו ממש.

ואקשינן אי הכי אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים אחריהם וכו'. ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפה נהר ולא רדפו אחריהם וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך פירשוה הרב אב ב"ד והראב"ד וכן הגירסא בפירוש ר"ח וכן שנו אותה בתוספתא דבבא קמא בהאי לישנא: שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו אם היו הבעלים מרדפין אחריהם או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים.

ומיהו איכא למידק דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא איאש מיניה. יש לומר דשלוליתו של נהר שאמרו היינו כשהוא הולך באמצע נהר וחריפותו דהשתא אינו יכול להציל כלל וכשהוא מציל מעשה נס הוא ואבודה ממנו ומכל אדם היא אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק הילכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי וצריכה יאוש.

ואכתי קשיא לי דמדאוקימנא ביכולין להציל והדר אקשיה אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי ואוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק אלמא משמע דלדעת המקשה בשאינן יכולין להציל אפילו על ידי הדחק היא ואם כן לדידיה היכי ניחא והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא דלכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי ולדידך מי ניחא אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר שהמקשה היה סבור דהכא בשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות ומיהו אינן אבודין מכל אדם שלבסוף ליבשה יטילו אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה שבאמצעיתו הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תא שמע שטף נהר עציו ואבניו אם נתיאשו וכו'. קא סלקא דעתך בשאינו יכול להציל וקתני אם נתיאשו הבעלים כלומר שידעו בהן אבל בסתמא שלא ידעו לא והיינו כאביי. ואם תאמר כיון שאינו יכול להציל הרי הוא כזוטו של ים אינו כלום. כי זוטו של ים ושלוליתו של נהר אינו מקום הצלה ואם ינצל משם דבר מעשה שמים הוא ואחת מני אלף הוא אבל שאר מקומות מקום הצלה הם.

הכא במאי עסקינן ביכולין להציל:    ומאי נתיאשו הבעלים דשמעיניה דאייאש אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזירם ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין וכו' אי אמרת בשלמא בשאינם יכולין להציל כשהבעלים מרדפין אחריהם הוה ליה כסתמא לפי שהן סבורים שיכולין להציל והוה ליה כיאוש שלא מדעת אלא אי אמרת ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפילו ידעו ולא רדפו אחריהם נמי הוי יאוש מימר אמרי אחריני מצלי להו. ומתרץ ביכולין להציל על ידי הדחק ומאי נתיאשו הבעלים שידעו ולא רדפה ודאי נתיאשו שאינם סומכין על אחרים שיצילו אותם אבל מרדפין אחריהם ודאי לא נתיאשו. עד כאן.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: וראיתי מי שטרח לפרש גירסת רש"י כך הן הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן כלומר אם נתיאשו לבסוף הרי אלו שלו שכיון ששטיפת נהר יש לה קול ולא רדף ולבסוף שמעיניה דאייאש הוכיח סופו שמתחילתו נתיאש. הא סתמא לא כלומר אבידה אחרת שאין לה קול לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כיון שמתחילה ידע שמע מינה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

ומפרקינה ביכולין להציל ואפילו הכי הרי הן שלו דהוכיח סופו על תחילתו הואיל ומעיקרא נמי היה לו להציל ולא הציל. ואקשיה מסיפא דקתני מרדפין וכו' והפירוש הראשון יותר נכון. ועוד שהגירסא היא בעיקר הנוסחאות ובפירושי ר"ח. ובתוס' דבבא קמא תני לה בהאי לישנא שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלהן אם הבעלים מרדפין אחריהן וכו' הרי אלו של בעלים. עד כאן.

תא שמע שטף נהר קוריו וכו'. עד הכא במאי עסקינן:    פירש רש"י בשיכול להציל כלומר שבשטיפת נהר גופא ביכולין להציל חייב להחזיר. ופירוש לפירושו דקסבר דמעיקרא כיון דידע ולא רדיף ודאי מתיאש אפילו ביכולין להציל ואפילו יכול להציל למחר וליומא אחרא ואם כן הדיוק הוא במקום אחר שאינו יודע. ומדנקט שטף נהר דמסתמא אינו יכול להציל הדיוק גם כן אפילו במקום שאינו יכול להציל דהוי יאוש שלא מדעת וקשיא לרבא. ומשני ביכול להציל כלומר הפשט הוא כשאין יכול להציל בין יודע בין לא יודע דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ונקט נהר דידעי לחידוש הדיוק דאף על גב דידעי ולא מרדפי אי יכולין להציל לא הוי יאוש.

ואקשי ליה מסיפא דמשמע כדקא סלקא דעתין מעיקרא דאף על גב דיכולין להציל בעי רדיפה דודאי כיון דמרדפי ביכולין להציל מיירי חדא דלאו בשופטני עסקינן ועוד דהוה ליה כצועק על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. והרי הוא של מוצאו כיון שאבודה ממנו ומכל אדם ומשום רדיפתו אינו מעלה ומוריד אלא ודאי כיון דקתני אם היו מרדפין חייב להחזיר משמע אפילו ביכולין בעי רדיפה כדקא סלקא דעתין מעיקרא. ושני דלעולם רישא בשאין יכולין הא יכולין אף על גב דלא מרדפי חייב להחזיר והצלה על ידי הדחק אין יכולין קרי ליה והתם מודה דאי אין מרדפין הרי אלו שלו והדיוק דהא יכולין אינו אלא יכולין לגמרי למחר וליומא אוחרי דאף על גב דידע ולא מרדף לא הוי יאוש וחייב להחזיר אבל ביכולין על ידי הדחק ויודעין ואין מרדפין מודה דהרי אלו שלו והיינו סיפא דמיירי ביכולין על ידי הדחק וצריך רדיפה וסיפא פירוש דרישא הוא. זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י ובזה נתרצה קושית הרמב"ן. דוק ותשכח. שיטה.

ואם לאו אין תרומתו תרומה:    אף על גב דאמרינן בכתובות גבי פיחת עשרה או הוסיף עשרה דתרומתו תרומה משום דאמר ליה להכי אמדתיך. שאני התם דלא גלי אדעתיה דניחא ליה אבל הכא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה. אי נמי התם תקינו רבנן כל אותן שיעורים ומצאו סמך לדבריהן ואם עשה כתקנת חכמים אף על פי שקשה לבעלים יאמר לו השליח להכי אמדתיך שכך דעתך אבל יפות לא תקנו חכמים ואם עבר על דעת בעלים אין תרומתו תרומה. תוספות שאנץ.

ואמאי בעידנא הא דתרים לא הוה ידע:    פירוש מקשה ליה לאביי מקל וחומר דאלו לרבא איכא למימר דגורן למתרם קאי ובעלי בתים נוהגין עין יפה ואין מקפידין על היפות שעולות בתרומה הוה ליה כיאוש שלא מדעת דדבר שאין בו סימן ולא דמי ליאוש שלא מדעת דדבר שיש בו סימן דאף על גב דשמעיניה לבסוף כיון דלאו להתיאש קיימא לא הוי יאוש עד דאמר. ודחינן לה ומוקמינן בשעשאו שליח וכי גלי דעתיה בסוף הוכיח סופו על תחילתו שאף על היפות עשאו שליח הא אם שתק יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. הרמב"ן.

אמאי בעידנא דתרים לא הוה ידע וכו':    פירוש סוגית הגמרא דאמר תרגמה רבא אליבא דאביי משמע דלא קשיא אלא לאביי. ותימה דהא כיון דבשעה שתרם לא ידעינן אם יקפיד כשידע אם לאו הא לא דמיא ליאוש שלא מדעת כלל אדרבה דמיא לההיא דאמרינן בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי וכו' ואם כן קשיא לתרווייהו. ויש לתרץ על ידי הדחק דודאי מסתמא כל אדם ניחא ליה דלתרמו משלו על שלו להוציאו מידי מכשול ודאי מסתמא אמרינן שלא יקפיד ואפילו אם יקח מהיפות דאף על גב דאמרינן סתם בני אדם בבינונית מכל מקום כשיעשה על ידו ניחא ליה שהחזיקוהו בעין יפה. וכל שכן אם נאמר דהשתא לא מוקמינן כשתרם מן היפות על הבינונית ואין כאן מקום קפידא אלא על שעשאו בלא שליחותו למאי דסבירא לן השתא ולהכי אמרינן דמסתמא לא קפיד ואי לא אמר ליה מידי אפשר דלא אמרינן מרתח קא רתח אדרבה אמרינן ניחא ליה ואישתיק תדע מדאמרינן ואם חושש משום גזל וכו' דמשמע דכשאינו חושש ושותק הויא תרומה.

ומאי דאקשינן ומנין היה יודע הכי קאמר מה חידוש בא להשמיענו אם צעק פשיטא דלא הויא תרומתו תרומה ואם שותק פשיטא דאינו חושש ומאי רבותא. ואהדר ליה ומאי חושש משום גזל כגון שהראה מתוך דבריו דלא ניחא ליה כיון שאמר כלך וכו' ואין שם יפות מהם אבל אם שתק או נמצאו יפות ודאי ניחא ליה. ומכל מקום לרבא לא הויא תיובתא אפילו נימא דסבירא ליה דבמילתא דלית בה סימן הוי יאוש על כל פנים אפילו צווח כשידע ואמר לא מיאשנא מכל מקום הוי יאוש וקני והכא אמרינן דאי קפיד או לא נמצאו יפות דאין תרומה דלא דמיין אהדדי דהתם כי לא מייאש בטלה דעתו אצל כל אדם כיון דלית ליה סימן אבל הכא לא אמרינן בטלה דעתו. ולפום מאי דקא סלקא דעתין השתא קצת קשה דאמאי ליכא קפידא אלא מטעם גזל דילמא יקפיד שהיה רוצה לעשות מצוותו בגופו. ולמסקנא נימא דלעולם כי לא הוי שליח לא הויא תרומתו תרומה ולא אמרינן בכי האי גוונא זכין לאדם. וכי שויה שליח הוי כעין ספק אדעתא דמאי שויה שליח ונוכיח סופו על תחילתו דאף על גב דסתם בני אדם בבינונית מכל מקום הרבה יש שרוצים ביפות ואפילו ביפות דיפות על ידי אחרים וכדפרישית והוה כאלו אמר לו מתחילה אם תרצה תרום מן מיפות שבהן אבל לא שנאמר שיש קפידא על שלא תרם מיפות דיפות דכיון שלא גילה דעתו וסתם בני אדם בבינונית מסתמא ניחא ליה אפילו בבינונית. שיטה.

כתוב בתוספות אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה. פירוש כיון דידע שתרם שעשאו שליח כדקא סלקא דעתין לא תועיל סברא דמצוה דהא לא ידע ונהי אי הוה ידע הוה ניחא ליה מאי אהני כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. גליון.

תרגומה אליבא דאביי בדשויה שליח:    פירוש דכיון דשויה שליח ודאי כולי עלמא מודו שדנים מסופו על תחילתו דכיון דבסופו ניחא ליה הוי כאלו ניחא ליה בפירוש מעיקרא וכאלו הוי יאוש מדעת. יש נוסחאות שגורסים: ותסברא אי בדלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה וכו'. ולשון ותסברא מחודש בכאן שלא נאמר בשום מקום אלא לסתור ובכאן נאמר לקיים האוקמתא.

ויש גורסים: הכי נמי מסתברא דאי לא שויה שליח וכו' ואף זו אינה נימא דלא הוה ליה למימר הכי נמי דהא הכרחה הוא. וניסמי דוקאני לא גרסי לא הא ולא הא. ולדידהו נמי קשיא מאן דקארי ליה היכי סלקא דעתיה למסבר בדלא שויה שליח דהא כולי עלמא ידעי שאפילו תרם בבינונית אין תרומתו תרומה אם לא עשאו שליח מדרשא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם. ומיהו בזו יש לומר דתלמודא שפיר ידע דבשויה שליח עסקינן אלא דקא סלקא דעתיה דמכל מקום אם איתא דבעלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא הוי סופו הוכיח על תחילתה הוא הדין היכא דעשאו שליח נמי. ותרגמה תלמודא אליבא דאביי דעל כרחך טעמא דהכא היינו משום דשויה שליח.

והשתא דאתינן להכי אף גירסת הספרים אפשר להלום דאתינן השתא לפרושי קושיין דמעיקרא ותסברא דמעיקרא סבירא ליה דמיירי בשלא עשאו שליח והא היכי אפשר אלא כגון שעשאו בעל הבית שליח ואמר ליה זיל תרום דמסתמיה דבעל הבית מן הבינונים ואזל איהו ותרם מן היפות ומפני שלא עשה כדרך הבעלים עושים קרי ליה תנא תורם שלא מדעת וכשמצאו בעל הבית ואמר לו היה לך לתרום מן היפות דיינינן שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה דהוכיח סופו על תחילתו דניחא ליה במאי דעבד ולא נתבטל שליחותו בשעה שתרם וקא סלקא דעתין דהוא הדין למילי דעלמא.

ולנוסחי דגרסי הכי נמי הכי פירושה דשויה שליח מילתא היא דאי סלקא דעתך דשויה שליח אינו מעלה ולא מורידן אפילו תימא דבעלמא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ויוכיח סופו על תחילתו הכא היכי מהני דהא בעינן שליחות בשעת הפרשה כדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם לדעת בשעת הפרשה אף שלוחכם לדעת אלא ודאי דכל כהאי גוונא כיון דדעתיה דבעל הבית בבינונית מיהת כי סליק שלוחיה חדא דרגא ותרם מן היפות מינח ניחא ליה מסתמא עד שיהא הוכחה דלא ניחא ליה. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: ואמאי בעידנא דתרם לא הוה ידע. וכיון דבשעת הפרשה לאו תרומה היא דהא לאו שלוחו הוא דכי ידע היכי הויא תרומה ושליחות שאחר הפרשה מי אית ביה מששא. עד כאן.

אמימר ורב אשי אכול הקשה הרמב"ן אמאי אכלי והא תנן בפרק הגוזל בתרא אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דהאי אריסא הוה ליה חולקא בפירי וכהאי גוונא שרי כדאמרינן התם דרבא זבין שבישתא מאריסא ותניא התם כוותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכל. יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק ואיכא למיתלי דמחלקו הוא נותן אבל פירות מחוברין לא.

