עבודה זרה כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ברופא מומחה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר וסבר רבי יהודה כותי שפיר דמי והתניא ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גרזים דברי רבי יהודה אמר לו רבי יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נשמתו אלא לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא ודקא קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה ההיא דרבי יהודה הנשיא היא דתניא רבי יהודה הנשיא אומר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה ת"ל ואתה את בריתי תשמור אמר רב חסדא מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב לה' המול ורבי יוסי המול ימול ואידך הכתיב לה' המול ההוא בפסח כתיב ואידך נמי הכתיב המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן המול ימול מאי בינייהו ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו מאן דאמר המול ימול איכא ומ"ד את בריתי תשמור ליכא ולמאן דאמר המול ימול איכא והתנן קונם שאני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים אלמא אף על גב דמהילי כמאן דלא מהילי דמו אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למאן דאמר המול ימול ליכא ולמ"ד המול ימול ליכא והתנן קונם שאני נהנה ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים אלמא אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה:
מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ברה"ר מותר אבל לא בינו לבינו:
גמ' מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות אילימא ריפוי ממון בשכר ריפוי נפשות בחנם ליתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופיה והיינו דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר
רש"י
עריכהרופא מומחה - לא מרע נפשיה לשוייה כרות שפכה:
אלא לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא - דלרבי יהודה כותי אסור ועובד כוכבים מותר דעובד כוכבים אין דרכו למול בניו לשם עבודת כוכבים ולשפיכת דמים לא חייש הואיל ואחרים על גביו:
ודקשיא לך דרבי יהודה אדרבי יהודה - דפסיל מילת עובד כוכבים מגזירת הכתוב ההיא ר' יהודה הנשיא היא:
מ"ט דרבי יהודה - בר פלוגתא דרבי יוסי דפסיל כותי:
לה' המול - ועשה פסח לה' המול וגו' ודריש ביה מילה לשמה הלכך כותי פסול דמל שלא לשמה אבל עובד כוכבים לא מהיל אלא אדעתא דישראל שאומר לו מהול והיינו לשמה:
המול ימול - רבויא הוא:
בפסח כתיב - לה' דקרא אפסח קאי שתהא עשייתו לשמה:
ואתה את בריתי תשמור - וזרעך אחריך ולא עובד כוכבים:
המול ימול - קרי ביה המל ימול מי שהוא מהול ימול אחרים:
גבנוני - אומה מהולה:
קונם שאני נהנה לערלים - מה שאני נהנה מן הערלים אסור עלי בקונם וקונם הוא לשון הקדש:
שמתו אחיו מחמת מילה - ולא מהלוהו לזה שלא ימות:
ותקח - ע"י שליח:
ותכרת - אמרה לאחר וכרת:
מתני' מתרפאין מהן - מקבלין מהן רפואה:
ממון ונפשות - בגמרא מפרש:
ואין מסתפרין מהן בכל מקום - אפילו בשבילי רה"ר שעוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער:
גמ' רפוי נפשות בחנם - כלומר מעצמו ומנפשו הוא עושה כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג) בדעתכם:
בשכר - לא קטיל דחייש להפסדא דאגריה:
ריפוי ממון - מכה שאין בה סכנה שיכול העובד כוכבים לקלקלו שתכאב לו יותר ויוציא ממון לרפאות:
ריבדא דכוסילתא - כלי אומן המקיז בכתפים ריבדא מכת הכלי ובלעז פיינדר"א כלומר אי כבדא לי ריבדא דכוסילתא שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא לעובד כוכבים לאסוייה להעביר הכאב דאסור למסור גופו ביד עובד כוכבים:
ריפוי נפשות גופו - ואפי' אין סכנה בדבר:
תוספות
עריכהברופא מומחה. ואפילו אינו מומחה למילה לא מרע נפשיה בכל דבר שיתעסק בו:
