לבוש אורח חיים יד

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן יד | >>

סימן יד בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני טלית שאולה

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

סעיף א

ציצית שעשאו עכו"ם (עכו"ם ראשי תיבות עובדי כוכבים ומזלות), פירוש שתלה החוטין או עשה החוליות והקשרים, פסולה, דכתיב: "דבר אל בני ישראל ועשו" וגומר, ועכו"ם לאו מבני ישראל הוא. ותליית הציצית גם כן בכלל "ועשו להם הוא", כדכתבנו לעיל סימן י"א סעיף י"ד, ולכך פסול בעכו"ם אף תליית החוטין בכנף.

אבל אשה כשרה לעשותן, דבכלל "בני ישראל" הן, דהא הוקשה אשה לאיש לכל התורה. ואף על גב דפטורין להניחן, היינו משום דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מהן בכל התורה, כדילפינן מקראי לקמן סימן י"ז בעזר השם. אבל עשייתן לאו בזמן תליא, וכשרה לעשותן. מיהו יש מחמירין גם בנשים שלא לעשותן, רק אנשים, דדרשו "בני" מיעוטא הוא, בני ולא בנות. וטוב לעשות כן לכתחילה, וכן נוהגין, שאין מניחין נשים לקושרן בבגד, שזהו עיקר עשייתן שעליו נאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". אבל תיקון הטלית וטווייה ושזירה נוהגין היתר אפילו לכתחילה בנשים, דדברים אלו לאו מ"ועשו" ילפינן להו, רק מ"לך" דכתיב גבי "גדילים תעשה לך" וגומר, והתם לא כתיב "בני ישראל", רק סתם, "גדילים תעשה לך" לשמה, ונשים בכלל (ועיין לעיל סימן י"א סעיף א).

ומטעם זה כתב הרמב"ם עוד, דדווקא טווייה ושזירה צריכין לשמה, דילפינן לה מ"תעשה לך" דכתיב גבי גדילים, אבל תליית הציצית בבגד ועשיית החוליות והקשרים, דילפינן להו מ"ועשו להם ציצית" וגומר, כשרים אפילו לא עשאן לשמה, כגון ישראל שהטיל ציצית בבגד בלא כוונה ואין לו ציצית אחרים מתוקנים לשמן להכשירו, יוצא בזה, דסבירא ליה מדלא ילפינן לשמה מ"ועשו להם ציצית על כנפי" וגומר, אין צריכין לשמה. והא דממעטינן גוי מתלייתן, לאו משום דלאו בני לשמה הם, רק ממלת "בני ישראל" הוא דממעטינן להו כדכתבינן, דגוי לאו מבני ישראל הוא. מיהו לכתחילה אין לסמוך על זה, שרש"י וגם הרא"ש ז"ל חולקין על זה. לפיכך אם יש לו טלית כזה ואין לו אחר, יניחנו בלא ברכה. אבל בכל מקום שאמרנו שהוא פסול, אסור ללובשו אפילו בלא ברכה.

סעיף ב

כתיב "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ודרשו ז"ל: "כסותך" ולא של אחרים. לפיכך השואל מחבירו טלית שאינו מצוייצת, יכול ללובשו כך ופטור מלהטיל בו ציצית, שאינו שלו. מיהו אמרו חז״ל, דווקא כל שלשים יום פטור, אבל משלשים יום ואילך נראה כשלו.

סעיף ג

וחייב לעשות בה ציצית מדרבנן. ושלשים יום אלו צריכין להיות רצופין, ואז הוא חייב מיד אחר כך. אבל אם החזירו לבעליו תוך שלשים וחוזר ושואלו, אינו מצטרף, ומונה הל' יום משאלה השנית, וכן לעולם בעינן רצופין. ואם שאלה כשהיא מצוייצת, מברך עליה מיד, דאמרינן זה שהשאילה לו על מנת כן השאילה לו שתהא כשלו, מברך עליה, דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה והויא כמתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה (ועיין לקמן סימן תרנ"ח סעיף ד' וה' גם כן ובעטרת זהב סימן ש"ה סעיף ח).

סעיף ד

מותר ליטול טלית של חבירו שלא מדעתו ולבדך עליה, דאמרינן: ודאי ניחא ליה למרה, דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה. ובלבד אם מצאה מקופלת, שיחזור ויקפל אותה, ואם לא קיפלה – אינו יוצא בה, דשמא בעלה מקפיד על זה והוה ליה שואל שלא מדעת שנקרא גזלן, ועל זה נאמר: "ובוצע בירך ניאץ ה'" (תהלים י ג), "בוצע" לשון גזלן (ועיין לעיל סימן י"א סעיף ו). וכן הדין בתפילין, דלא חייש בעליהן שמא יקלקלם ואינו מקפיד. אבל ספרים של חבירו אסור ללמוד בהם שלא מדעתו, דחבירו מקפיד עליו, שחושש שמא יקרע אותם בלימודו או ישחירם במשמושו ולא ניחא ליה, והוה ליה גזלן.

סעיף ה

טלית של שותפין חייבת בציצית, דכתיב: "על כנפי בגדיהם", לשון רבים, משמע בגדים של שנים שלשניהם יש חלק בכל אחד מהם. ואף על גב דמפקינן ליה לעיל סימן ח' סעיף י"ב לבגדים רבים, אי להתם לחודיה אתא, "על כנפי בגדים" הוה ליה למימר, מאי "בגדיהם"? ואי לבגדי שותפים לחודיה אתא, "על כנפי בגדם" היה ליה למימר, או (בגדיהם) [צ"ל: בגדהם] בלא יו"ד בין ד' לה'. מאי "בגדיהם", דמשמע בגדים רבים ובעלים רבים? אלא שמע מיניה תרתי, בגדים רבים ואפילו בעל אחד, ובגד אחד ואפילו בעלים רבים דהיינו שותפים, דוק. נראה לי.