אבל הרשב"א תירץ דאפילו לית ליה חולקא בפירי שרי לפי שאומדן דעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו. דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דבבא קמא הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ומשום האי טעמא נמי אמרינן בהגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: אמימר ומר זוטרא אכול. תמיה לי היכי אכלי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות מי הוו ידעי דאתי מרי בר איסק ולימא כלך אצל יפות ואי אמרת באריס שיש לו חלק בפירות עסקינן אמאי לא אכל רב אשי לית ליה הא דאמרינן בפרק הגוזל דזבן רבא שבישתא מאריסא. ואיכא למימר דרב אשי סבר הני מילי בשבישתא כגון לאחר שחלקו אבל פירות מחוברין שעדיין לא חלקו לא. ומרימר ומר זוטרא סברי כיון דאית ליה שותפתא בגויה דנפשיה קיהיב וכי פלגי מודיע לבעלים ודיו דבעלים גופייהו ניחא להו דלפלוג אריסא במחובר בכהאי גוונא. והיינו דאמרי ליה השתא נמי לא אכיל מר דהתנן אם נמצאו יפות מהן ואי סלקא דעתך מחלקו של בעלים מי דמי התם הא אוקים בשעשאו שליח אלא שמע מינה דאינהו סברי דכמאן דעשאו שליח דמי הואיל ומשלו הוא נותן ואין כאן אלא שהוא חולק שלא מדעת חברו ואמר ליה לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה דאנן סהדי דניחא ליה משום מצוה וכך נהגו בעלי בתים לתרום בעין יפה אבל הכא דילמא לא הוה ניחא ליה וכיון שכן לא היה לו לחלוק במחובר עד שיתלשו. ע"כ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר דהיכי אכיל אמימר ורב אשי דהא תנן אין לוקחין משומרי פירות וכו'. ויש מתרצים דהא אמרינן התם דבאריס דאית ליה חולקא בארעא שרי וכדאמרינן דרבא זבן שבישתא וכו' ומשום דסבירא ליה למר זוטרא דהתם הוא בדבר תלוש שהגיע ליחלק ויש לתלות שנתן מחלקו אבל בפירות מחוברין לא דמאן פליג ליה ומשום הא לא אכל ואין זה מחוור. דהא ודאי שפיר קאמר מר זוטרא דבמחובר דין אריס כדין שומר.

ויש שפירשה דאף על גב דאריס דינו כשומר בזה מכל מקום אפילו בשומרי פירות לא אסרו אלא בשנותן או מוכר על שם שלו אבל הכא על שמן של בעלים נתן להם האריס ובודאי דשפיר ידעין דכי ידע מרי בר איסק ניחא ליה אלא דהשתא לא ידע והוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן דלכי ידע ודאי מיאש. ואמימר ורב אשי סבירי להו כרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ומשום הכי אכל ומר זוטרא סבירא ליה כאביי ולפיכך לא אכל. ומשום הכי אתיוה הכא להאי עובדא משום דהוי כפלוגתא דאביי ורבא. ואין פירוש זה מחוור כלל דהיכי מוקמינן לאמימר ורב אשי דלא כהלכתא דהא איתותב רבא כדלקמן.

והנכון דהכא מיירי בפירות שהיו עומדין לימכר והאריס מן הסתם יש לו חלק בפירות וכי יהיב לאחריני על מנת ליתן כנגדן מחלקו לבעל הבית אין כאן גזל גמור ואפילו מדבריהם אלא שיש בו משום שותף החולק שלא לדעת שיכול בעל הבית לומר לו מאן פליג לך הילכך אמימר ורב אשי אכול על דעת דאי ניחא ליה למרי בר איסק ואי לא יפרעו דמיהם. ומר זוטרא לא אכל דהא השתא בתורת דורן נותן להם האריס וכיון דכן אסור כיון דהוי חולק שלא מדעת. ודכולי ולמא אית להו כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאי לא ודאי לכי ידע מרי בר איסק מינח ניחא ליה ואליבא דרבא מישרא שרי מהשתא ואפילו בפירות שאין עומדין לימכר. מרבי. ע"כ.

וזה לשון תוספות שאנץ: אמימר ורב אשי אכלי. אף על גב דמוכח בסמוך דרב אשי כאביי סבירא ליה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מכל מקום אכל משום דאימר מדידיה אייתי קמייהו כדתנן בהגוזל בתרא אין לוקחים משומרי פירות עצים ופירות ופריך אביי בגמרא לרבא דזבן שבשתא מאריסא מההיא משנה ומשני הני מילי שומר דלית ליה בגויה אבל האי אריס וכו' ומר זוטרא דלא אכל שמא מחמיר על עצמו היה. אי נמי סבר לה כאביי שלא היה רוצה לחלק בין שומר לאריס. אי נמי רבא דמחלק שם היינו בשבישתא שיש לתלות במה שהגיע לחלקה אבל כאן תלש מן האילנות והביא להם קודם חלוקה. ואמימר ורב אשי לא היו חושדין אותו כלל אפילו קודם חלוקה דאפשר שיתן לבעל הבית כנגדה ע"כ.

{{דה מפרש|אתא מרי בר איסק וכו'. לאו היינו מרי בר איסק דפרק ב' דכתובות דאתו ליה אחין מבי חוזאי דאותו מרי בר איסק היה בימי רב חסדא שהיה בימי רבא והך דהכא מיירי שהיה בימי רב אשי כדקאמר הכא ויום שמת רבא נולד רב אשי. תוספות חיצוניות.

{{דה מפרש|והתניא אם נמצאו יפות וכו'. ואף על גב דהא אוקימנא לעיל דשאני התם דשויה שליח הני מילי לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפילו בדלא שויה שליח סגי לגבי הא דהכא דלענין להבא יאוש מדעת הוא. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הריצב"ש ז"ל וזה לשונו: ואף על גב דאוקימנא לעיל בשעשאו שליח היינו למהוי גלויי מילתא למפרע אבל מכאן ולהבא הא גלי דעתיה דניחא ליה ואם כן מהשתא הוה ליה למיכל. עד כאן.

אמימר ורב אשי אכיל וכו':    נראה לי דהיינו טעמא דידע במרי בר איסק שהיה אוהב הלומדים וניחא ליה והוה ליה כאלו הרשה את האריס מתחלה לכך ולא מתורת יאוש שלא מדעת או מתנה או מחילה שלא מדעת נגעו בה. וכי אמרו ליה נמי למר זוטרא השתא נמי אמאי לא אכיל מר לא תפסו עליו על העבר אלא על ההוה כיון שגילה דעתו. ואהדר שאין זה גילוי דעת אפילו על ההוה כיון דאיכא טעמא דכיסופא אף על גב דהשתא אמר דניחא ליה בהכי דאי לא תימא הכי לא הויא תיובתא כלל דבהא כולי עלמא מודו וכדפרישית לעיל. שיטה.

אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל לא לענין אחר ואפילו להבא דדילמא לא ניחא ליה אלא דאמר הכי משום כסופא. הריטב"א.

כתב הגליון וזה לשונו: והתניא אם יש לו יפות וכו'. ולא מצי לשנויי מצוה שאני דלכבוד חכמים הוי כמצוה. עד כאן.

נגבו אף על פי ששמח אינם בכי יותן:    פירוש וקשיא לרבא. וקשיא לי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סימן דכיון דסתמיה לא הוי יאוש אפילו כי אמר לבסוף בפירוש מיאשנה לו הוי יאוש והכא לדבר שיש בו סימן דמיא דהא בעינן דניחא ליה. יש לומר דהכא נמי כיון דהעלן לגג והניחן שם לדבר שאין בה סימן דמיא ואף על גב דבעינן שישמח. הריצב"ש ז"ל.


דף כב עמוד בעריכה

שאני התם דכתיב כי יתן:    פירוש ובעינן דניחא ליה בשעת נפילה ממש ולא גמרינן מינה לעלמא דהתם הוא משום דאקיל בה רחמנא להכשיר אפילו נפילה שלא לדעת כלל וכיון דכן צריך דניחא ליה בעודו מכשיר מיהת. מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה. ולא דבעינן דניחא ליה שיפלו על הפירות אלא כיון דניחא ליה שיפלו בשום דבר תלוש וכדאמרינן התם גבי נותן קערה על גבי הכותל שתדיח ואחריני טובא. והכא לכולי עלמא דרשינן מקרא ומסורת דהא לא סתרי אהדדי אלא כל חד וחד פירושא לחבריה. הריטב"א.

תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וכו'. עד שיצאתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא תיובתא:    כך הגירסא במקצת הספרים. ורש"י מוסיף בה דברים וכן הוא ברוב הנוסחאות.

ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין אית בה סימן בין לית בה סימן שריא אף איסורא בין אית בה סימן בין לית בה סימן אסירא ותיובתא דרבא תיובתא. ובתוספות הקשו על גירסא זו חדא דהכא ליכא היקשא בקרא דהא לא כתב רחמנא היתירא בהדיא אלא דמעטיה מאיסורא דכתיב ממנו. ועוד דאי היקשא אמרינן נקיש לגמרי דמה היתירא בין ידע בין לא ידע בין איאש ובין עומד וצוח דלא מיאש שריא אף איסורא בין ידע בין לא ידע בין איאש בין לא איאש אסורה. והא ליכא למימר דהא אי בדבר שאין בו סימן כל היכא דידעי בעלים דנאבד מהם משרא שרי דהא יאוש מדעת הוא וגם בדבר שיש בו סימן כל היכא דידעי בעלים ומיאשי משרא שרי דהא בהיתירא אתא לידיה וכדמוכח להדיא בריש שמעתיה ולפי גירסא זו הכי פירושא דאנן דייקינן דכיון דכתב רחמנא אשר תאבד ממנו ומצאתה משמע דאיירי קרא במציאה הסמוכה לאבידה דלא ידעי בעלים ואסרה רחמנא.

וליכא למימר דההיא דוקא בדבר שיש בו סימן דהא מיעטה ממנו למעוטי מאיסורא כל שאבודה ממנו ומכל אדם דאף על גב דלא ידעי בה בעלים שריא וההיא ודאי בין בשיש בה סימן ובין בשאין בה סימן איירי דהא הפקר גמור הוא וכיון דתנא לא אשכח היתירא אלא כשאבודה מכל העולם שמעינן דהא דאסר בדליכא ידיעת בעלים היינו אפילו בדבר שאין בו סימן דבכל שאבודה ממנו לבדו לא מצא בו הכתוב שום פתח היתר היכא דליכא ידיעת בעלים וכי איכא ידיעת בעלים אז הוא דמשתרי כשאין בה סימן דילפינן לה משמלה שיש בה סימנים כדאיתא לקמן בפירקין ואף הגירסא הראשונה כך פירושה כמו שכתבנו. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ ז"ל פירש וזה לשונו: ואיסורא דומיא דהיתירא. פירוש דומיא דאיצטריך קרא דממנו למשרי שאינה מצויה דומיא דהכי מיירי מאיסור במצויה דעל כרחך הא דאיצטריך שאינה מצויה היינו בשלא ידעה דבשידעו לא איצטריך דהא ודאי הוי יאוש ויאוש לא נפקא לן מהכא אלא נפקא משמלה אלא ודאי לא איצטריך למשרי אלא בלא ידעו שבאת לידי המוצא קודם שידעו הבעלים כשטיפה דהוי יאוש שלא מדעת ודומיא דהכי הוי איסור דמצויה אלמא דשלא מדעת לא הוי יאוש. ע"כ.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הכי גרסינן מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא. אי נמי גרסינן ואיסורא דומיא דהיתירא ולא גרסינן מה איסורא וכו'. והכי פירושא דקרא קא דייק דקאמר שהאבידה שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת מדכתיב ממנו ועל כרחך האבידה שאבודה ממנו ומכל אדם יש בה יאוש בעלים ודכוותה אסר מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם ואמאי הא איכא יאוש אלא שמע מינה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפיכך אמרה תורה אבידה שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת אפילו לא ידעו בה בעלים ואם מצויה אצל כל אדם אסורה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

ואי קשיא ודילמא הכי קאמר רחמנא אבודה מכל אדם מותרת שנתיאש ויאוש מתירה. ומצויה אצל כל אדם אסורה שאין בה יאוש וקמשמע לן דיאוש קני. לא קשיא דיאוש משמלה נפקא לן כדתנן בפירקין. ועוד לשמעינן יאוש במצוי אצל כל אדם כגון שנתיאשו או שאין בה סימן מדקא נסיב לה תלמודא שאבודה ממנו ומכל אדם שמע מינה אין יאושה מתירה אלא אבידתה מכל אדם מתירה ושמע מינע דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ומאי דכתוב בספרים מה היתירא לא שנא אית בה סימן לא שנא לית בה סימן פירושא הוא ולא ידעינן מאן כתביה דלא נהירא כלל. ואף על גב דגריס ליה רש"י ליתיה מגמרא ושיטפא דספרי הוא ודברי ר"מ קרובין למה שכתבתי. ועיין בספר המלחמות לו.

וכתב הגליון ואיסורא דומיא דהיתירא וכו'. התוספות קשה להם על פירוש רש"י הא לאו היקשא היא אלא מיעוט ונימא דממעט מצויה ביש לה סימן אבל אינה מצויה אפילו יש בה סימן שריא. לכן פירש תוספות דלא איצטריה קרא אלא בדלא ידע דאי ידע פשיטא ושריא דאיאש אלא איירי בדלא ידע ומשמע דוקא אינה מצויה שריא כי לא ידע הא מצויה וכו'. אבל רבא לא חייש להכי דאין הכי נמי לא יהא חלוק מכל מקום נקט אינה מצויה דסתם אינה מצויה אם היה יודע הוה מיאש. ורש"י הולך לשיטתו דכל זוטו של ים ידע ומיאש. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א: ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא לא שנא יש בה סימן לא שנא אין בה סימן שריא אף איסורא לא שנא וכו'. כך היא הגירסא ברוב הספרים ואף רש"י כתבה והרב אב ב"ד כתב הא תיובתא לא נהירא לי.

ואיברא דלישנא לא נהירא ויש בו גמגומין. אבל הרז"ה דחק דלאו דוקיא דגמרא הוא אלא מימריה דרבי יוחנן גופיה הוא ורבי יוחנן גופיה אמרה בפירוש במסקנא דמימריה ומיניה קא מותבינן דבהדיא אמר דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וספרים דוקאני לא גרסי ליה אלא הכי גרסי מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זאת שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא. והכי פירושה מדאיצטריך רחמנא למישרי אבודה ממנו ומכל אדם מדכתיב ממנו ואבודה מכל אדם על כרחך יש בה יאוש בעלים ודכוותה אסר בשאינה אבודה אלא ממנו ומצויה אצל כל אדם שמע מינה דעל כרחך אף על גב דאיכא יאוש לכי ידע כיון דהשתא לא ידע ולא איאש לא הוי יאוש.