וכי היכן מצינו מילה לשמה. הכא משמע דלרבי יהודה אע"ג דבעי מילה לשמה מסקינן דמכשר לה בעובד כוכבים ותימה מ"ש מגט דבעינן לשמה ופסלינן כתיבת עובד כוכבים בגט פ' [המביא] (גיטין דף כג. ושם ד"ה עובד כוכבים) משום דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קעביד וי"ל דלא דמי דלעולם עובד כוכבים סתמא קא עביד גבי מילה דסתמא לשמה קאי כל זמן שאינו עושה לשם הר גרזים אם כן בעובד כוכבים דסתמא קעביד כשרה אבל גט אשה סתמא לאו לשמה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת הלכך גט בעובד כוכבים פסול והלכך צריך שיפרש כותב הגט בתחלת הכתיבה אני כותב לשם פלונית והוא הדין בס"ת צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה אני כותב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה דסתמא לאו לשמו קאי וכן משמע פרק הניזקין (גיטין דף נד:) אזכרות שלו לא כתבתי לשמן משמע לא פירשתי לשמן דאי סתמא כשר עד שיפרש שלא לשמן היה לו לומר כתבתים שלא לשמן וכן משמע נמי בפרק השולח (שם דף מה:) גבי רשב"ג שהתיר בציידן ליקח ספרים מעובד כוכבים ומקשה ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי ומדפסיל כתיבה בעובד כוכבים ש"מ דסתמא לאו לשמן דאי סתמא לשמן ליתכשר כמו במילה וא"ת כיון דסתמא לאו לשמן א"כ פרק השולח (שם דף מה:) גבי ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין מסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולים שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה למה לי קרא תיפוק ליה דעובד כוכבים סתמא עביד וסתמא פסול י"ל דתני עובד כוכבים אגב אשה וקטן דה"נ תנא מין דבלאו קרא פסול משום דסתמא לעבודת כוכבים:
דברה תורה כלשון בני אדם. אומר ר"י דמאן דאית ליה הכא דברה תורה כלשון בני אדם יכול להיות שאינו חולק על השב תשיב ועל הוכח תוכיח וכיוצא בהן דדרשינן להו (ב"מ דף לא.) דלא אשכחנא תנא דפליג וראיה דר"ש אמר פרק מציאת האשה (כתובות דף סז:) על העבט תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם ור' שמעון גופיה דריש בפ"ק דר"ה (דף ח.) עשר תעשר וצריך עיון בדבר דמאיזה טעם אומר התלמוד פעמים כך ופעמים כך:
ה"ג קונם שאני נהנה. ולא גרס ביו"ד דא"כ הוי דברים שאין בהם ממש ואין חל כדאמרינן בנדרים (דף טו.) גבי שאני ישן:
אלמא אע"ג (דלא מהילי כמאן דמהילי) דמו. תימה מאי קפריך מנדרים למ"ד המול ימול דלמא שאני נדרים דהלך בהן אחר לשון בני אדם והתם נמי דקפשיט מקרא קרא ל"ל הא אמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם י"ל דהתם מפיק ליה מקרא כי לא נתברר לנו לשון בני אדם אם לא מן הפסוק וכיוצא בזה איכא בפ"ק דפסחים (דף ב.) והא קמ"ל דאור כוכבים אור הוא ונפקא מינה לנודר. אי נמי שפיר פריך קראי אהדדי דהתם נפיק מקרא דכל העובדי כוכבים ערלים ואין מילתם חשובה לקרותה מילה וקשה למאן דסבר למימר דהוי ערבי וגבנוני בכלל מהולים:
איכא בינייהו אשה. תימה אמאי לא אמר איכא בינייהו מומר לערלות דלמ"ד ואתה את בריתי ליכא שאינו בכלל לשמור כדאמרינן פרק השולח (גיטין דף מה.) דישראל מומר לאו בר קשירה כאותה שהבאתי לעיל מפני שאינו חפץ לקשור ה"נ נימא שאינו בר מילה כיון שאינו חפץ לימול ולמ"ד המול ימול איכא דאמרי לעיל אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו ואור"י דמומר לערלות מיהו בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ אבל מיהו בר שמירת ברית הוא אם יחפוץ ובגיטין גבי קשירה הכי קאמר כל שאינו בקשירה כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו:
אשה לאו בת מילה היא. יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה אבל בה"ג פסק דאשה כשרה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו:
ראשונים נוספים
הא דתניא ישראל מל כותי אבל כותי לא ימול ישראל מפני שמל לשום הר גרזים דברי רבי יהודה אוקימנא בר' יהודה הנשיא דסבר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור אתה ולא כותי וכ"ש עובד כוכבים ועוד כתיב ועשה פסח לה' הוא שכשר למול אבל עובד כוכבים לא ורבי יוסי חולק עליו ואומר וכי היכן מצאנו בתורה מילה לשמה אלא כותי כיון שהוא מהול מל והולך עד שתצא נפשו ואמרינן מאי טעמא דר' יוסי דכתיב המול ימול יליד ביתך וגו' המול ימול מכל מקום ואפילו כותי:
איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה משום רב אמרי ואתה את בריתי תשמור ר' יוחנן אמר מהכא המול ימול יליד ביתך פי' המהול ימול לאפוקי עובד כוכבים דלאו מהול הוא:
ואמרינן מכדי רב ור' יוחנן תרוייהו פסלי בעובד כוכבים מאי בינייהו ואמרינן ערבי מהול וגבנוני פי' גבנוני מבני אברהם הם ומהולים ושוכנים בהרי גבנונים לפיכך נקראים גבנונים לרב אפילו אלו שהן מהולים פסולין דלאו בני ברית הן ור' יוחנן אמר כיון שמהולין הן שרי. ומקשינן וכי מולי עובדי כוכבים מהולין נקראין והתנן האומר קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים הנה עובדי כוכבים אפילו הן מולין ערלין הם חשובים אלא איכא בינייהו יהודי ערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה כלומר משפחה ידועה כיון שמלין אותן מתים מכח דם המילה לרב מותר כגון זה למול אחרים ור' יוחנן אמר כיון שאינו מהול אסור איני והתנן קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל וכו' הנה ערלי ישראל מולין הן חשובין והיאך אוסר ר' יוחנן.
אלא אשה איכא בינייהו רב אסר אשה למול דלאו בת ברית היא ור' יוחנן שרי דאשה כדמהילא דמיא. ומקשינן לרב איני והכתיב ותקח צפורה צר ודחי קרי ליה ותקח כלומר עשתה אחרים שיקחו וכן פי' ותכרת. איבעי תימא צפורה אתחלה ומשה רבינו גמר המילה:
מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. אוקימנא ריפוי ממון כגון בהמתו של ישראל שהוא ממונו וריפוי נפשות ריפוי בגופו וכדרב דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מן העובדי כוכבים.
[מספר תורת האדם: מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, והא"ר יהודה אמר רב אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו, וכדרב יהודה, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר, סבר שאולי משאיל כי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי אנפשיה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן, ודאי מת מתרפאין מהן, והא איכא חיי שעה, לחיי שעה לא חיישינן, דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר והא איכא חיי שעה לחיי שעה ל"ח, פי' לספיקא דחיי שעה מקמי איפשר דחיי טובא לא חיישינן.
אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן, מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב תנא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.
ומסתברא לן דהא ר' יוחנן לא פליגא אדר' יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא, ואף על פי שהיא מכה קטנה אסור להתרפאות מהן, ור"י כל מכה שמחללין עליה את השבת לעולם קאמר דאסרו להתרפאות מהן, כלומר כיון שהמכ' בדבר שהנשמה תלויה בו, אע"פ שעכשיו היא מכה קטנה ביותר, ורופא וחולה אומרים שאב"ס ואין צריך לחלל עלי' את השבת אין מתרפאין מהן, ובלישנא בתרא פריש מכה של חלל, והיינו נמי אפי' מכה קטנה, כיון דבמקום סכנה היא אין מתרפאין מהן. והטעם לפי שיש לחוש דילמא עביד לי' סם דמפסיק לי' כמו שאירע לר' אבהו במעשה דבעינן למכתב לקמן, א"נ סם דמכביד לי' למכה, וכיון דבמקום סכנה הוא אתי בה לידי סכנה, והיינו ריבדא דכוסילתא כדפרישית, שאם יכניס לתוכו סם שהוא רע לו במהרה הוא מת, דבמקום סכנה גמורה הוא, דשוריאני דלבא ורישא בההוא דוכתא תלו, ומדנקט רב יהודה ריבדא דכוסילתא מכה קטנה במקום סכנה אלמא שלא במקום סכנה דלא אתי בה לידי סכנה מותר, וכדר' יוחנן.
וההוא פירוקא דקס"ד ריפוי ממון דבר שאב"ס, ריפוי נפשות דבר שיש ב"ס ליתא אפילו לר' יוחנן, דמודה ר"י בריבדא דכוסילתא ולא מיקרי ריפוי נפשות, דהא לית בי' סכנה שתהא רפואה זו ריפוי נפש ומש"ה דחינן לההוא פירוקא, ואוקימנא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו.
