פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים רסו

סעיף אעריכה

מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה עמו מעות, ויש לו חמורו וגם יש עמו אינו יהודי, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לאינו יהודי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואפילו לא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה, מותר. אבל אם מצא מציאה, אינו יכול ליתנה לאינו יהודי, אלא אם כן באה לידו מבעוד יום דהשתא הויא ככיסו:

סעיף בעריכה

אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פירוש, מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה, מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, וכשהיא עומדת נוטל הימנה, ולאחר שתחזור ותעקר רגלה יניחנו. ויש אומרים שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה:

הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו. ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום, מפני שמתיירא מן הלסטים או שאר סכנה, ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב. (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ):

סעיף געריכה

היה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן, יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו:

סעיף דעריכה

היה עמו חרש ושוטה, יתננו לשוטה, לפי שאין לו דעת כלל:

סעיף העריכה

שוטה וקטן, יתננו לשוטה, שהקטן יבא לכלל דעת. חרש וקטן, יתננו למי שירצה:

סעיף ועריכה

ויש אומרים, שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך, ונוטלו ממנו כשהוא עומד:

הגה: ודווקא כשנותן להם משחשכה, אבל כשנותן להם מבעוד יום מותר בכל עניין:

סעיף זעריכה

אם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. ודווקא כיסו או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו לא:

סעיף חעריכה

יש אומרים דדווקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום, אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו בשום אחד מהדרכים האלו:

סעיף טעריכה

הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל מעל החמור כלים הניטלים, ושאינם ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים. ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראויים בשבת לכלום לפי שהם מאוסים, ואם יפלו לארץ ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות קטנים, שיכול לשמטן מתחתיהן; אבל אם הם גדולים, שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן, אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פירוש, מהתשמיש שהיה מוכן לו), אלא פורקן בנחת שלא ישברו. ולא יניחם על הבהמה, משום צער בעלי חיים:

סעיף יעריכה

חשכה לו בדרך ותפלין בראשו, או שיושב בבית המדרש בשדה וחשכה לו, מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו, מניחן שם:

סעיף יאעריכה

היתה חבילתו מונחת על כתפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתו. ודווקא רץ, אבל לילך לאט לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין קאי ולאו אדעתיה; אבל רץ אית ליה היכירא. וכי מטי לביתיה, כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, זורק לה כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתפיו ולאחריו:

סעיף יבעריכה

יש אומרים, דדווקא בחבילה התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו; ויש אומרים דהוא הדין לכיסו:

הגה: ומי ששכח כיסו עליו בשבת, אם הוא בביתו, יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו. ואם הוא בשוק, אסור להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לאינו יהודי לשמרו, ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סימן ש"ט). ועיין לקמן סימן ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו:

סעיף יגעריכה

מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו, אף על פי שירא פן יקדמנו אחר: