שולחן ערוך אורח חיים רסו א
שולחן ערוך אורח חיים · רסו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה עמו מעות, ויש לו חמורו וגם יש עמו אינו יהודי, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לאינו יהודי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואפילו לא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה, מותר. אבל אם מצא מציאה, אינו יכול ליתנה לאינו יהודי, אלא אם כן באה לידו מבעוד יום דהשתא הויא ככיסו:
מפרשים
(א) נותן כיסו לנכרי. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתא לאתויי ד' אמות בר ה"ר והיינו דוקא בממונו כיון שע"י טורח הוא משתכר חייס עליה:
(א) חמורו: אבל אם החמור של נכרי[2] יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ומיהו אם שכרו מהנכרי י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר הנכרי שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי הנכרי חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן הנכרי א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו:
(ב) כיסו לנכרי: ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור להנכרי או יפקירנו וכמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב:
(ג) משחשיכה מותר: דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א בר"ה ועמ"ש סי' של"ד ס"ב די"א דבזמן הזה דליכא ר"ה אסור:
(א) חמורו: ואם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ"א.
(ב) לעכו"ם: ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור לעכו"ם או יפקירנו כמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב. מ"א.
(א) חמורו - אפשר דה"ה כששכר את החמור מא"י די"א דשכירות קניא לחומרא וכמ"ש בסימן רמ"ו אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר את החמור דהא הא"י חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה ממנו א"כ פשיטא דאין הישראל מצווה על שביתתו ע"כ טוב יותר שיניח הכל על החמור אך יזהר שלא יהיה מחמר דהיינו שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו תלך הבהמה דאיסור מחמר שייך אפילו על הבהמה שאינה שלו להרבה פוסקים כדלקמן:
(ב) נותן וכו' - אף שהא"י שלוחו לישא בשבת מ"מ הקילו חכמים משום דקים להו שאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד' אמות בר"ה ועיין באחרונים שכתבו דבזמה"ז דליכא ר"ה לכמה פוסקים נמי דינא הכי:
(ג) כיסו לא"י - ואם יש לו משא כבד על החמור או בעגלה וא"א לו ליתנו לא"י וגם א"א ליזהר במה דכתב בס"ב לסלק המשא בכל פעם שתתחיל הבהמה ללכת יראה להקנות מבע"י החמור להא"י כד"ת ואם אין בקי בדרכי קנין הצריך לזה יפקירנו בפני שלשה או עכ"פ בינו לבין עצמו דאז אין עובר על איסור שביתת בהמה שהבהמה אינה שלו וירד מן העגלה ויזהר שלא יהיה מחמר וכנ"ל בסוף סק"א. ואף לאחר שעשה כל ההיתרים הללו שמכר הכל או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לא"י או על העגלה שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע"ש דאסור ליתן לא"י בשבת ע"מ להוציא אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצ"ש. ודע דמה שכתב ואפילו לא וכו' הא"ר מצדד לומר דאם הוא מבעוד יום טוב יותר שיתן שכר:
(ד) ואע"פ שנתנו וכו' - נקט לשון דיעבד משום דלכתחלה ע"כ צריך ליתן מבעוד יום משום איסור מוקצה:
(ה) אינו יכול - דכיון דלא טרח בה לא חייס עלה ולא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה אפילו אי לא שרית ליה ליתן לא"י:
(*) חמורו: עיין במ"ב והוא ממ"א והפמ"ג בסק"א מצדד דאפילו שכר חמור מא"י ג"כ טוב יותר ליתן על חמור של א"י מלעבור על איסור דאמירה לא"י שבות דשכירות קניא לחומרא הוא רק חומרא בעלמא. אך כ"ז באופן שלא יהיה מחמר ובסק"ו כתב דאפשר דאפילו אם הבהמה היא של ישראל חברו טוב יותר שיתן על החמור [דלפני עור לא שייך בכאן דחברו אינו יודע כלל ואנוס הוא] והא"י שיש עמו יחמר אחריה. ומש"כ עוד במ"ב אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו וכו' פשיטא דאינו מצווה וכו' א"צ בזה להניח עליו כשהוא מהלך וכדלקמן בס"ב דשם אין עמו א"י והוא בעצמו המחמר ע"כ צריך ליזהר בזה אפילו הבהמה של חברו כדי שלא יעבור על איסור דמחמר משא"כ בעניננו דאיירי ביש עמו א"י הא"י יהיה המחמר:.
(*) על שביתתו: ואע"ג דליכא הכא משום שביתה דהא פסק בס"ב כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה אפ"ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו לא"י יהיב ליה ולא לחמור. הר"ן:.
(*) נותן וכו': עיין במ"ב במש"כ דיראה להקנות החמור להא"י מבע"י כד"ת. ואעתיק בזה מה שכתב הח"א בכלל נ"ח ס"ה וז"ל צריך ליזהר שתהיה המכירה ע"פ ד"ת דהיינו הסוסים במשיכה ולפחות במסירה ומשיכה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם ואם נתן בעל האכסניא רשות לשניהם להשתמש שם הוי כחצר של שניהם ומסירה אינו קונה שם אלא דוקא בר"ה כמבואר בחושן משפט סימן קצ"ז קצ"ח וגם יתן לו הא"י כסף כמבואר ביורה דעה סימן ש"כ די"א דמשיכה אינו קונה בא"י וי"א דכסף אינו קונה ולכן צריך דוקא שניהם ויהיה מתנה עמו שמקנה לו בכסף זה שנותן לו אוי"ף גא"ב ויזהר שיפסוק דמים של כל סוס וסוס דבלא פיסוק דמים אינו נקנה לו לא כמו שעושין ההמון שאומרים לא"י אני מוכר לך הסוסים דזה אינו קנין כלל אלא צריך לפסוק דמים של כל אחד ואחד לבדו ויתן לו אוי"ף גא"ב והשאר יזקוף עליו במלוה וגם לא יתנה עמו שמוכר לו לשבת לבד אלא מכירה חלוטה וע"ש עוד שמסיים לפי מה שידוע שרוב הסוחרים ובפרט בעלי עגלות אינם בעלי תורה להיות בקי בדינים יותר טוב להורות להם שיפקירו הבהמות ויפקירו בפני ג' בני אדם מע"ש ויתנו שאפילו כשיקח בידו בליל שבת אינו רוצה לזכות בו עוד אלא שיהיה הכל של א"י וכו' ע"ש ומש"כ במ"ב או עכ"פ בינו לבין עצמו עיין לעיל בסימן רמ"ו בשו"ע ובבאור הגר"א שם דבזה יצא עכ"פ לדעת הרא"ש ולכתחלה יזהר בזה מאד שיהיה הפקר עכ"פ בפני אחד ולא בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם והח"מ בסימן רע"ג ס"ז אפילו מן התורה לא הוי הפקר בזה:.