ואע"ג דלא שרי מתניתין אלא בהמתו, מיהו היכא דלאו במקום חלל שרי, ומתניתין ממון שרי ונפש אסר ואתו רבנן דגמרא ופרישו דהיכא דלא אתי לידי סכנה לעולם כממון דמי, ועוד דאפילו נימא מיתוקמא מתני' לר"י ריפוי ממון שלא במקום סכנה, ריפוי נפשות במקום סכנה, ומקמי דאתי' לר' יוחנן דחינן להא אוקמתא, מיהו השתא ודאי תרוייהו איתנהו וחד טעמא הוא והכי חזינן לרב חננאל ז"ל דמסיק מתניתין ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדרב יהודה ופסקה נמי לר' יוחנן, וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל בהלכות, ואיכא מאן דדחי לה לרב יהודה מדרבי יוחנן.
פסקא דשמעתא: מכה שמחללין עליה את השבת כלומר שיש בה סכנה אין מתרפאין מהן, ושאין מחללין עליה את השבת מתרפאין, ואי ישראל אדם חשוב הוא וארמי רופא מומחה מתרפא ממנו (יומא דף פ"ד ע"א) דר' יוחנן חש' בצפדינא אתא לגבי ההיא מטרוניתא עבדא לי' חמשא ומעלי שבתא, והוינן ור"י היכי עביד הכי, והא ר"י כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואסיקנא משום דר"י אדם חשוב הוה וההוא רופא מומחה הוה. ומסתפי ממלכותא.
ירושלמי (ב,ב) מהו למכחל מנהון רבנן אמרי מאן דבעי למיסתמי'ליסתמיה. ולוי אמר מאן דבעי לימות ימות, רבנן לא עביד עינא כחללא. ולוי עביד עינא כחללא אמר רבא והא אנן חמימן לון טעמון הדא קילוריתא נימא כדהיא טבא הוי טעים לה כדלית היא טבא הא קיימא וסמיא. אהין אופיון סכנתא הדא תריאקי ר' סימון אמר אסורה ר' יוחנן אמר מותרת. פי' אופיון כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגנין וסכנה הוא לקבלו מהן שאינו דבר מומחה. אבל תריאקי שלהן מותרת שדמיה יקרים ובהמחאה עושין אותה].
[מספר תוה"א: לא ישא אדם ויתן עם המכשפים ואין מתרפאין מהן אפילו לפי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאהו ולא הניחו ר' ישמעאל א"ל ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך ראי' מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו קרא עליו ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חברך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. ואע"ג דלארמיים לחיי שעה לא חיישינן. שאני כישוף דמשכא. הילכך אפילו מכה שאינה של חלל ואין בה סכנה אין מתרפאין מהן. יעקב מכשף רמה ליה סמא לר' אבהו בשקיה. ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלאכלה לשקיה הוו פסק ליה לשקיה. והוינן בגמר' משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה. ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי בי' מכשפים תמות נפשי עם פלשתים.
ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קיים ליה בשנאה דמכשפים בהדי' וסמך ליה בחשיבותי' ובהמחאה דרופא [מי] לית ליה שאני כישוף דמשכא. ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור. ולא שמיע ליה ברייתא דאמר ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חבירך. ורב אמי ור"א דהוו התם אמאי לא אמרי ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו. אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי. והתניא אין מתרפאין מהם אפילו לח"ש. ומעשה בבן דמא וכו'.
ומסתבר לן דכי אמרינן שאני כישוף דמשכא כגון שבא לרפאתו בדברי כישוף וצד ע"א. כגון בן דמא שהכישו נחש והיה אותו מכשף רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם אלקים אחרים. ומש"ה אמרינן שאני כישוף דמשכא שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר. והוה לי' כעצי אשרה וע"א שאין מתרפאים בהם לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמרא דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר ומשום סכנה בארמים. ומתרצין שאני כישוף דמשכא ואין מתרפאין בצד כישוף שלהן קאמר הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסמנין מותר כשאר הארמי'.