ואכתי קשיא לי קצתן דדילמא הכי קאמר רחמנא אבודה ממנו ומכל אדם מותרת בכל ענין ואפילו מרדפין אחריה ואומר שאינן מתיאשים הא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם אם לא נתיאש ומרדף אחריה אסורה. וניחא לי דאשר תאבד ממנו קא דייק דהכי קאמר רחמנא כל שבשעת אבידה ממש כלומר בין ידע בין לא ידע אינה אבודה אלא ממנו ומצויה לך אסורה יצאתה אבודה ממנו ומכל אדם בלבד שהיא מותרת משעת אבידה כלומר בין ידע בין לא ידע אלמא מדלא אשכח היתירא לגמרי משעת אבידה אלא באבודה ממנו ומכל אדם שמע מינה דמצויה אצל אחרים אף על פי שאבודה ממנה והיכי דמי דלית בה סימן אסורה. כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הר"ן: הכי פירושא דלאו משום דומיא אתינן לה אלא לומר שאף מכח הפסוק הוא מוכרח דאסורה בכל ענין דהא ודאי אבידה ששטפה נהר שהיא אבודה ממנו ומכל אדם אלו שמעו בעליה בשטיפתה היו מתייאשים ואפילו יש בהן סימן ואפילו הכי תלה הכתוב טעם היתירא מפני שהיא אבודה מכל אדם ואי סלקא דעתך דבשאינה אבודה מכל אדם כל היכא דאלו ידע מייאש שריא וכגון בשאין בה סימן לשמעינן קרא בכהאי גוונא דכיון דאלו ידע מיאש שריא אף על פי שאינה אבודה אלא ממנו וכל שכן באבודה ממנו ומכל אדם דהתם נמי ודאי אלו ידע מיאש ואפילו יש בו סימן ועדיפא מינה שהיא אבודה מכל אדם אלא על כרחך מהאי קרא שמעינן דיאוש שלא מדעת אינו מתיר אלא באבודה מכל אדם אבל במצויה אצל כל אדם לא. ויש מי שכתב דלא גרסינן מה היתירא בין אית בה סימן וכו' ופירוש הוא שהיה בספרים. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: ואיסורא דומיא וכו'. פירוש שלא נקרא דבר היתר אלא מקום שאבוד ממנו ומכל אדם אבל שאר כל הדברים יש בהם איסור והיתר והיינו דאביי דלדעת רבא כל דבר שאין בו סימן אין בו שעת איסור. ואבודה ממנו ומצויה לכל אדם דקאמר הכי קאמר אבודה היא לה שנתיאש ממנה ועדיין היא מצויה לבעליה בעיני מוצאה שלא ידע אם נתיאש בעלים אם לא אז היא אסורה עד שיתפרסם לו היאוש כזוטו של ים שהוא יאוש ידוע לכל. ופשוטו של דבר שלא תאמר אבודת ממנו לפי שעה ומצויה לשאר בני אדם אמרה תורה לא תוכל להתעלם אבל אבודה לעולם כגון דבר שאין בו סימן מותר להתעלם אלא איסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין יש בה סימן בין אין בה סימן שריא אף איסורא וכו' אלמא בשאין בה סימן נמי איכא איסורא והיתירא מיהו לאחר יאוש דשריא משמלה נפקה. עד כאן.

כתוב בספר המאור כתב הר' אברהם ז"ל. האי תיובתא לא נהירא לי וכו' עד והיינו תיובתא דרבא. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם. תמה אני על אדוני הרב אב ב"ד מאי אסתפקא ליה בהאי מילתא. ומה שכתוב בספר המאור אינו כי לא מצאנו תיובתא בתלמוד כזו מדברי אמורא על דברי אמורא אחר. ולדבריו אין הקושיא רק מדברי רבי יוחנן על דברי רבא והוה ליה למימר דרבי יוחנן ודאי פליג ולא היה לו לומר תיובתא.

רק פירוש הדבר כך הוא מי שאבודה ממנו וכו'. ואינה אבודה ממנו עד שיתייאש כי אז חושב אותה לאבודה ועדיין היא מצויה לבעלים בעיני כל אדם חושבים כי יחפש אחריה או לא תוכל להתעלם ותחזירנה יצאת זו שהיא אבודה לבעלה בעיני כל כי היאוש על זה מפורסם לכל אדם בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן נמצא שאין היאוש מפורסם למוצאה אף על פי שיש יאוש לבעליה אסורה. והא דקאמר ואיסורא דומיא דהיתירא וכו' בא לפרש כי זה הוא משמעות המקרא כמו שפירשנו כי אשר תאבד ממנו הוא היאוש ומצאתה שעדיין היא כמצויה בעיני מוצאה שלא נתפרסם אצלו יאוש הבעלים על כן היא אסורה. עד כאן.

והשתא דאיתותב רבא הני תמרי וכו':    הקשה רש"י דבלא רבא נמי קשיא דהא מודה רבא בכל דבר דחזותן מוכיח וכו' ותירץ הוא. דאין הכי נמי ולא נקט הכי אלא להרבות בחומר איסורן. ואינו מחוור כל הצורך דאי קסבר האי מקשה דתמרי עבידי דנתרי אם כן אי איכא יאוש מדעת הוא ובין לרבא ובין לאביי שריין ואי משום דחזותן מוכיח עליהם וליכא יאוש בין לרבא בין לאביי אסירי וליכא חומרא לרבא טפי מאביי. ואפילו קסבר דלא עבידי דנתרי בין לרבא בין לאביי אסירי משום דחזותן מוכיח עליהם וליכא חומרא לרבא טפי מאביי דבדבר שיש בו סימן שניהם שוין בו.

ויש לפרש דתמרי דזיקא כלומר שהרוח משליך אותן למרחוק ואין חזותן מוכחת עליהן בלחוד הוא דקא מיבעיא ליה והיינו דלא קאמר הני תמרי דנתרי אלא דזיקא כלומר בהנהו דרוח משליכם למקום רחוק וקא סלקא דעתיה דתמרי לא עבידי דנתרי ואלו לרבא כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש אבל השתא דאיתותב רבא היכי אכלי להו והא לא ידע ויאוש שלא מדעת הוא. ופרקינן כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו מעיקרא יאושי מיאש כלומר שהשקצים עולין ומכין בשרשי התמרים והם מתיבשים והם קלים בפני הרוח והרוח מפזרתן למרחוק עד שאין חזותן מוכחת עליהן והילכך מעיקרא יאושי מיאש מינייהו. הדר בעי כרכתא מאי כלומר אותן האילנות שהן מוקפין גדר או קוצים וברקנים שאין שקצים יכולים לעלות שם ולא ידע דנתרי מאי ואמר ליה אין הכי נמי דאסירי. ולפי גרסא זו ופירושה אין מותר אלא תמרים הנזרקין למרחוק שאין חזותן מוכחת עליהן אבל הנופלים תחת האילן אסורין.

ויש נוסחאות כיון דאיכא בהמה וכלבים. וכן כתוב בהלכות גדולות. ולפי גירסא זו נראה דהכי קאמר ליה כיון שהתמרים מתוקים ובהמה וכלבים אוכלין אותם לא מיבעיא דתמרי דזיקא שאין חזותן מוכחת עליהן אלא אפילו הנופלים מהן תחת האילן מותרין דמעיקרא מיאש מינייהו. וזתים וחרובין שאמרו דאסורין מפני שחזותן מוכחת עליהן היינו דוקא זתים וחרובין שאין בהמה וכלבים אוכלים אותן אי נמי במקום דליכא בהמה וכלבים וכדאמרינן לקמן גבי ככרות של בעל הבית הכי באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים. ולפי פירוש זה פירוש כרכתא מאי כלומר שהאילן בתוך גדרים שאין בהמה וכלבים יכולין ליכנס שם. הרשב"א ז"ל.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: וכתב הראב"ד ז"ל דזתים וחרובין דלעיל דאסירן אפילו בלא כרכתא משום דלאו מאכל בהמה נינהו. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: וכי מאמר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא כו'. פירש רש"י ז"ל דבלאו תיובתא דרבא נמי קשיא וכו' והקשו עליו בתוספות חדא דלישנא דאיק לגמרי דלא קשה לן אלא משום דאיתותב רבא הא לרבא מינח ניחא. ועוד דאי סבירא ליה למקשה דתמרי עבידי דנתרי אם כן ליכא הכא יאוש שלא מדעת דאפליגו בה אביי ורבא ואי איכא יאוש מדעת גמור הוא ואי משום דחזותן מוכיח עליהן וליכא יאוש כך אסורין לרבא כמו לאביי. ואפילו קסבר דתמרי לא עבידי דנתרי כיון דחזותן מוכיח עליהן בין לרבא ובין לאביי אסורין הן בשוה וליכא חומרא לאביי טפי מרבא.

לכך פירשו בתוספות דהכא להכי נקט תמרי דזיקא משום דמיירי בתמרים שהרוח מפילם למרחוק ואין כאן חזות מוכחת כלל וכי ידעי בעלים ודאי מיאשי אלא דהשתא מיהת לא ידעי דאפילו תימא דשכיחי דנתרי מכל מקום לא שכיח דמנתרי להו זיקא למרחוק הילכך ליכא יאוש מדעת דהנהו דנתרי מנפשייהו וחזותן מוכחת עליהן לא מיאשי מינייהו כלל ואפילו לכי ידעי ההנהו דנתרי בזיקא לא ידיע להו דניאשו והוה ליה יאוש שלא מדעת דלאביי אסור וכיון דאיתותב רבא אסירי כאביי. ופרקינן כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו מעיקרא איאושי מיאשי פירוש דאפילו מהנהו דנתרי מנפשייהו וידעי דנתרי הם מתיאשים מן הטעם הזה וידעי דאכלי להו שקצים ורמשים והוה ליה יאוש שלא מדעת דלא מהני הכא חזות מוכחת וכי תימא נהי שנתיאשו לדעת מהנושרין מאליהן דידעי דנתרי מכל מקום מהנהו דנתרי בזיקא דלא עבידי דנתרי איך נתיאשו לדעת. ויש לומר דזיקא נמי לא מנתר למרחוק אלא אותם דהיה סופן להיות נושרין מאליהן שכבר נתיאשו הבעלים מהם. ומה שאמרו לעיל דזתים וחרובין אסורין הכא באתרא דליכא שקצים. אי נמי שאין דרכן של שקצים לאכול זתים וחרובין.

וקשה לי וכיון דאפילו הנושרין מאליהן משרא שרו כדאמרן אמאי לא הוו אכלי להו. ויש לומר דאף על גב דהוו הוו פרשי מינייהו כיון שאין עומדין תחת האילן וחזותן מוכחת עליהן של מי הן. ומיהו המקשה היה סבור שמדינא לא הוו אכלי להו ומשום הכי הוה קשה להו מאי שנא הני מהני דהא לאביי אידך נמי מיסר אסירי דיאוש שלא מדעת הוא. כן נראה לי.

כרכתא מאי:    יש שפירש כגון כרכי דזוגי מחצלאות פרוסות תחת האילן כגון כורי דתמרי ללקטן שם דהשתא גלי אדעתייהו דלא מיאש מינייהו דמייתר תיירי להו תדירא. ויש שפירש כרכתא שמקיפין סביבות האילן גדרים שאין שקצים ורמשים יכולין לאכול מה שנושר דהשתא כמאן דליכא שקצים ורמשים דמי והנושרין תחתיהן אסורים משום דחזותן מוכחת עליהן והנושרים ברוח אסורין משום דלא ידעי דנתרי והוה ליה יאוש שלא מדעת דאסור לאביי דהלכתא כוותיה. עד כאן. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: כיון דאיכא שקצים ורמשים וכו':    ואם תאמר הא מכל מקום לא איאש דהא לא ידע דנתרן. יש לומר דתמרי מידע ידיע דנתרן. ואם תאמר מאי פריך לאביי מאי טעמא אכילנן להו כיון דידע דנתרן פשיטא דמיאש מינייהו ואם כן יאוש מדעת הוא. יש לומר דתמרי חזותן מוכחת עליהן דאינן נמאסות וניכר שהן מן האילן שהן תחתיה.

ואם תאמר אמאי פריך מאחר דאיתותב רבא לרבא נמי היה יכול להקשות וכו'. ופירש הקונטרס דאין הכי נמי וכו' ודוחק הוא. לכך נראה דלא מצי למפרך לרבא דאין חזותן מוכחת עליהן דתמרי אף על גב דאינן נמאסות מכל מקום אינו ניכר מאיזה אילן הן והיינו דנקט תמרי דזיקא שהרוח משיר אותן ומוליך אותן למרחוק מן האילן ומתוך כך אינו ניכר מאיזה אילן נפלו ולהכי נקט תמרי דוקא.

ואם תאמר אם כן היכי קשיא ליה דמאי פריך ליה לאביי הא פשיטא דמיאש מהן משום עוברי דרכים שיטלום וליכא למימר יאוש שלא מדעת הוי דהא אין חזותן מוכחת עליהן כיון שרחוקים מן האילן כדפירשתי. יש לומר דאין הבעלים יודעים זה אלא סברי דנפלי תותי דקלא וחזותו מוכחת עליו ולא מיאש ליה מעיקרא אבל אי הוו ידעי בה הבעלים השתא דנפלי רחוק מן האילן אז מיאש מינייהו דאין חזותו מוכיח ואם כן הוי יאוש שלא מדעת. ומשני כיון דאיכא שקצים ורמשים מיאש מהן ומהאי טעמא אפילו אותן שנפלו תחת האילן מותרות הה דיאוש מדעת הוא שיודע בנופלות. עד כאן.

כתוב בתוספות אלא לאביי הוי יאוש שלא מדעת שהבעלים סבורים שיפלו תחת האילן וכו'. ואין להקשות דאביי סבר דעוברי דרכים שאינם מהוגנים יקחום. יש לומר דהיינו לעיל קודם דאסקינן לרבא חזותו מוכיח אבל לפי האמת לא נעשה מחלוקת בזה דאם לא כן יחלוקו להפך אביי ורבא בתמרים שתחת האילן דלרבא אסור ולאביי שרי ומידע ידע דנתרי. גליון.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ונראה דהכי פירושו אפילו הני תמרי דזיקא שהרוח מוליכם רחוק היכי אכלינן להו מאחר דאיתותב רבא תחת האילן דקשה היכי אכלינן אפילו לא איתותב דמסתמא הוו אוכלין אפילו אותן שתחת האילן כיון שלפי האמת הן מותרין ולעיל דלא שרי אלא תאנה שנמאסת אבל תמרי משמע דאסור כמו זתים מיירי בכרכתא שתחת האילן ומכל מקום תאנה שריא מפני שנמאסת ואין תולין אותה באילן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: וכי מאחר דאיתותב רבא וכו'. בשלמא לרבא כיון דלכי ידע מתיאש דאין חזותם מוכחת עליהם ואין בהן סימן אף על גב דלא ידע דנתרי שרו אלא לאביי מאי טעמא אכלינן והא לא ידע דליאש. כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי איאושי מיאש. פירוש אותן התמרים הנושרים ברוח כבר נולד בהם הפסד בראש האילן שהכה בהן התולעת והחפושים והלטאה שעולין באילנות ומכין בעוקציהן ומרקבים אותם ומתוך קלותם הם נושרים במעט רוח הילכך איאושי מיאש מינייהו שהוא יודע כי מנהג הדקלים שיקרה להם כן.

ויש מפרשים הואיל ושקצים אוכלים אותן חשבינן לה כזוטו של ים מפני שאין כוונת אדם נופלת עליהם אבל זתים וחרובין שאמרו שהן אסורין אין השקצים אוכלים אותם כשאר פירות. כריכתא מאי יש מפרשים שנשרו עם הענף שלהם אולי שדעתו עליהם. ויש מפרשים כריכתא מוקפת גדר ונפלו לפנים מן הגדר. אמר הנהו ודאי אסירי דלא מחיל להו ואף על גב דפגימי בראש הדקל. עד כאן.

כתוב בספר המאור וכי מאחר דאיתותב וכו'. עד קא סלקא דעתך דתמרי לא ידעי דנתרי ואהדר ליה תמרי נמי ידע דנתרי. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: אמר אברהם זה אינו בפירוש בגמרא ולא אמרו אלא איכא שקצים ורמשים דאכלי להו ואי לא ידע דנתרי משום שקצים ורמשים אמאי מיאש אבל צריך הוא למה שפירשנו בו דהכי פרישנא כיון דאיכא שקצים ורמשים דמעיקרא אכלי להו בראש האילן ועל ידי אכילות השקצים הם נופלים הילכך עבידי דנתרי ומיאש מינייהו. עד כאן.

אמר רבה אף על פי שיש בהן סימן וכו':    ליכא למשמע מיניה דקשר הוי סימן ולעיל בשלהי פרק קמא מקשינן גבי שטרי שמע מינה קשר הוי סימן. משום דהתם איירינן בקשר הרגיל שהרבה קושרין בקשר כזה והרבה קושרין בענין אחר אבל בכאן איירינן שהכל קושרין בקשר אחד וזה שינה וקשר כזה לכולי עלמא הוי סימן. והרמב"ן ז"ל כתב בחידושיו במתניתין משום דאיכא למידחי לאוקומי מתניתין במקום כרבא ולא נראה לי. הריצב"ש ז"ל.

אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס וכו':    פירוש דאנן הוה מצינו לחלק בין סימן לסימן דסימן דכריכות דהיינו קשר בדריסה בעלמא יפסד ולא מנכר כלל ולהכי מייאש מינה ואמטו להכי אמרינן בה דכיון דעשוי לידרס לא הויא סימן אבל סימן העשוי בגופו של דבר כגון ככרות של בעל הבית דהסימן הוא עשוי בגופו ולא יפסד בדריסה בעלמא איכא למימר דאף על גב דעשוי לידרס הויא סימן ומיהו מדקאמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן ולא קיצר וקאמר ואפילו יש בו סימן אלמא דלא פליג כלל בין סימן לסימן אלא דכל סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וזהו דקאמר תלמודא אלמא קסבר וכו' והכי נמי יש לפרש איפכא גבי הא דרבא. וניחא השתא דפריך לקמן ממתניתין לרבה ולרבא ולא קשיא ליה לדידיה מתניתין גופא מיניה וביה דתקשי כריכות אככרות ובמאי דמתריצנא מתניתין ממילא מיתרצא רבה ורבא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

סימן העשוי לידרס לא הוי סימן:    הקשה הרמב"ן ז"ל אם כן צבורי פירות ושלשה מטבעות זה על גב זה ולשונות של ארגמן למה נוטל ומכריז והרי כל אלו עשוין לידרס. ותירץ הוא ז"ל דצבורי פירות לרבא בפירות שאסור לעבור עליהם וכדמוקי טעמא דככרות של בעל הבית ומטבעות נמי מתוך חשיבותן כל מי שמוצא אותן ראשון נוטלן מה שאין כן בכריכות ולא בככרות דהרבה בני אדם אינן עשויין ליטול אותן ברשות הרבים שאינו כבודן. ולשונות של ארגמן נמי לפי שהן עצמן סימן שצביעתן סימן שאינו עשוי לידרס. ונראה לומר דאפילו לרבה צריכין אנו לתרץ כן דהא מודה רבא בכל מידי דמנשתף ובשלמא צבורות פירות לא מנשתפי אלא שלשה מטבעות טפי מנשתפי מכריכות ומאי מכריז. והיינו נמי דלא אקשי מינייהו רבא לרבה דאי ניחא ליה טפי הרבה לא הוה שתיק מלאקשויי מינייהו אלא מדאקשי ליה מככרות ופריק טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין תו לא מצי לאקשויי ליה מצבורי פירות ולשונות של ארגמן נמי דאין סימנן עשוי לידרס ומטבעות מתוך חשיבותן בין לדידיה בין לרבה. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: קסבר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן תנן כריכות ברשות הרבים וכו':    הקשה הרמב"ן אמאי לא פרכינן מצבורי מעות וצבורי פירות ולשונות של ארגמן שהרי כל אלו עשוין לידרס וקתני נוטל ומכריז ותירץ דצבורי פירות בפירות שאסור לעבור עליהן דאפילו למאי דסבירא לן דכריכות וככרות נדרסין ומעבירין עליהן התם הוא דלא מפסדי לגמרי בדריסה מה שאין כן בפירות דממאסי בדריסה ומפסדי לגמרי ומטבעות נמי מתוך חשיבותן כל מי שמוצא אותן ראשון נוטלן מה שאין כן בכריכות וככרות כי הרבה בני אדם אינן עשוין ליטלן ברשות הרבים דאינן כבודן ולשונות של ארגמן צביעתן סימן להם ואינו עשוי לידרס או שיש בהן סימן אחר בגופן שאינו נשחת בדריסה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: סימן העשוי לידרס וכו'. פירוש שאין בעלים סומכין עליו לתת בו סימן מימר אמרי נשחת הסימן בדריסת הרגלים כדפרשינן. וקשיא לי היכי אמר רבה לא הוי סימן אי חיישינן להכי צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות זו על גב זו נמי ליחוש דילמא מפזרי להו ברגל דהא מדרסי ומנשתפי. ודילמא צבורי פירות אוכלים הם ומשום שאין מעבירין על האוכלין אלא מעות קשיא. ואפשר דאגב דחשיבי וחביבי להו לאינשי מאן דחזי להו ראשון שקיל להו מקמי דלבדרינהו אינשי אבל פירי ושאר מילי איכא אינשי דלאו אורחייהו למדרינהו במתא ודרסי עלייהו.

סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. פירש רש"י משום יאוש דבעלים לא סמכו עליה. ונפקא מינה דאפילו אשכחה בלא דריסת או סמוך לנפילה כיון דידע אידך בנפילה מיד חושש שנדרס או שידרס קודם שימצא ומתייאש מיד אפילו קודם שיעור דריסה וכל שכן לאחר שיעור דריסה ואף אם לא נדרס דאיכא ודאי יאוש ובהיתר בא לידו ואף לא נדרס ולהכי נקט מתניתין סתמא הרי אלו שלו בכל ענין ובכל זמן.

אבל אין לפרש דהיינו משום דאנן לא סמכינן אסימנא אפילו בא ונתן סימן דאמרינן שמא נשתנה הסימן על ידי הדריסה ואין זה חפץ של זה ואם אומר כסימנו ממש אמרינן סימן אחר היה ושל אחרים היה ונשתנה שזו חששא רחוקה היא והיאך יזדמן ששב סימן האחר על ידי הדריסה כסימנו של זה ועוד כשאנו רואים שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרא לא הזכירה אלא העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. סוף דבר ודאי משום יאוש נגעו בה אם כפירוש רש"י שאומר שנשחת לגמרי ולא ימצא בו סימנו אם שאומר אפשר שנדרס ויאמרו שנשחת ונשתנה ולא יתנוהו לי אף כי ימצא בו סימני מכוון ממש. זה נראה לי. והי"ד. שיטה.

ויש לפרש דסימן העשוי לידרס משום הכי לא הוי סימן דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו. ולאו מילתא היא. תו קשיא לן גיזי צמר הלקוחות מבית האומן ברשות הרבים הא סימן העשוי לידרס הוא דומיא דככרות של בעל הבית בשלמא התם תריצנא בגמרא משום דאין מעבירין על האוכלין אלא גיזי צמר אמאי. ולא היא דככרות של בעל הבית משום הכי מינכרא ריפתא דאיניש איניש משום דעבדי בהו סימן ואי מידריס אזל ליה אבל גיזי צמר הלקוחות מבית האומן הן עצמן סימן ואפילו דרסת להו כל יומא אית בהו סימן. אי נמי ככרות אי מדרסן מתברן ואין צורתן ניכרת כלל ואין כן גיזי צמר. עד כאן.

ברשות היחיד:    כגון חצרות חרבות שבעיר וכפרים חרבים שאין רגלי אדם ובהמה מצוין שם. ה"ר יהונתן.