וכענין הזה מצינו בירושלמי (ב,ב) מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאתו ע"י לחש. התם נמי בר בריה הוה ליה בלע אתא ולחש ליה וכו' ע"י לחש אחר מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן אמר הוה לי דאלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן בשגגה היוצא מפי השליט. פי' הוה לה בלע שבלע נימא של מים או נחש. ולחש עליה לחש שצירף בו שם אלקים אחרים. ולאחר שיצא השרץ כששמע שצירף עמו שם אלקים אחרים היה אומר טוב לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד השם שהיה המכשף מזכיר היה חוששין לו. לא מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים. אבל במרפא בסמנין על דרך המלאכה ברפואות הרי המכשפים כשאר הארמים והיינו עובדא דר' אבהו, וה"ז נכון].
הא דאקשינן אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והא"ר יהודה וכו'. ק"ל לפי פירושו ז"ל היכי מקשי לה להדיא מדרב יהודה דהא רבה בב"ח ור' ווחנן פליגי עליה וקי"ל נמי כוותייהו דכולה סוגיא בהכי רהטא והול"ל הניחא לר' יוחנן אלא לר' יהודה מא"ל ועוד דלא מסתבר טעמיה דר' יוחנן וכי אע"פ שאין בו עכשיו סכנה אין לחוש שמא יניח עליהם סם שיכביד חליו וימיתנו כההוא דר' אבהו דהוה פסיק ליה סמא לשקיה.
והראב"ד ז"ל פי' דהא דבעי ר' יוחנן מכה של חלל לעשות עמו תנאי לרפאותו ואע"פ שמראה סמניו לאחרים ולא מפני פחד סם המות אלא משום שמא יתעצל בו בכוונה ויניחנו וימות אבל בלאו הכי כל מכה אסור שמא יניח בו סם המות ולהאי פירושא הא דאקשינן לקמן ור' יוחנן היכי עביד הכי והאמר רבה בב"ח וכו' מק"ו אקשינן משום דבעי לאקשויי מדר' יוחנן אדר' יוחנן ומיהו אפי' מכה שאינה של חלל בכה"ג אסיר ואין פי' זה נכון כלל.
ואחרים אומרים בשכר מתרפאין מהם כל מכה שאינה של חלל דהו"ל כרופא מומח' ולא מרע נפשיה ובחנם לאורעותא דנפשיה הוא דלא קפדי הלכך אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו ואלו היה הדבר כן היו מפרשים בגמ'.
על כן יאמר בספר מלחמות ה' דהא דאמר ר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת ה"ק כל מכה שהיא במקום סכנה שאפשר לבא לידי מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם וכן של חלל אע"פ שהיא עכשיו מכה קטנה שמא יכניס לו סם המות בה ויכבידנה הואיל והיא במקום סכנה והיינו דרב יהודה דריבדא דכוסילתא מקום סכנה הוא דשורייני דכולא גופא בההוא דוכתא אגידי והא דלא מפרשינן ריפוי ממון מקום שאין בו סכנה ריפוי נפשות מקום סכנה משום דלא מיקרי ריפוי נפשות אלא כל שיש בו עכשיו סכנת נפשות כל אימת דאמרת ריפוי ממון גופו ודעת רבינו הגדול ז"ל נראה כן שהוא כתב ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו ופסק כר' יוחנן אלא שלא כתבה לדרב יהודה ותמהני עליו ז"ל אלא שבכלל דברי ר' יוחנן דבריו ואלו לשתי הלשונות שכתבתי למעלה צריך היה לכותבה.
והא דאקשינן אספק חי ספק מת מברייתא תמיהא לי והא מדקאמר בן דמא אני מביא לך ראיה שהוא מותר מוחי בהם משמע דמשום צד אבק ע"ז אסרו ולא מפני חשש רפואתן של עכו"ם ואפשר דהכי ס"ד דודאי בן דמא א"ל אל תחוש לחיי שעה שהוא יודע בעצמו שא"א לו לחיות ולא הניחו רי"ש וא"ל בן דמא משום צד ע"ז אינו אסור שכיון שאין לו הנאה מע"ז אע"ג דלחיש ליה בשמא דע"ז שאין כאן עבירת ע"ז אלא משום לא ישמע על פיך ובמקום סכנה שרי דכתיב וחי בהם וקס"ד דודאי קבולי קביל רי"ש מיניה ומה ששמחו במיתתו שלא עבר על דברי חבריו שהיו אומרים אין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה לרפאות בסממנים הוא דליכא משום אבק ע"ז כדבעי' למימר קמן אלא משום חשש חיי שעה וה"ה לעכו"ם והא דקתני מינין משום רי"ש א"נ לומר דמינו' אפילו ברופא מומחה ואדם חשוב אסור.
ומפרקינן שאני מינות דמשכא, כלומר משום אבק ע"ז אסר רי"ש דאע"ג דלא מתהני מינה משכא שאם נתרפא יאמרו ח"ו יש ממש בדבר וכי קתני נמי אין מתרפאין מהם משום אבק ע"ז קאמר ודוקא מינין ולא מפני חשש חיי שעה ובן דמא סבור שאפילו בע"ז מותר משום וחי בהם ואפשר לומר דמעיקרא קס"ד דכולה משום חשש חיי שעה והראיה שאמר בן דמא להביא מן התורה שהוא מותר מאם אמרנו נבוא העיר ואעפ"כ היו חבריו אוסרין ומפרקינן כולה משום דמינות משכא.
והאי דאיתסי ר' אבהו ממיני איכא דאמרי דפליג אברייתא ואינו נכון בעיני דהא אדרבא אי לא ס"ל כרי"ש אפילו בצנעא אסיר כר"א דדריש בכל נפשך ובכל מאדך וא"ת בצנעא הוא הא כיון דמינות משכא לעולם הוי בפרהסיא דהא אתי להמשך בהם והיינו דאמר ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא לא ומינות בפרהסיא הוא דמשכא ליה לפיכך נ"ל ר' אבהו בסממנין אתסי מיניה וליכא למימר בהו מינות משכא אבל בן דמא לוחש היה אותו המין עליו בשם הגוי רבו ואיתסר משום שאין מתרפאין מע"ז וכן מצאתי בירושלמי מעשה בר' יהושע בן דמא וכו' ובא לרפאתו משום וכו'. וגרסינן נמי התם בר בריה דריב"ל ה"ל בלע ולחיש עליה א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן א"ל ניחא ליה דלימות הוא ולא שמע הדא מילתא אלמא משום לחש ע"ז הוא דאיתמר אבל ברפואות סמנין ושאר רפואות שאין להם לחש ע"ז והזכרתה מותר להתרפאות מן המינין במקום שמתרפאין משאר עכו"ם כדר' אבהו.
ברופא מומחה: אבל המינין, כגון אלו שעובדין אותו האיש, ומן הגוי שיאמר לחש עבודה זרה אסור, וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בשם רבו, אבל מגוי שאינו אדוק ולא מין ובסתם לחש נראה שמותר, שאין סכנה בלחש ואין חוששין מן הסתם שילחוש בשם עבודה זרה. והביא ראיה מהירושלמי דאמר בפרק שמנה שרצים (שבת פי"ד ה"ד) בן דמא נשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניה לרפאותו בשם ישו בן פנדירא ולא הניחו רבי ישמעאל, אבל אם אינו מזכיר שם עבודה זרה ודאי מותר.
וכן נמי מגוי שיאמר ליקח מים של עבודה זרה או מן אילן פלוני שלפני עבודה זרה אסור. ודוקא כשיאמר הגוי שלא יועילו מים אחרים או עצים אחרים, כי אם שלפני עבודה זרה פלונית, אבל אם אמר הגוי קח מן המים או מן אילן פלוני ולא הזכיר לו שם עבודה זרה, ואין האילן מצוי או המים כי אם שם, מותר ליקח ממנו, כיון שאילו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל, דאיתא בירושלמי (שם) וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל, כשאמר הבא עלין סתם והביא עלין של עבודה זרה מותר. וכן מבואר בירושלמי (בפרקין ה"ב) וכן נמי כתב הר"ף ז"ל (ארחות חיים הלכות ע"ז סימן ה).