ודקא אמרת ברשות היחיד מאי מכריז:    מה שפירש רש"י בלשון אחר שהמכריז אומר מקום האבידה ואינו אומר שמה והלה אומר אני אבדתי חפץ פלוני. אינו מחוור דהא מייתינן עלה פלוגתא דאיפליגו במקום אי הוי סימן או לא והא לא שייך אלא אם הוא חשוב סימן לבעל האבידה. ועוד הקשו בתוספות דכי אמר אני אבדתי חפץ פלוני מאי הוי והתנן אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא אמר כלום ומיהו בזה יש לומר דמרן קאמר שיאמר חפץ שסימן שלו פלוני. הריטב"א.

מכריז מקום וכו':    ודאי נראה שפירוש שני של רש"י עיקר דאי לפירוש ראשון מאי האי דקאמר מקום לא הוי סימן הא לפירוש הראשון לא הוי סימן אלא שם החפץ וגם זה רחוק שבשם החפץ יהיה די בלא סימן. ויש לומר דלעולם שם החפץ אינו הסימן אבל כשהכריז המוצא מקום מסויים מי שאינו יודע היכן נפלה אבידתו אינו בא ואומר אני הנחתי שם חפץ פלוני ושכחתי או שבאתי לקחתו ולא מצאתיו אלא ודאי אמרינן כיון שבא זה ואמר אני הנחתי שם חפץ פלוני אמת הוא אומר וסוף סוף המקום הוא הסימן ומכל מקום ראשון נראה לי עיקר. גם אפשר לפרש מקום מכריז כלומר מכריז על יד המקום שמצפה שיתנוהו לסימן. אי נמי יש מכריז מקום כולל והמניח יאמר מקום מסויים דאם לא יכריז כי אם שם החפץ אפשר שהמניח לא יחוש כיון שבדרך הנחה הניחה ויהיה סובר ההיא אבידה היא וברשות הרבים נמצאת במקום התורפה אבל אני במקום מוצנע הנחתיה ולא נמצא ואני אשוב ואקח את שלי ולזה ראוי להכריז שם המקום הכולל ואז יתן אל לבו לומר שמא שלי הוא ואם הנחתיו במקום מוצנע וראשון נראה לי עיקר. שיטה.

כתוב בתוספות אך קשה דבפרק אלו עוברין אמרינן עם הארץ אין מכריזין וכו'. פירוש דוקא לפירוש התוספות קשה דכי היכי דהפירוש כאן מכריז במוצא והאובד נותן סימן המקום הכי נמי הפירוש התם אין מכריז המוצא שעם הארץ יתן סימן על אבידתו לכך הקשה למה אין מכריזין מי יודע שהיא של עם הארץ. אבל לפירוש רש"י דפירש מכריז מקום המוצא מכריז מצאתי במקום פלוני ושהאובד יתן סימן הוא חפץ פלוני אף כי האובד אינו מידכר גם שם הפירוש עם הארץ אין מכריזין על אבידתו שהעם הארץ האובד יתן סימן. גליון.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: מאי מכריז מכריז מקום. פירש הקונטרס כשיכריז (מה) מצאתי אבידה מה יכריז שיוכל האובד ליתן סימן בה. מכריז מקום ואינו מכריז שם האבידה וכו'. ואם תאמר הא תנן בפירקין אמר אבידה ולא אמר סימניה וכו' ויש לומר דהתם נמי לאו משום שהוא חשוד וכו' ככתוב בתוספות.

ויש עוד לפרש מאי מכריז כלומר לצורך מאי מכריז המוצא כיון דליכא לבעל אבידה סימן שיוכל ליתן ומשני מכריז המוצא בשביל שיוכל האובד ליתן סימן של מקום. ורבינו תם מפרש דמכריז מקום לאו בהכרזת המוצא איירי אלא לבעל אבידה קאי כלומר מכריז מקום נותן בה סימן מקום וכן לקמן כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד מפרש רבינו תם מכריז האובד אחר שיבא ביום השביעי.

ומיהו הא דאמרינן בפרק אלו עוברין עם הארץ אין מכריזין על אבידתו ההיא הכרזה לא מתוקמא אלא במוצא וכי תימא אי במוצא מנא ידע שהיא של עם הארץ אפשר כגון באתרא דשכיחי עמי הארץ טובא. ומיהו מפרש רבינו תם דלאו הכרזה ממש קאמר אלא כלומר אין מחזירין אחר אבידתו לבקשה ומכל מקום סתם הכרזה דבכל דוכתא אמוצא קאי כדקתני בכולה מתניתן חייב להכריז. עד כאן.

ורבה אמר מקום לא הוי סימן:    כתוב בתוספות הוצרך לומר סימן העשוי להדרס הוי סימן. פירוש כדי ליישב מתניתין. גליון.

מקום רבה אמר לא הוי סימן ורבא אמר הוי סימן:    ואם תאמר ולרבא עגולי דבילה וככרות של נחתום וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן למה שנינו בהם סתם הרי אלו שלו דמשמע אפילו ברשות היחיד ליהוי מקום סימן. ויש לומר דמקום לא הוי סימן אלא בדרך הנחה אבל דרך נפילה לא וכדאמרינן בסוף שמעתין אמר רבא הלכתא וכו' וכל הני לאו דרך הנחה נינהו דעגולי דבילה וככרות של נחתום כיון שהם אוכלין אין דרכן להניחן על גבי קרקע וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן נמי אפשר דאגב חשיבותייהו לא היה דרכן להניחן על הקרקע. הר"ן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: ואיכא למתמה טובא לרבא דאמר מקום הוי סימן אם כן בעגולי דבילה ובכולהו דמתניתין אמאי לא אמרינן בהו דכשמצאן דרך הנחה ברשות היחיד דחייב להכריז משום מקום כמו בכריכותן אלמה תנן במתניתין כריכות ברשות הרבים ובאחריני לא תנן ברשות הרבים משמע דבכל מקום שלו ורבא נמי כריכות נקט במילתיה.

וראיתי להראב"ד שפירש דלרבא נקט תנא רשות הרבים גבי כריכות והוא הדין לכולהו. ואין הדעת נוחה בזה שאין זה פשטא של משנה ואף סוגיא דשמעתא לא אזלא הכי. אבל כתבו בתוספות וגם הרמב"ן כתב כן דבכריכות מפני שדרכן לאנוחינהו בקרקע פעמים כשעומד לפוש מניחן שם ושוכחן לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנחה תלינן בהנחה וברשות היחיד נוטל ומכריז אבל באינך כולהו לאו אורחייהו כלל לאנוחינהו בקרקע לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנפילה תלינן והרי היא שלו אפילו ברשות היחיד. אלא כי מצא צבורי פירות וצבורי מעות כסיפא דמתניתין דליכא למתלי כלל בנפילה אלא בהנחה דאז נוטל ומכריז. ונראה לפי זה דשנים מסודרות איכא בינייהו דבכריכות תלינן בהנחה ובאחריני בנפילה. ועוד צ"ת דלקמן אמרינן גבי בדי מחטין וצינורות וכל אלו שאמרו בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז ואמאי לא יהא כולהו הני דמתניתין כמותן והא מילתא צריכה רבה.

ושוב נתיישבתי בדבר ונראה לי דשאני ב' בדי מחטין שהן במחרוז אחד לפירוש הערוך דלקמן ואף לפירוש רש"י שהבדין קשורות אחד אחד ואף על פי שנפלו יש בה סימן מנין. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הא דקאמר במתניתין כריכות ברשות הרבים אכולהו בתרייתא נמי קאי וכיון דאין בהן סימן דכולהו חד גוונא עבדי להו ומנשתפי מיאש ואף על גב דלא מדרסי מנשתפי וסיפא דקתני כריכות ברשות היחיד חייב להכריז אכולהו בני בקתיה קאמר כי רישא לדעת רבא דמקום הוי סימן וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן אפילו ברשות הרבים ואף על גב דעשוי לידרס רבים הם ואין סימניהם מתפרקין. עד כאן.