מפני שהוא מל לשם הר גריזים: פי' אבל סתם גוי אינו מל לשם ע"ז שהרי אינם מלים בניהם כן פר"שי ואיכא למידק דהא רבי יודה מילה לשמה בעי כדאמרינן לקמן מדכתיב לשם המול וכדאמר ליה רבי יוסי היכן מצינו בתורה מילה לשמה ואם כן היאך ימול ארמאי ויהי דלא עביד לשם ע"ז מכל מקום לאו בר לשמה הוא וכדאמרינן ליה דליעביד לשמה איהו אדעת דנפשיה עביד ומהאי טעמא אמרינן התם דנכרי פסול לכתוב את הגט ואפי' ישראל עומד על גביו וי"ל דשאני מילה דסתמא לשמה היא מה שאין כן בגט דאיתתא לאו לאיגרושי קיימא והכי איתא בהדיא בשמעתא קמייתא דזבחים וכן פירשו בתוספות.
המול ימול קרי ביה המול ימול: ורשי ז"ל גורס קרי ביה המל ימול כלומר מי שהוא מהול ימול ואינו נכון דהמל לא משמע אלא המוהל אלא כך פירו' לפי אותה גירסא המוהל יהא הוא מהול ואם תאמר והיכי פליג רבי יוחנן הברייתא דלעיל דמייתי לה בהדיא מואתה את בריתי תשמור ויש לומר דהני בגירסא דההיא ברייתא פליגי ולרבי יוחנן ההוא תנא מהמול ימול מייתי לה.
הכי גרסינן ערבי מהול וגבוני מהול ולא גרסי' גבעוני דגבעונים שלא נתגיירו גוים גמורים הם ופי' רש"י ז"ל גבנוני' אומה מהולה ע"כ ובמדרש דגבנוני וערבי מבני קטורה ואי קשיא דהכא אמרינן דכיון דלא מיפקדי אע"ג דמהילי כמאן דלא מהיל דמו ואלו בעלמא אמרינן את בריתי הפר לרבות בני קטורה ויש לומר דההיא על בני קטורה לבדם ומדין יליד בית אבל זרעם אינם בני מילה דמאי דכתב רחמנא בפ' מילה ולזרעך אחריך אינו אלא על זרע יצחק בלבד כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וכבר כתבתיה במסכת סנהדרין.
קונם שאני נהנה לערלים כו': וליכא למימר דההיא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה חולים מיקרו דאדרבא התם מייתי לה מקרא דכתיב כי כל הגוים ערלים.
אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה כו': והתנן קונם שאני נהנה למולים קשיא לי כיון דפריך ליה אוקמתא קמייתא מדתנן קונם שאני נהנה לערלים תו לא הוה ליה למעבד האי אוקמתא דמיפרכא מאידך מתני דהא כולה חדא מלתא היא כלומ' כולה חדא מתני' היא וחד ענינה וי"ל דלברורי בעלמא נקיט להן לכל חדא באפי נפשה.
הא דאמרינן קרי ביה ותקח ותכרת לאו דוקא אלא לומר דותקח ותכרת על ידי אחרים הוא כדאיתא טובא בקרא והיינו דלא פרכינן הניחא למאן דאמר יש אם למסורת ולענין פסק הלכתא כרבי יוחנן.
אילמא רפוי ממון בשכר: פי' לחנם קרי ליה רפוי נפשות מפני שעושה אותם בטובת נפש בלבד ולפום האי טעמא דמתני' משום דכי שקיל אגרא לא מרע נפשיה ליתני מתרפאין מהם בחנם אבל לא בשכר פירוש דההוא לישנא נקיט בכל דוכתא ולמה שינה לשונו כאן אלא רפוי ממון כו' כלומר ולא שני לן בין חינם לשכר רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה פרש"י דבר שאין בו סכנה עכשיו וגם אי אפשר לו לבוא לידי סכנה והיינו דקרו ליה ריפוי ממון שאין בו אלא חשש הוצאת ממון בלבד וריפוי נפשות דבר שיש בו סכנ' עכשיו או שהוא במקום שאפשר לבא לידי סכנה והיינו דפרכינן מדרב יאודה דאמר דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו ופי' הוא ז"ל דריבדא דכוסליתא הוא כאב שיש במכה שהיא מחמת הקזה בכתף שאי אפשר להיות בו סכנה אלא ריבוי כאב בלבד ויפה פירש לפי שיטתו דאלו הקזה בזרוע מקום סכנה היא דשורייני גופא תלו התם אלמא ר"ל אעפ"י שאין כאן מקום לחוש לסכנה אין מתרפאין מהן ולהאי שיטת' אתי שפיר מאי דהדר אמרינן אלא ריפוי ממון בהמתו דאלמא לא אשכחן רפואת ממון בגופו כלל ויש שהקשו על זה דאם כן אוקמתין דלא כהלכתא דהא דרב יאודה פליגא אדרבי יוחנן דאמר לקמן דכל מכה של חלל שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן הא מכה שאין בה מקום סכנה מתרפאין מהן והלכת' כרבי יוחנן דרביה דרב הוא דהוא רביה דרב יאודה וי"ל דהא לא קשיא דאנן לא פרקינן אליבא דרב יאודה למימרא דמתני' הכי מתוקמא אליבא דידיה ולא קשיא עליה ודכוותא בתלמודא ובההיא דפרקין דלעיל על ההיא דרב דכל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין ומיהו קשה על רבינו אלפסי ז"ל שהביא אוקמתא זו והביא דברי רבי יוחנן בתורת הלכה ומורי רבינו היה מתרץ שדרך ר' אלפסי ז"ל הוא להביא אוקמתא שנאמרה בגמרא לדברי הכל לישב לכל לשון המשנה ואחר כן מביא דברי האמוראי' שהלכה כמותם ואף כאן לא הזכיר דברי רב יאודה לפי שהם הלכה אלא שהביא האוקמתא שאמרו בתלמוד גם לדבריו והביא דברי רבי יוחנן לקבעם הלכה ומיהו עדין קשה בשמועתינו היאך לא הזכירו כלל דהא דרבי יוחנן פליג אדרב יאודה ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל פי' שמועתינו בענין אחר והכי אמרינן אלא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה עכשיו ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה עכשיו והא אמר רב יאודה דאפי' רבדא דכוסילתא שהוא בזרוע לא מתסינן מינייהו דאלמא אע"ג שאין בו סכנה עכשיו כיון שהיא במקום סכנה אין מתרפאין מהן והשתא הא דרב יאודה אתיא כרבי יוחנן דלקמן ומאי דפריכו מדרב יאודה היינו משום דמרגלא בפומייהו טפי אי נמי מפני שהיא רגילה ורחוקה מלסכן בה והוא מרע בה אנפשיה טפי ולפי זה בדין הוא דמצי לפרוקי דרפוי ממון דבר שאין בו סכנה ורפוי נפשות דבר שהוא במקום סכנה והא והא בגופו אלא דמשמע לן דכל היכא דאמרינן דרפוי ממון בגופו הוא לא משמע לן לשון רפוי נפשות אלא על דבר שיש בו סכנה עכשיו ובזה נתישבה הגמרא ונתישבו דברי רבינו אלפסי ז"ל וזהו הנכון.
אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו כו': וכן הלכתא הילכך כשנותן רופא נכרי רפואה בכתב כמו שנוהגין מותר להתרפאות מהן וכן נהגו ובר מהכי הא קיימא לן שאם הגוי מומחה לרבים מותר כדאיתא בסמוך ומפני זה אנו מקיזין בזרוע מן הגוים האומנים מפני שהם מומחה לרבים ולקמן נמי משמע דכל היכא שהרופא אדם חשוב וקרוב למלכות מותר להתרפאת מהן.
ודאימת: פי' דידעינן ודאי שאם לא יעשו לו רפואות ימות ואין כאן ישראל שירפאנו וכדפירש רש"י ז"ל ומוכרח הוא והיינו דאמרינן לחיי שעה לא חיישינן פי' לא חיישינן בכי הא שאפשר שירפאנו רפואה שלימה ודטבא ליה עבדינן ליה והכי אתא קרא דאם דאם אמרנו נבוא העיר ולא קשיא הא דאמרינן בפרק בתרא דיומא שמפקחין פקוח נפש בשבת וחיישינן לחיי שעה דהתם הוא להחיותו אותן חיי שעה שאם לא כן ימות מיד ודאי וברור הוא.
מהדורא קמא:
ותרפאין ריפוי ממון אבל כו' הי' ר' ישמעאל אומר מנין שאם אומר לו לאדם עבוד ע"ז ואל תיהרג שיעבוד ואל יהרוג כו' ובפ' בן סורר ומור' אמרי' דפליג אדר"א דאמר כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים:
מהדורא תנינא:
ומתרפאין ממנו ריפוי ממון ולא ריפוי נפשות פי' דשכיח רופא ישראל אבל אי לא שכיח רופא ישראל מה יעשה בע"כ יתרפא מן הגוי:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה